אורות 15 – ביאליק

הקדמה
 

המערכת

על גיליון 15: ביאליק
 

בשנה האחרונה דיברנו עם אנשים רבים על ביאליק ויצירתו. בין השיחות חיבר רגש עז – ומפתיע מאוד – של אהבה כלפי המשורר, שנפטר כידוע לפני שנים רבות, ב-1934. נראה כי למרות הזמן הרב שעבר, ולמרות הפיכתו לחלק מחובת הלימוד בבתי הספר, מי שנכנס לעולמו של ביאליק מתקשה להשאר אדיש.

הרגש הזה הוא חלק מהקסם של ביאליק, ואותו אנחנו מנסים להבין בגיליון הזה. אי אפשר להפריד (ובאמת שניסינו) בין ביאליק המשורר הלאומי ומחדש הלשון העברית, ח"נ ביאליק היוצר וחיים נחמן האדם. במאמץ מחושב ורב שנים הצליח ביאליק לטוות את עצמו לתוך הרקמה הציונית-עברית המתחדשת, והביא איתו את ארון הספרים היהודי ואת תרבות העולם. ביצירתו הוא ביקש לבטא ובמקביל גם לעצב את נפש ה"עם" ואת רגשות היחיד. בחייו הפך את עצמו לנגיש לאדם הפשוט – במכתבים, בביקורים בביתו, בבקשות לסיוע – עד שהתקשה לעמוד בכך. במותו אבלה עליו אומה שלמה, ציונים ושאינם ציונים.

הקאנון השירי שביאליק פרסם בחייו מצומצם מאוד, וכולל רק כ-130 שירים ופואמות בעברית. שאר יצירתו מתפרשת על פני תחומים רבים, וכוללת שירים לילדים, פרוזה, מאמרים ומסות, תרגומים וחידושי מילים בעברית. הפרויקט הגדול והמשמעותי שעליו עמל הוא "ספר האגדה", שהנגיש לציבור את החלקים הסיפוריים מתוך המשנה, התלמוד וספרי מדרש נוספים.

חייו של ביאליק התחלקו לשלושה חלקים, כמעט בצורה סימבולית:

החלק הראשון, ה"יהודי-מסורתי", התבטא בילדות קשה במשפחה שניהלה בית מרזח בתחום המושב שבאימפריה הרוסית. שיאו של השלב הזה התבטא בלימודי קודש בישיבת וולוז'ין היוקרתית.

החלק השני, ה"עברי", החל מגיחה קצרה לאודסה, מרכז התרבות העברית המתחדשת, ובהמשך מגורים בעיר במשך כ-21 שנה, ובגרמניה לתקופה קצרה. בתקופה זאת זכה ביאליק להגדרה כ"משורר הלאומי" והניח את התשתית לתרבות המתחדשת.

החלק השלישי, ה"ציוני-מעשי", התבטא במעבר לארץ ישראל והפיכת ביאליק לאושיית תרבות בתל אביב, עם ייסודם של אירועים כמו "עונג שבת".

ב"אורות" אנחנו לא מחפשים סיכומים או מחוות ליוצרים. מעניין אותנו להבין לעומק את עולמו של היוצר שבו הגיליון, מעבר למה שכבר נכתב במאמרים (או בוויקיפדיה). לאחר מכן, אנחנו רוצים להמשיך את עולם היצירה שגילינו הלאה, למקומות הטבעיים שאליה לא הגיעה עדיין. אנחנו רוצים להוליד יצירות שיקבלו השראה מעולמו של היוצר, אך יעמדו בפני עצמן.

הפעם האתגר היה גדול, משום שביאליק הוא שם מוכר כל כך – הוא מזומזם בגני הילדים ונלמד בבתי הספר. רצינו לחרוג מהמוכר והידוע, להציע זוויות חדשות על ביאליק ועולמו, ולהציג יצירות שמביאות אותו אל הכאן והעכשיו.

האם הצלחנו? הנה כך אנחנו מציעים לכם בגיליון הנוכחי להכנס לעולמו של ביאליק. בצד העיוני:

תיאור מסלול חייו של ביאליק על פי מסמכים מארכיון ביאליק, מאת מנהלת הארכיון יהודית דנון.
ראיון עם פרופ' זיוה שמיר ובו ניסינו להבין את הייחוד של ביאליק.
ניסיון להבין את סוד הצלחתו של ביאליק מזווית חדשה – כמי שהשתמש ב"כלי-חשיבה" שהופיעו בתרבות היהודים,  מאת מקס שטנר.
סיור כתובות באודסה, בשנים 1900-1921, בעקבות ביאליק ואנשי תקופתו – בהתבסס על מידע היסטורי, כפי שאספה הילית ברקמן.
תיאור כרוניקת מותו של ביאליק, כמעט עד הפרט האחרון, כפי שכתבה אילונה טרויאנוב.
היסטוריה חלופית ובדיונית, אשר בוחנת בודקת מה היה קורה אילו נקודות המפנה בחייו של ביאליק היו מתפתחות לכיוון שונה – כפי שכתב יעקב בן נתן.
 

הגיליון כולל יצירות שנכתבו בהשראת יצירתו או חייו של ביאליק, ומתכתבות איתו:

סיפורים ופרגמנטים מאת משה רחמוט, דנה חפץ,  אווה (חווה) מילס, אוראל רבינר, נטע נציב, אופיר קורן.
שירים מאת מתי שמואלוף, אורית צמח, לי ממן, איריס לבנת ואורנה מיתר, יונתן דורי, יצחק גוילי, אופיר קורן, ארז ג. אליהו, תמרה חלוצי, בן שמואלי, גלי הראל.
קריקטורות של מרינה אקרמן וסיפור מאויר מאת Randy Winth.
תרגום מיידיש לשירו של ביאליק על הרב המתעטש – אוריאל זיגלר.
 

רגע, יש עוד!

ביאליק היה כידוע ממחדשי השפה העברית. החלטנו להמשיך את דרכו ולהגדיל בצורה משמעותית את מספר המילים החדשות בשפה. לפיכך סיערנו את מוחותיהם של אילונה טרויאנוב, גלי הראל ויונתן דורי. התוצאה מופיעה בהמשך הגיליון – הצעה להוספת כמה אלפי מילים לשפה העברית.

לבסוף, הגיליון מלווה בגלויות מאוירות ומצולמות, בהשראת מילות שירים של ביאליק – מיצירתם של רוני סומק, דנה ברלב, טל רפל להט, גילי בלכר, אריאל נשרי, שירה שטנר, מרינה אקרמן, Randy Winth.

קריאה מהנה!

מקס שטנר, יונתן דורי

מן הארכיון
 

יהודית דנון

חמש תחנות בחיי ביאליק
 

תחנה ראשונה, 1890
כתב יד "אל הציפור"¹

"זמרי ספרי צפורי יקירי

מארץ רחקים נפלאות

הגם שם בארץ החמה היפה

תרבינה הרעות התלאות?" ²

בעודו לומד בישיבת וולוז'ין, החל חיים נחמן ביאליק לכתוב שירה. לחברו יוסף ביטלמן, שנותר בעיר הולדתו ז'יטומיר, שלח גרסה של אחד משיריו הראשונים, "אל הציפור". ביטלמן שמר את המכתב ובו השיר, וברבות הימים העביר אותו לארכיון ביאליק.

ביאליק הגיע לישיבת וולוז'ין ב-1890 לא מתוך תשוקה, אלא כפשרה. ביאליק הצעיר חלם ללמוד בברלין, בסמינר המודרני של הרב הילדסהיימר, שם שילבו לימודי קודש עם ספרות כללית ושפות זרות. בפועל מצא את עצמו בישיבה, שאמנם היתה ספינת הדגל של הישיבות הליטאיות, אך התמקדו בה בלימוד גמרא יומם ולילה.

האכזבה הובילה את ביאליק לעזוב את הישיבה בחשאי, מבלי שהודיע לרבנים ולסבו הקפדן, אלא רק לקומץ חברים. הוא עבר לאודסה, עיר התרבות היהודית-עברית המתחדשת. בחצי השנה הראשונה לשהייתו שם, ללא מכרים או סיוע, אפשר היה להגדיר אותו "נער בסיכון" – בחור יתום וביישן, שישן במרתפים והתקיים מלחם וענבים.

השיר "אל הציפור" הופיע ב"מחברת וולוז'ין", איתה הסתובב ביאליק באודסה – את חוטיה תפר בעצמו. בשלב מסוים הצליח המשורר הצעיר לתת את המחברת לליליינבלום, וזה התרשם והפנה אותו לאחד העם. עבור ביאליק, אחד העם היה אליל נעורים. הוא מספר שיום שבו קרא מאמר של אחד העם נחשב בעיניו ליום טוב. אחד העם, שהיה אדם מסוגר ויבש, עלעל במחברת והפנה את המשורר הצעיר ליהושע חנא רבניצקי, עורך "הפרדס", הבטאון היוקרתי של סופרי אודסה.

הגיליון של "הפרדס" ירד כבר לדפוס, אולם רבניצקי הסכים להסתכל במחברת. מרבית השירים היו בוסריים, אך מביניהם בלט "אל הציפור". רבניצקי הבטיח לביאליק ששירו יודפס, אך רק ב-1892, אחרי הרבה גרסאות ושינויים, ובהם השמטה של 48 שורות, השיר נדפס והחל לעורר הדים. עידן חדש נפתח בשירה העברית.

שנתיים יעברו לפני שיודפס השיר הבא של ביאליק, ובינתיים רבניצקי הפך למנטור הספרותי שלו, וכיוון אותו להשלים את השכלתו הספרותית ולהתפתח כיוצר.

תחנה שניה, 1928

ציור שקיבל מחמדת עגנון

"תוּדָה בְּעָד הַסֵפֶּר אֲנִי

אֶקְרָא בַּסֵפֶר

חמדתעגנוּן"

חמדת, בנו בן ה-6 של ש"י עגנון, שלח לביאליק את הציור הזה. הקשר בין ביאליק, חשוך הילדים, לילדיו של עגנון היה חם: אמונה, בתו של עגנון, מספרת בזכרונותיה שהילדים היו קופצים על מיטותיהם בהתרגשות לקראת ביקוריו של המשורר. ביאליק היה מקפיד לשלוח להם דרישות שלום במכתביו.

קשה למצוא צמד שונה יותר מח"נ ביאליק, המשורר הלאומי, וש"י עגנון, הסופר זוכה פרס נובל. הפערים ביניהם ניכרים בביוגרפיה, באופי, בחזון היצירתי, בתפיסת העולם, אפילו בבחירת מקום המגורים. ועם זאת, בין השניים התקיימה מערכת יחסים מורכבת ומרתקת.

ביאליק גדל בעוני ויתמות. הוא עבר התעללות בבית הסבא, ונאבק כל חייו בקשיים כלכליים. עגנון גדל בבית תומך ואמיד, עטוף באהבה ועידוד, ובהמשך נתמך על ידי מצנט. ביאליק היה בעל אופי סוער, רגשי ואימפולסיבי. עגנון היה מחושב וקר. כשביאליק עלה לארץ ישראל, הוא בחר לגור בתל אביב, אותה ראה כמעין קנווס לבן, העיר העברית הראשונה שבה ניתן להצמיח את העבריות החדשה. עגנון, שעלה לארץ לפניו, בחר לגור בירושלים, ועליה אמר (בנאום קבלת פרס הנובל) "דומה הייתי על עצמי כאילו נולדתי בירושלים".

גם מבחינת פעילותם הציבורית, השניים הם כמעט הפכים. ביאליק הקדיש זמן רב לציבור ולקידום המפעל הציוני. הוא הפך למעין אדמו"ר חילוני, שמטפל בבקשות לסיוע וגמ"ח, ועונה לשאלות כמו איך לקרוא לתינוק, או מה דעתו על הסוגיות שעומדות על הפרק. מאניה ביאליק סיפרה איך היו מפרסמים בעיתון – "המשורר יקבל קהל בביתו בימים...". עגנון, לעומתו, שמר בקנאות על זמנו ועל פרטיותו. מספרים כי בסלון ביתו לא היו כסאות, כדי שהאורחים לא יישארו בו זמן רב מדי.

למרות הפערים, נרקם בין השניים קשר מיוחד. הם נפגשו לראשונה ב-1909, בביקורו הראשון של ביאליק בארץ ישראל. עגנון פגש את המשורר דרך היכרות משותפת, והציע לו סיפור קצר בשם "עליית נשמה". ביאליק, שהיה עורך "השילוח" – כתב העת שירש מאחד העם – פרסם את הסיפור כמעט ללא עריכה (מעשה יוצא דופן עבורו). בהמשך, כאשר ביאליק עזב את אודסה ועבר להתגורר לזמן קצר בברלין, הציע לו עגנון להצטרף אליו לעיירת המרפא באד הומבורג. ביאליק, מצידו, צירף את עגנון למפעל הכינוס של אוצרות התרבות היהודית.

ב-1924 החליט כל אחד מהם, מסיבותיו שלו, לעבור לארץ ישראל. עגנון החל להתרחק מביאליק, וכך הסביר זאת לאסתרליין אשתו: "אני רוצה כבוד וכסף, ושני הדברים האלה לא אשיג על ידו."