רגשות בארגז

לקוראים שלי

יש לי ארגזים מכל הסוגים האפשריים. ארגזים קטנים וגדולים, כבדים ורגילים, צבעוניים, חדשים שעדיין מבריקים וישנים שכבר נשחקו מרוב שימוש... הארגזים שלי עטופים בסלוטייפ עבה ששומר עליהם שלמים, מונע מהתוכן שלהם להתפזר.

כל אחד מאיתנו הוא עולם שלם המכיל ארגזים של רגשות – חלקם נעולים בקפידה, חלקם מוכנים להיפתח.

הספר הזה הוא שילוב של כל מיני ארגזים שהחלטתי לפתוח בפניכם. ארגזים שלא העזתי לגעת בהם במשך שנים, וכאלה שפתחתי שוב ושוב עד שהכרתי כל פינה בהם.

אני מקווה שתוך כדי התבוננות בארגזים שלי, לאט לאט תתחילו לפתוח גם את הארגזים שלכם. תגלו שלא הייתם לבד בכאב, בשמחה, בחלומות ובפחדים.

הספר שבידכם הוא מיוחד. זה לא עוד ספר שיצבור אבק על המדף, לא ספר שיעבור מיד ליד בהשאלה ויישכח. זהו ספר שנועד להישמר קרוב אל הלב. ספר שתרצו לפתוח אותו שוב בכל פעם שקצת כואב, כשמתבלבלים, או כשפשוט צריכים להרגיש שיש משהו שמבין.

המלצה: ודאו שיש בסביבתכם עיפרון או עט. אתם תצטרכו אותו.

קצת על עצמי

גרתי חמש שנים בפנימייה, מכיתה ח' עד י"ב. זאת הייתה תקופה שהשפיעה עליי מאוד. פתאום לגלות את עצמי, להתבגר מהר, להתמודד עם סוגים שונים של אנשים ולשמוע סיפורי חיים – זה מציף. החלטתי לכתוב כדי לשחרר, לשחרר את כל מה שנצבר בי. החלטתי להוציא ספר, אבל אני לא חולמת להיות סופרת.

יש תקופות שבהן אני אוהבת לקרוא ספרים עם עלילה ברורה והתפתחות דרמטית. הייתה תקופה שבה אהבתי להיכנס לעמודים באינסטגרם שמעלים "משפטים לחיים".

עם הזמן החלטתי שאני רוצה לקרוא ספרים העוסקים ברגשות. ספרים שנוצרו מקטעים ושלא קוראים אותם בבת אחת.

הכתבים האלה נגעו לליבי. החלטתי שאני רוצה להיות גם מי שנוגעת בלבבות של אחרים.

במה שכתבתי נתתי מקום גם לביטוי שלכם, כי אני מאמינה שלכל אחד יש רגשות ומחשבות שהוא רוצה וצריך לשחרר.

אני רוצה שתתמסרו לתהליך, לחוויה של הקריאה והכתיבה. אף אחד חוץ מכם לא יראה את מה שכתבתם. תיתנו לעצמכם להרגיש. הדפים האלה הם גם שלכם.

“אל תנסו לחפש את ההיגיון שמאחורי המילים, כי לא תמיד תמצאו אותו."

הקדמה

יש הקדמות שמספרות סיפור חיים מרגש, יש הקדמות שנותנות תקציר מסקרן לעלילה, ויש המילים שלי שמהן אני רוצה לתת רק טעימה קטנה בהתחלה.

את הקטעים הבאים כתבתי בזמנים הכי קשים, ברגעים הכי יפים, כשהיו לי דמעות על הפנים, כשרציתי לוותר על חברות או להילחם על משהו חסר משמעות.

המילים האלה מלאות ברגשות שלא תמיד ידעתי שקיימים בי. אני מאמינה שלכל אחד יש רגשות שמייצרים עולם שלם.

הכתיבה לא התרחשה בפעם אחת, היא נכתבה בפעימות. היא גם לא נכתבה בזמן ישיבה על כיסא בחדר. אלו קטעים שנכתבו ברגעים שבהם הדרך היחידה לפריקה הייתה בעזרת הפתקים של הטלפון. פתקים שרק חיכו להגשים חלום ולהפוך לספר.

לירי יוכטר

חלק ראשון

זיכרונות והתבוננות

זיכרונות בסגנונות שונים

בסוף, זה הולך להיות זיכרון קטן שיימצא מעל אלפי זיכרונות ישנים.

חלק מהזיכרונות אנחנו מחביאים בתוך מגירה שנמצאת ליד המיטה, כדי שנוכל להציץ בכל פעם שנתגעגע. חלקים אחרים מהזיכרונות אנחנו מכניסים לארון, מתחת לעשרות הבגדים שנמצאים שם, בשביל שיום אחד ניזכר בהם ונרגיש הרגשה נעימה וחמימה.

יש זיכרונות שנעדיף לשכוח, לקחת אותם, להפוך אותם לכדור ולזרוק רחוק ועמוק אל תוך האוקיינוס הגדול. רק חבל שהם תמיד יחזרו אלינו כמו הגלים שמגיעים אל היבשה.

יש זיכרונות שנרצה לשחזר, לחוות אותם שוב ושוב כדי שלא נשכח את איך שהם גרמו לנו להרגיש. חלק מהזיכרונות נרצה למחזר... אלו הם אותם זיכרונות שהתחרטנו על רגעים מסוימים בהם, ונשמח לחזור בזמן, לשנות ולתקן.

אך בסוף, כל אותם זיכרונות יחזרו להיות רק זיכרונות.

אנשים נכונים במקומות משונים

בסופו של דבר, החיים מובילים אותך למקום שאליו אתה צריך להגיע.

הדרך אולי נראית משונה, קצת לא נוחה, מלאה בעליות ומורדות, בשבילים מסוכנים ובמסלולים לא הגיוניים. אך לאחר שאנחנו עוברים את כל הסלעים והאבנים שהיו לנו לאורך כל הדרך, אנחנו מבינים שהגענו למקום שהיינו צריכים להגיע, ופגשנו את האנשים שהיינו צריכים לפגוש.

וככה, בלי שנשים לב, כל הרע מסתכם בטוב.

אולי נפצענו, כאבנו ולא ידענו למה מגיע לנו הסבל הזה שעברנו. אולם הצלחנו לקבל את הטוב והאושר שחיפשנו במקומות הלא נכונים.

גילינו שלפעמים עדיף פשוט ללכת בשביל המיועד לנו ולא בשביל הנוח שבנינו בדמיון שלנו.

השביל הדמיוני לא יוביל אותנו למציאות.