הברון והגאון

1

יוסיניו עמד מול דלת משרדו של אלי, רואה החשבון שלו. הוא נשם נשימה עמוקה, הניח את ידו על הידית ודחף את הדלת פנימה.

"הו, תראו מי הגיע..." אלי הרים את ראשו ממסמך אחד מִני רבים שהיו מפוזרים על שולחנו, הקליד עוד כמה תווים על המקלדת והביט ביוסיניו מבעד למשקפיים הקטנים שהיו מונחים על אפו. ראשו הקירח ותווי פניו הרציניים גרמו לו להיראות מבוגר מכפי ארבעים ושמונה שנותיו.

"בוא שב, יוסיניו, בוא נראה מה קורה איתנו," החווה אלי על הכיסא שמולו. יוסיניו שנא שאלי משתמש בלשון רבים. מה איתנו? מי איתנו? זה המצב המחורבן שלי, לא שלנו, חשב. הוא הסיט את הכיסא והתיישב עליו בכבדות.

"נו? אז מה מצבי?" שאל בחשש.

"לא טוב, לא טוב," נד אלי בראשו. "אברהם וייס היה כאן, לגבי החֶברה שלכם."

"בגלל זה קראת לי?" השפיל יוסיניו את מבטו ומשך בתנוך אוזנו.

"כן, צריך לדבר על זה. אתה מושך הרבה כספים לאחרונה."

"טוב, אני חייב לאכול, אתה יודע."

"אתה חייב לייצר הכנסות," הפסיק אותו אלי.

"אבל הקורונה עצרה אותי, כמו את כולנו," הצטדק יוסיניו.

"אי אפשר להמשיך ככה," הבהיר אלי.

"מה? אין שום כסף נזיל בחשבונות?"

עווית של חיוך עלתה על פני אלי.

"כסף נזיל? מאיפה אשיג לך כסף מזומן? אתה ממושכן עד מעל הראש, ואברהם וייס עצר עכשיו את חשבונות החברה שלכם, שגם ככה היו מרוּקָנים."

"אני לא מבין. חשבתי שעוד נשאר משהו."

"לא נשאר דבר," אמר אלי. "עכשיו ראה, יוסיניו, הדירה שלך ממושכנת. בגלל הקורונה הסכימו להקפיא לך תשלומים, אבל עכשיו אתה צריך לחזור לשלם. עם ההכנסות המעטות שלך והגיל שלך כנראה לא תוכל לקבל משכנתא נוספת. צר לי, ידידי, אבל אתה תקוע. אתה חייב למצוא דרך לייצר הכנסות, אחרת לא ירחק היום שההוצאה לפועל תדפוק לך על הדלת."

"איזה עולם," נד יוסיניו בראשו. "הבן אדם עובד קשה כל חייו, ובַסוף שנתיים קשות יכולות להשאיר אותי הומלס." היובש בפיו החל להציק לו. הוא הוציא מכיס מקטורנו בקבוק קטן ושאב ממנו שאיבה הגונה. המשקה שרף את גרונו ונסך בו אומץ לשאול את השאלה המביכה.

"מתי זה יקרה, אלי? מתי כבר לא אוכל למשוך כסף מהבנק?"

"אם לא תכניס כלום, בתוך חודשיים תהיה בבעיה אמיתית."

"בחייך, אלי, אתה מכיר אותי שנים. אתה יודע שבסוף אֶנחת על שתי הרגליים. תעזור לי. לא יכול להיות שאין מה לעשות," הפציר בו יוסיניו.

"אתה יכול לגשת לבנק ולבקש עוד דחייה או פריסת תשלומים. יעזור אם תוכל להשיג אישור מביטוח לאומי על אחוזי נכות או משהו כזה, ואז אולי תוכל לקבל קצבה מביטוח לאומי. יש לך גם איזו קרן פנסיה קטנה שפתח בשבילך אברהם וייס. אני יכול לבדוק אם אפשר למשוך משם משהו, אף על פי שאני לא ממליץ לעשות זאת."

"ומה איתך? תוכל אולי לתת לי איזו הלוואה אישית?"

"מצטער, חבר," ענה לו אלי בשקט, "גם אני לא מלקק דבש, ועל השכר שלי ממך כבר מזמן ויתרתי. אני מקבל תשלום רק על ניהול כספי החברה."

יוסיניו קם ממקומו ולחץ את ידו של אלי. "תראה מה אתה יכול לעשות ואני אבדוק אצלי. אל תדאג, גם את השכר שלך אחזיר בסופו של דבר," הבטיח ומייד הצטער על דבריו. גם הוא לא ידע מניין יוכל להחזיר לו את הכסף.

יוסיניו צעד ברגל לביתו. הוא התגורר בדירה הישנה של הוריו ברחוב ריינס בתל אביב. שמש אביבית ליטפה את פניו המודאגות, והוא שקע במחשבות. בגיל חמישים ושבע הוא עמד לאבד את כל רכושו.

כשהשתחרר מהצבא החל לעבוד כמדריך טיולים. בהמשך הקים עם אברהם וייס את חברת "אופק טיולים", שהתמחתה בטיולים במרכז ובמזרח אירופה. מההתחלה הלך להם לא רע. הם חילקו ביניהם את הטיולים, ואם היה צורך הוסיפו מדריכים שכירים. בהמשך וייס התרכז בצד הניהולי והתפעולי של החברה, ויוסיניו נהנה להדריך את הקבוצות בשטח. בחלוף השנים צברה חברת "אופק טיולים" שֵׁם ותהילה. אלא שכעבור כמה שנים עלו יחסיו עם אברהם וייס על שרטון. איש מהם אינו זוכר מה גרם למריבה הגדולה שאיימה לפרק את השותפות ביניהם, אך מאז החל וייס להתערב יותר ויותר בתכנוני הטיולים, בהקצאת המדריכים ובלוחות הזמנים. הוא התערב יותר גם בלוח הזמנים של יוסיניו הרווק, נטול המחויבויות המשפחתיות, בעוד שהוא, וייס, נאלץ לתת דין וחשבון תמידי לאשתו השתלטנית. המצב הפך לבלתי נסבל עבור יוסיניו. הוא קיווה להגדיל את החיסכון הפנסיוני שלו ותכנן לפרוש בהקדם האפשרי. ואז הגיעה הקורונה. השמיים נסגרו ונפתחו לסירוגין, וחברת הטיולים שלהם ספגה מכה אנושה.

מתנשם ומתנשף טיפס יוסיניו אל דירתו בקומה השנייה. הישיבה בבית בשנתיים האחרונות נתנה בו אותותיה. הוא היה עייף, וכושרו הגופני היה ירוד. כשהתיישב לבטח בכורסתו הוציא את בקבוק הוויסקי שטמן כמה שעות קודם לכן במגֵרת השולחן הקטן בסלון, מזג לעצמו כוסית וניסה להשליט סדר במחשבותיו.

זה שנתיים הוא יושב בבית ומתגעגע לטיולים, לנסיעות, לאוכל המשובח, ללינה במלונות חמישה כוכבים על חשבון החברה וגם לטיפּ הנדיב שהמטיילים שלו היו משאירים לו. הקורונה הגיעה באחת. השמיים נסגרו, הטיולים פסקו וההכנסות נפסקו. בחודשים הראשונים עוד היה אופטימי, אחר כך החלו החשבונות להצטבר אך לא הייתה לו אפשרות לשלם אותם. את מענקי הקורונה הממשלתיים השקיע בעיקר באוכל ובשתייה. אין מה לעשות, הבן אדם צריך לאכול. בהדרגה החל להרגיש לא טוב, נהיה כבד ופסימי. שנתיים בבית גרמו לו לטפח כרס מכובדת, לשערו להלבין, להופעת קמטים חדשים ועמוקים בפניו, לעליית רמות הסוכר והכולסטרול בדמו. מצבו הגופני הידרדר במהירות, מחלות שונות התפרצו בזו אחר זו, והוא נשאר חולה וחסר פרוטה. עם הסגרים וההגבלות הוא לא יכול היה לצאת מהבית ולהתנדב בדיור המוגן לתשושי נפש, שם היה יושב עם הקשישים והחולים ומשחק עבורם איזה תפקיד שהועידו בשבילו לאותו יום: בן אובד, בעל נבגד או ידיד ותיק מהעבר, העיקר לתת לקשישים — שזיכרונם בגד בהם — כמה שעות של שיחה עם איש מוּכּר, לכאורה. כשעבר על פני מודעות האבל בעיתון זיהה לצערו שמות של דיירי הבית והבין שהמגֵפה לא פסחה אף על המקום היחידי שבו הרגיש שהוא מביא תועלת.

יוסיניו לגם את כוסית הוויסקי השנייה שלו כשהבחין בערֵמת מכתבים שנדחפה מתחת לדלתו. נראה שגברת לווינשטיין החטטנית, שלא אוהבת לראות את תא הדואר שלו עולה על גדותיו, החליטה להזכיר לו באופן אגרסיבי את חובותיו.

הוא קם מן הכורסה והתכופף לחטט בין המכתבים שנערמו על הארץ. בין כל החשבונות זיהה יוסיניו מכתב מחו"ל. מכתב מחו"ל? מי כותב היום מכתבים בכלל? הוא אחז במעטפה וסובב אותה. השולחת הייתה לנה זילבר. הוא חזר לשבת על הכורסה וחשש ממה שימצא בתוך המעטפה. לנה, לנה, נאנח. לנה הייתה בת דודה שלו, הקשר המשפחתי מעולם לא היה ברור לו עד הסוף, אך נראה שזה לא הפריע ללנה לשלוח לו מכתבים וגם לא הפריע ליוסיניו לנצל את העובדה שיש לו משפחה באמריקה ולבלות אצלם תקופה מסוימת אחת לכמה שנים. הוא פתח את המעטפה והוציא ממנה נייר שהודפס במכונת כתיבה ישנה.

"יוסף בן דודי היקר!

"אני מקווה ששלומך טוב ושלא נדבקתָ במחלה הארורה הזאת. כאן, בבית האבות שהילדים שלי הכניסו אותי אליו בניו ג'רזי, כולם בהיסטריה. באמת הרבה חברים נפטרו כאן לאחרונה, אני לא יודעת ממה. אני מתגעגעת אליך, יוסף, מזמן לא התראינו. בזמן האחרון אני חושבת הרבה על המשפחה שלנו בהונגריה, על הברון ליאון פישר. אתה בטח שמעת עליו, הוא היה האבא של הסבתא המשותפת שלנו הניה שהתחתנה עם יוסף לזר, שאתה קרוי על שמו. בקיצור, הניה הזאת ילדה שני בנים, את משה לזר, אבא שלך, ואת שמעון לזר, אבא שלי. כמו שאתה בטח יודע, אביך הפך לציוני והיגר לפלשתינה ערב המלחמה, ואילו את יתר משפחתה של הניה דאג הברון ליאון פישר להבריח לאמריקה עם תחילת המלחמה. הוא וכל האחרים נספו, כך שנותרנו רק אתה ואני מבּין צאצאי הברון."

יוסיניו הניח את המכתב ולגם מכוסית המשקה שלו. כל הסיפורים על קשרי משפחה עייפו אותו. הוא לא הצליח לעקוב אחר השושלת המשפחתית, והיא גם לא ממש עניינה אותו. יוסיניו חשד שלנה, שעברה מזמן את השמונים וחמש, לא ממש צלולה. הוא חזר לקרוא:

"עכשיו, כשהקורונה המוזרה משתוללת ואני לא יודעת כמה זמן עוד אֶחיֶה, נזכרתי באגדה משפחתית שאבי שמעון סיפר לי לפני פטירתו. האגדה מספרת ששבועות ספורים לפני שהברון פישר נרצח, הוא הצליח להמיר למטילי זהב חלק מהונו שהיה גדול ביותר. בכל זאת, תעשיין עשיר היה, ואת מטילי הזהב האלה הבריח לעיירה מארגרעטען שבחבל טרנסילבניה, שם דאג להטמין אותם עם הגניזה של הקהילה. למה דווקא שם? אינני יודעת. האם הסיפור אמיתי? גם את זה אינני יודעת. אבל הינה סיפרתי, שלא ארד עם הסוד הזה לקבר. מה שלום אחיך בנימין? תמסור לו דרישת שלום חמה ממני ותשמרו על עצמכם שם. לנה."

זהו, המכתב נגמר. עכשיו יוסיניו היה בטוח שנשתבשה עליה דעתה. הרי אחיו בנימין נפטר לפני יותר משלושים שנה, מה היא נזכרת בו עכשיו? ואז הזדקף במקומו, ומה אם האגדה נכונה? מה אם יש אוצר? הוא קם מן הכורסה והתחיל לשוטט בדירה, לא יודע מה לחשוב. לנה הרי סנילית לגמרי כבר, אבל מצד שני... מאיפה שיבוא לה רעיון כזה הזוי למוח אם הוא לא אמיתי, או אם אבא שלה לא באמת סיפר לה את זה? ואולי אבא שלה המציא את הסיפור כדי להתגבר על העובדה שהמשפחה איבדה את כל רכושה בשואה?

יוסיניו הפך את הדף משני צדדיו. זהו? זה כל מה שיש לך להגיד לי? זורקת פצצה ונעלמת? אבל אז התמלא באנרגיה, התיישב מול המחשב הישן שלו וניסה לחפש מידע על הברון ליאון פישר. מי אתה? בחיים לא שמעתי את השם שלך, אבא מעולם לא דיבר עליך. האינטרנט היה איטי להכעיס, לאט־לאט צפו פירורי מידע.

הברון ליאון פישר היה תעשיין בהונגריה שלפני מלחמת העולם השנייה. בזמנו היה אחד מעשרים היהודים העשירים ביותר בהונגריה. הייתה לו בת בשם הניה שגורלה לא נודע, והוא עצמו נורה ונזרק לדנוּבּה.

יוסיניו נשען לאחור בכיסאו. הרי בהחלט יכול להיות שברון בסדר גודל של ליאון פישר הצליח להחביא כספים. אולי הכסף עוד במארגרעטען? הוא התחיל לחפש מידע על העיירה העלומה. למרות היותו מדריך טיולים מדופלם ומזרח אירופה הוא ביתו השני, הרי מעולם לא ביקר בעיירה מארגרעטען או מרגיטה, שמה הרשמי של העיירה.

אין שָׁם שום דבר תיירותי ראוי לציון. אבל המכתב הצית את דמיונו. הוא מיהר להרים טלפון ללנה מניו ג'רזי, שבקושי זכרה את המכתב שכתבה לו.

"לנה," צרח לתוך הטלפון, "ליאון פישר! הזהב! תזכרי! למען השם לְמה התכוונת?"

"לא זוכרת," אמרה לנה. "סתם אגדה במשפחה, אבל אתה צאצא ישיר, הוא סבא של אבא שלך, ירו בו בדנובה, הוא נשפך לים."

יוסיניו הבין שלנה כבר לא תעזור לו. הוא התקשר לבנה של לנה, המבוגר ממנו בכמה שנים.

"היי, ג'ק, מה אימא שלך מספרת לי על אוצר בעיירה בטרנסילבניה?"

"שוב היא התחילה עם השטויות האלה?" צחק ג'ק. "אחת לכמה שנים היא מתעוררת עם הסיפור הזה ורוצה לחפש את האוצר. עכשיו היא עירבה בזה גם אותך? עזוב, אלה סתם קשקושים."

"אז אף פעם לא חיפשתם?" תהה יוסיניו.

"מה יש לחפש? לרוץ אחרי הפנטזיות של הסבא הממורמר שלי, שהמציא סיפור על אוצר רק כדי לשכנע את עצמו שהנאצים גזלו ממנו זהב? תאמין לי יוסף, חבל על האנרגיות."

ג'ק סיים את השיחה בצחוק מתגלגל והותיר את יוסיניו עם המחשבה שאיש מעולם לא ניסה באמת למצוא את האוצר.

צלצול פעמון בדלת נשמע. יוסיניו קפץ בבהלה. ממש לא התחשק לו לסלק מתרימים או לענות לסקרים. הוא לא הבין מי בא לבקר אותו בימים אלה, אפילו מתרימים ועורכי סקרים כבר לא מתדפקים על הדלתות מהפחד להידבק בקורונה. כל חבריו כבר התייאשו ממנו. המחלה עוד כאן, ולמרות ההקלות בסגר היה ליוסיניו נוח להסתגר.

גברת לווינשטיין עמדה בדלת.

"מר לזר, אתה לא עונה לטלפון, לא מגיב לתזכורות בתיבת הדואר ואפילו לפתקים הנדחפים מתחת לדלתך. תראה, אנחנו דואגים לך, אנחנו מבינים שהפרנסה שלך התמעטה, אבל אתה צריך לשלם את דמי הוועד! יש תיקונים הכרחיים ועבודות שוטפות. באמת, אנחנו כבר לא יכולים לחכות."

המבט של גברת לווינשטיין הנמוכה והגוצה היה נוקשה וממוקד, כזה שלא מוכן לקבל "לא" כתשובה. יוסיניו היה עסוק רובו ככולו בעניין האוצר שאולי מחכה לו בטרנסילבניה. הוא הביט במטרד הקרוי גברת לווינשטיין ורצה לסלק אותה מעליו. הוא הוציא את ארנקו מהכיס האחורי של מכנסיו, פתח אותו ושלף את השטר האחרון שנותר בו, שטר בן מאתיים שקלים חדשים. יוסיניו מסר את השטר לידיה והבטיח שיעביר לה את יתרת התשלום בקרוב. גברת לווינשטיין נותרה פעורת פה. בחלומותיה הוורודים לא חשבה שתצליח להוציא ממנו שקל, והינה הוא מפקיד בידה שטר בן מאתיים שקלים.

"תודה, מר לזר," גמגמה בהלם כזה שיוסיניו חשב שתכף תתמוטט. רק זה חסר לו, לטפל בשכנה מעולפת על סף דלתו. אך היא התעשתה, מיהרה להכניס את השטר לכיס מכנסיה לפני שיוסיניו יתחרט ואמרה, "נהיה בקשר בקשר לתשלום הבא."

"בסדר, בסדר," ענה יוסיניו ומיהר לסגור את הדלת אחריה, ממהר להמשיך ולחשוב מה עושים עם המידע מהדודנית לנה.

יוסיניו מזג לעצמו עוד כוסית משקה והתרווח על כורסתו הנוחה כשפעמון הדלת צלצל שוב. "די, גברת לווינשטיין, נתתי כל שהיה לי לתת," אמר בקול רם ופתח את הדלת. בפתח עמד לא אחר מאשר אברהם וייס בכבודו ובעצמו. הוא היה מבוגר ממנו בשנתיים אך נראה צעיר יותר.

"נו, לזר, אני רואה שאתה עדיין בחיים. ממה מתפרנס מדריך טיולים בימים אלה שהשמיים סגורים?" פתח בחיוך שחשף סט שיניים לבן ומושלם.

לסתו של יוסיניו נשמטה. הינה הפתרון, ממש על סף דלתו.

"אברהם, שותפי היקר, היכנס. אפשר לכבד אותך בכוס קפה או תה?" לא היה לו בבית לא מזה ולא מזה, רק ויסקי משובח.

אברהם וייס התיישב.

"אני רואה שמצבך לא מזהיר בימים אלה," פתח בדבריו. "עלית במשקל, הדירה מוזנחת, אני מריח גם כל מיני ריחות שלא ראוי לפרטם. רק מדאגה כנה אני אומר לך את הדברים האלה." הוא התבונן בדירה, נד בראשו ואחר חזר להתבונן ביוסיניו.

"באת להעליב אותי?" ניסה יוסיניו להבין מה הניע את וייס להגיע לביקור ולא להסתפק בשיחת טלפון מנומסת. הוא שכח לרגע את נטייתו בחודשים האחרונים שלא לענות לטלפון כשווייס מתקשר.

"חלילה יוסיניו, ככה אתה מכיר אותי? רציתי להיות הראשון שיבשׂר לך את החדשות הטובות. השמיים נפתחים. בקרוב נוכל להוציא שוב טיולים לאזורים מסוימים. כנראה בעיקר למזרח אירופה. ישר חשבתי עליך, ידידי היקר. אני מודע למצבך הקשה ורציתי לתת לך הזדמנות לחזור לעבודה," הישיר מבטו לעיניו של יוסיניו כשזה נאלם דום. זה מסתדר יותר מדי טוב, חשב לעצמו. דווקא אותי הוא רוצה? ועוד למזרח אירופה? זה מקרה? או שיש מזימה אפלה מאחורי ההצעה הזאת?

"אלוהים אדירים, מה אתה סח? מי מעוניין לצאת למזרח אירופה בימים אלה? של מי הרעיון?" יוסיניו החזיר מבט אל וייס.

"יש אדון מבוגר בשם אדלשטיין שרוצה להגיע לטרנסילבניה לפני שיחזיר את נשמתו לבורא, לראות פעם אחת מאיפה הגיעה משפחתו, שחייתה שם דורות על גבי דורות עד מלחמת העולם השנייה. הוא לא יכול לצאת לבד, הוא מבוגר וקצת מוגבל פיזית. המוניטין של החברה שלנו משך אותו. הוא מתעקש שאתה תדריך את הטיול. אז מה אתה אומר? מתחשק לך להזיז קצת את ישבנך ולחזור לעבודה?"

"דווקא אותי הוא רוצה, האדלשטיין הזה? למה?"

"לא יודע," משך וייס בכתפיו, "חשבתי שאולי אתה מכיר אותו."

"לא, לא מכיר... ומה? רק הוא נוסע? טיול ליחיד?" לא התחשק ליוסיניו לבלות שבוע בחברת זקן חולה ומוגבל שאינו מכיר כלל. אבל חשבון הבנק, האוצר, התרוצצו המחשבות בראשו.

"תתפלא," ענה וייס, "פרסמנו את הטיול כבר לפני שבועיים ונרשמו מספיק אנשים כדי להוציא טיול. זה יקרה בעוד חודש. יש לך מספיק זמן להתארגן על הטיול ועל עצמך," וייס זרק לעברו חוזה. "רק שתדע שאם אתה לא מוציא את הטיול הזה אני מחסל את השותפות שלנו," הוסיף, "נתתי לו את המילה שלי שאתה תדריך את הטיול. אנחנו חייבים לחזור לעניינים, אחרת לא רק אתה אלא כולנו נהיה בצרות. אתה מבין?" תקע בו וייס מבט מאיים.

יוסיניו חשב על האפשרויות שלו. טרנסילבניה? העיירה מרגיטה נמצאת שם. אבל למה מר אדלשטיין המסתורי מתעקש שדווקא אני אדריך אותו בטיול אליה? אין לי מושג מי זה. אולי מישהו מהחברים שלו טייל איתי פעם. מה זה משנה, התנער ממחשבותיו, אולי זו ההזדמנות היחידה שלי לבדוק אחת ולתמיד את סיפור האוצר.

חיוך רחב התפשט על פניו. הוא מזג כוסית נוספת מהוויסקי והושיט אותה לווייס, מזג כוסית לעצמו וקרא, "לחיים! לחיי החזרה לעבודה!" ואז הוסיף, "רק בקשה קטנה, הטיול חייב לעבור בעיירה מרגיטה שבטרנסילבניה."

"לחיים!" ענה וייס מבסוט ושבע רצון מהשגת מבוקשו. "רגע, מה פתאום מרגיטה? מה יש בעיירה הקטנה ושכוחת האל הזאת? למה לא תיקח אותם למקומות המעניינים הרגילים?" התפלא.

"או מרגיטה או שאני לא נוסע," הבהיר יוסיניו. "בשנתיים האחרונות חקרתי רבות את העיירה הקטנה הזאת, ושתדע, יש בה הרבה אגדות, סיפורים והפתעות."

"נו, טוב," ענה וייס, "שתהיה מרגיטה, העיקר שיהיה טיול."

"סמוך עליי, יהיה נהדר," חייך יוסיניו. "נחזור לימי הזוהר של החברה שהקמנו לפני שלושים שנה."

אברהם וייס שתה עוד כוסית מהוויסקי, השאיר את הניירת והלך.