סיפורים מרפאים

שער ראשון

הסיפור מאחורי סיפורים מרפאים

הסיפור על האם, הבן והתבשיל המרפא

לפני שנים רבות, בארץ רחוקה מאוד, שכן כפר קטן לצידו של יער גדול.

באחת מבקתות הכפר גרו אם ובנה וחיו חיי שלום.

 

יום אחד, חלה הבן ולא נמצאה תרופה למחלתו.

ימים רבים שכב הבן במיטתו כשגופו חם ורועד, בקושי אכל ושתה, ובלילות היה נופל לשינה מלאת ביעותים.

האם, שרצתה יותר מכל בהחלמת בנה, לא חדלה לטפל בו לרגע, אך עם הזמן נעשתה עייפה וחסרת אונים.

כל העצות הטובות של רופאי הכפר ושל השכנים לא הביאו לשיפור במצבו של הילד.

 

עד שלילה אחד, בזמן שהחזיקה האם את בנה בשנת ביעותיו, התעורר מזיכרונה דבר מה שנשכח ממנה לפני שנים רבות.

היא נזכרה שכשהייתה היא עצמה ילדה קטנה, סיפרה לה סבתה איך פעם היו אנשי היערות מבשלים תבשילי מרפא שהיה בכוחם לרפא כל חולי.

בעודה נזכרת היא שקעה לשנת חלום, ובנה עדיין עטוף בין ידיה.

בחלומה ראתה את סבתה הולכת ביער ומלקטת מכל טובו לתוך שק קטיפה מוזהב שתלוי על כתפה.

אחר כך ראתה אותה בתוך הבקתה שלה, רוכנת מעל קדרת הבישול העצומה שלה, מבשלת, מתבלת וספק מכשפת את תבשילי המרפא שלה.

 

עם עלות השחר התעוררה האם כשבנה מונח בידיה רועד מחום, והחלום מהדהד בתוכה.

עוד באותו הבוקר הזמינה האם את שכנתה מהבקתה הסמוכה לשבת עם הילד החולה ולהשגיח עליו. היא נשקה על מצחו החם ויצאה לדרכה עם סל גדול בידה.

רק לאחר שהתרחקה מרחק של כמה עשרות צעדים מהבקתה שמה לב שיצאה יחפה. מיד עלה בליבה היסוס שעצר את רגליה. מדוע יצאה כך ליער והרי אין לה מושג קלוש לגבי בישול תבשילי מרפא?

כבר כמעט פנתה לשוב אל הבית, כאשר הרגישה בגבה רוח עוצמתית שנשבה לפתע מבין הבקתות ודחפה אותה לכיוון היער, כך שצעדיה כמו המשיכו מאליהם.

יחפה, היא נכנסה אל תוך היער.

 

בזמן שהשמש עשתה את מסלולה בשמיים, שולחת את קרניה החמימות בין צמרות העצים, הלכה האם ואספה מכל טוב היער. כמה פירות יער חמצמצים, אוסף של פרחים ריחניים, תפזורת של פטריות שאת רובן מעולם לא ראתה, ועוד.

תחושות בטן מפתיעות הובילו אותה. לפעמים נמשכה בעקבות צליל נעים של ציפורים או שנסחפה לפינות יער שהיו מוארות באור רך ויפה.

לעיתים נעצרה והתמלאה בספק לגבי מעשיה ולגבי הצידה שליקטה עד כה. אבל אז עלתה במוחה תמונה ברורה של בנה החולה, ומיד המשיכה ללקט.

 

כעבור שעות ארוכות, כשהשמש כבר החלה לשקוע בין העצים, היה השק של האם מלא והיא עשתה את דרכה בחזרה לבקתה.

כשחזרה, גילתה להפתעתה כי בנה ישן שינה עמוקה ושלווה. שכנתה סיפרה לה שהוא נרדם במהלך היום כשהאם הייתה ביער. ואומנם הבן היה חיוור, אך נראה כעת נינוח יותר.

מעודדת, האם נפרדה בתודה משכנתה וניגשה למלאכת הבישול.

היא מצאה בארון המטבח את הקדרה הישנה של סבתה שלא נעשה בה שימוש מזה שנים רבות והדליקה תחתיה אש.

 

בשעות הבאות נתנה לידיה לפעול מעצמן - לשטוף, לקצוץ, להוסיף מרכיבים לתבשיל, וכמובן לערבב ולערבב ולערבב...

ניחוחות התבשיל מילאו את כל חלל הבקתה והגיעו גם אל חדרו של הבן.

כשכוכבים ראשונים הציצו מבעד לחלון המטבח והאש תחת הסיר גוועה, הרגישה האם שהתבשיל מוכן. אך רגע לפני שסגרה את מכסה הסיר מזגה פנימה בנדיבות דבש מתוק, האהוב כל כך על בנה.

עייפה אך מלאת סיפוק, ניגשה לחדר השינה. היא נדהמה לגלות שהפנים של בנה החלו לחזור לגוון המוזהב שלהן. היא החליפה מטלית רטובה מעל מצחו החם ונרדמה על כסא לצידו.

 

בלילה הזה האם ובנה ישנו יותר משישנו זה זמן רב, וכשזרחה השמש הילד התעורר בחיוך חלוש שהעלה בעיני האם דמעות של אושר.

היא ניגשה למטבח בהתרגשות, מזגה לקערה מנה קטנה מן התבשיל והאכילה אותו בכפית.

הבן התענג על כל לגימה, וגופו ופניו אמרו התרגשות והקלה גדולה.

למרבה תדהמתה של האם, עם כל לגימה השתנה בנה לנגד עיניה:

הצבע חזר ללחייו והזיעה שניגרה ממצחו ללא הפסקה התייבשה.

חיוכו התרחב ועיניו זרחו באורן המוכר והאהוב.

 

בימים שלאחר מכן, הבן אכל עוד ועוד מנות מהתבשיל המתוק. הוא המשיך להתחזק, עד שהתאושש לגמרי ממחלתו.

האם והבן חזרו לשגרת חייהם בתוך ומחוץ לבקתה.

 

והקדרה הגדולה של סבתה המנוחה?

היא לא חזרה עוד לאחסון בארון, אלא ניצבה במרכז המטבח הקטן, ושימשה ברבות הימים לעוד תבשילי מרפא נפלאים.

 

זהו סוף הסיפור, עד שנספר אותו שוב בפעם הבאה.

הסיפור שלי

לפני שנים לא כל כך רבות, עמדנו לחגוג יום הולדת שלוש לבתנו הבכורה. לקראת יום החגיגה בגן קיבלנו שיחת טלפון ממיה הגננת, ששיתפה אותנו שבכל יום הולדת היא נוהגת לספר סיפור מרפא לילד או לילדת יום ההולדת. לנוכח שתיקתי, היא הסבירה שמדובר בסיפור שייכתב במיוחד בשבילה, ונועד לתמוך בה בקושי שעימו היא מתמודדת. לשם כך, מיה הזמינה אותי שנחשוב יחד במה תומי זקוקה כרגע לעזרה.

נרגשת ומופתעת מהרעיון ומהמחווה המושקעת, הסכמתי עם מיה שכדאי שהסיפור של תומי יעסוק בפרידה. הסיבה לכך היא שבמשך חודשיים בגן הזה, ועוד שנה שלמה קודם לכן בגן הקודם, הפרידה שלה מאיתנו בכל בוקר הייתה מלווה בבכי תמרורים ובלפיתות שוברות לב. ולמרות שללא כל ספק תומי אהבה את הגן ונהנתה בו, שום דבר לא עזר ברגעי הפרידה. ניסינו דרכים רבות כדי לתת מענה לקושי שלה, אולם כולן נכשלו, ובסופו של דבר נאלצנו להתרגל למצב ולהפגין הכלה ואורך רוח.

כשהיום הגדול הגיע, אני ובן זוגי אלישע ישבנו בגן ביחד עם עוד כעשרים גוזלים רכים, מהופנטים כולם ושבויים עמוקות בקסמו של הסיפור המרפא שמיה סיפרה לתומי - הסיפור על תומי והמלאך.

ביום למחרת, כשהגענו לפתח הגן, בת השלוש שלי חיבקה אותי בפשטות, הסתובבה ורצה בקלילות לתוך הגן. נדהמת וחסרת מילים הסתכלתי על מיה הגננת. כמוני, היא הייתה נרגשת מאוד. ובשונה ממני - היא לא הייתה מופתעת כלל.

כך קרה שבבת אחת, ללא כל הכנה, ההרגל הקשה של פרידה רוויית מצוקה ובכי עבר מחיינו. הסיפור המרפא של מיה פעל כמו כישוף והביא לחיינו הקלה גדולה. ומיה, שכאמור לא הייתה מופתעת, סיפרה לי שנכחה כבר פעמים רבות כיצד סיפור מרפא פועל באופן דומה.

הרושם הזה נותר בי זמן רב, ועורר בי סקרנות גדולה לסיפורים המרפאים האלה.

 

עד שהסיפורים דפקו לי בדלת בשנית. זוג חברים טובים שלנו שייסדו גן יער, החלו לשזור לשיחות הסלון שלנו סיפורים מרגשים על הסיפורים המרפאים שהם מספרים לילדים ביער ועל כמה הסיפורים האלה נוגעים בלבבות של הילדים ומיטיבים איתם.

הם הגדילו בתוכי את הכמיהה להכיר את הסיפורים האלה, ואולי לספר אותם לילדיי בעצמי. אלא שבחיי לא המצאתי סיפור, ולא מצאתי את המקום ללמוד בו את ״התורה של יצירת סיפורים מרפאים״.

למזלי, כשחבריי קלטו כמה הסיפורים מושכים אותי, הם עודדו אותי להתנסות ביכולת (המולדת שלי, לדבריהם) לספר לילדיי סיפור מרפא. פשוט ככה, בלי ללמוד דבר בנושא. הם עודדו אותי לצאת אל היער יחפה, וכך עשיתי. יום אחד, מלאת ספקות וביקורת עצמית, הבאתי את עצמי לספר לילדיי את הסיפור הראשון, שנתן דחיפה עצומה לסיפור השני, שנתן דחיפה עוצמתית עוד יותר לסיפור השלישי, וכן הלאה.

כי בכל פעם שאני, ובהמשך גם אלישע בן זוגי, התכנסנו לספר לילדינו ״סיפור מהלב״ - כפי שקראנו להם בבית - הילדים הגיבו לסיפור באורח פלאי לגמרי. ההקשבה שלהם הייתה עמוקה ונרגשת - מעין עירוב ייחודי של רצינות, הנאה ועונג. הסיפורים היפנטו אותם ומשכו את ליבם בעוצמות אדירות.

והם באמת השפיעו עליהם ועלינו, בנפש ובהתנהגות. שוב ושוב נוכחנו שסיפור מהלב הוא מקור אדיר לתמיכה ולהזנה. שהוא מאפשר לנו שיח משמעותי במקום שבו המילים הישירות לא מועילות. אני עצמי חווייתי כיצד הסיפורים שסיפרתי מעניקים לי כוחות, מרככים קשיים, מחזקים, ונוטעים אמונות חדשות ומיטיבות בחיי.

למעשה, רבים מהתבשילים המרפאים שבישלנו בבית הביאו לאותה תוצאה - נס. הם ריפאו את הקושי שלשמו סופרו, או שהביאו לגילוי של כוח חדש שאיפשר להתמודד איתו. ממש כפי שקרה לתומי לאחר יום ההולדת בגן.

מחוץ לבית שלנו, התחלתי להשתמש בסיפורים מרפאים כדי להיטיב עם המטופלים שלי כעובדת סוציאלית. השתמשתי בהם במפגשים עם אנשים שחיים בעוני, נפגעי התמכרויות, עוברי חוק ונפגעי טראומה. כבר לא הופתעתי לגלות שהשימוש בדימויים מרפאים מאפשר חיבור ושיח עמוק בינינו ומסייע להם לגלות את הכוחות שלהם ולעלות על נתיב של שיקום.

בכנס שבו השתתפתי התרגשתי לגלות שישנן חמש תוכניות חדשניות ברחבי העולם שמתבססות באופן מרכזי על סיפורים מרפאים ככלי לטיפול בילדים שעברו התעללות קשה וטראומה.

 

מתוך כל ההתנסויות הללו, צמחה בי כמיהה להפיץ הלאה את ניחוחות התבשילים הנפלאים הללו לעוד בקתות, לעוד משפחות. מצאתי את עצמי מציעה שוב ושוב ליקרים לי לספר לילדיהם סיפור מהלב נוכח קושי או התמודדות שהעלו בפניי.

אך לצערי, שוב ושוב פגשתי ניצוץ של התלהבות וסקרנות שדעך אל מול חוסר ביטחון. ראיתי שהורים רבים לא יודעים כיצד להתחיל, ושהם אינם מאמינים ביכולתם ליצור סיפורים מרפאים עד כדי כך שלא העזו אפילו להתנסות. הכרתי היטב את ההרגשה. הרי הייתי בעצמי באותו מצב, והייתי נשארת בו לולא הדחיפה האוהבת שקיבלתי מחבריי.

כך הגעתי לכתיבה של ספר שיאפשר להורים נוספים להתנסות ביצירת סיפורים מרפאים לילדיהם ולעצמם. ספר שיוכל ללבות ניצוץ של סקרנות ללהבה של יצירה מרגשת.

מה שיפה בספר הזה (אם תשאלו אותי) הוא שמי שכתבה אותו (אני) איננה מומחית לכתיבה או לסיפור סיפורים. עד עצם היום הזה לא ״הלכתי ללמוד״ דבר בתחום. העובדה הזו כמעט עצרה אותי מלכתוב מדריך על הנושא, אך היום היא דווקא הרוח הגבית שלי.

השתכנעתי שדווקא אני, שגיליתי את הדרך בעצמי, אעזור לכם להאמין שגם הדרך הייחודית שלכם יכולה להתגלות ולהביא איתכם ליצור סיפורים מרפאים קסומים שלכם, בדרככם.

כי לא הסגנון ולא ההתמקצעות הופכים סיפור מהלב של הורה לילדו לסיפור מרפא, אלא הכוונה האוהבת של יצירת הסיפור, וההקשבה הייחודית שהוא מזמן לנו. זו ההקשבה שנמצאת בבסיס הכישוף של הסיפור ומהווה את תמצית הריפוי. וזו ההקשבה אותה אני רוצה ללמד במדריך הזה.

 

הספר כולל עצות והדרכות מעשיות לצד דוגמאות לסיפורים מרפאים, וחשוב לזכור שהסיפורים שלכם ושלכן יכולים להיות שונים לגמרי מהם; כפי שלכל אחד ואחת טביעת אצבע ייחודית, כך גם יצירת הסיפור היא אישית. לכן לא צריך לראות בסיפורים שבספר כמעין ״מתכון״ לתבשיל, אלא שהריח שלהם יעורר חשק לבשל תבשיל מרפא ייחודי משלכם.

 

אני מאחלת שתמצאו בספר הזה את האומץ ואת ההשראה שנדרשים להתחיל ליצור, להמציא, לכתוב ולספר סיפורים מרפאים בדרך הייחודית שלכם. אני יודעת שזו תהיה מתנה גדולה עבורכם כהורים, עבור הילדים שלכם, ועבור הקשר שלכם.

על מה הספר הזה מבוסס?

המדריך הזה מבוסס על הדרך האישית שלי. דרך שגיליתי בהשראת סיפורים ששמעתי, בהשראת ילדיי והקשיים שלהם, ומתוך התפיסות ההוריות שגיבשתי בשנותיי כאמא.

אבל הדרך הזו לא התגלתה רק מתוכי אלא במידה רבה מתוך גישות ורעיונות שפגשתי בשנים האחרונות. שלוש הגישות העיקריות שעיצבו את נקודת המבט שלי על ילדים, על קשיים ועל ריפוי הן אלו:

1. חינוך וולדרוף - זרם ״החינוך האנתרופוסופי״ שהגה רודולף שטיינר.

בזכות גישה זו גיליתי מחדש את הקסם והייחודיות של שנות הילדות, נזכרתי בכוח של הדמיון ושל היצירה, ונכנסתי לעולם הסיפורים.

2. תקשורת מקרבת (״NVC - תקשורת לא אלימה״) שהגה מארשל רוזנברג.

בזכותה למדתי מהי הקשבה מרפאת והתנסיתי בכוחן של אמפתיה, קבלה וחמלה. זו גישה שמסייעת לי להימשך לקשיים, להקשיב להם ולתת להם מענה אמיתי.

3. גישת ״הורות כמעשה ניסים״ שהגה שי אור.

הגישה הפלאית הזו יצרה מהפכה בחיי בתחומים רבים מאוד, בוודאי באמהות שלי, והפכה גם לדרך המקצועית שלי. בזכותה למדתי לראות קשיים כשערים למסעות מיטיבים ומצמיחים.

 

זוהי הזדמנות עבורי להודות מעומק הלב להוגים, למורות ולמורים שפגשתי בדרכי והביאו את כל הטוב הזה לחיי ולחייהם של רבים אחרים.

הסיפור על תומי והמלאך
(פרידה)

סיפור מרפא זה, אותו הזכרתי בהקדמה, סופר לבתי ליום הולדת שלוש שלה על ידי מיה, הגננת המובילה בגן וולדרוף¹. כל סיפורי יום ההולדת בגן כוללים מעבר של הילד והילדה מממלכת השמיים להורים שמחכים בממלכת האדמה. במהלך הדרך הזו, הילד והילדה עוברים מסע כלשהו שממחיש אתגר ייחודי שהם מתמודדים איתו בחייהם.

פעם אחת, לפני שנים רבות,

הייתה ממלכת שמיים גדולה ורחבת ידיים.

השמיים היו גדולים־גדולים

והעננים שגרו שם היו רכים־רכים.

צבעם הכחול היה בהיר ויפה, והאוויר סביבם היה נעים ומלטף במיוחד.

בממלכת השמיים גרו אמא שמש ואבא ירח.

אמא שמש הביאה את האור, העירה את כולם והאירה לאורך היום את כל השמיים.

אבא ירח היה משכיב את כולם לישון ומאיר את שמי הלילה לכולם באורו העדין.

 

בממלכת השמיים הגדולה גרו גם ילדים קטנים־קטנים ומתוקים, ולכל ילד בממלכת השמיים היה מלאך ששמר עליו מכל משמר.

 

מה הילדים בממלכת השמיים אוהבים לעשות?

הם אוהבים לטפס על עננים רכים ולהתגלש מטה על קרני שמש חלקות.

הם אוהבים לקפוץ בין פרחי שמש צהובים.

הם אוהבים להקשיב לשירים היפים של הרוח.

הם אוהבים ללקט ולאכול פירות מתוקים מהשיחים הקסומים. והם מקשיבים בשלווה לסיפורים שמספרים להם המלאכים שלהם מתוך הלב.

 

בממלכת השמיים יש שער גדול־גדול ומוזהב.

בכל בוקר נפתח שער הזהב ועומד בו סבא־מלאך הזקן וטוב הלב.

סבא־מלאך לבוש בגלימה מפוארת ומבריקה, וכתר מרוצף יהלומים על ראשו.

 

בכל בוקר הוא מחפש ילד או ילדה שיבואו איתו לטיול לממלכת האדמה.

וכל הילדים בממלכת השמיים רוצים כל כך שיגיע תורם לצאת לטיול עם סבא־מלאך.

הם מסתכלים על סבא־מלאך בעיניים פעורות וליבם כמעט יוצא, רוצה ומבקש שיבחר בהם.

 

וסבא־מלאך מביט בהם בעיניו הטובות, בוחר ילד או ילדה, ומזמין אותו או אותה לצאת מן השער ולהיכנס היישר לסירה שלו.

זו סירה קסומה שיש אחת ממנה בכל ממלכת השמיים,

סירת עץ שיודעת לרחף בשמיים בין עננים וקרני שמש.

 

והנה, יום אחד, מוקדם־מוקדם בבוקר,

הגיע סבא־מלאך, פתח את שער הזהב הגדול וחיפש ילדה אחת.

הוא חיפש את הילדה עם העיניים הנוצצות והידיים שיודעות לחרוז חרוזים בסבלנות ולצייר ציורים מיוחדים כל כך.

ועם הלב הטוב והחם והעיניים שרואות הכל־הכל.

 

ואז הוא ראה אותה.

והילדה, שידעה שהגיעה תורה לצאת לטיול לארץ האדמה, התרגשה כל כך.

הלב שלה היה מלא בפרפרים. היא כל כך רצתה לצאת עם סבא־מלאך לטיול בסירה.

 

אבל היא חששה לצאת משער הזהב, כי היא אף פעם לא הייתה בממלכת האדמה והיא לא רצתה להיפרד מהמלאך השומר שלה בממלכת השמיים.

 

סבא־מלאך ניגש אליה ולחש לה באהבה:

״את בכלל לא צריכה להיפרד מהמלאך שלך, המלאך שלך יבוא איתך לטיול. הוא תמיד־תמיד יהיה איתך וישמור עלייך״.

וכך, הילדה והמלאך שלה נכנסו בזה אחר זה לסירה הקסומה, שבה חיכה סבא־מלאך, והם ראו כמה יפה ומרשימה היא מקרוב.

סבא־מלאך ביקש מכל הילדים לעשות פווווו חזק־חזק כדי שהסירה תוכל לצאת ולשוט הלאה לשמיים. פווווווו... פוווו... פוווווו...

כך נשפו עוד כמה נשיפות והסירה התחילה לשוט לה ולהתרחק מממלכת השמיים, וכל החברים נפרדו לשלום.

 

הסירה שטה בין מקומות מופלאים -

הם ראו נהרות מוזהבים ששטים בהם דגים בכל צבעי הקשת, והרים גבוהים שעשויים מקצפת של עננים,

ואז - עץ גדול וקסום שמגיע עד פסגת השמיים

ובין עליו תלויות המון־המון קלמנטינות מוזהבות.

 

הילדה ראתה את העץ וליבה ביקש לצאת מהסירה ולטפס עליו.

היא כל כך רצתה לשחק בין ענפיו ולטעום את הפירות המנצנצים, אבל שוב ליבה התכווץ.

היא חששה לצאת מהסירה בלי המלאך שלה.

 

המלאך שלה הרגיש את ליבה שמבקש לצאת לשחק עם העץ, ולחש לה באוזן: ״ילדה אהובה שלי, אני תמיד איתך.

וגם כשאני נשאר בסירה ואת יוצאת לשחק, אני נמצא בתוך ליבך ואני תמיד־תמיד שומר עלייך״.

הילדה, שליבה התמלא באומץ, צעדה מחוץ לסירה וטיפסה על העץ.

שעה ארוכה היא שיחקה בין ענפיו,

דגדגה את עליו, ואכלה מפירותיו המתוקים והחמוצים,

עד ש... היא שמעה את סבא־מלאך שקרא לה לשוב לסירה:

״עוד מעט השמש תשקע על ממלכת השמיים.

עלינו להמשיך את הטיול לממלכת האדמה״.

 

כשכולם ישבו שוב בסירה, הם נשפו פווווו... פווווו.... פווווו...

והמשיכו לשוט.

 

לאחר זמן מה, הילדה ראתה מרחוק את ממלכת האדמה מבין העננים.

היא ראתה שם עננים גדושים במים ממטירים גשם על שדות ירוקים.

ובשדות היא ראתה אלפי פרחים צבעוניים: צהובים, סגולים וכחולים.

היא ראתה אנשים וילדים הולכים עם מטריות צבעוניות גדולות, וציפורי שיר שמתקלחות בשלוליות קרירות בצידי שבילים.

 

שוב הרגישה הילדה פרפרים בליבה והחזיקה מיד את היד של המלאך.

הם התקרבו עוד ועוד לממלכת האדמה, ולפתע שמעו קול שירה:

״תוווומייייי, בואי אלינו, אהובה״.

ושוב נשמעת השירה: ״תווווומיייייי, בואי אלינו, אהובה״.

היא שאלה את המלאך שלה: ״מי קורא בשם שלי?״

״אמא ואבא מחכים לך בממלכת האדמה״, ענה המלאך.

״הם כבר קנו לך בגדים קטנים, והדליקו לך נר עם ריח מתוק״.

 

הסירה ירדה אט־אט והגיעה עד לביתם של אמא ואבא.

הם הושיטו ידיים לסירה ואימצו את תומי לליבם.

תומי חיבקה אותם בחזרה.

היא ראתה את הנר החמים והריחה את ריחו המתוק.

בתוך הבית הנעים שלהם, היא היתה מאושרת ורגועה.

המלאך שלה נמצא איתה עד היום בלב,

והוא שומר עליה בכל מקום.

 

וזהו סוף הסיפור, עד שנספר אותו שוב בפעם הבאה.