אופטיזם

התחלה

הספר הזה מתחיל מהסוף. כשתגיעו לסוף תוכלו לראות אותי עומדת על צוק, מסתכלת על כל הנוף הרחב. למעלה תכלכל ולמטה צהבהב. אני עומדת שם גאה, טופחת לעצמי על השכם כי בחרתי לשתף, לחשוף, לחלוק, לעמוד עירומה, עם כל הקמטים, השומן והצלקות.

כל החיים הרגשתי שאני מסתובבת עם מצלמת רחף מעל הראש, מצלמה הבוחנת איך התנהגתי ומה עשיתי נכון היום. בסוף היום במקלחת או לפני השינה היא מקרינה רק עבורי קטעים נבחרים. המצלמה, כמו אימא שלי, רואה הכול, גם את מה שאני לא רוצה לחשוף או לא מעוניינת להראות. לפעמים היא יושבת על הכתף שלי כמו מלאך שחור, שובב, נועז, מצחקק, נוזף ודוחף; לפעמים היא מעופפת למעלה מעליי כמלאך לבן רך, רחב ועוטף שמשיק כנפיו באהבה. פעם הייתי בוחרת להקרין את הקטעים הקשים ומקפידה להלקות את עצמי. היום אני בוחרת לצפות בעיקר במה שגורם לי גאווה. בביטחון של עורכת מנוסה, אני בוחרת מה לראות ומשאירה את המיותר מחוץ לתמונה, ומדי פעם מרימה את יד שמאל, טופחת לעצמי על שכם ימין ואומרת בקול: "כל הכבוד, את באמת משהו."

הפעם, נתתי למצלמה הזאת לרחף לא רק מעל עצמי. יש עוד גיבור לסרט שלי, והוא לגמרי שלי מהבית; לא רק הבית שבניתי לעצמי, אלא גם זה שבאתי ממנו.

בבית הוריי הוא היה נסתר וחבוי, אהוב ומרתק. כך גדלתי. לא ידעתי שקוראים לזה אוטיזם וזה ודאי לא הוגדר כבעיה המלווה את המשפחה. כשיצאתי עם בחורים ודגמתי אותם בזה אחר זה, לא שמתי לב שיש דפוס משותף לכולם: בין אם זה ההוא שהיה אדיב ומנומס עד שנעמד בוקר אחד וקפץ על השעון המעורר ושבר אותו לחתיכות, ובין אם זה הסטודנט, החנון והתמים, שלא יכול היה לעבוד בלי לזמזם והחברות לא הבינו מה אני מוצאת בו, עד שהגעתי לאיש האהוב שלי שלגביו עוד ארחיב הרבה.

לא ידעתי אז שכל ה"זה" שאני אוהבת הם בעצם אלף גוונים של אוטיזם. מה הפלא שיצרנו יחד, האיש ואני, תוצר מוגמר עם חותמת של דוגמן אוטיזם קלאסי, אצילי ומקורי משלנו? מדוע כל כך התפלאתי ובכיתי כשאובחן? הרי זה בדיוק הזן האנושי שאני מכירה ואוהבת.

היום אני יכולה להגיד שאוטיזם עבורי הוא לא בעיה או הפרעה, ושאני מחכה ומצפה בקוצר רוח לנכדים אוטיסטונים קטנים שיתרוצצו אצלנו במרפסת.

כשאני כותבת אני מבינה איך מדור לדור האוטיזם התפתח והשתבח, החל מסבא שהיה יושב באותה פינה בדיוק להכין את אותה גלידת תות, ואחר כך היה מתיישב בפינה קבועה אחרת במטבח עם כובע קבוע על הראש ושותה בורשט וקולה בלי גזים. אחריו אבא, שקטלג את כל ההיסטוריה של המוזיקה הקלאסית בקטלוג שלא יבייש את הקטלוג של "דויטשה גרמופון", ואי אפשר היה לבקש ממנו משהו ספונטני או לפטפט איתו שיחת חולין. ואז האיש שלי, שיש צורך להודיע לו מראש על כל שינוי, ושאסור מבחינתו לשים את נייר המטבח קרוב מדי לכיריים וחלילה לא לשים קערה גדולה לפני קערה קטנה במדיח הכלים, וכלה באורי שלי, שמגיל שנה החל לחקור כיצד מסתובבים הגלגלים של הרכבות, סידר אותן בשורה ארוכה ומדויקת, והכיר היכרות מעמיקה את כל הדמויות השוליות בספרי ובסרטי "תומס הקטר".

גדלתי בבית שבו הכול היה בשליטה. היה ברור שלא חורגים ממה שמקובל, מתנהגים יפה, מציירים יפה, מכינים שיעורים, שומעים מוזיקה קלאסית, מביטים במאות ספרי האומנות בספרייה שבסלון, באים לבקר את סבתא וסבא ולא משתפים בצרות שלנו אנשים אחרים, כי הרי ידוע שאצלנו הבית המושלם. בבית ילדותי לא צעקו אף פעם. אם ההורים שלי רצו לריב, הם היו מתאמים זמן נוח לריב, נכנסים לחדר השינה ולוחשים את הכעסים. אני בינתיים רעדתי מפחד בחדר ממול וקיוויתי שרק לא יֵצאו היום מהחדר ויודיעו על גירושים, שהינה, היום זה קורה, כאילו זה היה רק עניין של זמן. או אולי בעצם זה עדיף? יהיה מגניב להיות בת להורים גרושים. חברות ירחמו עליי, בנים ינחמו אותי. אגור בשני בתים (אוכל ליהנות ממנה כפולה של שוקולד פרה!).

שם, ברגעים האלה, נולד הקונפליקט הפנימי שלי: האם להסתיר את הקשיים או לחשוף אותם? האם זה בסדר לגלות עד כמה אוכל מרגש אותי? האם מותר לגלות שיש סדקים בקירות הבית המושלם ושיש פער בין הפנים לחוץ? האם לשמור סוד לגבי הילד שלי זה טוב או רע?

היום אני עונה בביטחון: כן לחשוף, לגלות ולספר. לא להסתיר ולשמור סוד. זה מה שהוביל אותי להקים את "אופטיזם" – מרכז הדרכת משפחות ואנשים עם צרכים מיוחדים.

בזכות אורי, הילד המיוחד שלי, למדתי את המקצוע שבו אני עובדת יום־יום ודרכו עוזרת למאות משפחות שלומדות איך לחיות בצורה אופטימית יותר יחד עם ההורות המאתגרת לילדים עם צרכים מיוחדים. יום־יום אני נוטעת בהורים האלה תקווה ומשתדלת להראות להם איך להוציא את החושך מהאוטיזם ולראות את היופי והקסם, לגלות גאווה גדולה, ולהבין שחיים לצד אנשים עם אוטיזם מקדמים את כל מי שסביבם.

אתם מוזמנים להצטרף אליי לטיול אופטימי, עם קשיים בדרך וסוף טוב. בטיול הזה אני אספר לכם, עם קצת חופש ספרותי שלקחתי לעצמי, את הסיפורים מחיי כמנחת הורים, מהחיים של בני משפחתי ושל לקוחותיי היקרים. הקשר בין הסיפורים למציאות הוא רחוק ושונה בפרטים אבל קרוב ודומה בתחושות וברגשות.

1

להביט במציאות אבל לא בעיניים

רויטל, אני חייבת אותך היום!

שעה: 11:51

מיקום: קליניקה, רחוב הארבעה בתל אביב

מלזית עם חלב קוקוס בלי עוף או פאד תאי קלאסי טופו? אומנם רק בעוד כשעה אני מסיימת להנחות בקליניקה, אבל טלי האיש שלי נסע לטיול לארצות הברית, לפגוש שם את איתמר הבכור שסיים להדריך ילדים אמריקאים יהודים במחנה קיץ ויחד הם יטיילו ברחבי ארצות הברית. הדר סגרה סוף שבוע בקומונה, אורי הצעיר שלנו במחנה הצופים ביער ציפורי ואני הייתי אמורה להתכונן לרביצה משותפת עם אוזי הכלב.

אי לכך ובהתאם לזאת, התמונה שבה אני יושבת עם המנה מ"ג׳ירף" על הספה הצהובה לבד בסלון מול ברידג'רטון קרובה אליי יותר מתמיד, ולכן נשאר לי רק להחליט אם ללכת על מלזית או על פאד תאי.

"רויטל, אני חייבת אותך היום! עכשיו! אי אפשר לחכות ליום ראשון. סלע תקוע על האי תנועה מול הבית כבר שעתיים אחרי שהעיף את כל החדר של גפן ולא מוכן לחזור הביתה", קפצה הודעה בווטסאפ מענבל מיוקנעם. שמתי את הג'ירפה על אש קטנה, והתפניתי לענות.

"אוי ענבלוש אהובה, יכולה לכתוב לי מה היה הטריגר?" הקלדתי מהר. ממש בעוד רגע מגיע אליי זוג אחר לפגישה. כבר שלושה חודשים שאני מלווה ומנחה את ענבל. את הפגישה הראשונה עשינו באופן חריג אצלה בבית כי מצוקתה עברה בבירור על אף 99 הקילומטרים שמפרידים בינינו, ובמהלכה מצאתי את עצמי רצה בכפכפים אחרי סלע בנה בן ה־15 ברחובות יוקנעם. אבל לאט לאט, עם הרבה משברים, ראינו יחד התקדמויות ממש טובות כשהתחילה להגיב נכון יותר לסלע ולשאר ילדיה. אחרי שהתעקשתי במשך זמן לא מבוטל, סלע התחיל בתהליך אבחון אוטיזם, נוסף לאבחונים קודמים של חרדות ומחשבות כפייתיות, קשיי התנהגות והתקפי זעם קשים, שהובילו אותי לחשוב על הצורך באבחון.

"קיבלנו את האבחון יחד כי המאבחנת ביקשה שסלע יגיע גם. משה ממילא לא בא אף פעם. איך שאמרה 'אוטיזם' סלע צרח עליה: 'מה פתאום' ו'אני לא אוטיסט'", היא כתבה. התכוונתי לענות והיא המשיכה להקליד: "ברח הביתה לבד ברגל, עד שהגעתי כבר נכנס בגפן והעיף את הכול בחדר שלה. ואז גפן צעקה עליי: את והשיטה החדשה שלך, אני אמחק אותך מהחוג הורים הזה, האישה הזו לא עוזרת".

ההודעה האחרונה מענבל קצת חיזקה אותי. גפן, ילדה חכמה בת תשע, מבינה את השינוי שאימא שלה הכניסה הביתה. "אני חייבת אותך פה איתי", סיימה להקליד.

"באמת יום לא קל לאף אחד מכם. אני מסיימת פגישה ויוצאת אלייך, אגיע בעוד שלוש שעות בערך", עניתי וחישבתי: אני עדיין אוכל לשבת עם צ'ופסטיקס על הספה מול נטפליקס בערב. אני יכולה אפילו להספיק לקפוץ להגיד לאורי שלום במחנה ביער ציפורי. בדרך לפינת הקפה ראיתי מבעד לדלת השקופה את מיטל ואריק מחייכים בציפייה. החזרתי חיוך ובעודי חושבת על הדרך הארוכה שמחכה לי עד יער ציפורי, סליחה, יוקנעם, פתחתי להם את הדלת לרווחה.

אבחון בדרך

שעה: 12:06

מיקום: על הכורסה בקליניקה

"כן, זה קשה. אני מכירה את זה כל כך טוב, מבינה בדיוק מה אתם עוברים," אמרתי למיטל ואריק שישבו מולי על קצה הספה, בגב זקוף בלי להישען. זאת הייתה הפגישה הראשונה שלנו ומיטל תיארה את כל מה שעברו מאז שהגננת אמרה להם בפעם הראשונה, "עידו כבר בן שנתיים וחצי והוא עדיין משחק לבד. הוא לא נענה לפניות של חברים, רק כשהסייעת איתו הוא מוכן לשתף במשחק שלו וגם אז הוא משתף רק אותה. אה, והוא משחק רק במכוניות מסוג מסוים," היא נשמה רגע.

אריק הביט בה ונתן לה להמשיך. הוא כבר יודע שאין סיכוי להשחיל מילה כשמיטל מדברת על עידו. "את יודעת, הוא ילד שני, וגם אחותו הגדולה הייתה משחקת לבד ולאט לאט היא נפתחה, היום החברה הכי טובה שלה היא מהגן."

הנהנתי בהזדהות. זה נגע אצלי בדיוק בנקודה. ההשוואה של אורי לאחים שלו או לילדים אחרים זה החלק שהכי קשה לי לשאת עד היום. התאפקתי לא לספר לה ורק להקשיב.

"אנחנו בשלב הזה לא התרגשנו כי עידו כזה תקשורתי בבית, משחק איתנו, מבקש מים, אומנם לוקח את היד שלנו ומוביל אותנו לתמי 4, אבל מה שהוא צריך הוא משיג, בדרך שלו," היא לקחה אוויר.

"כן, קשה לקבל הערות מהגננת," הצלחתי להיכנס לדבריה. "זה מרגיש כמו ביקורת ומייד האשמה שלנו קופצת שהיא, הגננת המנוסה והוותיקה, עלתה עלינו שאנחנו הורים גרועים," הוספתי, והצלחתי לראות חיוך קטן אצל אריק. מיטל המשיכה לספר.

"ואז, אחרי שבוע, היא תפסה אותי שוב כשהבאתי אותו והוא נכנס בריצה להתחבק עם סופי הסייעת, ואמרה: תקשיבי, מיטל, אני רוצה לדבר איתך על עוד משהו שלא אמרתי לפני שבוע. הוא לא מדבר הרבה עדיין, הוא כבר בן שנתיים וחצי ועוד לא מבקש או מחווה במילים, רק מושך אותנו לכיוון שהוא מעוניין להגיע אליו או למה שהוא רוצה להשיג," ירתה מיטל בהתנשפות, "ומאז אנחנו במרוץ להבין מה אנחנו צריכים לעשות."

בבת אחת הבנתי עד כמה הסיפור שלהם דומה לשלנו. "אני רוצה לדבר איתך," אמרה לי עירית, גננת המשפחתון. בום. אורי, בן שנה וחצי, נהנה להיות אהוב ועטוף במשפחתון. כולם רוצים להיות איתו, לחבק אותו ולשחק איתו והצוות קורא לו "שוקולד לבן", הכינוי שכל כך התאים לו.

"אני חושבת שכדאי לבדוק משהו," המשיכה עירית. "הוא עדיין לא מדבר, הוא משחק לבד ולא עם הילדים. הוא משחק בעיקר ברכבות. מפרק, מרכיב, מסתכל, מסיע. לבד."

"גם איתמר, אחיו הגדול, לקח את הזמן ושיחק בעיקר במשחק אחד," אמרתי לה ונזכרתי בשיחות דומות עם שגית, הגננת האגדית שלו. אבל משהו בכל זאת היה שונה: איתמר אומנם שיחק לא מעט לבד, אבל בגיל הזה הוא גם שיחק עם חברים שעד היום הם בני בית אצלנו והוא אצלם. עם אורי, הנורות טרם נדלקו. לקחנו את הזמן, המשכנו כרגיל. עירית התעקשה ואחרי כמה שבועות התקשרה ואמרה, "אולי כדאי איזשהו טיפול בדיבור?"

התקשרתי למרכז להתפתחות הילד ופירטתי את דאגותיי. "אוקיי, בסדר גמור, זה חשוב שיש גננת ערנית," אמרה המזכירה, ורשמה אותנו לתור לפגישת אבחנה עם קלינאית התקשורת. אז עוד היו שם תורים סבירים והתחלנו בתהליך. אני זוכרת שאחרי אחת הפגישות טלי אמר כשאפו מורם אל על: "נראה לי שקלינאית התקשורת צריכה ללכת לטיפול אצל קלינאית תקשורת." גיחכתי בהסכמה מלאה.

אריק התכוון לדבר, ושוב מיטל נכנסה לדבריו: "אז קיבלנו המלצות למאבחנת הכי טובה בארץ אבל אין לה תורים עד יולי בשנה הבאה, ואנחנו לא יודעים מה לעשות. דיברתי עם חברה שיש לה ילד עם אוטיזם, שלא נראה לי שזה קשור לעידו אבל לפחות היא יודעת מה צריך לברר ולאבחן, והיא הפנתה אותי אלייך." מיטל לקחה נשימה עמוקה.

"כן, תורים זה סיוט היום, אבל תני לי את הפרטים של עידו ואני אדבר עם המאבחנת שתעשה כל מאמץ להקדים לכם תור. אני מכירה אותה טוב, היא באמת מעולה. את תצטרכי להתקשר אליה כל כמה ימים לנג'ס, רק ככה, אין ברירה." הצד הפרקטי שלי השתלט. לא מחכים עכשיו כמעט שנה, אני יודעת מה זה בדיוק הטיול הזה בארץ האחרת. ככה היה אצלנו: עברה כמעט שנה עד לאבחון מקצועי מלא. לקח לנו זמן להבין מה נכון ומה פחות, פחדנו לשתף ולשאול, שרדנו דרך ערפל וחוסר בהירות ושמרנו את כל הקושי לעצמנו.

שנה אחרי שהתחלנו במכון להתפתחות הילד יצאנו מפגישת סיכום אבחון בקופת החולים עם הגדרה מטושטשת שאמרה שיש לילד "בעיית תקשורת". אנחנו נוכחים נפקדים, ישובים שם אבל לא שומעים. הפסיכולוגית והפסיכיאטר אומרים שכדאי לשים את אורי בגן תקשורת, טלי אומר, "אני לא מוכן שהילד שלי יהיה בגן עם מריירים." אני בהלם. מה פתאום שאורי המתוק שלי ילך לגן כזה? מה זה קשור אליו? הוא לא מרייר, הוא לא דופק ראש בקיר, הוא אפילו אומר כמה משפטים ששמע באנגלית ביוטיוב.

לא הבנו מה זה. צעדנו זחוחים ברחוב ואיחלנו מגוון "ברכות" חמות לצוות של קופת החולים. הכי פשוט להדחיק ולהכחיש. כעבור שבוע שיתפתי בעבודה חברות ולעגתי לקופת חולים אבל הן לא צחקו. הן נתנו לי בראש ושלחו אותי לקבוע תור למאבחנת פרטית. היה לנו הרבה מזל וקיבלנו תור בתוך שבועיים.

כמה שבועות אחרי שהיינו שם עם אורי מצאתי את עצמי נוהגת לבד במכונית ובוכה. רק טלי ידע לאן אני נוסעת. יצאתי מתל אביב צפונה אל הכביש המהיר, ואחרי קילומטרים רבים פניתי ימינה והמשכתי דרך גפנים ירוקות לתוך יישוב קטן ופסטורלי.

נכנסתי לבית קטן. היא קיבלה אותי בחיוך מכיל ודואג. התיישבתי מול החיוך והעיניים הטובות ולקחתי נשימה. ביקשתי רשות להקליט את השיחה, היא אישרה. היא התיישרה בכיסא, ושלפה פטיש ענק.

"אורי מחזיק את הגדר מהצד הלא נכון," היא אמרה לי. מסך שחור.

"את בטוחה שזה לא בלבול באבחון?" התעקשתי. "בטח בגיל הזה עוד קשה להבדיל בין אוטיזם לקשב וריכוז," אמרתי למאבחנת המומחית, שמאז הפניתי אליה מאות משפחות.

באותו יום שישי באוגוסט לח חל שינוי בתוכניות חיי: בגיל שנתיים ושמונה חודשים, אורי שלנו אובחן על הרצף האוטיסטי. ברגע הגילוי הייתי לבד, רחוקה מהבית. רק רציתי שהיא תגיד לי שעם הרבה עבודה תהיה לו בת זוג ושהם יגיעו אלינו לארוחת שישי עם הילדים שלהם, אבל היא אמרה שאי אפשר לדעת מה יהיה.

עכשיו הייתי צריכה לנהוג את כל הדרך חזרה. יצאתי לדרך הגפנים, שנראו כפופות, עייפות יותר. מעבר לזה אני לא זוכרת את הדרך, אבל הגעתי. עצרתי מתחת לבית. טלי ירד עם אורי, חגר אותו בכיסא במושב האחורי, הסתכל עליי בעיניים יבשות, כמו מאשימות, והמשכנו לנסוע יחד. אורי נרדם. קנינו קפה וסנדוויץ' וישבנו יחד באוטו, להקשיב להקלטה, להתווכח ולבכות.

"אני ממש שמחה שבאתם אליי, ואנחנו נתחיל להבין מהם הצרכים שלו ושלכם, גם אם אין עדיין אבחון. ספרו לי על ההיסטוריה ההתפתחותית שלו," אמרתי לזוג שמולי. הפעם אריק אמר למיטל, "תנוחי קצת, בייבי, קחי שלוק מהקפה, תני לי לספר," ספק עוקץ ספק מכיל, עוד לא ממש קלטתי, אבל במצב כל כך מתוח אני לא שופטת אף אחד.

"עד גיל שנה נראָה שהכול בסדר. בגיל שנה עידו אמר 'אימא' ו'אבא', אבל יום אחרי הפסיק, ומאז כמעט לא דיבר. עכשיו הוא אומר 'ני' על מכונית ואומר 'נו' כשהוא לא רוצה משהו, ובכלל, אני ממש לא חושב שזה אוטיזם, זה בטח עיכוב שפתי או התפתחותי והוא ידביק את הפער." הקשבתי וכתבתי במחשב וניסיתי לא להביע דעה, הרי אני לא מאבחנת.

אחרי התיאור של אריק ביקשתי שיספרו לי על החוזקות של עידו וגם קצת על החולשות, כדי שאוכל להכיר אותו קצת יותר ולתת להם כמה כלים מעשיים לצאת איתם מהפגישה.

הסברתי להם לקראת מה הם הולכים, מה קורה אם אין אבחנה, מה קורה אם יש אבחנת אוטיזם, מה קורה אם יש אבחנה אחרת ומה אפשר לעשות.

נראה שעשיתי להם קצת סדר בראש, אבל בכל זאת הצעתי שיתארו סיטואציה מאתגרת בבית כדי שאוכל לתת להם לפחות כלי אחד להשתמש בו כבר השבוע.

מיטל לקחה עוד ממחטה מקופסת הקש היפה שקניתי לקליניקה וניגבה את הדמעות. אחר כך התחילה לתאר:

"הוא לא מוכן ללכת למקלחת בערב. מה שאנחנו לא עושים לא עוזר. אנחנו באים בטוב, הוא לא רוצה. אנחנו באים ברע, הוא לא רוצה. לוקחים אותו בכוח, הוא צורח. מחכים שיהיה גמור מעייפות, הוא לא מסוגל." היא נאנחה בקול.

"זה ממש לא קל. ניסיתם להכין אותו מראש לשינוי? יכול להיות שקשה לו עם שינויים?" שאלתי.

"כן, נכון, ממש קשה לו עם שינויים," השיב אריק. "בכל פעם מישהו אחר אומר לו וזה לא עוזר, הוא לא משתף פעולה."

"אני כבר גמורה ואין לי כוח," הוסיפה מיטל. "אני מסיימת את היום ונכנסת ישר למיטה, מיואשת לגמרי."

"תראו, זה ממש מובן. זה קושי מוכר מאוד. הוא צריך הַטְרָמָה, מהמילה 'טרם'. הוא צריך שתכינו אותו מראש במשך כחצי שעה לפני המקלחת. בכל חמש דקות תזכירו שעוד מעט הוא מסיים לשחק וילך להתקלח. תוסיפו גם שאתם יודעים שזה לא קל לו ושהוא רוצה להמשיך לשחק, אבל עכשיו זה זמן המקלחת, ואחריה אפשר לקרוא סיפור. ועוד דבר חשוב," המשכתי, "תחליטו מי אחראי על השלב הזה ביום, ורק אחד מכם עושה את התהליך הזה, כי ככה זה ברור ופשוט יותר עבורו. השני בינתיים עסוק בעניינים אחרים."

"וואי, זה ממש קשה. הרבה פעמים אריק לא בבית, ונועה גם רוצה תשומת לב או שיש לה שיעורים והיא צריכה עזרה ממני," אמרה מיטל.

"ברור," עניתי, "אבל אם תתמידו ותיתנו חיזוק על כל שלב, למשל אם אתמול הוא שיתף פעולה אחרי שש קריאות שלכם והיום אחרי חמש בלבד, אז כבר יש סיבה לחזק אותו מאוד. אתם יכולים להגיד לו שאתם רואים שהוא מתאמץ לשתף פעולה ושזה ממש נעים לכם." שפכתי עליהם את תקציר משנתי.

"הוא כמעט לא מדבר. את חושבת שהוא מבין?" שאל אריק.

"בטח, הוא מבין הכול," הדגשתי את המילה האחרונה במשפט. "יש פער בין הקלט לפלט, מה שאומר שהוא קולט ומבין הכול רק לא מצליח לבטא את זה עדיין. הוא צריך שאתם בעיקר תאמינו בו שהוא יכול ומסוגל לשתף פעולה ואז תראו את הקסם קורה."

"טוב, ננסה," ענתה מיטל במבט מודאג.

"אלופים. אנחנו צריכים לסיים, רק חשוב לי שתדעו שאפשר לדבר ולהתכתב איתי בכל יום, גם בזמן אמת. אם משהו לא מתקדם תתייעצו איתי." סגרתי את המחשב והנחתי אותו על השולחן כסמל לסיום הפגישה.

"תודה," מיטל קמה. כולנו נעמדנו, ושמחתי שהיא התקרבה לחבק אותי. זה סימן טוב, היא סומכת עליי ונתתי לה תקווה. זו הייתה הכוונה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*