הסיכוי שיקרה לנו נס

פרק 1

כשאבא של קמפבל מת, הוא השאיר לה בירושה אלף מאתיים שישים ושניים דולרים וחמישים ושישה סנט - שזה פחות או יותר הסכום שהצליח לחסוך במשך עשרים וחמש שנותיו כרקדן אש במופע "רוחות אלוהה" במלון הוואי של דיסני. בצירוף מקרים מעניין, זה גם בדיוק הסכום שביקש גאס, הדוד השמן שלה, עבור מכונית החיפושית שלו משנת 1998. החיפושית הייתה בצבע אפור עננים. ואם כבר לקנות מכונית פולקסוואגן מדגם חיפושית, אז זה הצבע היחיד ששווה לקנות. קאם חשקה במכונית הזו מאז שהייתה בת שש, והיא הייתה שווה כל סנט. החיפושית נטמעה בערפל כמו מכונית בלתי נראית, וכשקאם נהגה בה, היא הרגישה בלתי נראית, בלתי מנוצחת ולבד.

היא קיוותה שזאת ההרגשה שמרגישים כשעולים לגן העדן.

לא שקאם האמינה באמת שיש גן עדן, או שיש אלוהים (במיוחד לא אלוהים ממין זכר), או בסיפור על אדם וחווה, כמו חצי מהדבילים שהתגוררו בפלורידה. היא האמינה בתורת האבולוציה: דגים שנולדו עם רגליים, צפרדעים עם ריאות, לטאות עם פרווה, וקופים שהיו חייבים להזדקף על מנת לנדוד בסוואנה. סוף הסיפור.

היא גם לא האמינה בסיפור על ההתעברות מרוח הקודש. אבל אילו היית אומרת למישהו, שאת חושבת שמריה הבתולה התפרפרה עם מישהו ונכנסה להריון לא מתוכנן כמו עשרים אחוזים בערך מבנות העשרה בפלורידה, היית עלולה להסתבך ממש בגדול. רעיונות מהסוג הזה עדיף לשמור לעצמך.

כי אנשים אחרים היו זקוקים לניסים שלהם. אנשים אחרים האמינו בקסם. קסם שייך לאנשים שיכולים להרשות לעצמם חבילת נופש של שבעה ימי בילוי בפארקים, שכוללת שמונה לילות במלון גרנד־פלורידיאן המפואר. וכמו שקאם ידעה, כי עבדה כל חייה אצל "העכבר", קסם הוא פריווילגיה ולא זכות.

היא שאפה את הריח שהפיץ במכונית שלה מטהר האוויר בניחוח פרח הפיטנה. ריח הפיטנה נחשב בהוואי למעורר אהבה, אבל כיוון שאף אחד לא נסע איתה אף פעם, הריח גרם לה רק להתאהב יותר ויותר במכונית שלה. שאגב הייתה מכונית בן. היא קראה לו קוֺמוּלוּס.

כרגע חנה קוּמוּלוּס בקומת זברה בחניון בית החולים לילדים. קאם חנתה בדרך כלל בקומת קואלה. היא העדיפה את האיור של עץ האקליפטוס ואת צבעי הפסטל הרכים על פני הפסים החדים בשחור ולבן של הזברה. אבל כשהגיעה לחניון לפני שעתיים, כבר לא היה מקום חניה בקומת קואלה.

אילו היו לה חושים חדים יותר, היא הייתה מפרשת את העובדה הזאת כסימן. סימן לכך שהתור שיש לה אצל הרופא, לא יהיה מוצלח. סימן לכך שהגיעו לנקודה שבה הדברים הם שחור או לבן. הזמנים הטובים של התחום האפור נגמרו.

משפחה של ארבע נפשות יצאה מהמעלית.

האימא ניסתה להחזיק בידו של ילד בריא בן ארבע, בזמן שקיפץ והשתולל בנעלי הספורט ספיידרמן שלו שיש להן נורות אדומות מהבהבות בצידי הסוליות. ילדה חולה וקירחת בת שנתיים, בשמלה ורודה, ישנה על הכתף של האבא שצעד המום לכיוון מכונית משפחתית גדולה. קאם חשבה שהוא בוודאי שואל את עצמו איך ייתכן שזה מה שנהיה מהחיים שלו.

קאם הכירה היטב את ההרגשה הזאת. היא הייתה צריכה לעשות משהו - לאכול מלא ואז להקיא, להשתכר, לעשן סיגריה, משהו - בשביל להיפטר מההרגשה הזאת. הידיים שלה רעדו כשפתחה את תא הכפפות במכונית וחיטטה בו במהירות, על מנת לבדוק אם אימא שלה החביאה שם במקרה סיגריות. האצבעות שלה נגעו במשהו חד.

מה יש לנו כאן? היא חשבה כשמשכה מתא הכפפות נייר מרובע קטנטן שנתלש ממחברת. הנייר רשרש כשפתחה את קיפוליו. בהתחלה כתב היד לא נראה כמו שלה. מישהו ממש חרט בכוח בעיפרון את המילים על הנייר. האותיות היו עגולות ומלאות ועמדו זקופות וגאות, כאילו זאת שכתבה אותן ידעה, שיש לה את כל הזמן שבעולם. בחודשים האחרונים, כתב היד של קאם נעשה חיוור ומבולגן כמו של אישה זקנה.

רשימת הפלמינגו

● לשכב עם מישהו בפעם הראשונה במסיבת שתייה.

● שהלב שלי יישבר בגלל איזה מניאק.

● לשקוע באומללות, ליילל, לבכות ולישון במהלך כל השבת.

● לחוות רגע מוזר עם החבר של החברה הכי טובה שלי.

● לעשות משהו שיגרום לכך שיפטרו אותי מעבודת הקיץ.

● להפיל פרה מהרגליים.

● לקטול את החלומות של אחותי הקטנה.

● להתנסות בפעילות סטוקרית לא מזיקה.

● לשתות בירה.

● להישאר מחוץ לבית כל הלילה.

● להתנסות בסחיבה של משהו קטן מחנות.

קאם בהתה בפיסת הנייר. היא לא ראתה את הרשימה הזאת כמעט שנה, מאז שכתבה אותה בבקתה מספר שתים־עשרה במחנה שיידי הילס להעצמת בנות־עשרה, הרחק בהרי מערב מדינת צפון קרולינה. עלון הפרסום של המחנה הבטיח "לעזור לבנות להגיע אל הכוחות הפנימיים שלהן ולגרום לפרחי הקיר לפרוח ולהפוך למסמר המסיבה!" בהתחלה, העלון הזה הלחיץ את קאם. אבל היא רצתה לבלות מחוץ לבית החולים עם לילי, החברה הכי טובה שלה, והמחנה הזה היה עדיף על להיות מדריכה ב"מחנה של החולים", שבו כל דבר היה תזכורת קבועה ומדכאת למצב שלהם: הילדים הקירחים, עגלות התרופות שהתגלגלו מלאות בבקבוקי תרופות מזכוכית, שנקשו בכל פעם שנגעו זה בזה, וביקורי הרחמים של ידוענים. בשיידי הילס כולן היו חניכות רגילות, הפלמינגואיות. כל בקתה בחרה שם של ציפור, והן החליטו לבחור את הציפור שהכי פחות הגיוני למצוא ביערות. ציפור שלא תיטמע בסביבה. כמוהן.

קאם עצמה עיניים ונשענה על משענת הראש של כיסא הנהג בקוֺמוּלוּס. היא ממש שמעה את הקול של לילי אומר:

"... אחר כך מחביאים את הרשימה ולא חושבים עליה, ובסופו של דבר, לאט־לאט... הדברים פשוט יקרו כי רשמנו אותם."

במהלך הקיץ פיתחה לילי אובססיה - עשיית צחוק מספרי העזרה העצמית שמצאה במחלקת העצמה אישית ב"ספרייה" של המחנה. בזמן שבנות אחרות היו עסוקות בקריאה בסתר של אהבה אחרי הלימודים או תשוקה צעירה, ספרי רומן־רומנטי מיושנים שבת דודה של אחת הבנות החביאה מתחת לאחד הקרשים ברצפת הספרייה, לילי קראה ספרים על "אישור־עצמי". הן בילו אחר־צהריים שלם מול המראה הצבועה והמקולפת בשירותים, כשהן נותנות להשתקפויות של עצמן אישור עצמי בצחוק. הן אמרו לעצמן שהן יפות וחזקות ושמגיע להן טוב. לילי קראה על "ויזואליזציה", הדמיה, ושתיהן צחקקו כשעצמו עיניים ודמיינו קרן אור שמרפאה את האיברים החולים בגוף שלהן. ואז הגיעה הרשימה.

"ליל," קאם עצרה, אבל לילי כבר הייתה על הגל וסיכמה בקול, תוך כדי שהיא מסלסלת על אצבעה כמה שערות צבועות בירוק.

"את לא יכולה להקליד את הרשימה או לשלוח אותה בהודעת סמס. את חייבת לכתוב את הרשימה בכתב יד, כמו פעם. ואסור לך להראות אותה לאף אחד אחר, אחרת היא לא תתגשם."

"נו באמת לילי - את לא באמת מאמינה במשהו כזה, נכון? אם תכתבי את זה בכתב יד על נייר, זה יתגשם?"

"ברור שלא. אבל אנחנו צריכות לעשות את זה. סתם בשביל הצחוקים. הנה," היא אמרה וזרקה לכיוון קאם עיפרון צהוב עצום באורך מטר, שקנתה בחנות המתנות במערת הנטיפים של דייוויס, כשכל המחנה יצא לשם לטיול. "תתחילי לכתוב רשימה של כל הדברים שאת רוצה לעשות לפני שתמותי."

קאם קשקשה משהו בקצה העליון של המחברת שלה. "איך לדעתך כדאי לקרוא לרשימה?" היא שאלה את לילי שכבר כתבה בהתלהבות המון דברים. "'רשימת משאלות' זה של סבתות."

"איזה עוד ביטויים יש ל'הלכה לעולמה'? 'מריחה את הפרחים מלמטה'? בואי נקרא לזה רשימת הפרחים," אמרה לילי בלי להביט אליה.

"אין מצב," אמרה קאם.

"אז אני לא יודעת, קמפבל," אמרה לילי ונאנחה. "פשוט תקראי לזה רשימת הפלמינגו."

"את לא חושבת שזה קצת לא קשו -"

"פשוט תכתבי."

קאם נאנחה, כתבה רשימת הפלמינגו באותיות גדולות ואז חשבה מה לכלול בה. הרשימה צריכה להיות מציאותית, החליטה. הדבר שבאמת התגעגעה אליו מאז שחלתה, היה נורמליוּת. זאת הסיבה שבגללה הסכימה לבוא לשיידי הילס במקום למחנה של חולי הסרטן, למרות העובדה שלבקתות כאן היה ריח של עובש. ואולי בגלל שהיה להן ריח של עובש. קאם רצתה חיים עם ריח של עובש. באופן מטפורי, כמובן. ולכן היא התחילה לכתוב רשימה של כל הדברים שיכול להיות שתפסיד, אם לא תחייה מעבר לשנות העשרה שלה. היא כתבה דברים כמו לשכב עם מישהו בפעם הראשונה במסיבת שתייה. או לשקוע באומללות, ליילל, לבכות ולישון במהלך כל השבת...

"איך את מדמיינת שזה יהיה?" לילי הפריעה לה. היא כבר סיימה את הרשימה, ישבה במיטה שלה ולעסה את קצה העט.

"לגבי מה את שואלת?" שאלה קאם. ללילי היה הרגל להתחיל משפטים מהאמצע ולשכוח שקאם לא נמצאת בתוך הראש שלה בשביל לשמוע את תחילת המשפט. "השנה האחרונה בחטיבה? אולימפיאדת החורף? נשף סוף השנה? סקס? ארוחת הערב?"

"מוות," ענתה לילי.

"מוות." קאם השתתקה. "טוב, אני חושבת שתהיה מנהרה, ואור לבן בוהק, וכל הסיפור הזה שאת מסתכלת על עצמך מלמעלה..."

"לא חשבתי שאת מאמינה בחיים לאחר המוות," אמרה לילי.

"אני לא," ענתה קאם. "כל הדבר הזה שנקרא 'חוויית סף מוות' הוא בסך הכול אירוע נוירולוגי. חלום גדול שנגרם כתוצאה מכמות מאסיבית של הורמונים שמשתחררים מבלוטת יותרת המוח. הכול נגרם כתוצאה מחומר כימי שנקרא דימתילטריפטאמין. לא מאלוהים."

"אוי," אמרה לילי באכזבה והציצה החוצה מהחלון.

"טוב, אז איך את מדמיינת שזה יהיה?"

"אני חושבת שבהתחלה יהיה חושך. חייב להיות חשוך, כשהגוף שלך סוגר מערכות. ואז מתוך החושך יופיע פתאום גשר של קשת צבעונית מאירה, ומסביבו ינצנצו כוכבים ויאירו את הדרך שלך אל עולם הנשמות."

קאם גיחכה. "עולם הנשמות? חכי, תני לי לבדוק עם לוכד החלומות שלי..."

"גן עדן," אמרה לילי. "אני מאמינה שיש גן עדן."

קאם פקחה עיניים ובהתה בקומת החניון הקודרת. אולי הגיע הזמן להתחיל למחוק חלק מהסעיפים ברשימה הזאת, היא חשבה, ועברה שוב על הרשימה במהירות. הסעיף האחרון היה נראה לה המשימה עם הסיכוי הכי גבוה ליישום כרגע, אז היא החליטה להתחיל איתו.

היא התקשרה ללילי. "היי כימו־גירל, מה את חושבת שאני צריכה לגנוב?"

"מה?" הקול של לילי היה מחוספס ואיטי, כאילו רק התעוררה מהשינה.

"זה ברשימה."

"איזו רשימה?" קאם שמעה את הסדינים מרשרשים ואת המיטה חורקת, כשלילי משכה את עצמה לישיבה.

"זוכרת את הרשימה ממחנה הקיץ?"

"למה 'לגנוב מחנות' הוא יעד ברשימה שלך?" שאלה לילי בתסכול. "בכל מקרה, קמפבל, את לא אמורה לעשות משהו בכוח. את פשוט צריכה לתת לדברים לקרות."

"אני מרגישה צורך לגרום לדברים לקרות קצת יותר מהר," אמרה קאם. היא אפשרה למצח שלה ליפול על ההגה של המכונית וגלגלה את הראש ביחד עם הקשת העליונה של ההגה.

"אז תיקחי שפתון נגד יובש, כזה עם דבש דבורים. בדיוק נגמר לי," אמרה לילי בכניעה. קאם דמיינה אותה ממצמצת ובוחנת את השפתיים היבשות שלה במראה.

"ומה עוד?" שאלה קאם.

"פלמינגו מפלסטיק מהחנות של הכול בדולר," פלטה לילי. "כמו אלה שמקשטים איתם את הגינה."

"זה יהיה ממש מאתגר."

קאם הרימה את הראש מההגה וטפחה על המכונית שלה.

"אל הול פודס, קוּמוּלוּס," היא אמרה, והם יצאו לדרך.

פרק 2

קאם אהבה את הריח של חנויות הרשת 'הול פודס': שילוב של עץ אלגום, פצ'ולי, לבנדר, אדמה, שום וזיעה. החנויות של הול פודס בפלורידה היו אחד מהמקומות הבודדים שבהם קאם לא נראתה יוצאת דופן בקפוצ'ון השחור הצמוד ובמכנסי הסקיני ג'ינס השחורים שלבשה, שהיו ממש קרועים לגזרים ודהויים. היא הצליחה ללבוש את הג'ינס הזה רק בגלל שהסרטן הקטין את הגוף החצי־סמואי שלה למידה אפס.

חנויות הול פודס חיבקו אנשים כמוה. אנשים מוזרים בעלי נגיעה של מוצא ילידי מקומי. האותנטיים. זה היה גם מקום שבו כולם העמידו פנים שהם יותר סובלניים. ולכן קאם הריחה דאודורנט נטול אלומיניום, בזמן שדחפה שפתון נגד יובש על בסיס דבש דבורים לתוך תיק המסנג'ר הירוק שלה, שהיה עשוי בד ומצופה כולו בקולאז' של סטיקרים שהורידה מכל מיני מכוניות. בסטיקר העליון היה כתוב, דמיינו... ובשאר היו כל מיני סיסמאות כמו לשחרר את טיבט, נישואים לכולם, אין בן־אדם בלתי חוקי, שלום במזרח התיכון, כלל הזהב, שירותי בריאות הם זכות וגם איפה הבחירה שלי? (שהודפס כאות סולידריות עם העם האירני, שהבחירות שלו נגנבו על ידי דיקטטור מרושע).

היא הייתה האדם היחיד במחוז אוסיאולה שבפלורידה שאכפת לו מדברים כמו בחירות שנגנבו, חירות, זכויות אדם... שאר התושבים היו עסוקים מדי בהתרבות. עיסוק שהתחיל בגיל צעיר מאוד באזור הזה. בנשף הסיום של התיכון שלה התארסו שלושה זוגות.

קאם לא הלכה לנשף הסיום הזה, כי היא תיארה לעצמה שקרוב לוודאי שיש להם כללים נגד אנשים שהדייט שלהם הוא מכונית, אבל היא בטוחה שלו הייתה מגיעה לשם, הייתה מאחלת פומאייקאיי לזוגות המאושרים, שזה "מזל טוב" בהוואית. והם באמת יצטרכו מזל טוב. האמת היא, שהם יצטרכו נס. כי בלי נס, כל אחד מהזוגות האלה בסופו של דבר יתגרש וייאלץ לנסות לגדל שלושה ילדים בשכר של שנים־עשר דולרים לשעה, ויגדיל את אוכלוסיית הדיירים בטריילרים, את הנוסעים במכוניות גרוטאה, את הקונים בחנויות הכול בדולר, ואת צרכני המזון המעובד שאכלסו את מדינת השמש השמחה שמכונה פלורידה.

אבל אולי זה בעצם יעבוד בשבילם. קאם קיוותה שזה מה שיהיה. אולי העתיד שלהם יהיה שונה.

היא דחפה כמה שורשי צמח קלנדולה לתוך כיס הסווטשרט שלה. היא אפילו לא ידעה מה זה, אבל אהבה איך שזה נשמע, שורש ק־לנ־דו־לה. היא תבלע כמה מהם אחרי שתצא מהחנות.

"סליחה?" צייץ קול מאחוריה.

קאם קפצה. יכול להיות שכבר עלו עליה?

היא הסתובבה וראתה מאחוריה את הקונה הטיפוסית בהול פודס: אישה בת חמישים, שיער אפור לא צבוע, אסוף לפקעת ברישול, עיניים כחולות ללא איפור, מכנסיים רחבים, נעלי עור נוחות וסל קניות מכותנה אורגנית. יותר ויותר פרופסורים ועובדים סוציאליים לשעבר הגיעו לאזור שלהם, כי זה היה המקום היחיד שבו יכלו להרשות לעצמם לחיות לאחר הפרישה.

"כן?" ענתה קאם ושיחקה באצבעותיה בבקבוק שורש הקלנדולה שהיה בכיס שלה.

"מי מעצב את השיער שלך?"

"השיער שלי?"

"כן, התספורת שלך נהדרת."

השיער העבה והשחור של קאם היה קצר. היא קצצה אותו במכונת התספורת החשמלית הישנה של אבא שלה, לאחר שכיוונה אותה לאורך של שני סנטימטרים. "אני מספרת את עצמי," היא אמרה.

"טוב, זה ממש מתאים לך. יש לך פנים כל כך יפות," אמרה הקונה הטיפוסית בהול פודס והניחה צנצנת כדורי סיבים בסל הקדמי של עגלת הקניות שלה.

"תודה רבה," אמרה קאם וחיכתה עד שהגברת תיעלם מאחורי הפינה, לפני שדחפה קופסה קטנה של טמפונים טבעיים ונטולי כלור לתוך הקפל בתחתית מכנסי הג'ינס שלה.

זאת לא הפעם הראשונה שאמרו לה את זה. "יש לך פנים יפות כל כך." אלוהים יודע כמה היא שנאה את המשפט הזה. לפני הסרטן זה היה שם קוד לזה, "רק חבל שאת כל כך שמנה." עכשיו זה היה שם קוד לזה, "איזה בזבוז. לסבית כל כך יפה."

זה הרג את אימא של קאם, שהיא לא נתנה לשיער שלה להתארך שוב לאחר הכימו. אימא שלה חשבה ששיער ארוך הוא משהו עוצמתי. ובנוסף, בלי שיער ארוך, קאם לעולם לא תקבל הזדמנות לרקוד ב"אלוהה." בלי שיער ארוך היא נדחקה למטבח בחלק האחורי של המלון, שבו בילתה שעות כעוזרת טבח שמפסלת סירות מאננסים למנת האורז הפולינזי.

"אבל יש לך את פֶּרי," אמרה קאם תמיד לאימא שלה. "יום אחד היא תוכל לרקוד איתך."

"אויש!" אימא של קאם הייתה זורקת ידיים בכעס. בשביל רקדנית הוּלה (שבעצם הייתה אישה ממוצא איטלקי־אמריקאי מניו ג'רזי), ידיה היו מלאות הבעה. אלישיה פגשה את אבא של קאם בניו יורק, כששניהם היו בני עשרים ומשהו, רקדנים במועדונים ומדי פעם גם במחזות זמר בברודווי. היא למדה ריקוד פולינזי על מנת לבלות יותר זמן בחברתו, ובסופו של דבר אימצה את הריקוד הזה כדרך חיים.

פֶּרי, אחותה בת האחת־עשרה של קאם, לעולם לא תוכל לרקוד ב"אלוהה". היא הייתה תוצאה של רומן קצרצר שהיה לאימא שלה לאחר הגירושים, עם אחד מעובדי ביתן "נורבגיה" בפארק השעשועים אפקוט, שמציג את ההישגים הטכנולוגיים של בני האדם ואת המגוון התרבותי על פני כדור הארץ. לפֶּרי היה שיער בלונדיני־לבן, והיא התנהלה בכבדות של ויקינגית.

"פֶּרי היא הרבה דברים," אמרה תמיד אימא שלה, "אבל היא לא רקדנית."

אימא של קאם רצתה שהיא תרקוד פחות בשביל הריקוד, ויותר מפני שהאמינה, שלריקוד יש כוחות ריפוי. לכל הפחות בשביל הנשמה. וקאם באמת רקדה - הריקוד היה בדם שלה - אבל היא עשתה את זה כשעמדה לבדה מול המראה שקנתה באיקאה.

טיילר, חבר צוות הול פודס, סרק את הברקוד על סוכריות המנטה, שעליהן החליטה שתשלם.

"אתה קופאי," מלמלה קאם ונעצה מבט בתגית הירוקה עם ההדפס הזול בלבן.

"מה?"

"אני מתארת לעצמי, שאתה יכול לראות מבעד לבולשיט שלהם, נכון? אתה לא חבר צוות. לא באמת אכפת להם ממך כבן־אדם."

"סבבה, מה שתגידי."

"דיסני הייתה הראשונה שהשתמשה בטריק הזה. הם קוראים לעובדים שלהם 'חברי צוות השחקנים', על מנת שהבחור המסכן שמפסל חיות מבלונים, יחשוב שהוא כוכב בדיסני."

טיילר רק נהם משהו בתגובה.

"אם אתה חייב לענוד תגית זיהוי, זה אומר שאתה עובד," היא המשיכה.

"אני יודע שלקחת את הדבר הזה לשפתיים," הוא אמר ומסר לקאם את סוכריות המנטה. היו לו אצבעות חזקות, שיער שחור פרוע ועיניים חומות. בתוך העין השמאלית שלו זהר כתם זהוב וחמוד.

"אבל אתה לא יודע על שורש הקלנדולה. או על הטמפונים," היא אמרה. או על ספוג הים הטבעי שדחפה לתוך החזייה שלה. "שיהיה לך יום טוב."

וכשצעדה באיטיות לכיוון דלתות היציאה, היא דמיינה רגע של רולף מצלילי המוזיקה - הרגע ההוא שבו רולף מוצא את כל המשפחה מאחורי מצבה במנזר, ומתלבט האם הוא אוהב את ליזל או לא, ממש לפני שהוא שורק במשרוקית הנאצית המשונה שלו. האם טיילר, חבר צוות הול פודס, אוהב אותה, או שיחליט לשרוק במשרוקית?

הוא אהב אותה.

וכמו ליזל שצועדת בהרי האלפים בדרך אל שווייץ הנייטרלית, גם היא חופשייה לצעוד בחניית הלקוחות אל המכונית האהובה שלה.

קאם נאנחה, ולרגע הצטערה שהיא לא באמת נמצאת בהרי האלפים. החיים בפלורידה הזכירו קצת חיים על השמש. היא ממש ראתה גלי חום נפלטים מהאספלט החם.

קאם סדרה את השלל שלה מהול פודס בשורה על דשבורד המכונית, ושלחה ללילי תמונה. היא מתחה קו ומחקה את הסעיף להתנסות בסחיבה של משהו קטן מחנות מרשימת הפלמינגו שלה, ואז דחפה אותה בחזרה לתא הכפפות. באותו רגע ניגן הטלפון שלה את הרינגטון של לילי, השיר "אני מאמינה בניסים" של להקת הרוק הראמונס. היא בחרה בשיר הזה, כי חשדה שאולי לילי באמת מאמינה בניסים. אבל ממש בקטנה ומעט בציניות.

"עבודה טובה, ראש ביצה, לא חשבתי שיש לך את זה," היא אמרה כשקאם ענתה לשיחה.

"מה זאת אומרת?"

"כלום. את מכירה את הקטע שלך."

"הקטע שלי?" שאלה קאם ופתחה את הצנצנת הקטנה של הקרם על בסיס דבש, ומרחה מעט על השפתיים שלה.

"את יודעת, הקטע שלך עם הכנות המוגזמת והאמת בכל מחיר, וזה שאת תמיד חייבת להיות צודקת, גם כשכבר ממש נמאס לך להיות תמיד צודקת, מפני שאת יודעת שזה גורם לך לצאת מעצבנת. חשבתי שזה יפריע לך לעשות את זה."

"קיבלתי חדשות ממש לא טובות היום, לִיל."

"כבר קיבלנו חדשות לא טובות בעבר."

קאם השתתקה. היא שלפה ממקומה את בובת הדשבורד שלה שהייתה בצורת רקדנית הוּלה, ואז נענעה אותה קדימה ואחורה וגרמה לעפעפיים של הבובה להיפתח ולהיסגר.

"זה לא משנה," המשיכה לילי. שוב הייתה שתיקה. אף אחת מהן לא אמרה דבר. ואז: "שום דבר לא משנה חוץ מאשר להשיג את הפלמינגו ההוא."

"בסדר," אמרה קאם וניתקה. היא נשמה כמה נשימות, וזה אושש אותה לרגע. אבל כשנשפה את האוויר החוצה, הרגישה איך כל האיברים בגוף שלה, הבטן, מקלעת השמש והגרון שלה, מתפתלים ונסחטים על ידי שני אגרופים דמיוניים ואכזריים.

קאם נסעה לאורך רחוב עמוס חנויות בעלות סוככים בצבעי ורוד ותכלת, עד שמצאה את החנות הכול בדולר. אף אחד מהקונים בחנות הזאת לא היה לבוש כולו בשחור. זה היה פחות או יותר הכלל. ברור שלא תוכל להיטמע בחנות הזאת.

קאם חבשה את כובע הקש הישן של סבתא שלה, שהיה מקושט בסרט צהוב, כדי להוסיף טיפה צבע. לזה הוסיפה גם את משקפי השמש האדומים והגדולים שלה. למזלה, בדיוק כשחצתה את מגרש החניה, הצליחה לשים יד על שקית ניילון של הכול בדולר שהסתחררה ברוח.

היא הלכה ישר לכיוון הפריטים בהנחה שהיו מסודרים על המדרכה מחוץ לחנות, והעמידה פנים שהיא מתעניינת בפריטי פלסטיק מתוצרת סין, שהיו צבועים בצבעים זולים. ציפורי פלמינגו על מוט היו מסודרות בצפיפות על קופסת קרטון גדולה מחוץ לחנות, העיניים השחורות שהיו מצוירות מצידי ראשיהן הביטו בלפידי הטיקי, בבריכות המתנפחות הקטנות, במצופים ובכוסות המרגריטה מפלסטיק שנמכרו בחצי מחיר לכבוד הקיץ.

קאם בחנה אחד מהם מקרוב, כאילו שבאמת צריך לבדוק את האיכות של פלמינגו מפלסטיק לפני שקונים אותו. ואז בבת אחת שלפה פלמינגו ודחפה אותו עם הראש למטה לתוך השקית כאילו היא מנסה לחנוק אותו, ומייד הסתובבה והחלה ללכת לכיוון המכונית שלה. בדיוק כשחיפשה את המפתח, טפח לה מישהו על הכתף.

"את מתכוונת לשלם על הפלמינגו הזה?"

באסה, חשבה קאם, אבל לפני שהצליחה לומר "איזה פלמינגו?" הרגישה את זה קורה. זה היה כמו פחד, רק חזק יותר. היא הרגישה רוח קרירה. יד שמאל שלה החלה לרעוד. הראש שלה כאילו התמלא באוויר כמו בלון. זרם חשמלי עבר בעמוד השדרה שלה, רגע לפני שהרגישה מסוחררת ואיבדה את שיווי המשקל. היא הרגישה כאילו הכה בה ברק.

ואז הכול נעשה שחור.