פתח דבר
מהו החטא הקדמון, הראשון בהיסטוריה, זה שקדם לכל החטאים כולם? המאמין יאמר, שהחטא הראשון בהיסטוריה הוא חטא האכילה מפרי עץ הדעת בגן עדן — החטא שבגינו גורשנו מגן עדן אל הארץ. לא כך הוא, יאמר הגבר הדחוי. החטא הראשון בהיסטוריה הוא חטא הפיתוי — העובדה שהאישה פיתתה את האדם לאכול מן הפרי האסור. שהרי זהו החטא שהוביל למלחמה בין המינים ולכאוס שמתרחש כאן מאז ועד הלום. לא זה ולא זה, יאמר האב השכול. החטא הקדמון הוא חטא העקידה — העובדה שאברהם ניאות לעקוד את בנו יצחק, זהו החטא הקדמון. אבא שלי האמין בכך, עוד לפני ששכל את בנו.
ואני אומר, החטא הקדמון הוא אף לא אחד מאלה. החטא הקדמון, החטא ההיסטורי הגדול והמשמעותי שאנחנו משלמים עליו בדם עד היום, הוא רצח של אח בידי אחיו. הרצח של הבל על ידי קין הוא החטא הראשון בהיסטוריה. כאח שכול אני אומר זאת.
י״ג שנים אני נע ונד על פני האדמה ונפשי אינה יודעת מנוח. לכם, אחיי בני אברהם, אני אומר כי אם לא נדע לכפר על רצח האח, קול דמיו של אחינו הבל יזעק מן האדמה עד שתיפתח הארץ לשניים ותיקח עימה אותנו, את בתינו, וכל אשר לנו, עד אשר נאבד כולנו מן הארץ.
יש לו, לכאב, איזה כוח שכזה לנוע בתוך המשפחה והאומה בין הדורות. הוא יוצר סתירות פנימיות, פיצולים בנפשו של אדם או בנפשה של אומה, מייצר פילוג, סכסוכים ומחלוקות שאינן מאפשרות הגשמה — של האדם הבודד, או של התודעה הקולקטיבית.
המעגל הזה גורלו להימשך עד שמגיע האדם, הדור, שיש לו מספיק אומץ לעמוד מול הכאב, להחליט שלא עוד, ולשבור את המעגל. עלינו הוטלה המלאכה להיות הדור הזה שיעצור את התגלגלותו של משחק סכום אפס, שבו חייב להיות מנצח ומפסיד, דורס ונדרס. עלינו המלאכה לתקן.
***
עוד כילד הבעתי השתאות מסיפורי התנ״ך. אהבתי לקרוא, לעסוק ולהפוך בהם. אהבתי את הכנות, את העוצמה, את הישירות. אהבתי את השפה, את המלודרמה האופפת את המילים והסיפורים. שמחתי בשמחת גיבורי התנ״ך, הזלתי דמעה כשנקלעו לצרה. העמקתי וחקרתי בדבר מערכות היחסים בינם לבין עצמם ובינם לבין אלוהים, תמהתי על הפעמים שעשו הרע בעיני ה׳ ועל הדרכים היצירתיות שביטאו אהבה כלפיו.
ספר בראשית זכור לי במיוחד, והתאהבתי בו מיד עם הקריאה של המילה הראשונה בו: ״בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ״. משפט שכולו חגיגה לסקרנים. אהבתי את פעולת בריאת העולם, ובריאתו של אדם; את הוויכוחים של אברהם עם אלוהים; הזדהיתי עם הכאב של שרה והצטערתי על בדידותם של ישמעאל והגר; חוויתי את הקרב של יעקב עם המלאך, ושמעתי את תשובתו לפרעה על חייו הקשים: ״מעט ורעים היו ימי שני חיי.״ ביני לביני תמהתי כיצד יכלו להיות קצרים, אם נאסף אל אבותיו בגיל 147.
עבורי, התנ״ך הוא ביטוי למשפחתיות. גדלנו על ברכיהם של גיבורי התנ״ך ולצידם. הם היו גיבורים חיים ופעילים בביתנו, אך לא בתרבות שבה גדלתי.
התרבות החילונית ובתוכה גם סביבתי שלי התייחסה לתנ״ך, שבעיניי הוא בראש ובראשונה ביטוי ליצירה יזמית, כאל יצירה דתית, ועל כן הדירה אותו מקרבה. הדבר קומם אותי, ומקומם אותי עד עצם היום הזה. זוהי שגיאה היסטורית.
הבטתי מהצד בפליאה רבה כיצד ישנם דתיים וחרדים המנכסים את ספר הספרים לעצמם, ובכך טומנים מלכודת שהתרבות החילונית נפלה אליה ללא כל מאבק.
המחשבה שהתנ״ך, שהיהדות, שהקִרבה לאלוהים, מסוּרה לקבוצת אוכלוסייה אחת יותר מאשר לאחרת; לאדם החובש כיפה יותר מאשר לאדם שאינו חובש כיפה, מופרכת בעיניי. כמעט מגוחכת. התנ״ך, מורשת התנ״ך וגיבוריו, הם לא רק עניין עברי, ישראלי. הם עניין גלובלי, בין־דתי, החוצה גבולות היסטוריים וגיאוגרפיים, ויוסיף לעשות כך עוד אלפים בשנים.
מה באשר לאלוהות? אם יש דבר אחד בעולם שמעיר את התשוקה לשוויון מלא בין כל בניו של אדם, הוא בקרבה אליה. באלוהות שוויון ההזדמנויות מובנה, נצחי, אוניברסלי, בלתי ניתן לערעור. רק מי שמתרחק מהאלוהות יכול לחשוב אחרת.
מתוך הבנה זו בחרתי לצלול אל מעמקי ספר בראשית, מעיין נובע של רעיונות, של חוכמה, של רגש ועוצמה, של דרמה, של עצבות ושל שמחה, ולהתבונן בו בפריזמה של עולמי המקצועי — עולם היזמוּת. עולם של יזמות יהודית, יזמות ישראלית, יזמות אברהמית.
במקרה שלי, היזמות מתבצעת במרחב ההייטק הישראלי. אני משקיע בסטארט־אפים טכנולוגיים, בדרך כלל בתחילת דרכם. תמיד עם אימפקט. אני אוהב את העבודה שלי, את ההתרגשות מהמפגש עם אנשים צעירים ומוכשרים שמעוניינים לשנות את העולם. אני אוהב לראות אותם צמחים וגדלים, מתמודדים עם אתגרים ויכולים להם.
ספר בראשית פורש בפנינו את המגרש היזמי־אינטלקטואלי, שעליו ישחקו גיבורי הפרשות. הפרשה הפותחת, שקובעת את הנרטיב שיחזור על עצמו שוב ושוב בהמשך, מציגה לנו גיבורים שעומדים בפני אחת משתי אפשרויות: בחירה שמקורה בכלכלת שפע, כזו המוכיחה כי טוב עשה אדם כשאכל מעץ הדעת, וכי הוא יודע לעשות שימוש בדעת לה זכה; או כזו שמקורה בכלכלת מחסור, המלמדת כי הדעת שלה זכה מסכנת את קיומו ואת קיום יתר בני האדם על פני האדמה.
מה שהופך את בראשית לספר היוזמה האולטימטיבי, הוא הבריאה. יצירת יש מאין. ה״בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ".1 משם ואילך, הספר כולו גדוש התחלות חדשות, כמו הסטארט־אפים שאני משקיע בהם, דילמות עם ניחוח מובהק של יזמות, כאלה שאנחנו פוגשים במסע החיים המקצועי והאישי.
מה ההבדל המהותי בין יצירה לבין בריאה? פיטר תיל, אחד ממשקיעי הון הסיכון המצליחים בעולם ואיש הגות בפני עצמו, מביא בספרו "מאפס לאחד" (Zero to One) את הרעיון של יצירה ״אמיתית״. עבורו, הסטארט־אפים המוצלחים והחשובים בעולם הם אלו שהצליחו ללכת רמה אחת מעבר לשכלול של משהו קיים (לקחת משהו מ־1 ל־n, יצירה), וליצור משהו חדש לגמרי (מ־0 ל־1, קרי בריאה).
אלוהים, בהיותו ישות שמגלמת את העוצמה הזו של בריאה יש מאין, מבטא את הפרדיגמה של היזם. בפיו של אלוהים, פקודת הבריאה מבוצעת בקלות בלתי נתפסת: ״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר".2
במחי הארה, הוא מפריד שמים וארץ ובורא את הטבע כולו. בעוד שאנו, היזמים הגשמיים, זקוקים לחברה בע״מ, CEO, אנג׳לים, קרנות השקעה וצוות של מפתחים כדי להוציא רעיון אל הפועל, אלוהים לא צריך כלום מלבד החלטה.
אם מישהו רוצה להבין את הסיבות למעמדה של ישראל כסטארט־אפ ניישן, אני ממליץ לקרוא את ספרם המצוין של דן סינור ושאול זינגר, ״מדינת הסטארט־אפ״ (Start-up Nation). לדעתי, התשובה היא בתשוקה שיש לנו להיות כמו אלוהים, לברוא.
משקיעי הון סיכון בישראל יסכימו איתי ודאי, שבאירועים חברתיים אנחנו עסוקים יותר מאשר רופאים או עורכי דין, בשל החלום הישראלי הנפוץ כל כך להקים סטארט־אפ ולהפוך אותו ליוניקורן. מרחבי תבל מגיעים להתייעץ איתנו על רעיון לסטארט־אפ שישנה את העולם.
מבין עשרת מיליון היזמים שחיים בישראל, אני מחפש את אלה השואפים לברוא, היודעים להפוך את האפס לאחת. הבריאה הזו עשויה להיות טכנולוגית — הבריאה המרגשת ביותר. אבל יש גם בריאות נוספות, כמו יצירת שוק חדש שלא היה כמותו. פייסבוק, למשל, לא בראה דבר במובן הטכנולוגי. קדמו לה אתרים כמו ״חבר׳ה״, ״מיי־ספייס״ ואחרים, שיצרו לפניה את הטכנולוגיה. פייסבוק, כיום מטא, בנתה משהו אחר. היא בראה שוק חדש, שעל הצדדים הרעים בו עוד ידובר.
הספר הזה, שנכתב בראשי במשך שנים עד שיצא לאור, נועד לכל מי שרוח של יזמות מפעמת בליבו. תהיה זו יזמות עסקית, חברתית, משפחתית, אינטלקטואלית או רוחנית.
אודה כי הייתה לי התלבטות האם להתייחס לקריאות יזמיות בתנ״ך כולו או להקפיד על עקרונות המסורת היהודית, של קריאה שבועית בפרשה. בסופו של דבר העדפתי לעשות זאת בקריאה שבועית, על פי פרשות השבוע. לא משום שהספר אינו מתאים לקריאה רציפה, אלא שלצידה היה לי חשוב גם לבטא ולבסס מסורת יהודית מבורכת של חוויה אינטלקטואלית, בעלת נופך משפחתי, מחזורית. אין מחשבה המרחיבה את הלב יותר מאשר מחשבה שהספר יאפשר רגעים של אינטימיות משפחתית. בפעם הזו התמקדתי ב־12 הפרשות של ספר בראשית.
אנו מצויים כיום בימים סוערים מאוד בישראל ובעולם. בעוד שבראשית מתמקד בהתחלה, הכאוס הגלובלי הנוכחי מעורר לעתים חששות אפוקליפטיים הקרובים יותר לחוויה של סוף. ייתכן. דווקא משום כך, המענה לדעתי הוא חזרה למקורות. לשורשים העמוקים ביותר של הזהות שלנו כיהודים, כבני אדם. הרוח היזמית המפעמת בנו תמצא בהם את החומרים המוצלחים ביותר לבנייה מחודשת.
הספר הזה מוגש לכם באהבה ובענווה, ואני תקווה כי אצליח לעורר סקרנות בקרב אנשים שונים. שבין עמודים אלה ייפתח צוהר לחילונים שלא קראו מעולם בתנ״ך, כמו גם לאלה ההוגים בו יומם ולילה. לאנשי חזון ולאנשי מעשה, ליהודים, לנוצרים, למוסלמים ולכל הדתות והלאומים כולם.
קריאה מועילה.
1 בראשית, פרק א, פסוק א.
2 שם, פסוק ב.
1 בראשית: החטא והחוטאים
במסורת התרבותית של המערב, אך גם בתרבויות אחרות, נהוג לייחס את החטא הקדמון שעליו אנו משלמים מאז, לעובדה שהאדם אכל מפרי עץ הדעת. לאחר שאכלו מעץ הדעת, גורשו אדם וחוה מגן עדן לעולמי עד, ועל חטא זה הם וכל צאצאיהם, לרבות כל מי שקורא שורות אלו, נענשנו ונענשים עד היום.
כשאני מתבונן במצבו של עולמנו כיום, אין ספק שהוא קשה, ולכן הגיוני מאוד לומר שנענשנו. האם העונש הוא תוצר ישיר של אכילה מפרי עץ הדעת, שבתודעה הקולקטיבית נזכר על פי רוב כתפוח? אני מתקשה מאוד לקבל את ההסבר הזה, יהא עתיק ככל שיהיה, ויהיה רווי מחשבה תיאולוגית ככל שיהיה.
פרי עץ הדעת, התפוח, נתפס בהיסטוריה של המחשבה דווקא כביטוי להתפתחות, לקדמה, לדבר מה חיובי פורץ דרך, מעורר תקווה והשראה. היה זה התפוח שנפל על ראשו של ניוטון, אשר הוביל לפריצת דרך מדעית שידעה לזקק את המחשבה מעודף תיאולוגיה; זהו אותו תפוח שבלוגו של חברת אפל, אשר עושה מאמצים כבירים להיות מזוהה עם ערכים כמו תבונה וקדמה.
אותו תפוח מייצג במקרה שלנו את הסקרנות, הרצון האנושי לחקור ולפרוץ גבולות — ״כִּ֚י יֹדֵ֣עַ אֱלֹהִ֔ים כִּ֗י בְּיוֹם֙ אֲכׇלְכֶ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְנִפְקְח֖וּ עֵֽינֵיכֶ֑ם וִהְיִיתֶם֙ כָּֽאלֹהִ֔ים יֹדְעֵ֖י ט֥וֹב וָרָֽע",3 כפי שמתאר זאת הנחש בפני חוה. האם אנו יכולים לומר ברצינות שהמהלך ההיסטורי שכל־כולו אומר מותר האדם מן הבהמה, נולד בחטא?
אנחנו, שמלמדים את ילדינו לחקור, להיות סקרנים, להתבונן וללמוד; אנחנו, משקיעי הון־סיכון שבוחרים באותם היזמים שקיימת בקרבם התשוקה העזה לחקור, להתפתח, לעשות את הנדרש במיזם שלהם על מנת לעבור לשלב הבא; היזמים שהסקרנות היא זו שמניעה אותנו קדימה, מעניקה לנו סיבה לקום בבוקר; האם באמת נוכל להתייחס ברצינות לאפשרות שאכילה מפרי עץ הדעת מקורה בחטא?
זה לא אני זו היא
מעבר לכך, התורה מספרת לנו שחוה פיתתה את אדם לאכול מפרי עץ הדעת, ומסמנת אותה כאשמה. האומנם כך הם פני הדברים? כאשר דנה, האישה שאיתי, ואני נמצאים בשיח אינטימי והיא מכינה לעצמה קפה, האם לא תציע לי? וההפך, אם אכין לעצמי קפה טעים, לא אכין לה? או־הו, מה יקרה לי אם לא אכין.
חוה, מספרת לנו התורה, הייתה עזר כנגדו של אדם. כך נכתב: ״וַיֹּ֘אמֶר֮ הָֽאָדָם֒ זֹ֣את הַפַּ֗עַם עֶ֚צֶם מֵֽעֲצָמַ֔י וּבָשָׂ֖ר מִבְּשָׂרִ֑י לְזֹאת֙ יִקָּרֵ֣א אִשָּׁ֔ה כִּ֥י מֵאִ֖ישׁ לֻֽקְﬞחָה־זֹּֽאת׃ עַל־כֵּן֙ יַֽעֲזָב־אִ֔ישׁ אֶת־אָבִ֖יו וְאֶת־אִמּ֑וֹ וְדָבַ֣ק בְּאִשְׁתּ֔וֹ וְהָי֖וּ לְבָשָׂ֥ר אֶחָֽד".4 אם כך, מפתיע מאוד היה אלמלא הייתה פועלת כפי שפעלה. היא היזמת, החוקרת, טעמה מן הפרי וביקשה לחלוק אותו עם האיש שלה.
בסקרנותה היא לא ויתרה ויצאה לחקור. על כן, היא לא חטאה, אלא ביטאה את הרוח היזמית המפעמת בה, והגיבה למציאות סביבה. הזיהוי של המעשה היזמי שעשתה עם החטא עשוי להיות הסיבה לכך שאחוז הסטארט־אפיסטיות ומשקיעות הון הסיכון בעולם מועט כל כך, עד כדי מבוכה. לו היינו מעלים על נס את אומץ ליבה, את סקרנותה, את הקולגיאליות שגילתה כלפי אדם, סביר להניח שבכך היינו מחנכים ילדות ונשים להקשיב לקול הסקרנות, לנסות, ואז גם היינו נוכחים באיזון בין כמות הגברים היזמים לנשים היזמיות.
גם אם נניח לרגע שחוה אכן ״פיתתה״ את אדם, במובן המניפולטיבי, המרושע, של המילה, האם אדם היה חייב להקשיב לה? גם אם נעשה כאן חטא — ולשיטתי לא כך הם פני הדברים — הוא לא היה של חוה אלא של אדם, בכך שהוא גלגל את האחריות לפתחה: ״וַיֹּ֖אמֶר הָֽאָדָ֑ם הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תָּה עִמָּדִ֔י הִ֛וא נָֽתְנָה־לִּ֥י מִן־הָעֵ֖ץ וָאֹכֵֽל".5
לו היה אדם משיב את התשובה המוסרית יותר, כל ההיסטוריה האנושית הייתה נראית אחרת, גם בהקשר של המלחמה בין המינים. אולי תנועת MeToo הייתה מתייתרת.
יכול היה אדם, למשל, לענות משהו בסגנון — וסליחה על השפה הלא מקראית: ״אלוהים יקר מאוד. אני מודה לך על כך שבראת אותי, מודה לך מאוד על שבראת עזר כנגדי, אישה כה יפה ונחשקת כחוה, מודה לך על כל הטוב הזה בגן עדן.
״אבל, אלוהים טוב ומיטיב שכמוך,״ הוא היה ממשיך, ״אני מבקש לשאול אותך, אתה מושיב אותנו, אותי ואת חוה בגן העדן הזה שלך, הכול כל כך מושלם פה, אתה מאשר לנו לאכול מכל הפירות בגן, אך מדגיש, חזור והדגש, שמפרי העץ שבתוך הגן לא נאכל. אתה באמת מצפה שלא נאכל ממנו? הרי לא יכולת להציג את הדברים באופן אפקטיבי יותר על מנת להביא אותנו לאכול מפרי העץ".
[כאבא לילדים, זה טריק פשוט: אוסרים על הילד לעשות דבר מה כדי שהוא כן יעשה אותו (כך, ׳אל תאכל מהמרק של אבא, כי הוא אוהב מאוד את המרק שלו").]
"שחרר אותנו לחופשי מכל הדרמה הילדותית הזו. אנחנו לא ילדים, אלוהים טוב ומיטיב. ואם לא חמדת לצון, בקשה לי אליך אלי הטוב: אל נא ייחר אף אדוני בחוה. כל שרצתה לעשות הוא להיטיב עימי. הרי לשם כך בראת אותה. הלא כן? האם לא בראת אותה על מנת שתהיה עזר כנגדי?״
לו הייתה זו תשובתו של אדם לאלוהים, ייתכן שהיה צוחק ומצטרף לאדם ולחוה. כנהוג לומר, כשאהבת אמת שוררת בין השניים, מגיעה הצלע השלישית, הלא היא אלוהים.
אבל אדם בחר בתירוצים. זה לא אני, זו היא, הוא אומר. במקום להפגין דוגמה אישית לכל ילדיו וצאצאיו לעתיד ולהדגיש בפני אלוהיו שהוא מתחרט על הטעות ושיש בו תשוקה עזה להבין אותה, על מנת שזו לא תחזור על עצמה, הוא בחר אחרת עבור כולנו. כפי שנראה בהמשך גם שאר גברברי התורה צעדו בעקבותיו, ואף שכללו את דרכיו הבעייתיות. בשל כך הוא נענש: ״בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֙יךָ֙ תְֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם עַ֤ד שֽׁוּבְךָ֙ אֶל־הָ֣אֲדָמָ֔ה כִּ֥י מִמֶּ֖נָה לֻקָ֑חְתָ כִּֽי־עָפָ֣ר אַ֔תָה וְאֶל־עָפָ֖ר תָשֽׁוּב".6
לתפיסתי, העונש לא ניתן משום שהפר את מצוות האל שלא לאכול מפרי עץ הדעת, אלא כביטוי לדרגת התפתחותו הדלה. לו היה גבר כהלכתו, הלחם היה מגיע לפיו ללא כל מאמץ. לו היה גבר כהלכתו, השיבה אל העפר הייתה עבורו המשך ישיר וטבעי של החיים, ולא עצירה מעוררת בעתה שלהם.
כמו אדם, שלא חשב אפילו לפשפש במעשיו, ישנם יזמים רבים. כאשר הם נתקלים בבעיה הם מתנערים מאחריות, מגלגלים אותה לפתחם של אחרים. תמיד יהיו להם הסברים משובחים על הנסיבות החיצוניות שמנעו מהם להגשים את המטרה, מדוע לא עלה בידם למצוא לקוחות נוספים, להשלים גיוס, לצאת בהנפקה. תמיד כוחות חיצוניים הם שגרמו למצב שאליו הגיעו. ייחוס הכישלונות לכוחות חיצוניים עשוי ללמד על תרבות ארגונית מסרסת ועל מנהיגות חלשה שלא שמה לנגד עיניה את טובת החברה.
לדעתי, אחד הקריטריונים המרכזיים בבחירה של יזם הוא האם הוא יודע לקחת אחריות, והאם יֵדע לבנות תרבות ארגונית של למידה, במיוחד מטעויות.
עיקרון בסיסי בסיפורי הצלחה הוא הכושר והיושר לפשפש במעשינו. התשוקה להצליח מוכרחה להיות חזקה יותר מכל חוויה של כישלון, או הודאה בכישלון. מהי הודאה בכישלון בהשוואה להזדמנות שהכישלון מעניק לנו ללמוד ולהתפתח? ״הצלחה״, אמר צ׳רצ׳יל, ״היא היכולת לנוע מכישלון לכישלון מבלי לאבד את ההשראה״.
ובאשר לחוה, לכאורה גם היא נענשה: ״בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים".7 עם זאת, אני חושב שזה לא עונש, אלא תיאור מצב עובדתי — אי אפשר לסמוך על האדם, הגבר, שיעמוד לצדה גם בשעותיה הקשות, שהרי הגבר הראשון הוכיח זאת.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
3 בראשית, פרק ג, פסוק ה.
4 בראשית, פרק ב, פסוק כד.
5 שם, פרק ג, פסוק יב.
6 בראשית, פרק ג, פסוק יט.
7 שם, פסוק טז.
פתח דבר
מהו החטא הקדמון, הראשון בהיסטוריה, זה שקדם לכל החטאים כולם? המאמין יאמר, שהחטא הראשון בהיסטוריה הוא חטא האכילה מפרי עץ הדעת בגן עדן — החטא שבגינו גורשנו מגן עדן אל הארץ. לא כך הוא, יאמר הגבר הדחוי. החטא הראשון בהיסטוריה הוא חטא הפיתוי — העובדה שהאישה פיתתה את האדם לאכול מן הפרי האסור. שהרי זהו החטא שהוביל למלחמה בין המינים ולכאוס שמתרחש כאן מאז ועד הלום. לא זה ולא זה, יאמר האב השכול. החטא הקדמון הוא חטא העקידה — העובדה שאברהם ניאות לעקוד את בנו יצחק, זהו החטא הקדמון. אבא שלי האמין בכך, עוד לפני ששכל את בנו.
ואני אומר, החטא הקדמון הוא אף לא אחד מאלה. החטא הקדמון, החטא ההיסטורי הגדול והמשמעותי שאנחנו משלמים עליו בדם עד היום, הוא רצח של אח בידי אחיו. הרצח של הבל על ידי קין הוא החטא הראשון בהיסטוריה. כאח שכול אני אומר זאת.
י״ג שנים אני נע ונד על פני האדמה ונפשי אינה יודעת מנוח. לכם, אחיי בני אברהם, אני אומר כי אם לא נדע לכפר על רצח האח, קול דמיו של אחינו הבל יזעק מן האדמה עד שתיפתח הארץ לשניים ותיקח עימה אותנו, את בתינו, וכל אשר לנו, עד אשר נאבד כולנו מן הארץ.
יש לו, לכאב, איזה כוח שכזה לנוע בתוך המשפחה והאומה בין הדורות. הוא יוצר סתירות פנימיות, פיצולים בנפשו של אדם או בנפשה של אומה, מייצר פילוג, סכסוכים ומחלוקות שאינן מאפשרות הגשמה — של האדם הבודד, או של התודעה הקולקטיבית.
המעגל הזה גורלו להימשך עד שמגיע האדם, הדור, שיש לו מספיק אומץ לעמוד מול הכאב, להחליט שלא עוד, ולשבור את המעגל. עלינו הוטלה המלאכה להיות הדור הזה שיעצור את התגלגלותו של משחק סכום אפס, שבו חייב להיות מנצח ומפסיד, דורס ונדרס. עלינו המלאכה לתקן.
***
עוד כילד הבעתי השתאות מסיפורי התנ״ך. אהבתי לקרוא, לעסוק ולהפוך בהם. אהבתי את הכנות, את העוצמה, את הישירות. אהבתי את השפה, את המלודרמה האופפת את המילים והסיפורים. שמחתי בשמחת גיבורי התנ״ך, הזלתי דמעה כשנקלעו לצרה. העמקתי וחקרתי בדבר מערכות היחסים בינם לבין עצמם ובינם לבין אלוהים, תמהתי על הפעמים שעשו הרע בעיני ה׳ ועל הדרכים היצירתיות שביטאו אהבה כלפיו.
ספר בראשית זכור לי במיוחד, והתאהבתי בו מיד עם הקריאה של המילה הראשונה בו: ״בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ״. משפט שכולו חגיגה לסקרנים. אהבתי את פעולת בריאת העולם, ובריאתו של אדם; את הוויכוחים של אברהם עם אלוהים; הזדהיתי עם הכאב של שרה והצטערתי על בדידותם של ישמעאל והגר; חוויתי את הקרב של יעקב עם המלאך, ושמעתי את תשובתו לפרעה על חייו הקשים: ״מעט ורעים היו ימי שני חיי.״ ביני לביני תמהתי כיצד יכלו להיות קצרים, אם נאסף אל אבותיו בגיל 147.
עבורי, התנ״ך הוא ביטוי למשפחתיות. גדלנו על ברכיהם של גיבורי התנ״ך ולצידם. הם היו גיבורים חיים ופעילים בביתנו, אך לא בתרבות שבה גדלתי.
התרבות החילונית ובתוכה גם סביבתי שלי התייחסה לתנ״ך, שבעיניי הוא בראש ובראשונה ביטוי ליצירה יזמית, כאל יצירה דתית, ועל כן הדירה אותו מקרבה. הדבר קומם אותי, ומקומם אותי עד עצם היום הזה. זוהי שגיאה היסטורית.
הבטתי מהצד בפליאה רבה כיצד ישנם דתיים וחרדים המנכסים את ספר הספרים לעצמם, ובכך טומנים מלכודת שהתרבות החילונית נפלה אליה ללא כל מאבק.
המחשבה שהתנ״ך, שהיהדות, שהקִרבה לאלוהים, מסוּרה לקבוצת אוכלוסייה אחת יותר מאשר לאחרת; לאדם החובש כיפה יותר מאשר לאדם שאינו חובש כיפה, מופרכת בעיניי. כמעט מגוחכת. התנ״ך, מורשת התנ״ך וגיבוריו, הם לא רק עניין עברי, ישראלי. הם עניין גלובלי, בין־דתי, החוצה גבולות היסטוריים וגיאוגרפיים, ויוסיף לעשות כך עוד אלפים בשנים.
מה באשר לאלוהות? אם יש דבר אחד בעולם שמעיר את התשוקה לשוויון מלא בין כל בניו של אדם, הוא בקרבה אליה. באלוהות שוויון ההזדמנויות מובנה, נצחי, אוניברסלי, בלתי ניתן לערעור. רק מי שמתרחק מהאלוהות יכול לחשוב אחרת.
מתוך הבנה זו בחרתי לצלול אל מעמקי ספר בראשית, מעיין נובע של רעיונות, של חוכמה, של רגש ועוצמה, של דרמה, של עצבות ושל שמחה, ולהתבונן בו בפריזמה של עולמי המקצועי — עולם היזמוּת. עולם של יזמות יהודית, יזמות ישראלית, יזמות אברהמית.
במקרה שלי, היזמות מתבצעת במרחב ההייטק הישראלי. אני משקיע בסטארט־אפים טכנולוגיים, בדרך כלל בתחילת דרכם. תמיד עם אימפקט. אני אוהב את העבודה שלי, את ההתרגשות מהמפגש עם אנשים צעירים ומוכשרים שמעוניינים לשנות את העולם. אני אוהב לראות אותם צמחים וגדלים, מתמודדים עם אתגרים ויכולים להם.
ספר בראשית פורש בפנינו את המגרש היזמי־אינטלקטואלי, שעליו ישחקו גיבורי הפרשות. הפרשה הפותחת, שקובעת את הנרטיב שיחזור על עצמו שוב ושוב בהמשך, מציגה לנו גיבורים שעומדים בפני אחת משתי אפשרויות: בחירה שמקורה בכלכלת שפע, כזו המוכיחה כי טוב עשה אדם כשאכל מעץ הדעת, וכי הוא יודע לעשות שימוש בדעת לה זכה; או כזו שמקורה בכלכלת מחסור, המלמדת כי הדעת שלה זכה מסכנת את קיומו ואת קיום יתר בני האדם על פני האדמה.
מה שהופך את בראשית לספר היוזמה האולטימטיבי, הוא הבריאה. יצירת יש מאין. ה״בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ".1 משם ואילך, הספר כולו גדוש התחלות חדשות, כמו הסטארט־אפים שאני משקיע בהם, דילמות עם ניחוח מובהק של יזמות, כאלה שאנחנו פוגשים במסע החיים המקצועי והאישי.
מה ההבדל המהותי בין יצירה לבין בריאה? פיטר תיל, אחד ממשקיעי הון הסיכון המצליחים בעולם ואיש הגות בפני עצמו, מביא בספרו "מאפס לאחד" (Zero to One) את הרעיון של יצירה ״אמיתית״. עבורו, הסטארט־אפים המוצלחים והחשובים בעולם הם אלו שהצליחו ללכת רמה אחת מעבר לשכלול של משהו קיים (לקחת משהו מ־1 ל־n, יצירה), וליצור משהו חדש לגמרי (מ־0 ל־1, קרי בריאה).
אלוהים, בהיותו ישות שמגלמת את העוצמה הזו של בריאה יש מאין, מבטא את הפרדיגמה של היזם. בפיו של אלוהים, פקודת הבריאה מבוצעת בקלות בלתי נתפסת: ״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר".2
במחי הארה, הוא מפריד שמים וארץ ובורא את הטבע כולו. בעוד שאנו, היזמים הגשמיים, זקוקים לחברה בע״מ, CEO, אנג׳לים, קרנות השקעה וצוות של מפתחים כדי להוציא רעיון אל הפועל, אלוהים לא צריך כלום מלבד החלטה.
אם מישהו רוצה להבין את הסיבות למעמדה של ישראל כסטארט־אפ ניישן, אני ממליץ לקרוא את ספרם המצוין של דן סינור ושאול זינגר, ״מדינת הסטארט־אפ״ (Start-up Nation). לדעתי, התשובה היא בתשוקה שיש לנו להיות כמו אלוהים, לברוא.
משקיעי הון סיכון בישראל יסכימו איתי ודאי, שבאירועים חברתיים אנחנו עסוקים יותר מאשר רופאים או עורכי דין, בשל החלום הישראלי הנפוץ כל כך להקים סטארט־אפ ולהפוך אותו ליוניקורן. מרחבי תבל מגיעים להתייעץ איתנו על רעיון לסטארט־אפ שישנה את העולם.
מבין עשרת מיליון היזמים שחיים בישראל, אני מחפש את אלה השואפים לברוא, היודעים להפוך את האפס לאחת. הבריאה הזו עשויה להיות טכנולוגית — הבריאה המרגשת ביותר. אבל יש גם בריאות נוספות, כמו יצירת שוק חדש שלא היה כמותו. פייסבוק, למשל, לא בראה דבר במובן הטכנולוגי. קדמו לה אתרים כמו ״חבר׳ה״, ״מיי־ספייס״ ואחרים, שיצרו לפניה את הטכנולוגיה. פייסבוק, כיום מטא, בנתה משהו אחר. היא בראה שוק חדש, שעל הצדדים הרעים בו עוד ידובר.
הספר הזה, שנכתב בראשי במשך שנים עד שיצא לאור, נועד לכל מי שרוח של יזמות מפעמת בליבו. תהיה זו יזמות עסקית, חברתית, משפחתית, אינטלקטואלית או רוחנית.
אודה כי הייתה לי התלבטות האם להתייחס לקריאות יזמיות בתנ״ך כולו או להקפיד על עקרונות המסורת היהודית, של קריאה שבועית בפרשה. בסופו של דבר העדפתי לעשות זאת בקריאה שבועית, על פי פרשות השבוע. לא משום שהספר אינו מתאים לקריאה רציפה, אלא שלצידה היה לי חשוב גם לבטא ולבסס מסורת יהודית מבורכת של חוויה אינטלקטואלית, בעלת נופך משפחתי, מחזורית. אין מחשבה המרחיבה את הלב יותר מאשר מחשבה שהספר יאפשר רגעים של אינטימיות משפחתית. בפעם הזו התמקדתי ב־12 הפרשות של ספר בראשית.
אנו מצויים כיום בימים סוערים מאוד בישראל ובעולם. בעוד שבראשית מתמקד בהתחלה, הכאוס הגלובלי הנוכחי מעורר לעתים חששות אפוקליפטיים הקרובים יותר לחוויה של סוף. ייתכן. דווקא משום כך, המענה לדעתי הוא חזרה למקורות. לשורשים העמוקים ביותר של הזהות שלנו כיהודים, כבני אדם. הרוח היזמית המפעמת בנו תמצא בהם את החומרים המוצלחים ביותר לבנייה מחודשת.
הספר הזה מוגש לכם באהבה ובענווה, ואני תקווה כי אצליח לעורר סקרנות בקרב אנשים שונים. שבין עמודים אלה ייפתח צוהר לחילונים שלא קראו מעולם בתנ״ך, כמו גם לאלה ההוגים בו יומם ולילה. לאנשי חזון ולאנשי מעשה, ליהודים, לנוצרים, למוסלמים ולכל הדתות והלאומים כולם.
קריאה מועילה.
1 בראשית, פרק א, פסוק א.
2 שם, פסוק ב.
1 בראשית: החטא והחוטאים
במסורת התרבותית של המערב, אך גם בתרבויות אחרות, נהוג לייחס את החטא הקדמון שעליו אנו משלמים מאז, לעובדה שהאדם אכל מפרי עץ הדעת. לאחר שאכלו מעץ הדעת, גורשו אדם וחוה מגן עדן לעולמי עד, ועל חטא זה הם וכל צאצאיהם, לרבות כל מי שקורא שורות אלו, נענשנו ונענשים עד היום.
כשאני מתבונן במצבו של עולמנו כיום, אין ספק שהוא קשה, ולכן הגיוני מאוד לומר שנענשנו. האם העונש הוא תוצר ישיר של אכילה מפרי עץ הדעת, שבתודעה הקולקטיבית נזכר על פי רוב כתפוח? אני מתקשה מאוד לקבל את ההסבר הזה, יהא עתיק ככל שיהיה, ויהיה רווי מחשבה תיאולוגית ככל שיהיה.
פרי עץ הדעת, התפוח, נתפס בהיסטוריה של המחשבה דווקא כביטוי להתפתחות, לקדמה, לדבר מה חיובי פורץ דרך, מעורר תקווה והשראה. היה זה התפוח שנפל על ראשו של ניוטון, אשר הוביל לפריצת דרך מדעית שידעה לזקק את המחשבה מעודף תיאולוגיה; זהו אותו תפוח שבלוגו של חברת אפל, אשר עושה מאמצים כבירים להיות מזוהה עם ערכים כמו תבונה וקדמה.
אותו תפוח מייצג במקרה שלנו את הסקרנות, הרצון האנושי לחקור ולפרוץ גבולות — ״כִּ֚י יֹדֵ֣עַ אֱלֹהִ֔ים כִּ֗י בְּיוֹם֙ אֲכׇלְכֶ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְנִפְקְח֖וּ עֵֽינֵיכֶ֑ם וִהְיִיתֶם֙ כָּֽאלֹהִ֔ים יֹדְעֵ֖י ט֥וֹב וָרָֽע",3 כפי שמתאר זאת הנחש בפני חוה. האם אנו יכולים לומר ברצינות שהמהלך ההיסטורי שכל־כולו אומר מותר האדם מן הבהמה, נולד בחטא?
אנחנו, שמלמדים את ילדינו לחקור, להיות סקרנים, להתבונן וללמוד; אנחנו, משקיעי הון־סיכון שבוחרים באותם היזמים שקיימת בקרבם התשוקה העזה לחקור, להתפתח, לעשות את הנדרש במיזם שלהם על מנת לעבור לשלב הבא; היזמים שהסקרנות היא זו שמניעה אותנו קדימה, מעניקה לנו סיבה לקום בבוקר; האם באמת נוכל להתייחס ברצינות לאפשרות שאכילה מפרי עץ הדעת מקורה בחטא?
זה לא אני זו היא
מעבר לכך, התורה מספרת לנו שחוה פיתתה את אדם לאכול מפרי עץ הדעת, ומסמנת אותה כאשמה. האומנם כך הם פני הדברים? כאשר דנה, האישה שאיתי, ואני נמצאים בשיח אינטימי והיא מכינה לעצמה קפה, האם לא תציע לי? וההפך, אם אכין לעצמי קפה טעים, לא אכין לה? או־הו, מה יקרה לי אם לא אכין.
חוה, מספרת לנו התורה, הייתה עזר כנגדו של אדם. כך נכתב: ״וַיֹּ֘אמֶר֮ הָֽאָדָם֒ זֹ֣את הַפַּ֗עַם עֶ֚צֶם מֵֽעֲצָמַ֔י וּבָשָׂ֖ר מִבְּשָׂרִ֑י לְזֹאת֙ יִקָּרֵ֣א אִשָּׁ֔ה כִּ֥י מֵאִ֖ישׁ לֻֽקְﬞחָה־זֹּֽאת׃ עַל־כֵּן֙ יַֽעֲזָב־אִ֔ישׁ אֶת־אָבִ֖יו וְאֶת־אִמּ֑וֹ וְדָבַ֣ק בְּאִשְׁתּ֔וֹ וְהָי֖וּ לְבָשָׂ֥ר אֶחָֽד".4 אם כך, מפתיע מאוד היה אלמלא הייתה פועלת כפי שפעלה. היא היזמת, החוקרת, טעמה מן הפרי וביקשה לחלוק אותו עם האיש שלה.
בסקרנותה היא לא ויתרה ויצאה לחקור. על כן, היא לא חטאה, אלא ביטאה את הרוח היזמית המפעמת בה, והגיבה למציאות סביבה. הזיהוי של המעשה היזמי שעשתה עם החטא עשוי להיות הסיבה לכך שאחוז הסטארט־אפיסטיות ומשקיעות הון הסיכון בעולם מועט כל כך, עד כדי מבוכה. לו היינו מעלים על נס את אומץ ליבה, את סקרנותה, את הקולגיאליות שגילתה כלפי אדם, סביר להניח שבכך היינו מחנכים ילדות ונשים להקשיב לקול הסקרנות, לנסות, ואז גם היינו נוכחים באיזון בין כמות הגברים היזמים לנשים היזמיות.
גם אם נניח לרגע שחוה אכן ״פיתתה״ את אדם, במובן המניפולטיבי, המרושע, של המילה, האם אדם היה חייב להקשיב לה? גם אם נעשה כאן חטא — ולשיטתי לא כך הם פני הדברים — הוא לא היה של חוה אלא של אדם, בכך שהוא גלגל את האחריות לפתחה: ״וַיֹּ֖אמֶר הָֽאָדָ֑ם הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תָּה עִמָּדִ֔י הִ֛וא נָֽתְנָה־לִּ֥י מִן־הָעֵ֖ץ וָאֹכֵֽל".5
לו היה אדם משיב את התשובה המוסרית יותר, כל ההיסטוריה האנושית הייתה נראית אחרת, גם בהקשר של המלחמה בין המינים. אולי תנועת MeToo הייתה מתייתרת.
יכול היה אדם, למשל, לענות משהו בסגנון — וסליחה על השפה הלא מקראית: ״אלוהים יקר מאוד. אני מודה לך על כך שבראת אותי, מודה לך מאוד על שבראת עזר כנגדי, אישה כה יפה ונחשקת כחוה, מודה לך על כל הטוב הזה בגן עדן.
״אבל, אלוהים טוב ומיטיב שכמוך,״ הוא היה ממשיך, ״אני מבקש לשאול אותך, אתה מושיב אותנו, אותי ואת חוה בגן העדן הזה שלך, הכול כל כך מושלם פה, אתה מאשר לנו לאכול מכל הפירות בגן, אך מדגיש, חזור והדגש, שמפרי העץ שבתוך הגן לא נאכל. אתה באמת מצפה שלא נאכל ממנו? הרי לא יכולת להציג את הדברים באופן אפקטיבי יותר על מנת להביא אותנו לאכול מפרי העץ".
[כאבא לילדים, זה טריק פשוט: אוסרים על הילד לעשות דבר מה כדי שהוא כן יעשה אותו (כך, ׳אל תאכל מהמרק של אבא, כי הוא אוהב מאוד את המרק שלו").]
"שחרר אותנו לחופשי מכל הדרמה הילדותית הזו. אנחנו לא ילדים, אלוהים טוב ומיטיב. ואם לא חמדת לצון, בקשה לי אליך אלי הטוב: אל נא ייחר אף אדוני בחוה. כל שרצתה לעשות הוא להיטיב עימי. הרי לשם כך בראת אותה. הלא כן? האם לא בראת אותה על מנת שתהיה עזר כנגדי?״
לו הייתה זו תשובתו של אדם לאלוהים, ייתכן שהיה צוחק ומצטרף לאדם ולחוה. כנהוג לומר, כשאהבת אמת שוררת בין השניים, מגיעה הצלע השלישית, הלא היא אלוהים.
אבל אדם בחר בתירוצים. זה לא אני, זו היא, הוא אומר. במקום להפגין דוגמה אישית לכל ילדיו וצאצאיו לעתיד ולהדגיש בפני אלוהיו שהוא מתחרט על הטעות ושיש בו תשוקה עזה להבין אותה, על מנת שזו לא תחזור על עצמה, הוא בחר אחרת עבור כולנו. כפי שנראה בהמשך גם שאר גברברי התורה צעדו בעקבותיו, ואף שכללו את דרכיו הבעייתיות. בשל כך הוא נענש: ״בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֙יךָ֙ תְֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם עַ֤ד שֽׁוּבְךָ֙ אֶל־הָ֣אֲדָמָ֔ה כִּ֥י מִמֶּ֖נָה לֻקָ֑חְתָ כִּֽי־עָפָ֣ר אַ֔תָה וְאֶל־עָפָ֖ר תָשֽׁוּב".6
לתפיסתי, העונש לא ניתן משום שהפר את מצוות האל שלא לאכול מפרי עץ הדעת, אלא כביטוי לדרגת התפתחותו הדלה. לו היה גבר כהלכתו, הלחם היה מגיע לפיו ללא כל מאמץ. לו היה גבר כהלכתו, השיבה אל העפר הייתה עבורו המשך ישיר וטבעי של החיים, ולא עצירה מעוררת בעתה שלהם.
כמו אדם, שלא חשב אפילו לפשפש במעשיו, ישנם יזמים רבים. כאשר הם נתקלים בבעיה הם מתנערים מאחריות, מגלגלים אותה לפתחם של אחרים. תמיד יהיו להם הסברים משובחים על הנסיבות החיצוניות שמנעו מהם להגשים את המטרה, מדוע לא עלה בידם למצוא לקוחות נוספים, להשלים גיוס, לצאת בהנפקה. תמיד כוחות חיצוניים הם שגרמו למצב שאליו הגיעו. ייחוס הכישלונות לכוחות חיצוניים עשוי ללמד על תרבות ארגונית מסרסת ועל מנהיגות חלשה שלא שמה לנגד עיניה את טובת החברה.
לדעתי, אחד הקריטריונים המרכזיים בבחירה של יזם הוא האם הוא יודע לקחת אחריות, והאם יֵדע לבנות תרבות ארגונית של למידה, במיוחד מטעויות.
עיקרון בסיסי בסיפורי הצלחה הוא הכושר והיושר לפשפש במעשינו. התשוקה להצליח מוכרחה להיות חזקה יותר מכל חוויה של כישלון, או הודאה בכישלון. מהי הודאה בכישלון בהשוואה להזדמנות שהכישלון מעניק לנו ללמוד ולהתפתח? ״הצלחה״, אמר צ׳רצ׳יל, ״היא היכולת לנוע מכישלון לכישלון מבלי לאבד את ההשראה״.
ובאשר לחוה, לכאורה גם היא נענשה: ״בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים".7 עם זאת, אני חושב שזה לא עונש, אלא תיאור מצב עובדתי — אי אפשר לסמוך על האדם, הגבר, שיעמוד לצדה גם בשעותיה הקשות, שהרי הגבר הראשון הוכיח זאת.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
3 בראשית, פרק ג, פסוק ה.
4 בראשית, פרק ב, פסוק כד.
5 שם, פרק ג, פסוק יב.
6 בראשית, פרק ג, פסוק יט.
7 שם, פסוק טז.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
