כפר ותיקין

פרק 1 - תירצה רוזן - הבא להיטיב יבוא עד שערי הדביר, האוהב אל קודש הקודשים יגיע¹

תירצה הייתה האחרונה להסכים, ואין פלא. היא הייתה המתנגדת הראשית לכל הרעיון הטיפשי והנלוז, מילים שלה, שמישהו מפוקפק הולך להרוויח ממנו כסף, שזקנים רפי כוח ותשושי שכל ינוצלו בו, ומי בכלל רוצה לבלות את אחרית ימיו עם המשפחה המופרעת שהוא חתום עליה. לא שתירצה חשבה שהיא באחרית ימיה. לא ולא: בת שמונים ושלוש, בריאה וחזקה, ללא כדורים, עם פנסיה תקציבית של מנהלת מערך השיקום של משרד הביטחון, ללא בעל ובלי ילדים. בעל וילדים לא היו לה אף פעם. כן היו לה חברים, בני זוג חוץ־ביתיים, אבל כבר עשר שנים עברו מאז שהרומן האחרון שלה נגמר מבלי להותיר אחריו הרבה רושם ולא היו לה בעיר התחייבויות שאי אפשר להפר. ועדיין, סביר להניח שלא הייתה מסכימה, אילו שרון לא היה מגיע באופן אישי מדי שבוע, בביקור השבועי שלו בתל אביב, מקדיש לה שעתיים מזמנו היקר, ושב ומפציר שנכון שאולי לא יצא מזה כלום, ונכון שהסיכונים גבוהים, ונכון שהוא עצמו לא בטוח, אבל אם היא תבוא - יש תקווה, ובלעדיה בטוח שלא יזוז דבר. ועוד היה מזכיר לה שדווקא בדוקטורט שלו היא זו שתמכה בו והייתה מרוצה מהרעיון ולחצה על בני המשפחה הרלוונטיים שישתתפו במחקר שלו, בייחוד הבנידודים מאמריקה, שהיו חשדניים לגביו כשהגיע כסטודנט ודאגו שלא יבנה על זה שיקבל אצלם ארוחות ומגורים ללא עלות. בקיצור, שבלעדיה לא היה דוקטורט ולא היה צץ בו הרעיון שהלך וגדל וקיבל חיים משל עצמו. יתר על כן, שרון היה בטוח שהכסף מהקרן לא היה מגיע אליו ללא השפעתה העקיפה של תירצה, ואחרי שהצליח לשכנע את האפוטרופוסים הנוקשים של הקרן שמה שהוא הולך לעשות מתאים כמו כפפה ליד ליעדיהם, למה שהוא לא יוכל לשכנע אותה לסגור את הדירה, לכסות את הרהיטים בסדינים, לארוז שתי מזוודות וכמה חפצים חשובים ולבוא לשישה חודשי ניסיון לגור עם היתר בכפר ותיקין.

שרון רוזן. דוקטור שרון רוזן, בעל דוקטורט מכובד באנתרופולוגיה מאוניברסיטת העיר ניו יורק, בילה עשר שנים בחייו מגיל ארבעים עד גיל חמישים במטרופולין הגדול. שרון הגיע לעיר כדי להרחיב את השכלתו, וחזר ממנה עם תובנות חדשות לגבי המשך הקריירה שלו, הבנות על מצב האדם בעולם בכלל וזקנה בעידן המודרני בפרט, תוך שהוא מגיח קצרות, מבולבל וסקרן, לעולם שמחוץ לארון.

תירצה מתרשמת. שרון עוקב אחרי התגובות שלה בעיני נץ. הם בכפר. תירצה השתכנעה והגיעה, והוא לוקח אותה לסיור. הוא מכיר אותה, גר איתה מכיתה ט' ועד סוף התיכון, הצבא והאוניברסיטה. את דירתה של תירצה עזב כשעבר לגור עם שרונה, חברתו הראשונה והיחידה, זמן קצר לפני שנישאו. תירצה הייתה הבית שלו. הכי קרובה לאם אחרי שהוריו נפטרו. הוא מכיר אותה. הוא היתום שלה, היא צור מבטחו.

זקופה וגבוהה מהלכת תירצה לצד שרון. שיערה נצבע זה מכבר לבלונד בהיר, לבן. התסרוקת הקצרה והקוצנית מתאימה לפניה החזקות. היא לובשת מכנסי ג'ינס, חולצת משי וסניקרס בצבעי אפור־ורוד. היא לא נראית צעירה לגילה, אלא בת בלי גיל, לבושה לפי צו ליבה.

שרון מנסה לראות את הכפר דרך עיניה של תירצה. חזיתות בתי המעגל הראשון המוכנים לאכלוס פונות לכיכר עגולה מרופדת דשא, שמפוזרים בה ספסלי עץ, עצים גבוהים ומקבצי פרחים.

"העצים ניטעו על ידי הקיבוץ, לא נגענו בהם," מסביר שרון. "ובנינו את הגינה סביבם. הבנידודים גרים באותה שכונה, לפחות לתקופת ההרצה. הם ביקשו להיות במרחק הליכה אחד מהשני, חוץ מרובי ופרלה. היא רצתה קרוב יותר לבריכה."

הבתים בני קומה אחת מחופים בגגות רעפים. היחידות הקטנות רבועות, הגדולות יותר מלבניות. היחידות המאוכלסות מרמזות על דייריהן: דלת פתוחה למחצה, כיסא נוח בגינה הקטנה עם שמיכה צמרירית שעוטפת את המשענת, ודמות רחוקה שעומדת על סף אחד הבתים, מנופפת לה יד לשלום אך לא מתקרבת.

"זה אבשלום. הזהרתי את כולם לא להפריע לסיור המודרך שלנו." שרון פולט צחקוק עצבני.

תירצה לא עונה. היא מסתכלת סביב במבט בוחן. נעה על עקבה, היא חגה והתמונה מתקבעת על ליבה. יחד, זה ליד זה, זה מול זה, ומעל - קרני שמש משחקות באור וצל על החלונות הרחבים. שרון מרחיק אותה מהמעגל הראשון ומוביל אותה בשבילי הכפר. השבילים רחבים דיים לאפשר לקלנועית לנוע בבטחה בלי לרדת לשוליים. הם מרוצפים באספלט גמיש בולם זעזועים. ספסלים בגדלים שונים, מקצתם בעלי מגש על המסעד, מפוזרים לאורכם. ככל שהם מתרחקים מבתי המגורים, ניכר המרחב הפתוח והמזמין. שרון מתחיל עם החלקים שבהם הסתיימה הבנייה, ומותיר לסוף את המקומות שבהם העדויות, חומרי הגלם, המנופים, מבליעים את השלווה הטבעית.

שרון ממשיך להסביר. הוא מכיר אותה, הוא יודע שהיא קשובה, ערנית, ושדבר לא נעלם ממנה. בדרך כלל הוא אוהב את הנטייה שלה לא לדבר כשהיא מרוכזת. לא הפעם. הוא היה שמח אם הייתה אומרת משהו.

"את יודעת את הפרטים על הנייר, ואת המעורה היחידה בתוכניות. את חדר האוכל, הספרייה, המזכירות של הקיבוץ השארנו. רק שיפצנו, הוספנו חדרים. שינינו את הריהוט; הזמנו ארונות, שידות, כורסאות, שולחנות שיגיעו בקרוב."

שרון נעמד מול בניין מרשים ורחב בן שתי קומות. המבנה לא סימטרי: מרפסות רבועות, חלונות בגדלים שונים וארבע כניסות שנראות מהחזית ומעניקות רושם של מרכז קניות קטן.

"מסעדה?" תירצה קובעת־שואלת.

"יותר ממסעדה. יהיו פה סופר, בית קפה, מסעדת גורמה ומזנון שיגוון את תצוגת האוכל לפי השעה ביום; עדיין יישארו חללים שלא החלטנו לגביהם."

שם כבר יש שלט עגול עם ציור של כדור הארץ שמפוזרים עליו איורים של פירות וירקות צבעוניים, מקובע בחזית הבניין. "הזן את עולמו"², אומרת האמרה שבתחתית השלט, ותירצה מרימה גבה.

הפעם שרון לא ממצמץ. "שם זמני. וכן, יהדות היא לא מילה גסה."

המבנה הבא הוא בית התרבות.

"והשם?"

"בלי שם," מחייך שרון.

גם בניין בית התרבות רחב, בן קומה אחת ואגפים שבולטים מבחוץ בשל החלונות והכיפות המעוגלות.

"שני אולמות להרצאות, קולנוע, ספרייה, חדרים לפגישות מעוטות משתתפים ושוב שטח פנוי שעוד לא החלטנו לגביו."

התחנה הבאה היא הבריכה. "בריכה אולימפית, מקלחות, סאונה יבשה ורטובה, ג'קוזי לשנים־עשר אנשים, חדר כושר רגיל וחדר כושר מותאם לאוכלוסייה מבוגרת, חדרי ספורט, ומסביב - דשא וגן שעשועים." שרון רהוט ולא מצטנע. הגאווה ניכרת בקולו.

"השקעת שפע כסף." תירצה לא מבקשת מספר מפורש, ושרון לא נותן אותו.

"בנינו בשיטה אמריקאית. מתחילים עם רוב המימון. אריקו סידר. כשנהיה בתפוסה מלאה ושאר השירותים יפעלו, נתחיל לראות רווחים."

שרון לא מספר שלעיתים הוא מתעורר לפנות בוקר, האור האדום הקטן שמהבהב בקופסת הכבלים נראה כמו עין שטופת דם של כלב תועה, וקולות הלילה שחודרים מהחלון הפתוח מצטרפים לצללים הכהים שמרקדים על הקיר. הוא עוצם את עיניו בכוח ומנסה להרגיע את רוחו. לנתק את המחשבות שמאיימות לשתק אותו. ערמת דברים מטרידה אותו - האמון שנתנו בו ראשי הקרן, הערבות האישית לאמינותו וליכולותיו שתרם אריקו והחשש שיאכזב, הם חלק קטן, לא עיקרי, בדאגותיו.

"ואריקו ביקש שתבואי לבקר אותו. בהזדמנות הראשונה."

פרק 2 - יומן העבודה של שרון

ביאטריס קיבלה את פניי בחוץ, ברחבה הקטנה שבה עצרו מכוניות לפרוק מטען.

לא ידעתי אז שקוראים לה ביאטריס, חשבתי שהיא אחת מאנשי הצוות. גדולה, שחורה, חייכנית ומדברת אנגלית ברמה שהעידה על השכלה. החיוך שלה חשף שיניים צחורות, אף על פי שלמדתי ששיניים על רקע עור שחום נראות צחורות גם אם הן לא, וגומות חן. היא לבשה מכנסיים צבעוניים רחבים, חולצה ארוכה ועגילי כסף. היא חבשה פאה, הייתי בטוח. שיער חלק בתסרוקת קארה מעוצבת.

הרעיון ביומן הזה הוא לכתוב כל מה שעולה בדעתי וכל מה שאני זוכר אחרי שקרה - אם אפשר גם תוך כדי - מה שעובר עליי, מה שאני מרגיש, מה שאני חושב על מה שאני מרגיש ומה שאני ממציא בתור הסבר למה שקורה. כמו שאומר פרופסור באריס שאני חולה עליו באופן אישי: תצפית משתתפת מתייחסת למה שקורה לצופה, לנצפה ולמי שקורא את דו"ח המחקר.

גם אני חייכתי אליה, שמח שמישהו מקבל אותי. למרות ההכנות, הטלפונים ממזכירות המחלקה ואימיילים דו־כיווניים, עד הרגע האחרון לא היה ברור אם אנשי הדיור המוגן, המוסד שרוצה להישאר בעילום שם כתנאי לכל ההרפתקה, יאכלו את הלוקש על כך שהאתנוגרפיה שאני עושה כחלק מהדוקטורט תעזור להם לפתח כלים טובים יותר עבור קהל החוסים שלהם, תצבור להם נקודות בקרב אנשי הסטייט, שבתמורה ישלחו אליהם עוד פונים ויעזרו להם לרכוש בניין נוסף, שיגדיל את כמות הדיירים שיוכלו לקבל ויגבירו את הרווחים וכו' וכו'. העסקה הוצגה כך שאנשי המוסד - שאני אקרא לו ביומן הפרטי הזה "River View" או בעברית "נוף הנהר" - אמורים היו להבין שגם אם האוניברסיטה לא הייתה משלמת להם בתוכנית התנדבות של סטודנטים, בכרטיסים מוזלים לחוסים לאירועי תרבות ותיאטרון, בהבטחה שהאתנוגרף יהיה משתתף פעיל שיושיט יד איפה שאפשר, הם היו צריכים לשלם על כך שאני מגיע. וכמובן, הבטחנו שלא נוציא את דיבתם רעה ולא נעביר ביקורת פומבית עליהם. הסכמנו גם שכל מאמר שידון ישירות בשנה שלי במוסד יקבל את אישורם לפני שיפורסם. בכל מקרה, היומן הזה אישי ולא נכלל תחת ההגדרה של פרסומים מדעיים.

ביאטריס הרימה יד ובתנועה מזמינה אמרה, "ברוך הבא ל'נוף הנהר', אני ביאטריס. (השם שמור במערכת. הא, הא, הצעה של באריס, לכתוב שמות בדויים ולהימנע מפרטים חסויים למן ההתחלה) אתה עובד סוציאלי? אשמח לעבוד איתך, הכניסה מכאן." היא החוותה לכיוון הדלת והוסיפה בעליצות תוך שהיא עוברת אותי ופונה ליציאה לכביש, "אני בדרך לסידור קטן וכבר חוזרת." היא הספיקה לפסוע כמה צעדים, ומתוך הדלת הגיחה עובדת נוספת זעופת פנים שרצה אחריה, אחזה בזרועה ואמרה בסבר חמור, "לאן את הולכת?" היא כיוונה אותה לדלת שנפתחה באופן אוטומטי ונכנסה איתה בלי להעיף מבט לעברי. ביאטריס עברה על פניי וקרצה לעברי בעידוד, ואני נשארתי בחוץ לבד.

"סליחה, איך קוראים לך?" נכנסתי אחרי ביאטריס ונעצרתי ליד שולחן הקבלה. אני שואל פעמיים, והיא לא עונה. בפעם השלישית היא מרימה את הראש משולחן הקבלה.

"את מי אתה צריך?" הקול שלה נמוך ומשדר טרוניה.

אני מתייאש, מוותר על שמה. "את האדמיניסטרטור, מר פינק."

"סטיבן," היא מדברת בטלפון הפנימי, "מישהו רוצה אותך."

היא מכסה בידה את המיקרופון בשפופרת הטלפון, מכשיר מהסוג הישן, " מי אתה?"

"שרון רוזן."

"שרון משהו," היא שוב מדברת לשפופרת. ומבלי להסתכל עליי היא מפטירה, "בהמשך המסדרון ימינה, ושמאלה עד הסוף."

אני פונה בהיסוס, וביאטריס מגיחה מאחור.

"שרון," היא מבטאה את שמי כמו שאמרתי אותו בעברית, עם דגש על ההברה האחרונה. "בוא, אני אקח אותך לסטיבן. מריסול היא מרשעת, אל תיקח את זה באופן אישי. היא ההפך מהשם שלה."

מה למדתי? יש כללים למוסד, יש מי שמנסים להתחמק מהם, יש את אלה שאמורים לשמור עליהם, וטינה רוחשת בין שתי הקבוצות.

פרק 3 - אריקו - נווה הזיכרון כוהנת היא, את ההווה תרצח, ואת ליבו תביא קורבן אל מקדש העבר שגווע³

לאריקו מלאו שמונים וחמש שנים כשהגיע לכפר ותיקין. הוא היה ראשון הדיירים. מלבד שרון, הצוות הניהולי והתפעולי והקיבוצניקים שקיבלו בעסקת חבילה, היה הכפר ריק. ריק והומה. קבוצות של שיפוצניקים עבדו על גימור חמישים יחידות הדיור הראשונות - מסיימים את עבודות הנגרות, משקופי דלתות הכניסה, ארונות המטבח והאמבטיות, עוברים פעם נוספת על קירות הבתים הפנימיים, מתקנים פינות שלא נצבעו כראוי ומשייפים זיפים בפתחי מנעולי הכניסות.

הדירה של אריקו קיבלה טיפול מיוחד ועמדה על סף סיום. בשבוע הראשון ישן במיטה שסידר לו שרון במשרדי ההנהלה, והתקלח באמבטיה ביחידת הדיור שלו שקיבלה את המספר 1. בשבוע השני, הגיעו משאיות שפרקו את הרהיטים שהביא איתו מאמריקה עם חפציו האישיים: תמונות של הילדים והנכדים, תמונות שלו עם אשתו המנוחה, שרה, ספריו ובגדיו. היו קופסאות שסומנו כדברי מטבח, שאמילי בתו התעקשה לשלוח איתו כי אי אפשר שדברי המטבח של אמא, שהיו גאוותה, "ילכו להומלסים, ולנו גם ככה אין מה לעשות איתם. "אריקו ויתר, בעיקר אחרי שסחט הבטחה מאמילי שאת הבגדים של שרה שהוא לא לוקח איתו לאביונות ארץ ישראל, תיתן לחסרי הבית, נכון יותר חסרות הבית בניו יורק. וכן, הוא בטוח ש"זה מה שאמא רצתה."

אריקו נכנס לבית מספר אחת בשבוע השני. שרון שלח שני עובדים שיעזרו לו להפוך את יחידת הדיור - סלון, פינת מטבח עם מקום לשולחן אוכל בגודל בינוני, חדר שינה עם חדר ארונות, חדר אמבטיה שכלל מקלחון שאפשר היה לאטום ולהפוך לסאונה רטובה, וגינה קטנה בחצר האחורית, מרופדת באדמה דשנה וממתינה לפרוח בהתאם להוראות הגנן - לבית של ממש.

אריקו היה בן שמונים וחמש כשנכנס בפעם הראשונה לדירה שכולה שלו אחרי חמישים וחמש שנות מגורים משותפים עם שרה. הוא היה סבלן ונוח, קיבל ברצון את הושטת היד של העוזרים ששלח שרון, הציע הצעות משלו כשהשניים נחלקו בדעתם לגבי מה ואיך כדאי לעשות עם שעון הקיר הגבוה. ואחרי שבע שעות של פריקה וארגון, נתלתה תמונת החתונה של אריקו ושרה מעל המיטה הזוגית מעץ בהיר שמילאה את החדר. כוכבי הלילה נכנעו לאורות השחר המוקדמים כשאריקו שכב לישון בפעם הראשונה בביתו החדש.

אריקו היה בן דוד מנישואין. אופיו השקול והשנים הרבות שבהן שהה במחיצת המשפחה היקנו לו את התואר בן דוד של כבוד. בנוסף ובעיקר, הוא היה יושב ראש חבר המנהלים של "קרן האביב הנצחי" או כפי שנקראה באנגלית: "Everlasting Spring Fund", שנתנה את המימון הראשוני והעיקרי לפרויקט כפר ותיקין.

שרון השאיר את תירצה בפתח ביתו של אריקו והלך, אחרי שהזמין אותה למשרדי הכפר יותר מאוחר כשתסיים לפרק מזוודות. הוא הזכיר לה שיש ביחידת הדיור שלה מצעים וכלים בסיסיים, ולצד הבריכה פועל מזנון שמספק מנות "לא גרועות בכלל", וגם מוכר מוצרי מזון: פירות וירקות, דברי חלב, עיתונים ומוצרי קוסמטיקה. הפתיחה של "הזן את עולמו" מיועדת להתרחש בקרוב. ובינתיים, המזנון מתפקד היטב בשביל העובדים בשטח ועבור הבנידודים שכבר הגיעו.

"בכל מקרה, אבשלום נוסע כל יום לעפולה, 'סוקר את השטח' הוא קורא לזה, לוקח את מי שרוצה וקונה למי שמבקש את מה שהוא מבקש."

אריקו חיכה על מפתן הבית, מחייך בעיניו. פיו נשאר חתום.

"לא השתנית," אומרת תירצה.

"לא השתנית," אומר אריקו.

ושניהם יודעים שהם משקרים.

"הצטערנו מאוד כששרה נפטרה. שרון עדכן אותנו בשלבי המחלה, ולא הפסיק להתפעל מאיך שטיפלת בה."

"תודה," אומר אריקו. לא טרחתם לבוא לבקר, הוא חושב.

מאז העניין ההוא, נפרדה החבילה. שרה, בת הדודה האהובה והחביבה על כולם, נפטרה בנכר. שרון, שנסע לניו יורק שמונה שנים לפני מותה, סיפר שהיא הייתה חולה לפחות עשר שנים ושאריקו טיפל בה כמו מלאך.

"כן," אומרת תירצה, ולא מפרטת. היא לא מספרת שהבנידודים שנשארו בישראל הפסיקו את הפגישות השבועיות שלהם. שמאז העניין ההוא, נפרמה תחושת הביטחון ששאבו האחד מהאחר. הם המשיכו להתראות בשמחות, נפגשו אחד על אחד, ושמרו כלפי חוץ על מסגרת של משפחה מורחבת. הילדים הצדיקו את השמירה על מראית עין. אלא שהדברים לא שבו לקדמותם גם אחרי שעברו עשרים שנים, ואחרי ששרון הצליח לקבץ אותם לאותו מקום, לפחות לחצי השנה הקרובה.

"בעוד שבוע ימלאו שנתיים למותה. אני מתכנן להביא אותה לקבורה פה בכפר, אחרי שהבנות תתרגלנה לעובדה שאני נשאר בישראל." בתנועת יד מזמין אריקו את תירצה להיכנס לביתו.

"וואו," היא פולטת בלי לחשוב, ומתכוונת לכך.

הדירה מקרינה צבע וחום. מערכת הישיבה, שהספה הרחבה שבה פונה לגינה האחורית, מרופדת בפסים צבעוניים; סגול, אדום, חום, כתום, ורוד, ירוק. שלוש כורסאות מסודרות סביב שולחן משיש בהיר. אריחי הרצפה בצבע שמנת, וסט של חמישה כדים בגדלים שונים בגווני אדמה מפוזרים בחדר. וילונות לבנים שקופים מבד אורגנזה תלויים על החלונות. על הבד מפוזרים באקראיות הדפסים קטנים של פרפרים. הם נראים כאילו עפו לחדר מבחוץ, נחים לרגע ותכף יחזרו לרקוד בשמש. ספרייה גדולה תופסת את אחד הקירות. תרצה מתקרבת וסוקרת את הכותרות. הספרייה מכילה ספרים ברומנית, אנגלית ועברית.

"לא הוספת שפה?" היא שואלת בקנאה גלויה.

"אלה ספרי מקור." אריקו ענייני. "בשפות שאני שולט היטב. למדתי לדבר טוב למדי איטלקית, צרפתית וספרדית. אני מתכונן להוסיף סינית ויפנית." תירצה סוקרת את פניו והוא לא נראה מתנשא.

"קראתי שלימוד שפות תורם חיוניות לתאי המוח," חותם אריקו את העניין.

על הקירות הבהירים תלויים תצלומים אומנותיים של בני המשפחה: הבנות, חמשת הנכדים, החתנים. ותמונה גדולה בצבעי שחור־לבן של שרה מחייכת, מעיפה את תלתליה הכהים לאחור בידה האחת, ומצילה על עיניה בידה השנייה.

"אתה צילמת?" ואריקו מהנהן.

"תמיד היית ברוך כישרונות," היא אומרת. "אבל עיצוב הפנים הוא לגמרי שרה." והיא צודקת.

צל עובר על פניו של אריקו. "את יודעת, היה לנו בית גדול."

"אחוזה, לא תאמיני, תירצה, משהו שרואים בסרטים. הוליווד," כך שרון בטלפון ראשון אחרי שביקר את שרה ואריקו.

"זו הייתה פינת הישיבה הפרטית שלנו בצמוד לחדר השינה, החלק בבית שהיה הכי אהוב עלינו."

אריקו פונה למטבח. "תה? כהה? ועם חלב?"

הוא זוכר. תירצה תוהה מה עוד הוא זוכר. היא מוצפת. לא לחינם סירבה לבוא לכפר והחזיקה מעמד בסירובה עד כה. היא מתגברת בקושי על הפיתוי להגיד שלום, ללכת חזרה ליחידה שלה, לארוז את המזוודות ולחזור לתל אביב. היא מתגברת על הרצון לבעוט בכורסה הצבעונית שלצידה, להטיח על הרצפה את הקערה המסוגננת שניצבת במרכז שולחן הקפה הקטן ולצעוק ממעמקי ישותה למה? למה? למה?

"כן," היא עונה. "כהה עם חלב. אבל השתדרגתי. בארבעים השנה האחרונות אני מוסיפה דבש."

היא לא אומרת "בימים אלו", או "בשנים האחרונות". היא מציינת מספר. היא יודעת מה משמעותו, והיא תוהה עם אריקו יודע גם הוא.

"יש," הוא אומר. אריקו מוציא צנצנת דבש מזכוכית עם פקק עגול מתברג, ומוסיף בכפית כסף קטנה דבש לכוס.