איראן: החיים עצמם

הקדמה

ב־16 באוקטובר 2023, במשדר חדשות מיוחד ומתמשך עם תחילתה של מלחמת ״חרבות ברזל״, פנה עודד בן־עמי לפרשן ערוץ 12 לענייני ערבים, אהוד יערי, ושאל אותו: ״אהוד, מה קורה אצל האיראנים?״ גם בערוצים האחרים, מי שאמונים על הבאת הדברים מאיראן הם הפרשנים לענייני ערבים דווקא. בלי ידיעת השפה הפרסית, ולרוב בלי ידע בסיסי בהיסטוריה ובתרבות של איראן, הם מבקשים להבין את כוונותיה של המדינה על פי מקורות ערביים כגון רשתות ״אל־ערבייה״ או ״אל־ג'זירה״. הדבר שקול לניסיון להבין את ישראל אך ורק על פי הרשתות האלה.¹

הכללת איראן בקטגוריית ״המזרח־התיכון־שכולו־בסופו־של־דבר־ערבים־לגווניהם״ מניבה עיסה שטחית שאיננה מאפשרת הבנה של המזרח התיכון הערבי, המדינות הלא־ערביות בו והדינמיקות שמניעות אותו. במשך שנים רבות התאהבו מזרחנים במונחים כגון ״היריבות הסונית־שיעית״, ״הסהר השיעי״, או ״חוקי עומר״, והם מנסים לדחוס כל פיסת מידע לתוך תבניות מוכנות מראש. ההיבט היחיד שמאפשר גמישות בתוך התבניות הנוקשות האלה הוא האיבה לישראל, שכן מן המפורסמות הוא שאיראן לכאורה תומכת בכוחות השיעיים באזור כדי לגבש חזית שיעית מול ישראל. אבל אם אכן כך הדבר, איך אפשר להבין, למשל, את תמיכתה של איראן בתנועת חמאס הסונית? היריבות עם אזרבייג'אן השיעית?

השיח על איראן בישראל ניזון מכמה מקורות וערוצי השראה. מצד אחד, זיכרונותיהם של יוצאי איראן החיים בישראל והדרך שבה הם מספרים את סיפור עברם. את איראן שלפני המהפכה אנחנו מכירים גם מבעד לסיפורים של הברית הקרובה בין איראן לישראל, מפי שליחים ששירתו שם מטעם חברות או מטעם המדינה, ומחוויות של תיירים ישראלים. מצד שני, הדימוי הציבורי של איראן לאחר מהפכת 1979 ניזון בעיקר מאנשי ביטחון (ואקדמאים) העושים שימוש יתר במושגים מיתולוגיים שמניחים תשתית חסרה לדיון מושכל על איראן.²

ספר זה אינו מתיימר להשלים את כל החסר. למרבה הצער, גם לא נוכל להפנות כאן את מלוא תשומת הלב לעושר התרבותי, להומור והכאב, הספרות, השירה, מגוון החוויות הדתיות והרוחניות, המוזיקה, הקולנוע והתיאטרון, הנופים, הריחות, ועוד מרכיבים החיוניים להבנת הארץ וההיסטוריה שלה. עם זאת, הספר מבקש להניח יסודות לדיון מאוזן בהיסטוריה של איראן, כדי שיהיה אפשר לקבל מושג על המדינה והחברה ועל ההיסטוריה והתרבות יוצאות הדופן שלה. כדי להשלים את ההיבטים החסרים, בסוף כל פרק שילבתי רשימת קריאה מומלצת. כמו כן, בסוף ההקדמה מופיע קוד שסריקתו תוביל לרשימת השמעה של מוזיקה איראנית מומלצת, הצעה לפס קול לקריאת הספר.

בראש ובראשונה נולד הספר כדי לעגן את הדיון הציבורי על איראן בהקשרים היסטוריים. החסר בידע מנוגד לחלוטין לעובדה שבישראל של המאה ה־21 אין מדינה שמקומה בשיח הציבורי רחב מזה של איראן. אני מקווה שהספר יספק מושגי יסוד שיאפשרו להבין טוב יותר את המדינה ואת החברה האיראנית.

סיבה נוספת לכתיבתו היא הדחף האישי שלי, בהיותי מרצה וחוקר של תולדות איראן. מצאתי שעל מדף הספרים העברי חסר ספר היסטוריה המספר את תולדות איראן באופן כרונולוגי ונגיש וסוקר תקופה ארוכה יחסית. כדי להיות ידידותי למשתמשים, בחרתי באיות פונטי על פני תעתיק מדעי מדויק, וכזה שקרוב יותר לדרך שבה נהגים המילים ושמות המקומות. כך יופיע שם המדינה אפגניסטאן, ולא אפע'אניסתאן; או טהראן ולא תהראן. כמו כן, ניסיתי להמעיט בהערות שוליים ולהרבות, לעומת זאת, בהמלצות לקריאה נוספת.

אחרי עשרים שנה שבהן אני עוסק באיראן ולומד אותה, היא הפכה בשבילי להרבה מאוד דברים, ובספר אני מבקש לאפשר לקוראים לראות בה יותר מהתגלמות האיום הגרעיני או אויבת של ישראל. אפשר להכיר ברצחנות השלטון של הרפובליקה האסלאמית, ובכל זאת לא להתפתות לרומנטיזציה של המשטר הקודם; אפשר לראות את מדיניותה של איראן כלפי מדינות אחרות, ולצד זאת להעריך את המורכבות שביחסי השלטון והחברה, את מקום הדת, הספרות העשירה, השירה החודרת, ההומור, בלי שדבר גורע מהאחר.

הספר הוא ספר ישראלי ונכתב בעברית. לכן תשומת לב מיוחדת הופנתה בו ליחסים בין ישראל לאיראן ולהיסטוריה היהודית של איראן, שאולי לא הייתה מסופרת כך לו נכתב הספר בשפה אחרת.

הכתיבה גם הציבה לי אתגר חדש ומסובך. עד כה ייחדתי את זמני לכתיבה אקדמית, שפעמים רבות מדי אינה נגישה לקהל הרחב, ולכתיבה פובליציסטית שהיא קצרה וממוקדת ואינה מאפשרת העמקה. בספר הזה אני מתנסה בפעם הראשונה בכתיבה שהיא לא אקדמית ולא פובליציסטית. ההיסטוריון והתאורטיקן א"ה קאר מזכיר לנו שמלאכת ההיסטוריה היא מתן פרשנות לאירועים ולא ציון התרחשותם בלבד. כלומר, ההיסטוריון אוסף את האירועים, מארגן אותם ונותן להם פרשנות שבונה את הנרטיב; ההיסטוריון משרטט את הנתיב שילכו בו הקוראים.

הספר לא נכתב רק לחוקרי איראן. למעשה הוא לא נועד להם, אלא בעיקר לקוראים מן השורה שרוצים להכיר את איראן במסע לאורך הנתיב שבחרתי. כמה מהתופעות והאירועים יידונו בהרחבה, ועל אחרים נצביע מרחוק — כדי שלא לסטות מהמסלול — ונזכיר אותם מפני שההכרה בהם חשובה. בעזרת רשימת הקריאה יוכלו המעוניינים להעמיק את הידע. הספר אינו מקיף כל אירוע וכל אישיות חשובה, ולעיתים הוא פוסע דווקא בשולי הדרך הראשית, מתמקד באירועים שמאירים צדדים של ההיסטוריה האיראנית כפי שאני רואה אותה. תקוותי היא שהכתוב יעורר די סקרנות ורצון לדעת עוד.

והערה קטנה בעניין זה: מושאי המחקר שלי, לצד היסטוריה איראנית בעת החדשה, הם ההיסטוריה של תנועות השמאל והקהילות היהודיות באיראן, ומתוך כך, ייתכן שיהיה להן ייצוג רחב יחסית בנרטיב שאני מציג. ההשלמות הן באחריות הקוראים.

הספר הוא גם ציון דרך בשבילי. לפני שני עשורים, בהיותי סטודנט לתואר ראשון במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן־גוריון בנגב, נרשמתי לשיעור על המדינה והחברה באיראן המודרנית שלימד משה אהרונוב. אלו היו הימים לקראת הבחירות לנשיאות איראן ב־2005, שבהן זכה מחמוד אחמדינז'אד. מערכת הבחירות התאפיינה בהתגברות הסנטימנטים האנטי־מערביים בכלל והאנטי־אמריקאיים ואנטי־ישראליים בפרט, וקיוויתי ששיעור אקדמי ייתן לי יותר כלים להבין את המתרחש בארץ מסתורית זו. במהלך הקורס נחשפתי, בין שאר הדברים, לסיפור הדחתו של ראש הממשלה, ד״ר מוחמד מוסדק, שמונה על ידי המג'לס ב־1951 לאחר התפטרות ראש הממשלה הקודם. הוא נבחר שוב ב־1952 באופן דמוקרטי, ולבסוף, ב־1953, הדיחו אותו סוכנויות הביון של ארצות הברית ובריטניה שלמעשה ביצרו ותחזקו את השלטון הרודני שהתפתח מאותו הרגע — השלטון שנגדו פנתה המהפכה ב־1979. כבר אז לא הבנתי מדוע הסיפור הזה אינו פותח כל דיון על היריבות בין איראן למערב. שנה אחר כך השתתפתי בסמינר על המהפכה האיראנית, ושוב נדהמתי מרדידות הדיון הציבורי על איראן, והחלטתי להמשיך במסעי האקדמי בלימודי ההיסטוריה של איראן. המנחה שלי באותו סמינר ואחר כך בעבודת המאסטר היה פרופ' חגי רם, שלו מוקדש ספר זה.

בקישור — פלייליסט שיצרתי ובו מוזיקה איראנית שיכולה ללוות את הקריאה

מבוא: מיהי איראן?

עם הנחת אבן הפינה לספר צריך לציין שאיראן מורכבת מפסיפס של מיעוטים דתיים, לשוניים ותרבותיים. אפשר ללמוד הרבה על המדינה מבעד לפסיפס זה שלה. מעט יותר ממחצית האוכלוסייה משתייכת לקבוצה האתנית של הרוב הפרסי. השאר הם אזרים, בלוצ'ים, תורכמנים, ערבים, ארמנים, ועוד.³ רבות מקבוצות המיעוט, שעוד נגיע אליהן, הן שרידים לגבולות המשתנים של המדינות שקמו ברמה האיראנית לאורך חמש מאות השנים האחרונות.

למעשה, יש מושג גאוגרפי־מדיני נוסף שכדאי להכיר, ושמתקיים בחפיפה מסוימת לאיראן, והוא העולם דובר הפרסית (או: העולם הפרסי). באופן כללי מנציח העולם הזה את גבולותיה המקסימליים של האימפריה, מעבר לגבולותיה של איראן המודרנית, אך מסמן אזורי השפעה ומרחב תרבותי שעדיין קשורים לאיראן בדרכים רבות.

כמה מדינות — ובהן אפגניסטאן, אוזבקיסטאן וטג'יקיסטאן — עולות מייד על הדעת כשחושבים על העולם דובר הפרסית. ואולם אפשר לכלול גם מדינות כגון אזרבייג'אן (בית למיעוט האזרי, ושמן של שתי פרובינציות בצפון איראן עד היום: אזרבייג'אן המזרחית והמערבית), ארמניה, גאורגיה, מחוזות כורדיסטאן בעיראק, סוריה, איראן ותורכיה, ואפילו הודו (זכר ליריבות בין האימפריה המוגולית לאימפריה האיראנית לאורך המאות). בכל המדינות האלה השאירה איראן מורשת תרבותית, לשונית, דתית וחברתית, הניכרת בהן עד היום. בכמה מהמדינות רווחים ניבים מקומיים ששאלו מילים רבות ומבנים דקדוקיים מהשפה הפרסית, ובאחרות מדובר במיעוטים איראניים/פרסיים החיים בהן. בהודו, למשל, חיה קהילה גדולה למדי ומשפיעה של הפארסים הזורואסטרים. בעיר טביליסי, בירת גאורגיה, לדוגמה, אחד הרחובות הראשיים נקרא פתח־עלי שאה, על שם המלך מבית קאג'אר שאף קבע את מעונו בעיר בעת שגאורגיה הייתה חלק מהאימפריה האיראנית. בכל המדינות האלה חוגגים את הנורוז (ראש השנה הפרסי), הן מנהלות יחסים — לעיתים טובים ולעיתים מתוחים — עם איראן, ויש בהן מיעוט או רוב שיעי שיחסיו עם איראן לאו דווקא הולמים את הקטגוריה של הזדהות דתית.⁴

אם רק מחצית האוכלוסייה באיראן היא ממוצא פרסי, מדוע נקראת הארץ "פרס"? באלף השנים האחרונות, לכל הפחות, היא לא נקראה כך בפי יושביה. במקור היה ״פרס״ שמו של מחוז פארס — המחוז שבו שוכנת העיר שיראז — בירת האימפריה האח'מנית וערש השפה הפרסית. בשל האזכורים של השם ״פרסיקה״ במקרא ובטקסטים יווניים עתיקים דבק השם פרס בישויות המדיניות שירשו את האימפריה הפרסית שאנו מכירים — החל מההיסטוריה העתיקה ומהאימפריה של אלכסנדר מוקדון במאה הרביעית לפנה״ס, דרך האימפריה הפרתית ועד האימפריה הסאסאנית, ערב הכיבוש הערבי במאה השביעית. בישראל זכה השם לעדנה גם בשל קהילות יוצאי איראן, שהחלו לבוא לארץ מראשית המאה העשרים. בדומה לקהילות פזורה אחרות בישראל, הן אימצו את השם התנ״כי של ארץ מוצאן, כדי להאיר את העבר הקדם־אסלאמי שלהן, את הקשר העתיק של איראן־פרס לתפוצות ישראל ולציונות, ואת הזהות הייחודית הלא־ערבית. זאת בדומה ליהודי עיראק, שהגדירו עצמם יוצאי בבל — כדי להדגיש גם פה את עברם שקדם לאסלאם; זהות מרחבית אחרת וקהילה נפרדת מזו של העדה הספרדית, לדוגמה, בירושלים שלפני הקמת המדינה.

מהיכן בא, אם כך, השם איראן? לסיפור הזה יש כמה גרסאות וגלגולים. לפני כ־4,000 שנה החלו נדידות עמים בין אירופה להודו, והעמים ההינדו־אירופיים נדדו מאסיה התיכונה בכיוון מערב (לאירופה) ומזרח (להודו, איראן, ודרום־מזרח הודו). העמים הנודדים הם האבות הקדמונים של עמי אירופה והודו־איראן והאזור. פירוש השם איראן בפרסית, "ארץ הארים". ברוח התגליות המדעיות של המאה ה־19, פילולוגים אירופאים בני התקופה שחקרו את השפות המזרחיות הציעו את ״ההיפותזה הארית״, הטוענת, על פי חקר שפת הסנסקריט, כי האיראנים נבדלים מעמי האזור השֵמיים במוצאם, ולכן הם משתייכים לציוויליזציה האירופית. להיפותזה הזאת היו משמעויות מרחיקות לכת במאה העשרים — אי אפשר לנתק לגמרי את ה״אריות״ הנאצית, שהייתה גזעית־ביולוגית, מה״אריות״ הלשונית־תרבותית שתיארו אותם פילולוגים, אבל זו רק דרך אחת להסביר את התפיסה העצמית של איראן לאורך ההיסטוריה — לצד המתיחות התרבותית עם מדינות ערב השכנות⁵ והיחסים עם הודו השכנה (שגם היא נמנית עם הקטגוריה הארית, ומשמשת בית למיעוט הפרסי־זורואסטרי הגדול), ואפילו לצד כמה מתפיסות ה״לובן״ במאה העשרים בארצות הברית ובאירופה.⁶

בהמשך הספר עוד נדון בגלגולים הנוספים של הזהות הפרסית, אבל כעת נשוב לתושבי איראן. מעבר לכך שהם ראו בעצמם נצר של השושלות האימפריאליות ששלטו ברמה האיראנית לאורך ההיסטוריה (עד 331 לפנה״ס, אז כבש אלכסנדר הגדול את איראן), הם קראו לארצם איראן־שהר (עיר או פרובינציה של איראן) או איראן־זמין (ארץ איראן). אבל פעמים רבות יותר לא חרגה ההשתייכות העצמית שלהם מעבר לרמת המחוז והשושלת, תהא זו השושלת הספווית (1736-1501) או הקאג'ארית (1925-1798). לקראת סוף התקופה הקאג'ארית (1925-1798) חל שינוי, עם פרוץ המהפכה החוקתית (1909-1906) וצמיחת הלאומיות האיראנית, ולבסוף עליית שושלת פהלווי לשלטון. זו החלה בפרויקט בינוי האומה שיסודותיו בריכוזיות הממשל, בשיפור תשתיות התקשורת והתנועה ובצעדים נוספים, וזאת כדי לחזק את השליטה במחוזות המרוחקים יותר. גם לזה נחזור.

אם כן, באיראן יש קבוצות דתיות, אתניות ולשוניות רבות. הקבוצות הדתיות ההיסטוריות בה הן היהודים, הנוצרים, והזורואסטרים. ידועה גם העדה הבהאית, שהסיפור שלה הוא דתי, חברתי, פוליטי ובעיקר מאוד מודרני, אך נבדל בשל המעמד הרשמי שניתן לה, שאינו של מיעוט דתי.

הזורואסטריות הייתה דת הרוב באיראן והדת הרשמית באימפריה הסאסאנית, עד ש ב־651 כבשו אותה צבאות האסלאם. זו בהחלט הייתה תקופה טובה לזורואסטרים עד הכיבוש המוסלמי, אבל המחקר מראה שלקהילות דתיות אחרות שחיו באיראן תחת שלטונם היו סיבות טובות לשמוח על הכיבוש המוסלמי, לפחות בהתחלה. רבים מחוקי הטומאה והטהרה שאנחנו מכירים מהאסלאם השיעי התריסרי — הזרם המרכזי של השיעה, והזרם הדומיננטי באיראן — הובאו מהעולם הדתי של הזורואסטרים. התעמרות של כוהני הדת הזורואסטרים בבני דתות אחרות והשפלתם היו שכיחות למדי.

על ידי ניתוח כתבים יהודיים ונוצריים מהעת ההיא אנחנו למדים שבני דתות אלו, למען האפשרות להוסיף ולחיות באימפריה, הפרידו בין המלוכה לכמורה הזורואסטרית. את כל האלימות והרוע הם ייחסו לאנשי הדת, ואת כל ההיבטים הטובים הם ייחסו למלך, על אף שההפרדה לא הייתה קיימת במציאות. הסכנה הגדולה מבחינת אנשי הדת הזורואסטרים הייתה הנוצרים, והיהודים בדרך כלל לא נפגעו. נוצרים נסטוריאנים בדרך כלל קיבלו חסות והיו לשגרירי איראן ברומא. בתלמוד הבבלי מופיעים אזכורים רבים וניכרות השפעות של מסורות זורואסטריות (השפעות יהודיות גם נכחו בפרקטיקות הזורואסטריות). לדוגמה, הנורוז מופיע בתלמוד, וכן מופעי השדים, מאגוס וחלוקת הגוף לשניים: חצי אהרימן — חצי תחתון רע, וחצי אהורמזד — חצי עליון טוב. כל הדתות באזור הושפעו מהפולמוסים הרב־דתיים באיראן שהתקיימו לצד המפגשים האלימים יותר. מכירים את האיסור בגמרא על השלכת ציפורניים מחשש שאישה הרה תדרוך עליהן ותפיל? גם שורשי האיסור הזה בפולמוס הזורואסטרי.⁷

לעומת השרירותיות המסוימת שאפיינה את חיי המיעוטים הדתיים באיראן הסאסאנית, האסלאם הבטיח ליהודים ולנוצרים — ובעקבות כיבושה של איראן, גם לזורואסטרים — את המעמד של עם הספר (אהל אלכתאב, בערבית). במסגרת מעמד זה הם היו זכאים להגנה, ורשאים לקיים את דתם בלי שתיכפה עליהם המרה לאסלאם. ההגנות ניתנו תמורת תשלום מס ג'זיה, ובהגבלות מסוימות שנקבעו ב״חוזה עומר״ (על שם הח'ליף השני מבין הח'ליפים ישרי הדרך שירשו את הנהגת הקהילה, האומה, לאחר מות הנביא מוחמד ב־623). ההגבלות כללו איסור על בניית בתי כנסיות חדשים, איסור על נשיאת כלי נשק, הגבלות על סוגי לבוש מסוימים וכיוצא באלה. אבל — וחשוב לציין זאת — החוקים לא נאכפו במידה שווה לאורך השנים ובכל מחוזות שלטונן של האימפריות המוסלמיות. כיצד אנחנו יודעים זאת? מוכרים לנו בתי הכנסת והכנסיות המרהיבות שנבנו בכל רחבי המזרח התיכון וצפון אפריקה; אנחנו יודעים על שגשוג של יהודים ברחבי האימפריות ואפילו בחצרות סולטאנים וח'ליפים; וגם, יש לנו תיעוד בזכות אוספי גניזה, בעיקר ממצרים ומאפגניסטאן.

לאחר כיבוש איראן במאה השביעית השתלבו הזורואסטרים במנגנונים הנבנים של האימפריה האסלאמית. הבירוקרטיה המפותחת של האימפריה הסאסאנית הועילה לאימפריה האסלאמית הצעירה — הידע המדעי, שפות, תרגומים, כל אלו ועוד היו לכמה מהמפעלים התרבותיים החשובים ביותר של ימי ראשית האסלאם. כמה דברים לא השתנו במעבר לתקופה האסלאמית: המתיחות והיריבות האתנית בין האיראנים לערבים, וההתבוננות הרומנטית על האימפריה הסאסאנית ועל התרבות הפרסית כאילו הן עליונות על התרבות המדברית הערבית. גם השפה הפרסית השתמרה לאורך השנים, ועל אף שהכתיב הערבי החליף את האלפבית של הפרסית האמצעית (בתוספת ארבע אותיות שאינן קיימות בערבית: פּ, צ', ז' וג), וזו אימצה מילים רבות מהשפה הערבית — נשמר המבנה התחבירי שלה. וגם לוח השנה הפרסי נשמר: חודשי השנה נקראים עד היום בשמותיהם מהעידן הקדם־אסלאמי, וחגים וסמלים זורואסטריים הפכו לנכסי צאן ברזל לאומיים־תרבותיים של איראן. למעשה, החיים הציבוריים בכללם מתנהלים על פי לוח השנה השמסי (השמשי); מהפכת 1979, לדוגמה, מכונה באיראן מהפכת 1357 (מניין השנים בלוח מתחיל בהיג'רה — הגירת מוחמד ממכה, אך בניגוד ללוח השנה המוסלמי שנקבע על פי הירח, לוח השנה השמסי אינו מושפע ממנו. 1979, שהייתה 1357 באיראן, נספרת כשנת 1399 בלוח השנה ההיג'רי הקלאסי).

ראש השנה האיראני — הנורוז — חל ביום תחילת האביב, והוא החג החשוב ביותר בלוח השנה. זה החג המלווה את חופשת האביב, ובו המונים יוצאים אל הפארקים וקרובי משפחה מתכנסים בבתים. החוגגים מציבים את שולחן ה״הפת סין״ — שבעה (הפת) סמלי החג המתחילים באות שין בפרסית (סין): סבזה — ירק, דשא או עשב המסמל צמיחה וחידוש; סיב — תפוח המסמל יופי, סומאק המסמל פריחה או זריחה; סיר — שום לבריאות ורפואה; סכה — מטבע לברכת פרנסה ושגשוג; סרקה — חומץ, המסמל סבלנות; סעאת — שעון המסמל את הזמן. לצידם פריטים שאינם מתחילים באות סין אך לרוב יונחו גם כן על השולחן: ספר שירים של חאפז, אחד המשוררים הקלאסיים החשובים, שפתיחת ספרו יכולה לחזות את העתידות לשנה הקרובה, או ספר קוראן למאמינים; ביצה — סמל לפריון, מראה — סמל להתבוננות הפנימית, ודג זהב, שאמור לסמל המשכיות והצלחה. מרכיבי השולחן עשויים להשתנות מעיר לעיר וממשפחה למשפחה.

לאחר המהפכה בשנת 1979 ביקשו הכוחות המהפכניים לבטל את המנהגים הקדם־אסלאמיים, ובהם חגיגות הנורוז. זה היה מאבק קצר והשלטונות נחלו בו הפסד מר. לא הייתה דרך לגרום לאיראנים לוותר על ציון החג החשוב הזה, ובתוך זמן קצר ביקשה המהפכה לאמץ אותו ולהפוך אותו לחגה. חגים נוספים בעלי שורשים זורואסטריים ששרדו הם צ'הארשנבה סורי — יום רביעי האדום — יום הרביעי האחרון לפני הנורוז, שבו החוגגים מדלגים מעל מדורות ומבקשים מהאש לקחת מהם את החולי, תוך שירת ״סורח'י־י תו אז מן, זרדי־י מן אז תו״, ובתרגום חופשי: אקח את האודם שלך האש, ואת תקחי את החיוורון שלי); וכן סיזדה בדר — היום השלושה־עשר בשנה החדשה, שנחוג בגנים ושלאחר 1979 נהפך ל״יום הרפובליקה האסלאמית״.

מלבד הזורואסטרים, שחלק ממורשתם, כאמור, ניכסה הרפובליקה האסלאמית של איראן, יש רק עוד מיעוט אחד המוכר על פי דתו אך הוא אינו אתני: המיעוט היהודי. כפי שידעו כל בן או בת לקהילה היהודית־איראנית באיראן או בפזורות יהודי איראן בישראל, בארה״ב או באירופה — היהודים באו לאיראן לפני האסלאם. תולדות היהודים באיראן מגיעים עד ימי גלות אשור ובבל, אז הוגלו בני האליטה היהודית ופלחים אחרים משאר האוכלוסייה אל מה שהייתה האימפריה האשורית, ואחריה האימפריה הבבלית. יהודים רבים התיישבו אז ברמה האיראנית שהזכירה להם את ירושלים. בעקבות הדומיננטיות היהודית שם בעת ההיא כונתה העיר ״יהודייה״, ומאות שנים אחר כך שונה שמה לאספהאן. בקרבת אספהאן אף שוכנת המערה שבה על פי המסורת נקברה סרח בת אשר, נכדתו של יעקב אבינו. המערה נעשתה אתר עלייה לרגל לנשים יהודיות, ולאחר מכן גם מוסלמיות, המבקשות ברכות הקשורות לזיווג ולפריון.

עם הזמן החלו היהודים ליצור בפרסית בניב יהודי — פרסית יהודית, הנכתבת באותיות עבריות, הצמיחו להם משוררים והוגים וחשו שייכות לארצם. ההצהרה שמסר המלך כורש (סביב 539 לפנה״ס), מהשושלת הפרסית האח'מנית, ששחררה את היהודים ואפשרה להם לחזור ליהודה ולירושלים, הפכה לאחד מעמודי התווך בקשר של יהודי איראן עם המורשת, עם התרבות ועם ההיסטוריה של איראן. מקצתם שבו ליהודה ולירושלים, ואלו שנשארו נעשו סוכנים של פטריוטיות סאסאנית פרסית שהשתמרה לאורך דורות. כמובן שגם סיפורים כגון מגילת אסתר חיזקו את הקשר. עם זאת, לא כל היהודים באיראן נמנו עם הקבוצה האתנית הפרסית. בראייה היסטורית יש בהם קהילות של הכורדים ושל הכורדים דוברי הארמית, קהילות של עיראקים שמקורן בעת החדשה בעיקר, ובמשך זמן קצר למדי במאה העשרים הייתה באיראן גם קהילה אשכנזית — גרמנית בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, ובשנות הארבעים בעיקר מפולין ומברית המועצות.

הנוצרים באו לאיראן בכמה גלים, ואלו ייצגו את הגבולות המשתנים של האימפריה האיראנית על מופעיה והתהליכים ההיסטוריים שחלו בה. האשורים נחשבים מיעוט כמעט ילידי, ולהם היסטוריה של 4,000 שנה באזור איראן; הארמנים התיישבו בעיקר סביב אגם אורמיה בשל הקרבה לארמניה ולרוסיה (כלומר ראשית הגיעה האימפריה אליהם, בעיקר סביב המאה ה־17, ואז הם נעשו נתיניה). גלי הגירה נוספים באו מרוסיה ומהאימפריה העוסמאנית, ועוד גלים קטנים יותר מאירופה בראשית העת החדשה, בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה העשרים, כאשר קבוצות מהגרים באו מטעם חברות אירופיות להשתתף במפעלי התשתיות ובכלכלה שתמכה בהם. ועוד באו מיסיונרים, ולבסוף הגל העצום של פליטים פולנים שבאו בזמן מלחמת העולם השנייה.

איראן היא ארץ קשה לשליטה, בשל תנאי הסביבה ובשל השטח העצום שלה (כיום 1.6 מיליון קמ״ר, יותר משטחן המשותף של ספרד, איטליה, צרפת ובריטניה). בימינו היא מורכבת מ־31 פרובינציות. בכל פרובינציה (בפרסית: אוסטאן, מכאן גם הסיומת סטאן למדינות ולמחוזות בעולם דובר הפרסית כגון אפגניסטאן, אוזבקיסטאן) היה הרכב אוכלוסייה אחר במקצת, ולפעמים אחר במידה רבה — מאורגן במבנה פוליטי פנימי שאפשר שליטה יעילה יחסית, גביית מיסים, הגנה, ותיאום מול מחוזות אחרים ומול הממשל המרכזי. בראש הממשל המרכזי עמד השאה (בפרסית: מלך) ב־2500 השנים שלפני המהפכה. תוארו המלא של השאה היה שאהנשאה, מלך המלכים. ההיסטוריון עבאס אמאנאת מסביר שהתואר מבטא הכרה בפירמידת השליטה באימפריה. בראש כל פרובינציה עמד פאדשאה (המקור למילה הערבית באשא, או העוסמאנית פאשא), כלומר נציב או ריבון, תואר שגם אותו אפשר לתרגם למלך. התואר שאהנשאה מציב את מלך המלכים מעל המלכים של הפרובינציות המרכיבות את הממלכה.⁸

ההרכב האתני באזורי הספר שיקף את המלחמות ואת תנועות האוכלוסייה בעבר: שבטים תורכמניים שבאו יחד ובזמן הפלישה המונגולית (סביב 1258-1219) והתיישבו בעיקר במחוז גולסטאן ובח'ורסאן הצפונית; האזרים, שכיום הם כ־24 אחוזים מהאוכלוסייה ומרוכזים באזור אזרבייג'אן המזרחית והמערבית, בגילאן ובקזווין; והמיעוטים התורכיים הקטנים יותר, ובהם הקשקאי, הח'ורסאנים ואחרים, המתגוררים גם כן בפרובינציות הצפוניות באיראן, ומרמזים על שינויי גבול ומלחמות מול האימפריה העוסמאנית שאליה הם השתייכו בתקופות קדומות, כלומר עד המאות ה־17-14. הארמנים הם זכר ומורשת למלחמות עם רוסיה, לכיבושים בקווקז ולמלחמות עם האימפריה העוסמאנית. הערבים גרים בעיקר באהוואז לחופי המפרץ הפרסי, מקצתם צאצאי שבטי הנוודים ואחרים בני דורות של סוחרים ומהגרי עבודה עם קשרי משפחה בעיראק, כווית, מדינות המפרץ ומקומות נוספים. מיעוט ערבי קטן, בעיקר ממוצא לבנוני, מתגורר גם בסביבת קום, ויש בלוצ'ים ליד גבול פקיסטאן, כורדים באזור כורדיסטאן ולורסטאן, ופזורות נוספות.

עד ראשית המאה העשרים הייתה רוב אוכלוסיית איראן כפרית ונוודית. כעשרה אחוזים מהאוכלוסייה חיו בערים, השאר עסקו בחקלאות ובעיבוד אדמות. נתיבי הסחר שעברו ברמה האיראנית אפשרו לפתח גם כלכלה שהתבססה על ענפים כגון הגנה על דרכים ושיירות, אירוח סוחרים ועולי רגל, וכמובן מסחר. השיירות גם העשירו את הרכב האוכלוסייה של המחוזות. שכבת המכובדים, הן בערים הן בכפרים, הורכבה בדרך כלל מבעלי האדמות, שלרוב היו ראשי השבטים שאכלסו את הפרובינציה. רשת אחרת של מכובדים הורכבה מאנשי הדת שהצליחו לצבור הון ממשי וסימבולי בשל הדומיננטיות שלהם בחיים המקומיים.

במרכז העיר הטיפוסית היה הבזאר, השוק. בפרסית עתיקה משמעות המילה היא מקום התכנסות. זה הלב המסחרי והכלכלי של העיר; לשם באו הסוחרים המקומיים ואלו מהאזור, והסוחרים שנעו בדרכם בנתיבי הסחר הגלובליים. הבזאר נעשה גם הזירה הפוליטית המרכזית של העיר, משום שריכז אליו את כל שכבות האוכלוסייה. רשתות הפטרונות וקשרי הגומלין בין עשירי העיר, אנשי הדת, המוכרים, האיכרים, סוחרי בעלי החיים וחיות המשק, הסוחרים, הספקים, הקבצנים — כולם יחד הפכו את השוק למרכז שוקק. בהמשך הספר נדון גם בהשתנותו של הבזאר, במקומו בחברה ובפועלו לאורך השנים ובמיוחד בעת החדשה.

החברה האיראנית, על אגפיה, מיעוטיה ולשונותיה, רוחשת כבוד רב למילה הכתובה, לשירה ולספרות. המרחב הפרסי כולו מושתת על שפה שמתפתחת ומתאימה את עצמה. לאורך הדורות התפתחו דיאלקטים שהפכו בעצמם לקטגוריות במשפחת השפות. הלשונות הכורדיות, דארי באפגניסטאן, השפות של מרכז אסיה, הניב של הפרסית היהודית — כולן קיבלו מאפיינים ייחודיים אבל אפשרו לדובריהן לחלוק את העושר התרבותי המשותף. האפוס הגדול, ״השאהנאמה״ שנכתב במאה העשירית בידי אבולקאסם פרדוסי, לדוגמה, היה לדבק ולבסיס תרבותי משותף בין איראן להודו, לאפגניסטאן, לאוזבקיסטאן, וכן הלאה. שירתם של חאפז וסעדי, בני העיר שיראז, מדוקלמת באותם מקומות עד היום, וגם מי שאינם יודעים קרוא וכתוב — כיום בערך עשרה אחוזים מהאוכלוסייה — מכירים בעל פה עשרות בתים מהשירה הקלאסית.

רשימת קריאה

אורי גולדברג, ״לחשוב שיעית״. תל אביב: הוצאת מודן ומשרד הביטחון, 2012.

תמר עילם גינדין, ״הטוב, הרע והעולם: מסע לאיראן הטרום־אסלאמית״. תל אביב: הוצאת מודן ומשרד הביטחון, 2011.

Simcha Gross, Babylonian Jews and Sasanian Imperialism in Late Antiquity. Cambridge: Cambridge University Press, 2024.

Iraj Pezeshkezad, Hafez in Love: A Novel. Syracuse: Syracuse University Press 2021.