יד אדם בידך - ליווי רוחני

מבוא הליווי הרוחני

למהותו של הליווי הרוחני — מבוא

הליווי הרוחני בטיבו, מהותו ודרכי מימושו הוא הוליסטי. הוא רואה את המלווה בכל פניו, הפיסיות — הבריאותיות, הפסיכולוגיות, הרגשיות, הרוחניות, החברתיות, המוסריות והערכיות.

הוא אקלקטי מבחינת האסכולות הפסיכולוגיות שהוא נשען עליהן. מובן שכל מלווה רוחני יש לו העדיפות של גישות פסיכולוגיות ובתפיסתו את התאמתן למלווה, למצבו ולסיטואציה שמתקיימת.

במשנתי שלי אני יונק מפסיכולוגיית המעמקים הפרוידיאנית והיונגיאנית, קרוב לפסיכולוגיה ההומאניסטית ובעיקר לפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית והפסיכולוגיה הנאראטיבית. אני מרשה לעצמי להציץ לפעמים וללמוד מהתורות הרוחניות של המזרח הרחוק [בעיקר התורה הבודהיסטית ותורת הזן (והתורות האינדיאניות, ור' ספרי "לכשף את הנשמה"].

הליווי הרוחני אינו דיסציפלינה מדעית. הוא לומד ושואב מהתורות המדעיות השונות, מתעדכן בחידושים המדעיים, אך אינו מהווה כשלעצמו דיסציפלינה מדעית, איננו מכמת תופעות ומעצב את אופיו ההוליסטי האקלקטי ובוני גישתו הליווּיית. איננו גודר עצמו בגדרות מדעיות, איננו כפוף לתיאוריה אחת ודרכיו בנויות לא מעט על האמפאתיה, האינטואיציה, המעורבות, הזיקה הנפשית. יש בו מן החמלה אך לא מן הרחמים או הסנטימנטליות. הוא מפעיל את המרווח האסתטי אך תמיד הוא עם המטופל ובתוך הסיטואציה הליוויית.

אף לשונו של הליווי הרוחני אינה מבקשת להיות אובייקטיבית, מדויקת, הוא עשוי להשתמש במטאפורות שלהן עצמן יש שימוש טיפולי. הוא נשען על יצירות ספרות, תיאטרון וקולנוע, דווקא מן העושר החווייתי, העוצמה הרוחנית, הגירוי הרגשי, פתיחת האסוציאציות והחשיבות וההזדהות הגלומים בהן.

הוא מרבה להישען על הפילוסופיה, בעיקר על הפילוסופיה הפעילה הרואה את הפילוסופיה פועלת ואף משמשת בתרבות הפילוסופית בואכה הייעוץ הפילוסופי.

הליווי הרוחני קרוב לביבליותרפיה, לטיפול באמנות, לדרמהתרפיה וקשוב אף לתחומים קרובים נוספים כמו הטבעתרפיה, התרפיה בגינון, התרפיה בצילום, התרפיה בשימוש בבעלי חיים וכדומה.

הליווי הרוחני הוא דו־שיח באופיו ובמימושו. מבחינה זאת הוא יונק מתורת הדו־שיח של מרדכי מרטין בובר, כשבעבורה הליווי עומדת בעיקר תפיסת אני־אתה, המקבלת את המלווה, זיקתה אליו ישירה, שוויונית, מכילה. וזאת בניגוד לגישת אני־הלז שבמרבית התורות הטיפוליות הפסיכולוגיות האחרות.

הליווי הרוחני עשוי להיות רליגיוזי ואף דתי בהתאם לעולמו של המלווה הרוחני ותפיסת עולמו של המלווה, גישתו הרליגיוזית או הדתית ומקומה של הדת בעיצוב עולמו.

הליווי הרוחני עשוי אף לקבל ולהשתמש בריטואלים למיניהם במידה שהמלווה הרוחני ישתמש בהם לפתוח פתחים להיענות לחיפוש הרוחני.

נוטים לחשוב שהליווי הרוחני מתאים בעיקר לגיל השלישי על ריבוי מצוקותיו, מחלותיו הקשות, התמודדותו עם המוות, משבריו המשפחתיים, ניתוקו החברתי וכיו"ב. תפיסה זאת שגויה לחלוטין. הוא חשוב בכל גיל מן הילדות, ההתבגרות, הבגרות ואילך.

מצבים משבריים של יתמות, נטישה, מחלה, מוות, בדידות, חריגות, נכות, אלימות, התמכרויות עלולים להתרחש בכל גיל ומקומו של הליווי הרוחני הוא בעל חשיבות רבה בכל גיל.

הליווי הרוחני קשוב להבדלים העדתיים, למסורות הנפרדות, לזיכרונות בעלי הצביון השונה, למנהגי החגים, הטקסים ואורחות החיים ואף למקורות הרוחניים, הספרותיים, הדתיים של בני העדות השונות, הדתות הנפרדות, הלאומים השונים וכדומה.

הליווי הרוחני יכיר את המנהיגות הרוחנית בקהילה ובחברה, הרבנים, אנשי הדת השונים, דמויות רוחניות כגון סופרים, אמנים, מנהיגי קהילה ואנשי שם בחברה שניתן יהיה לשלבם בעבודת הליווי ולינוק מסמכותם הרוחנית.

הליווי הרוחני יכיר ויהיה קשוב למשפחתו של המלווה וישתף עמה פעולה אף כי לא יהיה חף מביקורת ולעתים יטה את ליוויו הרוחני אף לבני המשפחה.

הליווי הרוחני יכיר וישתמש בספרי היסוד של האומה ובכללם הדת, המסורת, ההיסטוריה. במשנתי שלי אני מרבה להשתמש בספר התנ"ך ובעיקר ספר תהילים, התלמוד, המדרש, הסיפור החסידי, התפילה, סידור התפילה. מקורות ישראל המובהקים ותורתם של גדולי ההוגים, הרבנים והמנהיגים הרוחנים כמו: הרב קוק, הרב סולובייצ'יק, מרטין בובר, אברהם יהושע השל ואחרים.

רצוי ומעשיר שהמטפל הרוחני יעביר טיפול רוחני לעצמו.

מהו הליווי הרוחני שאני מבקש בסוף דרכי?
(עדות מטופל)

בפניי התהום, הריק, החלל ואני כמֵה לרוח אלוהים המרחפת על פני המים.

מהי רוח זאת, במה תוכל להצילני מהתהום האורב לי, הסערה שאינה יודעת רגיעה, האין הנושף אליי מעומק הריקות?

מי הוא אלוהים המרחף על פני המים, איך אחזה דמותו ודמות אין לו? איך אדע כי זה הוא? איך אצור עמו קשר? האם יפנה פניו אליי?

את אלוהים אני מבקש. בלעדיו בודד אני ומפחד. האם ישוב ויקרא לי אייכה? כשאני כה זקוק לקריאתו. האם יודע אני היכן אני? האם בבקשי אותו אני יודע היכן לבקשו? איך אגיע אליו?

האם גם עכשיו אני עירום וחשוף אך אינני מתבושש והיכן רעייתי שתלווני? בשמים היא, נלקחה ממני ושוב לא תלווני רוחנית וגשמית. האם שוב לא נדע לתפור לנו כסות ומסתור מעלי אילנות בגן? האם עוד נדע לומר הננו?

האם אוכל עוד להגות יומם ולילה כאשר רק פחדים וצללים אחרים מלווים את יומי ולילי?

לא תורתך אני רוצה, אלא אותך, אותך אני רוצה.

אתמול חלמתי חלום בו הלבשת אותי בכתונת פסים ופתרתי חלומותיהם של אחיי. אך לא היו להם פתרונים. עכשיו לא אוכל אף לפתור החידות ואתה ושליחיך מאיימים להשליכני לבור.

אבי בוכה עליי כי טרוף טורפתי ואני מנסה להרגיעו בקרע בכתונת הפסים שלבשתי. עוד מעט יקרע קריעה עליי ואני מקווה כי תמציא לי מנוחה נכונה ושלמה תחת כנפיך ואתה תתגדל ותתקדש.

לקראת סיכום עיוננו במהות הליווי הרוחני נביא את הדברים הבאים:
הליווי הרוחני מקבל כתפיסת יסוד שמלבד הנפש שבה עוסקות האסכולות הפסיכולוגיות השונות קיים באדם אף יסוד רוחני המכונה בשמות שונים: רוח, רוחניות, נשמה, שאר רוח. אלה מבקשים את שיפורם ולמלא צורכיהם תוך זיקה לאופי האדם, לאינטרסים הרוחניים שלו, למימוש כמיהותיו, לנטיותיו החתומות בחותם עולמו הרוחני המיוחד. יש הגורסים כי לכל אדם יש מדריך רוחני פנימי המעלה את הצרכים הרוחניים שלו ומתַקשר אותם למלווה הרוחני המבקש לסייע למלאן.

העדר מילוי צרכים רוחניים עלול להביא אף לגילויי התנהגות לוקה, לחסימות, לתחושת יובש פנימי.

לליווי הרוחני כלים מרובים ומגוונים להגיע לזיהוי הצרכים הרוחניים, לאיתור המקומות שמהם ניתן לשאוב למילויָם של צרכים אלה, להעלאת אמצעי התחברות למקורות לסיפוק הצרכים הללו. להשתמש בכלים הכואבים לחיפוש כאשר כמה מהלכים אלה הם רוחניים כשלעצמם, כגון: מדיטציה, מרכוז־מיקוד; דרמטיזציה, תיאטרון פנימי, חוויות דתיות, ריטואלים, התנסות יצירתית וכדומה.

אי הסיפוק של צרכים רוחניים עלול להביא למצבי התנגדות, התכנסות פנימה עד הסתגרות ועד לדיכאון.

המבקשים רוחניות לסיפוקם עשויים להיתפס בדרכים שונות על ידי אנשים שונים. יש הרואים בכך חיפוש של משמעות החיים. אחרים מבקשים תקשורת טובה יותר עם עצמנו, שוב אחרים הגברת הרליגיוזיות והעצמת החוויה הדתית, ושוב אחרים מבקשים פתיחות הולכת וגדלה לדרכי עבודת קודש של דתות שונות. ולכל אלה נוכל להוסיף בקשת שייכות; טיפוח תקווה; הרגשת שלמות; קבלה עצמית; שלווה נפשית; התפעמות יצירתית וכדומה.

ליווי רוחני קולקטיבי
בפגישותיי הרבות עם מטפלים רוחניים, בהחליפנו רשמים על עבודתנו ובהעלותנו שאלות על סוגיות לא פתורות בליווי הרוחני עולה לא פעם השאלה: "בכל המקצועות הטיפוליים החל באסכולות הפסיכולוגיות השונות, המשך בתרפיות באמנויות, בטיפול באמצעות יצירה והבעה וכמובן בעבודה החינוכית וההדרכתית בצד גישות העבודה ביחידות מתקיימת אף עבודה קולקטיבית שלה משמעויות אחרות. האם בכלל תיתכן עבודת ליווי רוחני קולקטיבית, האם מבחינות מסוימות אין ניגוד בין הליווי היחידני לזה הקבוצתי? אם כן מה עשוי להיות אופיו של ליווי כזה, האם הוא מכוון או הזדמנותי?

כמו במרבית תחומי הליווי הרוחני אין, וטוב שאין, הלכות פסוקות, כללים, חוקים, משנות סדורות. אף כאן החשובות לכאורה נגזרות מתוך המעשה, מתוך ההתנסות, מתוך עצם התפיסה הרוחנית.

כשאני שב מדי פעם לסיפורים הרבים של קרובי משפחתי כמו סיפור חייו ועשייתו של ר' אריה לוין ושל מעשיו הרבים אני חוכך ומתלבט אם ניתן לדבר עליהם כעל ליווי רוחני קולקטיבי.

ר' אריה לוין היה ראש ישיבה, מורה הלכה, רב אהוב בקהילת שערי חסד, וצדיק במעשיו.

הוא היה רבם של אסירי המחתרות שנידונו למוות בתלייה על ידי הבריטים. ימים רבים היה יושב אתם בחדרי הנידונים למוות, לומד אתם תורה, מביא לפניהם סיפורי מדרש והלכה, מעודד וסומך את רוחם, מספר להם על מורשת הגבורה של עם ישראל, על עשרת הרוגי מלכות, על אנוסי האינקוויזיציה, על גבורתם של הרוגי מצדה, על משליכי נפשם מנגד במלחמות העם, על גיבורי גיטו וארשה וכדומה.

אך מעבר לכך ויותר מכול היה מתפלל עמהם, מדבר עמהם כאב אל בניו, מחבק אותם בדבריו, מצליח בקולו המתנגן לעורר בהם את החוויה המיסטית של השיח עם האל והשיבה אליו מחוברים למעגל התפילה.

לפני היפתח להם שערי שמים יחד קראו בלהט פרקי תורה, ספר תהילים היה ספר הליווי הרוחני שלהם ולכל אחד מהם היה סידור התפילה המלווה בעוצמתו אותם.

הוא היה יחד אתם עד הוצאתם להורג והתפלל עמהם בשעתם האחרונה עד צאת נשמתם.

האין זה הליווי הרוחני העז ביותר, המשמעותי ביותר הנותן חיים ויחד וריגוש ואמונה על סף המוות.

ר' אריה לוין היה אף רבם של המצורעים. מחלת הצרעת נחשבה באותם ימים למחלה הנוראה ביותר. חולי הצרעת היו מוּצאים מהמחנה כבר בתקופות העתיקות ואף בזמנים מאוחרים היו מבודָדים ומסוגרים במתקן סגור ומגודר. מעטים מאוד נועזו לבקר אותם ופוקדים אותם חוץ מהשירות הרפואי שאף הוא היה מגן על עצמו, מתרחק, לובש מסכות ומקצר את שהותו. אף בני משפחותיהם היו מתרחקים מהם מפחד ההידבקות במחלה.

ר' אריה לוין היה בא אליהם לעתים קרובות, מביא להם תשמישי קדושה, מתפלל עמהם, לומד אִתם תורה וסוגיות בגמרא, מרבה בסיפורים חסידיים ובסיפורים מן המדרש, חוגג עמהם חגים ומועדים.

האם שני סיפורי חיים אלה אינם מן המיטב שבסיפורי הליווי הרוחני הנעשה ברוחב הלב, בעומק ההזדהות ובשיח אנושי מופלא?

לא מעטות הדוגמאות הללו, אולי לא בעוצמה כזו שאני מוצא בטיפול הרוחני בישיבות ובבתי המדרש, במערכת החינוך המיוחד, בעבודה החברתית וכדומה.

ליווי רוחני עצמי
המלווה הרוחני חייב לעתים לעבור ליווי רוחני עצמי, בעיקר כשהוא מלווה קרוב ביותר לו (בני משפחה, קרוב, חבר, אהוב או אהובה וכיו"ב). בליווי רוחני כזה הוא בוחר לעתים קרובות להשתמש בכלים שהוא מפעיל בליווי הרוחני של אחרים כשהוא מקדים ועורך לעצמו רשימת צרכים אישיים ושוקל מה ואיך להפעיל כלים שעשויים לפתוח לצרכים אלה.

אחד הכלים הבדוקים שאני משתמש בעבודתי הוא ניהול היומן האישי. אני חוזר שוב אל סיפורי האישי, לתת מוצא לרגשותיי, להתמודד עם הסיטואציות הכואבות והקשות שאני עובר.

כך היה בכתיבת סיפורי האישי על עומק גוני הכאב שלו בפרידתי מאהובה שחלתה בסרטן.

פילוסופיה ופילוסופיה פעילה בידי המלווה הרוחני

הפילוסופיה ובעיקר הפילוסופיה הפעילה כמכשיר חשוב בידי המלווה הרוחני

אחד המכשירים המרכזיים ואף המכוננים של הליווי הרוחני הוא הפילוסופיה ובעיקר הפילוסופיה הפעילה.

מבחינות רבות שני התחומים המיוחדים של הליווי הרוחני הם הפילוסופיה והפסיכולוגיה ועמהן בדרגה משנית התרפיות באמצעות האמנויות השונות.

כולנו מתפלספים בצורה זו או אחרת בסיטואציות שונות בחיינו, אם על שאלות של אמונה, אם על שאלות של צדק וחירות, אם על שאלות של חיים ומוות, אהבה ותקווה, אם על שאלות של ערכים, חינוך, אסתטיקה, ואם על שאלות של סמכות, ציות, סרבנות, התנדבות, הקרבה וכיו"ב.

לעתים קרובות דבר מה מעורר בנו סקרנות או פליאה, מטריד את מנוחתנו או דורש מאתנו הכרעה, ואנו ניגשים להתמודד אתו לא בדרך מדעית, לא באיסוף חומר או בלמידה, אלא בהרהור פילוסופי עליו, בחשיבה ביקורתית, בהפיכה בו מכל צדדיו, בניסיון אינטלקטואלי להבין אותו דרך חשיבתנו עליו.

פילוסופים מבקשים לראות את הפילוסופיה לא רק כהגות מרוחקת וסטרילית, אלא כפילוסופיה פעילה המביאה לשינוי העולם. כך אומר קארל מארקס כי "הפילוסופים רק פירשו את העולם, המשימה היא לשנות אותו".

לעומת הביקורת על מיעוט השפעתה של הפילוסופיה, על עקרותה מבחינה מעשית ("פילוסופיה היא דרך בעלת נתיבים רבים המוליכים משום מקום לשום דבר" — אמברוז בירס), דומה כי חירות החשיבה שהפילוסופיה מקנה היא תורמת לחירותו של האדם. כבר אפיקורוס ניסח זאת באומרו כי "באמצעות השעבוד לפילוסופיה מגיע האדם לחירות שלמה". ובאותו עניין כתב מונטין כי "מבין כל החוכמות החופשיות הפילוסופיה היא העושה אותנו לאנשים חופשיים".

אין הפילוסופים משלים את עצמם כי בעיסוק הפילוסופי מצויה התשובה. אילו אכן הייתה מגיעה לתשובה האחת הייתה מאבדת את עצם מהותה כמטילה ספק, כמיילדת שאלות, כבוחנת נתיבות. ואכן, נאמנים דבריו של אריסטו שאמר כי "מהות הפילוסופיה היא לשאול את השאלה הנצחית שאין עליה תשובה".

הפילוסופיה היא עצם השאלה הבלתי פוסקת, עצם החתירה והחיפוש והבחינה. אינך בא אליה כיודע את דרכיה, כבקי בתשובותיה. כבר הדגיש אפיקטטוס כי "כל המבקש לעסוק בפילוסופיה חייב לעקור מלבו את הגאווה העצמית כי שביליה נהירים לו מכבר".

כבר אריסטו לימד אותנו כי "אם אתה אומר שיש צורך בפילוסופיה עליך להתפלסף, ואם אתה אומר שאין צורך בפילוסופיה חייב אתה להתפלסף, מכאן בכל מקרה אתה צריך להתפלסף". ואכן, הפילוסופיה בריבוי פניה ממלאה את חיינו ושאלותיה העיקריות, כדברי אנרי ברגסון, הן: "מניין באנו? מה מעשינו כאן? לאן אנו הולכים? ואם אין לפילוסופיה מה לומר בשאלות חיוניות אלה, אם אינה מסוגלת להסביר שאלות אלה כשם שמסבירים שאלות ביולוגיות או היסטוריות, אם אינה נבנית מן הניסיון הנאסף והולך, אז ראוי לומר, כהיפוך לדברי פסקאל, שהפילוסופיה כולה אינה שווה שעה אחת של מאמץ".

הפילוסוף הקלאסי אפיקטטוס: "תחילתה של הפילוסופיה, לפחות לגבי המבקשים לעסוק בה כראוי והצועדים בה את צעדיהם הראשונים, היא בהכרת האדם בחולשותיו ובאין־אוניו לגבי הדברים החשובים ביותר". והוא אף מרחיב ומדגיש את גישתו בתיאור עבודתו של הפילוסוף כעבודתו של הרופא וכדבריו: "אולם ההרצאות של הפילוסוף דומה למרפאה, אתם חייבים לצאת משם לא תוך קורת־רוח אלא מתוך ייסורים. אינכם נכנסים לשם כשאתם בריאים. אחד נקע את כתפו, שני סובל מזיהום, שלישי מכיב, רביעי מכאב ראש. וכך אף אני, כלום אשים לפניכם ואעלה באוזניכם מחשבות קלילות יפות ומימרות חריפות, כדי שבצאתכם תשבחו אותי?"

ופרידריך ניטשה רואה את הכאב האישי והחולי כמקור להתפלספותו. לדבריו: "למחלתי אני חייב הרבה יותר מאשר לבריאותי. אני חייב לה את הפילוסופיה שלי. רק הכאב הגדול הוא המשחרר האחרון את הרוח".

כבר אפיקורוס היווני רואה את התפקיד המרפא של הפילוסופיה באומרו כי "ריקים הם דבריו של אותו פילוסוף, שאין בהם להביא מרפא לשום צער של האדם. אין כל תועלת ברפואה שאיננה מרפאה מחלות של הגוף, וזה הדין גם בפילוסופיה — אין בה תועלת אם איננה מרחיקה את מחלות הנפש". תפקיד מרכזי נותן לה אנטיסתנס בהדגישו כי: "ערכה של הפילוסופיה הוא בכך שהיא מכינה את האדם, במידה מסוימת, לקראת גורלו".

ברטראנד ראסל מעדיף את השאלות הפילוסופיות על התשובות המוחלטות לשאלותיה. לדבריו: "יש ללמוד פילוסופיה לא כדי לקבל תשובות מוחלטות לשאלותיה, אלא יש ללמוד אותה לשם השאלות עצמן, כי השאלות מרחיבות את תפיסותינו לגבי מה שאפשר, מעשירות את מעופנו השכלי ומקטינות את הביטחון הדוגמאטי המונע את רוחנו מן העיון". את חשיבותה המרכזית של השאלה מדגיש אף קארל יאספרס שכתב כי "מהות הפילוסופיה היא בקשת האמת ולא בעלות עליה. פילוסופיה משמעה: להיות בדרך. שאלותיה חשובות מתשובותיה, וכל תשובה הופכת לשאלה חדשה".

ואילו אנרי ברגסון מדגיש את החשיבות הרבה של האינטואיציה. לדבריו: "האינטואיציה יש בה משהו פשוט לאין־סוף, פשוט בפשטות מופלאה כל כך, שהפילוסוף לא הצליח לומר אותו מעולם, ולכן דיבר כל ימיו. הוא לא יכול היה לנסח את מחשבתו כהלכה וראה את עצמו נאלץ לתקן נוסח ראשון. לא נחה דעתו ושב ותיקן את תיקונו, וכך היה עובר ממשנה למשנה וחוזר ומתקן את עצמו. כל הסבך הזה שבתורתו לא בא אלא משום שאין אמצעֵי ביטויו ודרכיו שקולים כנגד האינטואיציה הפשוטה שלו".

הבאתי מבחר מכוון זה מדברי הפילוסופים עצמם לא רק להפגיש את המלווים הרוחניים עם כמה וכמה פנים של הפילוסופיה אלא גם כדי להעניק להם כלים פילוסופיים רלוואנטיים לעבודתם בליווי הרוחני, להעמיד במרכז את הפילוסופיה הפעילה, להתמודד עם הפרטים המרכזיים והעיקריים של הפילוסופיה — השאלות, להוסיף ממד חשוב לעיסוק הפילוסופי, שלא רבים מהפילוסופים מקבלים אותו, לראות את הפנים הרבות שהפילוסופים מעמידים, את החשיבה בהם, להדגיש את המעורבות שבעיסוק הפילוסופי, להדגיש כי הפילוסופיה עשויה להיות נחלת הכול ובעיקר להדגיש מה שלא רבים מדגישים את הפעילות התראפויטית שבה, את תפקידה בהקטנת הסבל, את מהותה הריפויית, המעורבת ולא מתרחקת.

תרומתם של הפילוסופים לחיינו שלנו ולהתמודדותנו עם המציאות, עם המצוקות והבעיות היא בהכרה שניתן להגיע לשינוי החיים על ידי שינוי האמונות והדעות. לאמונות ולדעות יש תפקיד חשוב עד מאוד בחיינו, בהתנהגותנו ובדרך שאנחנו מפלסים לנו בעולם. בחינה פילוסופית של מערכת האמונות שלנו על מקורותיה ותפקידיה בחיינו היא עניין חשוב עד מאוד בהבנתנו את עצמנו. יתרה מזאת, התייחסותנו למערכות אמונה של זולתנו, משליכה אף היא על חיינו שלנו ועל גיבוש דמותנו. בבקשנו לסייע למבקש הדרכה או טיפול פילוסופי, אחד הדברים הראשונים שאנחנו יכולים לעשות למענו הוא לעזור לו להבין את מערכת האמונות שלו ולהכיר את ההשפעה עליו של מערכת האמונות של זולתו. לשיח הפילוסופי, לבחינה הפילוסופית ולהדגמה של הדיונים הפילוסופיים במערכות אמונות תפקיד חשוב בפילוסופיה הפעילה כעזר לשיח שלנו עם עצמנו.

כשאנו ניצבים תוהים וחסרי מצפן מול האלטרנאטיבות שלפנינו לפעולה, לעשייה, להתנהגות, עשויה הפילוסופיה לתרום תרומה חשובה לניסיונותינו לשאול ולבקש מענה לשאלות: מהו הטוב? מהו הנכון? מהו הצודק? אנו למדים כי אין לשאלות אלה תשובה אחת, אך מוצגות בפנינו דרכים רבות לחשוב על הטוב, הנכון והצודק, ובעזרת השיח הפילוסופי עם עצמנו, עם המדריך הפילוסופי, המסייע לנו ליילד את שאלותינו ותשובותינו ומפגיש אותנו עם הדוגמאות העשירות של הדיון, ובסיוע הבחינה, החקר וההתמודדות של פילוסופים שונים עם סוגיות אלה, נוספים ממדים של עומק ועושר להכרעותינו שלנו.

ואכן, כאשר אנו מוצאים עצמנו נדרשים להכריע בקשר להתנהגותנו, עשייתנו, התייחסותנו לזולת, שיפוטנו ופעולתנו, הפילוסופיה חושפת בפנינו שורה של אפשרויות, תוהה עליהן ובוחנת אותן, מעלה את השאלות הרלוואנטיות לגביהן, שוקלת, מעריכה ומבקרת את התשובות שהוצעו על ידי הוגים שונים. האופציה האחת לפעולתנו היא הפעולה על פי "הספר הקדוש", הקודקס הדתי המחייב, התורה, הברית החדשה, הקוראן וכיו"ב. כאן, לכאורה, ברורה הדרך ומוצגת לנו כ"דיברות", "כללים", "חוקים" וכדומה. אך על כל אחת מן "הדיברות" הללו ניתן להציג שורה ארוכה של שאלות; לבחון כמה פנים, בחינת דבר והיפוכו; לבדוק את חלותה בסיטואציה מסוימת מול סיטואציה אחרת. כך, למשל, מרחק גדול מפריד בין האיסור להרוג כתוצאה מכעס, או מפעולת שוד, או מתחרות ובין "להרוג" בהגנה עצמית, בסיטואציה של מלחמה, במצב של "הבא להורגך השכם להורגו" וכיו"ב. מכאן, שגם את קיומם של כללי התנהגות, דיברות, חוקים וכדומה ראוי לבחון דרך שאלותיך שלך ותוך מודעות לשיח הפילוסופי של הדורות.

מול הגישות הפילוסופיות האידיאליסטיות, אשר מהן עשוי המבקש הדרכה ולימוד מן התורות שפותחו, מדרכי ההגות וההשקפות שגובשו, ניתן להציג את הגישות הפילוסופיות האקזיסטנציאליסטיות המעבירות את ההכרעה ליחיד עצמו, המתרחקות מן התורות שנתקבלו, מאמות המידה שנתגבשו, מן ההנחות העיוניות שנתבססו, מכל ניסיון להורות דרך ולהציב דוגמאות בחונות ואפילו מקודשות, גישות קיומיות המדגישות כי "אני מכריע מכאן אני קיים".

בניגוד להפשטות העיוניות שהיו רווחות בפילוסופיה קודם לכן, בניגוד לכל תפיסות אפריוריות כלשהן, בניגוד להצבתו של האדם כמקבל, האדם נתפס כיצור זמני, מתמודד בעצמו, מטיל ספק, מכריע ויוצר בתדירות את עצמו ואת תפיסותיו. שוב אין אמות מידה מוחלטות, שוב לא קיימים ערכים מחייבים, שוב אין דרכים סלולות, אלא האדם מושלך למציאות, מתמודד עם הריק הקיומי ודרך התמודדותו ומאבקי אני שלו הוא יוצר את עצמו. האלוהים נעדר, תורה מן השמים אינה קיימת, קודקס מוסרי או ערכי שהוא המדריך לחיים אינו מצוי, אלא האדם נוטל לעצמו את תפקיד היוצר, מגבש הדרך לעצמו. ז'אן פול סארטר הדגיש כי האדם האקזיסטנציאליסטי יוכל לרכז את כוחותיו ולמקד את תשומת־לבו במה שהוא מכנה — גרעין הלא כלום, הריק הקיומי, ולהפוך אותו לנושא משמעות. במעשיו הוא יוצר את מהותו. כל אחד מאתנו פועל ויוצר את האדם שהוא רוצה להיות, דרך ההכרעה והפעולה בתוך המציאות.

כלי מרכזי וחשוב מאוד לגילוי ההוויה; להפגשה האקזיסטנציאליסטית הנדרשת; לתפיסת האדם בכוליותו, בשלמותו הבלתי מפורקת והבלתי ממודרת; להתמרדות נגד הנטייה של המדע המודרני לעשות את האדם למכונה; למאבק בתהליך של אובדן־התודעה העצמית, היא הפילוסופיה, שמעצם מהותה עניינה בגילוי התודעה העצמית, בהומאניזאציה של האדם מול הדה־הומאניזאציה האורבת לפתחו, בראייתו בשלמותו, בעוררות של תחושת ההוויה המחזירה למרכז הדיון את חווייתו של האדם עצמו כיחיד בעל אחריות ואת התנסותו באנושיות שלו.

בהמשך לדברינו אלה נביא דוגמא של ליווי רוחני באמצעות שיח פילוסופי.

שיחה שוחרת חיים על מוות
משה, בן שבעים, יצא לפני זמן לא רב לפנסיה ועכשיו עתותיו בידו. באחרונה מטרידות אותו לא מעט שאלות המוות, האם יש הישארות הנפש, האם קיים עולם הבא. בשיחות רבות שאני מקיים אתו, בשעות הארוכות שאנו מטיילים יחד על שפת הים, הפניתי אותו לעיין בכתבי שפינוזה ובעיקר ב"אתיקה" שלו, שם הוא מתייחס לשאלות אלה. הוא אכן עשה זאת ולאחר שהעמיק לעיין בכתביו ישבנו בבית קפה על החוף, ששמו, הסמלי כמעט, "נירוואנה", והפלגנו בדיון בשאלת "התמדתה" של הנפש על פי שפינוזה.

לדברי שפינוזה אין הנפש "מתמידה" אחרי המוות. אין המשך של קיומה של הנפש בחיים אלה וקיומה הנצחי לאחר המוות, אך על אף זאת ניתן, כביכול, להתכונן לקראת הישארות נפשנו על ידי התרוממותנו בחיינו לקראת הדרגה העליונה של ההכרה. הוא כותב ב"אתיקה" כי "ככל שמרובה הכרתה הבהירה והברורה של הנפש, ככל שמרובה אהבת־אלוהים של הנפש, פחותה מידת הפסדו של המוות".

ומכאן נפתחו שאלותיו: איך מגיעים לדרגה עליונה זאת של הכרה; מה משמעות "המשימה" המוטלת עלינו? מה משתמע מדברים אלה לגבי חייו עתה? קשה היה לו עם דבריו של שפינוזה על "אהבת אלוהים של הנפש", ו"השכל האינסופי של האלוהים", הוא ביקש למצוא לכך הסברים שיוכלו להשביע את נפשו שלו, שאת אלוהיה נטשה כבר בנעוריו כאשר יצא בשאלה.

הלילה כבר ירד ושאלותיו נשארו פתוחות ומבקשות מענה. הסכמנו להיפגש בביתי, להמשיך לעיין בשאלותיו המתרבות והולכות ואכן בימים הבאים קראנו יחד בכתביהם של פילוסופים רבים כשהוא מחפש בהם מענה לשאלותיו.

חיוך השתפך על פניו כשקרא אצל סנקה על קאנוס יוליוס שעמד להיות מוּצא להורג ואמר לחבריו המתאבלים: "למה אתם מרי נפש? הנה אתם עודכם חוקרים אם הנפש היא בת אלמוות, אני מיד אדע זאת".

ואכן התחלנו את עיוננו בפילוסופיה הקלאסית שממנה הוא שאב מלוא חפניים הארות לשאלות המציקות לו, זוויות הסתכלות שלא חשב עליהן עד כה, ראייה בהירה יותר ומפוכחת יותר, דחייה של איום המוות והתייחסות משוחררת יותר אליו.

הנאה רבה הוא שאב מן הקריאה ב"שיחות" של אפיקטטוס וראיתי את פניו מוארים כאשר שב וחזר על דבריו: "מדוע השיבולים צומחות וגדלות? כדי שתגענה להבשלה. ומדוע הן מבשילות? כדי שתהיינה ראויות לקציר. הן אין קיומן נצחי. ואילו ניתנה להן דעת, צריכות היו לכאורה לבקש שלעולם לא יקצרו אותן. אולם זאת קללה לגבי שיבולים לא להיות נקצרות לעולם. וכך אף לגבי אדם — קללה היא שלא למות"...

בנקל העביר זאת משה לגבי חיי האדם ואף הביא דוגמאות מחייו שלו כאשר התעכב על הקטע הבא מכתביו של אפיקטטוס: "אם אני מצוי במצוקה מרה עד מאוד המוות נראה לי נמל נכסף, זה הנמל הנכסף לכול. המוות הוא המקלט לכול וכתוצאה מזאת אין שום דבר נורא בחיים, הן בכל שעה שתחפוץ אתה יכול לצאת מן הבית ולא לסבול מן העשן". הוא סיפר לי על מחלת סרטן המעי הגס שנתגלתה בו כשהיה בן חמישים, הניתוח הקשה שעבר והטיפולים הנוראים שהתנסה בהם. באותם ימים רצה לאמץ את דבריו אלה של אפיקטטוס ולעגון בנמל המוות הנכסף. אולם הוא התגבר וניצח את המחלה. ומכאן, לדבריו, האופציה ש"בכל שעה שתחפוץ תוכל לצאת מן הבית ולא לסבול מן העשן", נראית לו מסוכנת ובלתי רצויה. שעה ארוכה שוחח אתי על כך ונראה היה כמשוחח עם עצמו, מנסה לשכנע את עצמו, אף על פי שניכר היה שאיננו משוכנע בכך. בשלב זה של השיחה קרא לפניי קטע, שסימן קודם לכן, מספרו של סנקה "מכתבים": "אין השעה האחרונה, כשחיינו נפסקים, עושה לבדה את המוות, היא רק משלימה אותו. אז אנחנו מגיעים אליו לאחר שזמן רב התקרבנו לקראתו [...] — לא מוות אחד הוא, אך מוות אחרון קוטף את חיינו".

בעקבותיו של קטע זה הפליגו סיפוריו על הפעמים שבהן חווה את המוות שבא וחדר לעולמו ולקח את חלקי חייו המשמעותיים לו ביותר, את בנו שנהרג בתאונת דרכים, את חלום אהבתו שהתנפץ כשאשתו עזבה אותו, את עבודתו שתרם לה את מיטב חייו ונאלץ לפרוש ממנה, והוא אמר לי: "הרבה צורות מוות כבר חוויתי לפני שיבוא לקטוף את חיי".

הוא סיפר לי על דרכי ההתמודדות שלו עם סוגי המוות שחווה, על התמסרותו לעבודתו על מנת לשכוח, על השעות הרבות שלאחר העבודה שהקדיש לקריאה, לקולנוע, לתיאטרון, כדי לא להיות לרגע אחד עם עצמו ועם מחשבותיו ועם סיוטיו.

שלפתי מארון הספרים את חיבורו של אלבר קאמי "כלולות/קיץ" וקראתי אתו את הקטע הבא: "אני עומד למות ומכאן המילים הופכות חסרות כל מובן מכיוון שאיני מסוגל להאמין בזאת ואיני יכול לחוות אלא את מות האחר. ראיתי אנשים שמתו, ויותר מזאת כלבים שמתו. נגעתי בהם ונתמלאתי חרדה. או אז חשבתי על פרחים, על חיוכים, על תאווה לאישה, והבנתי שכל חרדתי מן המוות קשורה בקנאתי לחיים. אני מקנא במי שיחיו, מי שהפרחים והתאווה לאישה יקבלו בעיניהם את מלוא המשמעות של בשר ודם".

ראיתי אותו נרגש עד מאוד כשהוא ממלמל: "זה נכון, זה כל כך נכון, זה אני".

ניסיתי לעבור לשוחח אתו על החיים המקבלים משנה משמעות אם נחיה אותם במלואם, כחיסון מפני המוות. הצצנו יחד בכתביו של אמרסון שכתב: "פחדֵנו מן המוות הוא כמו פחדנו שהקיץ יהיה קצר, אך אחרי שרווינו מכוס התענוגות, ממלוא הטנא של הפרי ומהנאת החום אנו אומרים כי חיִינו עד תום את יומנו".

הוא לא קיבל את הדברים ודחה אותם, כשאמר: "לא אוכל לומר כי מיציתי את חיי ובוודאי לא שרוויתי מכוס התענוגות. אינני חש כי חייתי עד תום את יומי, אף כי אני חש עייפות גוברת מן החיים. עד היום אינני מרגיש כי אני מיטיב להבין את החיים שחייתי, עד היום נסתרים ממני דברים כה רבים שאינני מצליח לפענח".

כשנפרדנו אותו יום ציידתי אותו בחיבורו של טולסטוי "מותו של איוואן איליץ'", ובספר קטן שלו, נדיר למדי, שהוא אנתולוגיה קטנה מכתביו של טולסטוי "חוג של קריאה". כשחזרנו לשוחח על כך כעבור ימים אחדים, כמו המשיך את שיחתנו הקודמת והוא פתח וקרא לפניי קטע מדברי טולסטוי: "ברגע מותו של אדם, הנר שלאורו קרא בספר מלא רוגז, שקר, עצב ורשע, משתלהב באור בהיר מאוד ומאיר לו דברים שהיו נסתרים באפלה, ואז דועך וכבה לעולם". והוא אמר בעקבותיו: "אינני רוצה שזה יקרה ברגע מותי. אני רוצה להספיק בחיי לנסות להאיר עוד כמה מן הדברים שהיו נסתרים באפלה".

משה היה מרותק לסיפורו של טולסטוי על איוואן איליץ' בן השישים שגילה מחלה בגופו, מצבו הגופני הלך והידרדר והוא היה מודע לכך שהוא עומד למות. סבלו הגופני היה גדול אך "איום יותר מן הסבל הגופני היה סבלו המוסרי, והיה זה העינוי העיקרי שייסר אותו יותר מכול..." עלה בדעתו, כי מה שנראה לו קודם לכן כמופרך מעיקרו, כלומר: שהוא חי את כל חייו שלא כראוי, אפשר שהוא אמת לאמיתו ... "ואני מסתלק מן העולם בהכרה כי השחתתי כל מה שניתן לי, ולתקן אי אפשר, מה היוצא מזה אפוא?" איוון איליץ' זועק בשלושת ימי חייו האחרונים זעקה מרה שאינה רק זעקת כאביו הגופניים אלא אף כאביו הנפשיים לאחר שבחן את חייו במבט פרספקטיבי של ההולך למות, שהתבונן באשתו, בבנו, בבתו, ברופא, במשרת, והוא רואה בהם את עצמו, את כל מה שהיה עיקר בחייו ולאימתו מגלה שהכול היה הונאה עצומה ומחרידה.

שעה לפני מותו התקרב אליו בחשאי בנו הגימנזיסט, תפס את ידו, הצמיד אותה לשפתיו ופרץ בבכי. "עתה צנח איוואן איליץ', ראה אור ונתגלה לו כי חייו היו לא זה, לא כנדרש, אלא שעדיין אפשר לתקן את המעוּות. הוא שאל את עצמו מה הוא 'זה', ונדם, כולו קשב. עתה חש שמישהו מנשק את ידו. הוא פקח את עיניו והסתכל בבנו. רחמים עליו ניעורו בלבו. אשתו ניגשה אליו, הוא הסתכל בה. בפה פעור, בדמעות שלא נמחו על אפה ולחייה, ובהבעת ייאוש, הביטה אליו. רחמים עליה ניעורו בלבו.

"כן, אני מענה אותך, הרהר. 'הם מרחמים עליי, שייטב להם כשאמות'. הוא ביקש לומר זאת, אך לא עמד לו כוחו לדבר. אגב, למה לדבר, יש לעשות, הרהר. הוא הורה לאשתו במבט על הבן ואמר:

"הוציאי אותו... חבל... גם עלייך... הוא ביקש להוסיף: 'סלחי', אך אמר 'שלחי', וכיוון שלא היה בכוחו לתקן את השיבוש, הוא נופף בידו, בדעתו, כי המבין יבין.

"ופתאום נתברר לו, כי מה שהוגיעהו ולא יצא החוצה יוצא פתאום כולו בבת אחת, ומשני צדדים, מעשרה צדדים, מכל הצדדים. חבל עליהם, יש לעשות משהו כדי שלא יכאב להם. לגאול אותם ולהיגאל מייסורים אלה. 'מה טוב ומה פשוט', חשב. 'והכאב?' שאל את עצמו. 'לאן נביא את הכאב? היכן אתה, הכאב?'

"הוא התחיל להקשיב.

"'כן, הנה הוא. אין דבר, יחי הכאב'.

"והמוות? היכן הוא?

"הוא חיפש את אימת המוות הקודמת, שהורגל בה, ולא מצא אותה. היכן הוא? איזה מוות? לא הייתה כל אימה, כי גם המוות לא היה.

"במקום המוות היה אור".

בעקבות סיפור זה יצא משה למסע ארוך, מלא תהיות ובדיקות, לתוך עצמו, לבחינת משמעות חייו. הוא קלט כי ההתייחסות של איוואן איליץ' לבני משפחתו הקנתה לחייו משמעות חדשה שקודם לא הייתה להם. הרצון לעזור להם, להיטיב עמהם, סייע לו להשתחרר מההתמקדות בהווייתו שלו העומדת על סף המוות ומכאן שוב אין סוף חייו העיקר כי משמעות חייו שוב אינה מותנית בשימורם.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*