החלוצים בגלביות - הסיפור שאינו מסופר

פתיח

ברחוב הרב יהודה הלוי מרגוזה¹ 54 ניצב בית הקברות של יהודי יפו. במקום יש כ־2,000 קברים, לכ־800 מהם מצבות שמגלות מיהם שוכני העפר; על השאר — אין שמות.² כמה סימבולי שחלק מהשמות על הקברים היהודיים מחוקים, אולי כפי שהם מחוקים מההיסטוריה ומהזיכרון שלנו.

עד הקמתו של בית קברות זה ב־1839, נהגו היהודים להוביל את מתיהם לקבורה בהר הזיתים בירושלים. המקום פתוח כיום פעמיים בשבוע בבוקר לארבע שעות. באחת ההזדמנויות הגעתי למקום. עליתי במדרגות, קצת בהיסוס, אין לי חיבה מיוחדת לביקור במשכנם של אנשים שהיו, והתהלכתי בין הקברים. לעיתים נגלו לעיניי דרך המצבות סיפורים מרתקים:

"הבתולה העלובה הנפטרת פריחה ויצמן", "הישיש הנכבד מסעוד אוחנה", "נג'מה אלבחר מאלג'יר", "יצחק אלבז", "שלום אבקסיס,³ "עזריה דה בוטון", "זהרי אביטבול", "פנחס לענקרי", "מצבת קבורה מרובה בייסורים קשים ומרים — יוסף חמו", "מצבת הזקן המדוכא בייסורים — יצחק ואעקנין", "לונה שלוש", "שמעון מויאל".

אישה אחת מאלג'יר ואחד עשר שמות של יהודי מרוקו. הרב יהודה הלוי מרגוזה (שעל שמו קרוי הרחוב), בן שימול, אלקיים, מויאל, שלוש, אמזלג, שמעון, בן חמו ואחרים, שמות של משפחות מצפון אפריקה. לרגע דמיינתי את עצמי משוטט בבית קברות יהודי במרוקו, אך עד מהרה חזרתי למציאות: אני ביפו, ואיני מבין מאומה מהתמונה שמצטיירת מול עיניי. שאלתי את עצמי שאלות רבות והייתי די נבוך. לא ידעתי חלק חשוב מהאמת. אט־אט קלטתי כי אלה קברים של החלוצים היהודים עם הגלביות מצפון אפריקה, שהתנועה הציונית התעלמה מהם ומחקה אותם. כך החלה התעניינותי בחלוצים היהודים מצפון אפריקה שבנו את קהילת יהודי יפו במאה ה־19.

למדתי על משפחות שלוש ואמזלג שייסדו את נווה צדק, אבל לא ידעתי על פועלם של משפחת מויאל, של הרב יהודה הלוי מרגוזה ושל רבים אחרים שעלו ממרוקו, מאלג'יריה ומהבלקן שייסדו את קהילת יהודי יפו במאה ה־19. הם עלו לרוב בקהילות המונהגות על ידי רבנים, חכמים וגבירים, שהתיישבו ביפו ובמקומות נוספים ושלחו גרעיני התיישבות לעזה, לחאן יונס, לבאר שבע, לרוחמה, ללוד, לרמלה ועוד. הם שרדו את התנאים הקשים, האתגרים האין־סופיים, הבדידות, חיי הקהילה המצומצמים. הם פעלו בקבוצות, נטעו יתד, נקלטו ושגשגו. הם הבינו שיהיה להם קשה לשרוד כיחידים בארץ קשה כל כך, והתארגנו בקהילות עם עזרה הדדית ותוך התנגדות לכספי החלוקה. למדתי שנוסף על משפחות שלוש, מויאל ואמזלג שהפליגו לציון, היו עשרות אלפים שעלו לארץ ישראל במאה ה־19 ממרוקו, אלג'יריה וארצות הבלקן, עוד לפני העלייה הראשונה שהחלה ב־1882, ושאנשיה נעזרו ביהודי יפו בצעדיהם הראשונים, בקליטתם ובהתיישבותם בציון. גם העליות הבאות — השנייה והשלישית — נעזרו בקהילת יהודי יפו.

תמונות 1,2,3,4: בית הקברות היהודי ביפו.
על המצבות שמות יהודים מצפון אפריקה. 

למדתי כי הספרות המחקרית בתחום מצביעה על כך שעוד לפני הרצל פעלו ארבעה רבנים כמבשרי הציונות המדינית. הרב (ד"ר) יהודה ביבאס ממרוקו, כבר ב־1830 היה הראשון שקרא לפעול להתיישבות יהודית בארץ ישראל, ולאחריו הרב יהודה אלקלעי מהבלקן ולאחריהם הרב צבי הירש קלישר⁴ והרב אברהם גוטמכר.⁵ ארבעה אלה היו יוצאי דופן באותה תקופה, ונתקלו בהתנגדות עיקשת לעליית יהודים לארץ ישראל, בין היתר מצד רבנים ומנהיגי יהדות אשכנז בארץ ובעולם, שקראו לחכות לגאולה תחילה.

ניסיתי להבין מדוע עלייה זו אינה קיימת בזיכרון ובתודעה הקולקטיביים שלנו? מדוע הסיפור אינו מסופר? עד היום אין לי תשובה.

חיה נאמן, במאמר שפורסם ב"ידיעות האחרונות" ב־9 במאי 2019, כתבה:⁶

בשיעורי ההיסטוריה העוסקים בציונות בבתי ספר, מלמדים שהעלייה הראשונה היא גל שנמשך מ־1881 עד שנת 1904. המשמעות היא שגם כיום סיפורי העלייה וההתיישבות הדרמתיים שהתרחשו עשרות שנים קודם, החל משנת 1817, לא נלמדים ולא מהווים חלק מהנרטיב המוכר.

בספר זה ברצוני לנסות להצביע על כמה נקודות שאינן מופיעות בספרי ההיסטוריה ושאינן קיימות בתודעה הלאומית שלנו כעם וכמדינה. חשוב לי לספר למשפחתי ולחבריי — על תרומתם הייחודית של החלוצים היהודים ממרוקו, מאלג'יריה ומהבלקן, שהיו הראשונים להתיישב ולפתח את ארץ ישראל במאה ה־19.

בספר אביא תחילה את הרקע ההיסטורי לעליות מהמגרב ומהבלקן ובתוך כך על מצבה של העיר יפו בשנים שלפני העליות הציוניות הראשונות. אחר כך אתאר את הדמויות המרכזיות שעמדו בראש העליות מהמגרב ומהבלקן, את פועלן ואת תרומתן למפעל הקדם־ציוני וההתיישבותי. בהמשך אדון בחלוציות של חלק מדמויות אלה בהחייאת השפה העברית בארץ ישראל ובתרומתן להגיית השפה לפי הלהג הספרדי. לבסוף אספר אנקדוטות על עולי המגרב בתקופת מלחמת העולם הראשונה.

אשמח אם הנושא יעורר אנשים לקרוא את אשר כתבתי, ויעורר אצל הקוראים גאווה על התרומת האדירה של קהילת החלוצים לובשי הגלביות וחובשי השאשייה⁷ לראשם. חלוצים אלו בנו את הבסיס הראשוני ואת היסודות לפיתוח הארץ, לקליטת העליות הבאות, לייסוד ולפיתוח של הקהילה היהודית ביפו ולהקמת העיר העברית הראשונה — תל אביב.

שלום מרסיאנו

עליית יהודי המגרב והבלקן:
הרקע ההיסטורי

יפו בעקבות מסע כיבושי נפוליאון

במהלך מסע כיבושיו במזרח הגיע נפוליאון למצרים ב־1799. באותה שנה החליט לכבוש את ארץ ישראל ולהשמיד את הצבא הטורקי שחנה בה.⁸

כשהתקרב נפוליאון ליפו באביב 1799, עזבו כל היהודים — כעשר משפחות — את העיר פרט לסניור אהרון עזריאל, שהפך למתורגמן של נפוליאון מכיוון שדיבר איטלקית (בהיותו נתין איטלקי), צרפתית, יוונית וערבית. עזריאל נשאר לבדו ביפו עם עובדיו הערבים כדי לשמור על מחסני התבואות שהיו בבעלותו. הסוחרים היוונים והטורקים שתרמו לעושרה של העיר עזבו גם כן.

המצור שערך נפוליאון על יפו נמשך ארבעה ימים, וקורבנות רבים נפלו מקרב החיילים הצרפתים. ביום הרביעי למצור הבקיעו הצרפתים את חומת יפו, פרצו פנימה וביצעו טבח בחיילים העות'מאנים בעיר ולא חסו גם על תושביה — נשים, זקנים וילדים. בקרב זה נטבחו על שפת הים מול עיני התושבים חיילים עות'מאנים רבים "למען יראו וייראו", וכן נשבו 4,000 חיילים ולאחר מכן נטבחו. בעקבות ההרג ההמוני והיעדר הפנאי לקבור את המתים, פרצה מגפה בקרב תושבי העיר והחיילים הצרפתים.

תמונה 5: יפו במאה ה־19. יפו העתיקה של היום, מקום קטן מאוד.

בהמשך עלה נפוליאון צפונה, והמצור על עכו נמשך כחודשיים, אולם העיר, בשליטתו של אחמד אל־ג'זאר, הייתה מבוצרת היטב והתגוננה בעזרת הצבא הטורקי ובסיוע כוחות בריטיים. יש אומרים כי הודעתו של נפוליאון במהלך המלחמה, שלפיה אם תצלח דרכו והארץ תיכבש על ידיו היא תוחזר לידי היהודים, נועדה לכבוש את ליבו של חיים פרחי, יועצו ואיש סודו של אל־ג'זאר. בסופו של דבר לא הצליח נפוליאון לכבוש את עכו, וצבאו נסוג חזרה למצרים. יש אומרים כי בעכו לא הסכימו להיכנע כי ידעו מה עולל נפוליאון לצבא הטורקי ולאוכלוסייה ביפו.

על פי ויקיפדיה, אחרי עזיבת נפוליאון החזיר סניור עזריאל את משפחתו ליפו. הוא נותר בעיר לבדו עד הגעת משפחתו של אהרון מטלון מעיראק ב־1817.

ב־1740 הוקם ביפו החאן היהודי הראשון ובו בית כנסת, ובשלב מסוים השתלטה האוכלוסייה המוסלמית על המבנה. רק בשנת 1948 חזר המבנה לבעלות יהודית, ומאז הוא משמש בית כנסת לעולי לוב.

בספרו "נולדתם ציונים" כתב יצחק בצלאל:

בתחילת המאה ה־19, חיו בארץ כ־6,000 יהודים, בתוכם מאות אשכנזים. הם חיו בחברון, צפת, ירושלים וטבריה (ארבע ערים אלה כונו "ארבע ארצות"), הם עסקו בלימוד תורה, התקיימו מכספי החלוקה, רבנים אסרו על עבודה, ויפו הייתה מחוץ לתחום. העוני היה רב, הצפיפות גדולה, הביטחון האישי ירוד, והם סבלו מהתנכלויות של השלטון העות'מני.⁹

השלטון העות'מאני במאה ה־19: והארץ הייתה שממה

במשך כל תקופת השלטון העות'מאני — מ־1517 עד 1917 — הייתה ארץ ישראל עבור הטורקים לא יותר מאשר רצועת מעבר בין הארצות הגדולות — סוריה ומצרים. רצועה זו התאפיינה בחוסר ביטחון, לא רק לעוברים בה אלא גם לתושבי הקבע, וכן בהזנחה ובעוני רב בכל מקום. הארץ הייתה רצועת חוף מלאה ביצות וכן רצועה הררית דלילת אוכלוסין. בתחילת המאה ה־19 מנתה אוכלוסיית ארץ ישראל כ־225,000 איש. בירושלים היו 10,000 תושבים, בהם 2,000 יהודים; בטבריה היו 2,000 תושבים, בהם 1,500 יהודים, ובצפת היו 6,000 תושבים ובהם 3,000 יהודים. לפי מרדכי אלקיים היו בארץ באותה תקופה כ־10,000 יהודים בסך הכול.¹⁰

העליות לארץ במאה ה־19 ותרומתן

במרס 1881 נרצח הצאר הרוסי אלכסנדר השני. נציגי השלטון ועיתונאים אנטישמים האשימו את היהודים, מה שהצית פוגרומים ששטפו כ־200 עיירות יהודיות בדרום מערב רוסיה, ושבמהלכם הותקפו מאות אלפי יהודים, ורכושם נבזז או הושמד. בעקבות זאת החלו בריחה והגירה של ניצולי הפוגרומים. רובם פנו לאמריקה, ורק מעטים הגיעו ליפו בחוסר כול. מעטים מהמגיעים ליפו היו חדורי אידאולוגיה ציונית. במושגי התקופה גם מעט זה נחשב "מבול". דוד זלמן לבונטין ואברהם קופלמן, ממנהיגי חובבי ציון שהגיעו מרוסיה כדי להכין את הקרקע לקראת העלייה הראשונה, בדקו את המצב בארבע ארצות, אבל לא ניכר שם רצון לקלוט את היהודים האלה.

בני קהילת יפו, בראשותו של אברהם מויאל, אמרו לשליחים:

למרות שאין לנו ניסיון בעלייה המונית כזו, אנחנו מאמינים באמונה עמוקה בצורך לקלוט עלייה גדולה. אם אחינו הרוסים יעלו, הם ייקלטו כאן כמו שאנחנו נקלטנו.

ואהרון שלוש בירך אותם:

כל יהודי רוסיה המבקשים לעלות ולהתיישב בארץ ברוכים יהיו... זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו.

העלייה הראשונה (1904-1882) הייתה עליית פליטים חסרי כול שנסו מהפוגרומים ברוסיה וברומניה. עלייה זו הביאה לגידול במספר התושבים היהודים ביפו. בתקופה זו נוסדו המושבות הראשונות — פתח תקווה, ראשון לציון, עקרון וגדרה. מי שסללו את הדרך להקמתן על ידי רכישת הקרקעות וקבלת אישורי בנייה, היו ראשי הקהילה ביפו, העולים מהמגרב ומהבלקן.

מגל המהגרים האדיר שנחת ביפו בסוף שנת 1881 — יש הטוענים אלפים ויש הטוענים אף יותר — רק 30 אחוזים נותרו בעיר. כל השאר התפזרו בכל חלקי הארץ והתחילו להקים יישובים חדשים. הנשארים ביפו החלו להשתלב בה, והמאזן הדמוגרפי בחברה היהודית התחיל להשתנות. למרות כל הבעיות והבדלי המנטליות קיבלו בני קהילת יפו את אלפי העולים בזרועות פתוחות: הם קלטו אותם לביתם, חלקו איתם את לחמם וסייעו להם למצוא פרנסה ביפו וביישובים אחרים. יהודי יפו היו גשר עבור עולי עלייה זו לארצם החדשה, אבל לא היה בכוחם לקלוט לבדם את כל האלפים חסרי הכול שהגיעו.

העלייה החלה להתמתן: יהודים הופנו עתה לאמריקה, ויהודים חסרי כל אמצעים לא הופנו יותר לארץ. הקמת ארגון "חובבי ציון" על פי הרעיון של הרב צבי הירש קלישר הייתה ראשיתה של התארגנות יהודית ממוסדת לפתרון המצוקות של יהודי רוסיה ומזרח אירופה, והוחל בהתארגנות לקראת המשך העלייה של בעלי אמצעים ופיתוח של התיישבות חקלאית מאורגנת. בעלייה הראשונה קמו יותר מעשרים יישובים ותרמו רבות ליישוב מחדש של הארץ.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*