"החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם."
"כל דבר, ברגע שנח עליו מבטי, העיר בי תשוקה קודחת לכתוב כדי שלא למות", מעיד על עצמו גרסיה מארקס בכרך הזה - הראשון משלושה - של סיפור חייו. ואמנם סיפור חייו של הסופר כפי שהוא מסופר כאן הוא גם סיפור לידתה והתגבשותה של המזיגה המושלמת בין החיים לכתיבה, בין החיים לסיפור, העומדת במרכז יצירתו. מזיגה מושלמת עד כדי כך שאין להבחין בה בין אמת לבדיון, כי האמת אולי בזויה והבדיון תמיד אמת: האמת העמוקה של המספר ושל דמויותיו, אף אם לא קרו הדברים בפועל ממש.
כך אפוא גם האוטוביוגרפיה הזאת, שקוראים רבים כל כך ציפו לה.
גרסיה מארקס האדם והסופר הוא גיבורה החי והמספר, של האוטוביוגרפיה הזאת, והוא מספר על עצמו ועל ידידיו, על חבל מולדתו ועל בני משפחתו הרבים לדורותיהם, ומעמיד תמונות ודיוקנאות נפלאים של אנשים ומקומות, כפי שהוא זוכרם וכפי שהוא מבקש שיוסיפו להתקיים באמצעות כתיבתו.
פרק החיים המסופר כאן מקיף כשלושים שנה: ילדות ונעורים על חופו של הים הקריבי, לימודים בבוגוטה הבירה וצעדים ראשונים בכתיבה עיתונאית ובכתיבה ספרותית, שמשתיהן שוב לא הרפה הסופר גם בבשלותו. המפגש הזה עם גרסיה מארקס הצעיר ועם עולמו הוא גם מפגש מחודש עם יצירותיו הנערצות והתוודעות אל מקורות ההשראה שלהן: אל העיירות והדמויות, אל סיפורי ההווי וההרפתקאות והאהבות, שיצאו אחר כך מן האגדות המשפחתיות והזיכרונות אל חיים ססגוניים חדשים במאה שנים של בדידות, באהבה בימי כולרה, בכרוניקה של מוות ידוע מראש, בסתיו של פטריארך ובשאר ספריו של הסופר הדגול, חתן פרס נובל ומענקי המספרים של העת החדשה.
"מזמן לא ראיתי כל כך הרבה קסם כלוא בין כריכות."
אריאנה מלמד, ynet
