רומן (לא) לפי הספר

הקדמה

ג'ק

יש בעולם הזה דברים שמפחידים אותי: שלעולם לא אוכל להרשות לעצמי לקנות בית. עכבישים גדולים ובלתי צפויים במיוחד. לבשל עוף, אבל לא עד הסוף. מלחמות. ועכשיו אני רוצה להוסיף עוד פריט לרשימה הזאת: סידור הישיבה בחתונות. לא מוצא חן בעיניי שלא נותנים לך אזהרה מראש, שאין לך הזדמנות להכין את עצמך. אתה פשוט ניגש אל הלוח הזה עם תרשים הישיבה, מוצא את השם שלך ומתיישב במקום שבו אומרים לך לשבת. וזה השלב שמלחיץ אותי. ליד מי אני יושב? הרי המקום שהקצו לי יקבע עבורי את המשך הערב, נכון? האם צפוי לי ערב של בעיות עיכול ושיעמום? האם הושיבו אותי ליד חיית מסיבות שממלאת לכולם את הכוסות וקוראת קריאות ביניים בזמן הנאומים? או אולי ליד הסבתא? האם אצטרך לעזור לה להחזיר את השיניים התותבות למקומן?

"המנדלוריאן," נשמע פתאום קול לידי. "מה זה מנדלוריאן?"

אני מסובב את הראש אל האישה שעומדת לצידי. היא נראית אלגנטית באוברול ירקרק, שיער חום מתולתל שהוסט לאחור בעדינות בעזרת סיכות, ועגילי זהב גדולים הממסגרים את פניה. היא מצביעה על השולחן הקרוב לבר, זה שנושא את השם הכי מגניב על הלוח. גברת עם מזל.

"זה ההוא מ'מלחמת הכוכבים'. פדרו פסקל. חשבתי שכל הנשים אוהבות את פדרו פסקל עכשיו."

מהבעת פניה אני מבין שאין לה מושג מי זה פדרו. "אני מכירה את האריסון פורד".

"כן, הוא קצת דומה לו, אבל עם קסדה גדולה." משום מה, אני חושב שזה רעיון טוב לשלוח יד קדימה כאילו אני יורה באקדח חלל. אני מקווה שהחליפה שאני לובש תסלח לי על זה. אולי זאת כוס הפּרוֹסֵקוֹ ששתיתי. לא אכלתי היום ארוחת בוקר. קמתי, לבשתי חליפה וחטפתי כמה עוגיות ג'ינג'ר מהשיש, בהחלט לא מספיק כדי להתמודד עם יום שלם של שתייה במלון הבוטיק המרשים הזה, עם החצר והקוקטיילים המתוחכמים שלו.

היא מביטה בי בסקרנות ומרימה גבה. "הבנתי. קסדה ממש גדולה?" היא שואלת, והסומק בלחייה מבהיר לי שהיא כבר מתחרטת על השאלה.

"די גדולה," אני מתאר לה ומחייך. "מבריקה מאוד. לא גדולה מדי. הרי אי אפשר לעשות כלום עם קסדה ממש גדולה. זה לא מאוד מעשי..."

היא מחייכת חיוך רחב ונראית אסירת תודה על כך ששיתפתי פעולה. אני קולט את זוויות חיוכה, את גומותיה, את החמימות שיש בה.

"נכון." היא מתרחקת מעט, כאילו בוחנת אותי בחליפת הזארה שלי, שנראתה הרבה יותר טוב על הדוגמן באינטרנט. כשאני לובש אותה, מתעורר החשש שאם אעמוד קרוב מדי למקור אש אני עלול לבעור כמו אבוקה. "אז איך אתה מכיר את הזוג המאושר?" היא שואלת אותי.

"הייתי עם אד באוניברסיטה. הייתה תקופה שהיינו שותפים לדירה. ואת?"

"אנחנו מלמדים באותו בית ספר. אני זואי."

"ג'ק," אני עונה, והיא מושיטה לי יד ללחיצה. נשואה. לא שהתכוונתי לבדוק אם יש לה טבעת, אבל אני לא יכול להימנע מלראות אותה כשהיא מניחה בחביבות את היד האחרת על ידינו הלוחצות. כמו מין חיבוק ידיים. הידיים שלה ממש רכות.

זואי מחייכת אליי. "הטקס היה מקסים, נכון? בכית? אני בכיתי," היא אומרת. "אבל אני בכיינית."

"לא בכיתי, אבל זה באמת היה מרגש. הם זוג חמוד. תחשבי שאני מוזר אם אגיד שגם התלהבתי מאוד מהזר שלה? הוא נראה כאילו יצא מ'ווֹג'."

זואי שותקת לרגע, ועדיין מחייכת. "כן, נכון. ספר לי מה עוד טרנדי עכשיו בחתונות, ג'ק?"

"גוונים של מרווה, מתאבנים בהשראה אסייתית ומתנות ידידותיות לסביבה לאורחים," אני שולף במהירות שמפתיעה אפילו אותי. אני באמת צריך לבחון את הרגלי הצפייה שלי בנטפליקס. אני רואה הרבה יותר מדי "חתונה ממבט ראשון" או "אמרי כן לשמלה".

זואי נוחרת מצחוק. "אתה מצחיק מאוד, ג'ק. איפה אתה יושב?" היא שואלת, וסורקת את הלוח בחיפוש אחר שמי. "ג'ק...?"

"דיימון," אני עונה לה.

"ג'ק דיימון... ג'ק דיימון. לא, אתה ב..." שנינו מצמצמים את המבט, מסתכלים על שם השולחן שלי, ואז מביטים זה בזה.

"פאק...?" אני שואל ונושך את השפה.

זואי פורצת בצחוק ומניחה יד על כתפי. נחמד לי שהיא מרגישה בנוח איתי. אני מניח שגם היא שתתה קצת פרוסקו. "גם הוא מ'מלחמת הכוכבים'?"

"זה פַּאק," אומרת מישהי שנראית זוהרת בשמלה פרחונית ארוכה. היא רוכנת לנשק את זואי על הלחי. "המדפסת פספסה קצת. היא אוהבת את שייקספיר, הוא אוהב את מלחמת הכוכבים. זה הקטע שלהם... אתה לא בריאן," היא אומרת ומצביעה עליי.

לא, אני לא.

"אה לא, זה ג'ק," אומרת זואי. "הוא למד עם אד באוניברסיטה. ג'ק, זאת בת', היא עובדת איתי. בריאן בנסיעת עבודה, אז אני כאן לבד."

אני מקשיב להן ומניח שבריאן הוא הבעל.

"נעים מאוד, ג'ק. לא ידעתי שיש לאד חברים. יש לך סיפורים? ספר לנו."

"אממ, אני אשאיר את זה לשושבין. יש לו סיפור טוב שקשור למניפה."

שתיהן מצמצמות את המבט. זה באמת סיפור טוב. מגש של משקאות מופיע לפנינו וכולנו לוקחים כוס.

"לחיי מכרים חדשים," מברכת זואי ומחייכת. "ולזוג המאושר."

אנחנו משיקים כוסות ושולחים מבטים אל הזוג המדובר, מיה ואד. מי היה מאמין שאד, מלך החנונים, זה שבאוניברסיטה נעל נעלי התעמלות של זקנים, יצליח להגריל לעצמו כזאת בחורה נדירה? הם לא מהזוגות שהייתם מצפים שזה יעבוד ביניהם, יותר מהסוג של הפכים נמשכים. אבל שניהם קרנו היום במהלך הטקס, ודי מדהים שהם מצאו זה בזה אהבה וחברוּת שכאלה. בסופו של דבר, זה כל מה שאתה רוצה בשביל הקרובים והיקרים לך — אושר.

אני חוזר לסידור השולחנות. "אז תוכלו לספר לי על השולחן הזה? אני לא מכיר אף אחד מהאנשים שם," אני אומר להן.

זואי מביטה ברשימה, פוערת עיניים למראה אחד השמות ואז מעיפה בי מבט. היא חושבת שלא שמתי לב לזה.

"ראיתי את זה."

"ראית מה?" היא שואלת, ולוגמת לגימה ארוכה מהמשקה שלה.

בת' מהדקת את השפתיים בניסיון להחניק צחקוקים.

"הם הושיבו אותך עם הנשים מהמשרד של בית הספר," אומרת זואי. "הן חבורה נחמדה, אבל די סוערת." היא מסמנת לעבר פינת החדר שמתרכזים בה הדפסים מנומרים ועולים ממנה פרצי צחוק. לאחת מהן יש על הראש כובע קטן עם פרח גדול כל כך, שאני חושב שהוא יכול לקלוט תדרי רדיו.

"ברצינות? אד הוא אחד החברים הוותיקים שלי — איפה ההתחשבות? למה הוא עשה לי את זה? איפה את יושבת, בת'?"

"המנדלוריאן," היא אומרת בגאווה. זואי נותנת לה כִּיף.

"למה אותי לא הושיבו בשולחן הכיפי?" אני נאנק. "נראה לי שכיף איתכן." שתיהן מחייכות בשביעות רצון מהתיוג.

"הוא הושיב אותך ליד קלודיה," אומרת זואי. "אולי הייתה כאן כוונה נסתרת? שמעתי שקלודיה פנויה עכשיו. אתה פנוי?"

"כן. אז איך הקלודיה הזאת? נחמדה?" אני שואל.

"היא בערך בגילך, אני חושבת? בן כמה אתה?" שואלת זואי.

"זאת שאלה מאוד פולשנית," אני עונה בצחוק. "אבל אני בן עשרים ותשע... וקצת. ואת?"

"לא שואלים אישה שאלה כזאת," מתבדחת זואי ונועצת בי מבט. אני לא יודע מה המבט הזה אומר. יכול להיות שהעלבתי אותה? היא נראית בערך באמצע שנות השלושים לחייה, אבל אני לא אגיד את זה בקול רם.

"טוב, גיל הוא רק מספר שרירותי שמציין כמה שנים אנחנו נמצאים על פני כדור הארץ, לא?"

"הברכיים שלי אומרות אחרת," משיבה זואי וצוחקת. אני משפיל מבט אל הברכיים שלה, והיא תופסת את מבטי ותוהה למה אני סוקר אותה מלמעלה למטה. מותר לעשות את זה, לא? "לקלודיה, לעומת זאת, יש ברכיים צעירות מאוד."

"ברצינות?" אני נהנה מחילופי הקנטורים האלה, זה הופך את זה למעניין. זואי מכסה את פיה ביד אחת ומניחה את האחרת על כתפה של בת' כדי להשתלט על הצחקוקים. "מה עוד אנחנו יודעים על קלודיה?" אני שואל.

"היא והחבר שלה נפרדו..." אומרת בת' ומצטרפת לשיחה.

"מאיפה את...?" שואלת זואי.

"היא חזקה בשיתופים ברשתות החברתיות. היא גם הורידה שישה וחצי קילו אחרי שלא אכלה כלום חוץ מגזרים."

"אז היא תוכל לעזור לי אחר כך למצוא את האוּבּר שלי," אני מתבדח.

הן צוחקות ואני מחייך אליהן, מרוצה שהצלחתי לשעשע אותן. אבל הן מסרבות להצביע עליה. אני מקווה שהיא לא האישה עם הפרח הענקי. הוא יכול להוציא לי את העין.

"טוב, תיהנה..." אומרת לי זואי ומניחה יד על זרועי. היא מוצאת חן בעיניי. למה אני לא יכול לשבת איתה? "תחפש אותנו אחר כך על רחבת הריקודים?"

"או בבר. נתראה בבר..."

"קבענו," היא אומרת, ומשתהה לרגע בתקווה שלא נשמעה ישירה מדי. היא לא.

"קבענו."

זואי
אני ממש אוהבת חתונות מבדרות, ואין דבר מבדר יותר מלצפות בשיגעונות הריקוד של אנשים. במקרה הזה, בחתיך הצעיר שפגשתי ליד לוח סידור הישיבה, שנמצא על רחבת הריקודים עם קבוצת נשים שנצמדות אליו ומפזזות סביבו לצלילי Funkytown. המסכן עומד שם כמו מתלה אנושי ומחזיק תיק של מישהי. אחת מהן מוחאת כפיים, והוא נאלץ לפצוח בווריאציה כלשהי של האיש הרץ. מוצא חן בעיניי שהוא משתף איתן פעולה. אני מקווה שהחליפה שלו עומדת בזה. קלודיה, הרווקה הטרייה, טופחת לו על הישבן, ואני רואה אותו מטה את ראשו הצידה ופוער עיניים כאילו הוא כבר לא יודע מה לעשות עם זה. כאילו הוא אסיר בכלא של דיסקו.

"אוי אלוהים," צוחקת בת', שכבר חיסלה חצי בקבוק יין אדום. "שנלך להציל אותו?"

"תרגישי חופשייה לעשות את זה. אני נהנית להסתכל מהצד. הלוואי שזה ייכנס לסרט החתונה," אני אומרת, ולוגמת מכוס השמפניה. בת' נמצאת כאן היום עם בן זוגה וויל, ואני מתבוננת בהם משלבים ידיים ומנענעים את ראשיהם לצלילי המוזיקה שברקע.

לא הייתי בחתונה כבר די הרבה זמן. אני מרגישה כאילו החתונה שלי הייתה לפני מיליון שנה. לבשתי שמלת תחרה וענדתי נזר, הגשנו שוק טלה למנה עיקרית, ועל רחבת הריקודים קיפצו דודים שיכורים. אחד מהם רקד קצת ברייקדאנס לצלילי "קוּל אנד דה גאנג", והמכנסיים שלו נפערו לרווחה. אני מרגישה שחתונות הן כבר לא חלק מהשלב שבו אני נמצאת בחיי. כשאת בשנות הארבעים שלך, כל החברים והחברות שלך כבר עשו את זה, או עורכים טקסים קטנים ודיסקרטיים יותר של פרק ב', או נחושים לחיות חיי רווקוּת. רק מדי פעם את מקבלת פתאום איזו הזמנה לחתונת ערב או הזמנה מאולצת מקרוב משפחה צעיר שלא ראית כבר עשור. אז נחמד להיות כאן באולם ולספוג את כל האנרגיה הנפלאה הזאת של האהבה. האירוע מתוכנן בקפידה, החל בפָּלֵטת צבעי השמש ועד לזרם הבלתי פוסק של מנות ראשונות מטוגנות שהאביסו אותנו בהן לכל אורך היום. מיה תמיד מצאה חן בעיניי. היא מלמדת אנגלית עם בת', ואני אוהבת את חוסר הפחד ואת הנועזות שלה, את איך שההוראה בבית ספר ציבורי מקיף מעולם לא הפחידה אותה. היא מגוננת על אד, תמיד עשתה את זה, ואני תמיד חשבתי שהם משלימים זה את זה בשלמוּת.

"אתם נשארים כאן הלילה?" אני שואלת את בת' ואת וויל כשאנחנו אוכלים עוד פרוסה מעוגת החתונה הטעימה שאד הכין לרגל האירוע. הייתי מתחתנת עם אד רק בשביל העוגה הזאת. אני מנקה את פירורי הקוקוס מצידי הפה כדי שאיש לא יוכל לדעת שזאת הפרוסה השלישית שלי.

"לא, לא. נחזור הביתה אחרי השיר האחרון. התכנון הוא לדפוק את הראש בלי הילדים הלילה, ולהעביר מחר את ההנגאובר בזמן שהם צופים ב'בּלוּאי'."

אין לי מושג מי זה בלואי, אבל נחמד לי לראות שהם מרשים לעצמם להשתחרר קצת, ואני נזכרת בתקופה שבה הילדים שלי היו קטנים ואני השתוקקתי לאותו הדבר. רק ללילה אחד של חופש, להרגיש כמו אדם אחר.

"תזכירו לי בני כמה הילדים שלכם?" אני שואלת.

"חמש ושלוש," עונה וויל.

אני מחייכת. התקופה הזאת נראית לי רחוקה כל כך. תקופה שבה הייתי יוצאת, אבל לא ממש נרגעת. את יושבת בגב זקוף כל הלילה וחוששת מדברים מטורפים, למשל שהם יברחו דרך החלון או יביאו את הבייביסיטר להתמוטטות עצבים.

"בת' סיפרה לי שהילדים שלך גדולים יותר. לא התחשק לאחד מהם להצטרף אלייך הערב?" הוא שואל.

"אלוהים, לוֹטי ודילן היו מעדיפים שיוציאו להם את העיניים בסיכות," אני צוחקת. "האושר בגידול מתבגרים. הם מעדיפים לבהות בטיקטוק... חכה תראה. רגע אחד זה בלואי, ורגע אחר כך אתה צריך לקרוא להם לארוחת ערב בסנאפצ'ט."

וויל צוחק. אבל זאת לא הייתה בדיחה. אנחנו מתקשרים בעיקר באמצעות שיתוף של ממים שנדמה לנו שיעניינו את כולם. הם מדברים איתי על אנשים שהשמות שלהם הם בראשי תיבות כמו קי־אס־אַיי או סתם שמות מוזרים כמו סיזָה. יכול להיות שסיזה היא משפיענית בתחום הבשמים, או שאולי היא במוזיקה. ואם אני די אוהבת את המוזיקה שלה, אסור לי להגיד את זה. כי זה "קרינג'י". אז אולי טוב שהם לא כאן, במיוחד כשהקצב של המוזיקה משתנה והדי־ג'יי מוסיף למיקס צלילים מוכרים. כאלה שנשים מבוגרות אוהבות. גראמה פאנק? ברצינות? I See You Baby של גרוּב אַרמָדָה. לא שמעתי את השיר הזה כבר יובלות. מתקופת האוניברסיטה בערך.

"כן!" בת' צווחת, ושאר יושבי השולחן שלנו מרימים את המבט מספלי הקפה שלהם.

"זאת היית את?" שואל אותה וויל וצוחק. באישורי ההזמנה שלנו התבקשנו לשלוח בקשה לשיר.

"ברור!"

"זאת חתונה, בת'. זה לא המקום לנענע את התחת," אני מעירה, וחושבת על הבקשה המאוד ניטרלית שלי — שיר של הבי ג'יז שתמיד ממלא את הרחבה.

"אני לא יכולה לחשוב על הזדמנות טובה יותר לנענע את התחת," היא אומרת ומושכת את וויל לקום. "גם את, גברת סוויפט."

אני קמה בחוסר רצון על נעלי הפלטפורמה שלי, שאני נועלת רק שלוש פעמים בשנה, ונגררת אל הרחבה בזכות זרם האלכוהול הנפלא שזורם בוורידיי. מיה, שרוקדת ברחבה, מנופפת לי כשהיא רואה אותי. היא לא לובשת חזייה מתחת לשמלה הזאת, נכון? הו, הימים שבהם לא הייתי צריכה ללבוש חזייה, שלא הייתי צריכה ללבוש תחתונים מחטבים שיחליקו את כל הגושים, הבליטות והשקעים הלא טבעיים שהופיעו לי בגוף. סביר להניח שהפעם האחרונה שלא לבשתי חזייה הייתה גם הפעם האחרונה ששמעתי את השיר הזה. באוניברסיטת ווֹריק בשנת 2000. כשיצאתי למועדונים בדגמ"ח, חולצת בטן ומצלמה חד־פעמית שנהגתי לשים בכיס של הדגמ"ח. פעם, כשבילוי לילי טוב היה עולה עשרה פאונד, שהספיקו גם לקבב ולצ'יפס באיזו מסעדה מפוקפקת. נחמד להיזכר לרגע בימים ההם. ונחמד גם לראות את בת' ואת וויל נצמדים זה לזה, מקפצים ושרים את המילים. אז אני רוקדת. כלומר, אני עושה תנועות שאפשר להחשיב אותן לריקוד. מין צעדים צידיים כאלה בליווי תנועות של הזרוע בתיאום עם קצב המוזיקה והאורות המרצדים. ג'ק רואה אותי מעבר לרחבה ומצביע עליי. אני לא יודעת מה המשמעות של ההצבעה הזאת. אולי זו תחושת הקלה; הוא נמצא בכלא של הדיסקו הרבה זמן, וסוף־סוף הוא רואה פנים שהוא פחות או יותר מזהה. גם קלודיה מנענעת את הישבן, ואפשר לראות בבירור שהיא לובשת חוטיני. ג'ק נראה מבוהל לגמרי.

"הצילו," הוא אומר לי ללא קול מהצד האחר של רחבת הריקודים הצפופה.

אויש, תירגע, זה לא שמחזיקים אותך בכוח. כמו שחשבתי, נראה שיכול להיות כיף עם קלודיה, ונראה שהברכיים שלה מחזיקות מעמד יפה עם כל הנענועים האלה. תן לזה סיכוי. הוא מסתכל עליי בעיניים פעורות, ואני לא יכולה שלא לגחך ולגשת אליו בצעדי הריקוד הצידי שלי.

"נהנים?" אני שואלת כשאני מתקרבת אליהם.

קלודיה מפסיקה לפזז ומניחה את זרועותיה על כתפיו של ג'ק. "ברור, נכון, גֵ'קֵר?"

ג'ק זכה בשם חיבה. אני מתאפקת שלא לצחוק ורק מזיזה את הידיים בתנועות שחיית חזה קטנות. הוא מצטרף אליי לשחיית דיסקו בסיטואציה המביכה הזאת. אורות דיסקו סגולים מפזזים על שערו הבלונדיני; העניבה הירוקה שלו התרופפה מעט. יש בו משהו. אני לא מצליחה לשים על זה את האצבע. יש לו יופי קלאסי, חיוך שנמצא איפשהו על המנעד שבין שובבי למסקרן, גוף טוב ועיניים כחולות מאוד, אבל מעבר לזה, יש לי פשוט תחושה של קליק, וזה מפתיע משהו בעומקי נשמתי שכבר לא חשבה שתחושה כזאת יכולה להתעורר בה. הוא מסתכל עליי ומצמיד שתי אצבעות לפיו כשואל אם אני רוצה לעשן. אבל אני לא מעשנת. הוא שואל את האדם הלא נכון. הוא שוב מסתכל עליי בעיניים פעורות. או ש... אה. אני מהנהנת.

"קלודיה?" הוא שואל.

"אה, אני לא מעשנת. הרגל נוראי. תלכו אתם... אבל אל תשכח לחזור, ג'קר!"

אני מחייכת בסתר למראה ההקלה שמתפשטת על פניו של ג'ק כשהוא פונה ממנה ואוחז בזרועי.

"היא עדיין מסתכלת?"

אני מציצה לעברה. "כן," אני אומרת לו. "אבל על התחת שלך. תמשיך ללכת, תן לה משהו להסתכל עליו..."

הוא צוחק ומוביל אותי אל מחוץ לרחבת הריקודים, ואני לוקחת את התיק הקטן שלי כשאנחנו עוברים ליד הכיסא שלי. אנחנו יוצאים לחצר קטנה שמחוץ לחדר האוכל של המלון, לאוויר של תחילת הקיץ, שהתקרר מעט. החצר מאכלסת את כל מעשני הסיגריות, הרגילות והאלקטרוניות, וגם זוג שמתמזמז ברעש מאחורי הקיסוס כאילו אף אחד לא רואה אותם.

"אני לא מעשן, דרך אגב," אומר ג'ק.

"כן, תיארתי לי. ג'קר."

"מתחרז עם קרקר..."

"ועם שקר," אני אומרת וצוחקת. אנחנו יושבים על גדר אבן מוקפים בשרשרת נוריות קטנות. "מה נעשה אם היא תצא הנה לחפש אותך?"

"אז אני אגש לאיש ההוא שם, אבקש ממנו סיגריה ואתחיל לעשן לערב אחד," הוא אומר, ואני מצחקקת. "תודה שהצלת אותי, זואי."

בהתחשב בכך שהוא שתה קצת, נחמד שהוא זוכר את השם שלי. "על לא דבר. אבל תדע לך שאני מפספסת את אחד השירים היחידים שרציתי לרקוד בהם."

"גרוב ארמדה. קלאסי. מצטער."

אני מחייכת. הוא מכיר את השיר. רוב האנשים מכירים את השיר, אבל בגלל הגיל הנחתי שהוא לא יכיר. כמו שאני צריכה לספר לילדים שלי מי היא מדונה, ומרגישה שנכשלתי בחינוך שלהם בתחום תרבות הפופ. היא הייתה אייקונית, ילדים. היא לבשה חזיות מחודדות! היא רקדה עם ישו!

"טוב, אתה הסברת לי מה זה המנדרין, אז השתווינו."

הוא מחייך. "התכוונת למנדלוריאן."

אני נוקשת באצבעותיי. "כן, זה. האמת היא שאני בטוחה שהבן שלי צפה בזה."

"בן כמה הבן שלך?"

"חמש־עשרה."

הוא מזדקף בהפתעה. "די, את לא נראית מבוגרת מספיק."

אני צוחקת. אני לא יודעת למה. אולי כי זאת הייתה מחמאה, והגעתי לשלב הזה בחיים שבו קבלת מחמאות היא לא דבר שבשגרה. אני לא יודעת אם להודות לו, אבל משהו בפניו מבהיר לי שהוא חושש שמא עבר איזה גבול.

"זה נשמע נדוש?"

"קצת, אבל נעים לשמוע, אני חושבת. תודה..." אני אומרת, ומצמידה את ידי לחזה. "אני חושבת שדילגנו על כמה שלבים בשיחה ההיא על הקסדה."

הוא צוחק ואני חשה הקלה. נוח לי בחברתו, אבל אני לא יודעת איך להגיד את זה בלי להישמע מוזרה.

"שאלתָ קודם ולא עניתי, הייתי בת ארבעים ושלוש במרץ," אני אומרת, ולא ברור לי למה אני מרגישה צורך לומר לו את זה.

"מזל דגים?" הוא שואל.

"כן... אתה לא מאמין בכל זה, נכון?"

"אני יודע את זה רק כי גם אני מזל דגים." הוא מושיט את ידו לתת לי כִּיף. נראה לי שעכשיו האסטרולוגיה מחברת בינינו. "ידעת שלדגים אין עפעפיים?"

אני מטה את ראשי הצידה ומצחקקת. "אתה תמיד מתחיל עם בחורות עם השאלה הזאת? ניסית אותה על קלודיה?"

"אני לא מתחיל איתך," הוא אומר ונראה המום. "אני משוחח עם אישה מושכת על דגים," הוא מוסיף, והנחיריים שלו מתרחבים. אני אשכח את העובדה שהוא אמר שאני מושכת ושהלחיים שלי עולות באש.

"לא ידעתי את העובדה הזאת, ג'ק. אז איך דגים קורצים ומפלרטטים עם דגים אחרים?"

"אני לא יודע, זואי. אני אתקשר לדייוויד אטנבורו בעניין הזה."

גם חתיך וגם משעשע. לפני עשרים שנה זה היה יכול להיות שילוב מסוכן. אני לא ממש מבינה את הפלרטוט המדומה הזה שקורה כאן, אז אני שמחה שהטלפון שלי מצלצל וקוטע את השיחה. אני מסתכלת ורואה שזאת לוטי.

"סליחה, אני חייבת לענות, יש לי גם בת."

הוא מהנהן בנימוס, תוחב את ידיו לכיסים ומרים מבט לשמיים ולבניינים שמסביב. מוצא חן בעיניי שהעיניים שלו מחפשות משהו.

"לוטי? הכול בסדר?" אני שומעת יבבה קלה בטלפון, וכל ההגנות שלי מתרוממות. "לוטי, את בסדר?"

"מתי את חוזרת הביתה?" היא שואלת בקול מלא דמעות.

"אני יכולה לחזור הביתה עכשיו אם קרה משהו." לוטי יכולה לבכות מכל מיני סיבות, החל בזוג סלבס שהחליט להיפרד וכלה במריבה עם אחיה על השימוש בחדר האמבטיה, אבל אני יכולה לשמוע ברקע מילים בנות הברה אחת שדילן אומר בקול נמוך. משהו לא בסדר. "שניכם בסדר, כן? תגידי לי שאתם בטוחים. מישהו פרץ לבית או פגע בכם? את מדאיגה אותי."

הקול שלי מתגבר מעט, וג'ק קם לשמע השינוי בנימת הדיבור שלי. הוא נראה מודאג.

"שנינו בסדר. אף אחד לא פרץ לבית. פשוט..." היא שוב מתייפחת. "אמרת לנו שאבא נסע."

"הוא נסע לכנס בגלזגו. הוא יחזור בעוד יומיים. אבא בסדר? הוא התקשר?"

"אז למה מליסה מהכיתה שלי ראתה אותו במסעדה בריצ'מונד?" היא שואלת במהירות.

"למה את מספרת לה את זה בטלפון, לוטי?" אני שומעת את דילן מדבר איתה ברקע.

"מי זאת מליסה? אולי זה היה מישהו אחר. אבא שלך דומה להרבה אנשים. אנשים תמיד אומרים שהוא נראה כמו גארת' סאות'גייט," אני מנסה להתבדח.

"אני שונאת אותו!" היא צורחת בטלפון.

"לוטי, תירגעי! מליסה הזאת, אולי היא מנסה לעשות בלגנים? מי זאת הילדה הזאת? אבא שלך בגלזגו, דיברתי איתו קודם."

"הוא לא בגלזגו," היא לוחשת בשקט.

ולרגע אחד אני לא ממש מצליחה לנשום. משהו בחזה שלי פשוט מפסיק לזוז, לעבוד, לפעום. "לוטי..."

"היא שלחה לי תמונה."

"תמונה? של אבא?"

"כן."

"תשלחי לי את התמונה," אני אומרת לה בקול רועד, ומנסה להישאר רגועה. בריאן נמצא בגלזגו. אני בטוחה בזה.

"לוטי, את לא יכולה לשלוח לה את זה. לוטי, בבקשה..." אני שומעת את דילן בוכה. הורג אותי לשמוע אותו מביע כזה רגש. ולרגע אני חושבת על שני הילדים שלי, שני התינוקות שלי שבבית, שמישהו האכיל אותם במידע שגוי נוראי על שני האנשים שהם אמורים לאהוב הכי בעולם, ואיך הם מתמודדים עם זה יחד, לבדם. הטלפון שלי משמיע צליל של הודעה, ואני פותחת את התמונה ובוהה בה לרגע.

"אימא? אימא?" לוטי צורחת בטלפון. אני לא עונה. אני מרגישה שהטלפון נשלף מידי, והזרוע שלי נופלת בכבדות לצד גופי.

"היי לוטי. קוראים לי ג'ק, ישבתי ליד אימא שלך בחתונה הזאת. אני תכף מזמין לה אובּר ואקח אותה אליכם הביתה. את יכולה להגיד לי מה הכתובת שלכם?"

אני שומעת את קולה המבולבל של לוטי בטלפון, ואת ג'ק מנסה להרגיע אותה וחוזר על הכתובת לוודא שהיא נכונה.

"כן, תשאירו לי את זה. תדאגו לעצמכם, ילדים, בסדר? אני אדאג לה." הוא מנתק את השיחה ומביט בי, גבותיו מכווצות ועיניו הכחולות ננעצות בי, מחפשות סימני חיים. "זואי? את בסדר?"

אני לא ממש מצליחה להגות את המילים. הן תקועות עמוק בתוכי. הפנים שלי קפואות מרוב הלם. הרגשות כמהים להתפרץ החוצה בכאב, אבל... אני לא יכולה. אני פשוט לא יכולה.

"זה היה בעלך בתמונה?"

אני מהנהנת.

הוא משפיל את המבט אל הרצפה כאילו לא ממש יודע מה לעשות. "את בטוחה?"

אני מהנהנת שוב. "בוודאות, כי האישה שאיתו... גם אותה אני מכירה."