האתגר האחרון

1

לאוקיינוס הייתה השפעה היפנוטית. דיון נכנעה לה ללא מאבק כשצפתה בשלווה בגלי הטורקיז נסחפים אל החול הלבן המסנוור. היא לא הייתה בטלנית, אולם היא נהנתה לשבת על המרפסת בבית החוף השכור שלה, כשרגליה הארוכות, הדבשיות והשזופות מתוחות לפניה ושעונות על המעקה – רק לצפות בגלים ולהקשיב לשאגה העמומה של המים המתקרבים והנסוגים.

השחפים הלבנים התעופפו לנגד עיניה ונעלמו לסירוגין, צווחותיהם הגבוהות תורמות לסימפוניה של הרוח ושל המים. מימינה, השמש שקעה בכדור זהוב ענק לתוך המים והפכה את הים ללהבה. זו הייתה יכולה להיות תמונה מדהימה ביופייה, אך היא לא רצתה לקום ממקומה כדי להביא את המצלמה שלה.

היום היה מרהיב, וכל מאמציה הסתכמו בהתמוגגות ממנו כשטיילה על החוף ושחתה במפרץ מקסיקו המפוספס בירוק ובכחול. אלוהים, איזה חיים. מרוב הנאה, היא הרגישה כמעט כמו פושעת. זו הייתה החופשה המושלמת.

במשך שבועיים טיילה על החופים הלבנים כסוכר של פנמה סיטי בפלורידה והייתה מאושרת בבדידות ובעצלנות שלה. בבית החוף לא היה שום שעון, והיא אפילו לא ענדה את שעון היד שלה מאז הגיעה, מפני שהזמן היה חסר משמעות. לא משנה באיזו שעה התעוררה, היא ידעה שאם היא רעבה ולא מתחשק לה לבשל –תמיד יש במרחק הליכה מקום שבו היא תוכל להשיג משהו לאכול.

בימי הקיץ היה מיראקל סטריפ שוקק חיים בכל שעות הלילה. זו הייתה מסיבה מסביב לשעון שהתחדשה ללא הרף מסוף שנת הלימודים ועד סוף השבוע של חג העבודה. סטודנטים ורווקים שחיפשו בילויים מצאו אותם, משפחות שחיפשו חופשה חסרת דאגות מצאו אותה, וגם נשות מקצוע מנוסות שחיפשו רק הזדמנות להשתחרר ולהירגע ליד המפרץ המקסים מצאו אותה. אחרי השבועיים המופלאים האחרונים הרגישה דיון כאילו נולדה מחדש.

סירת מפרש, ססגונית כפרפר, צדה את עינה, והיא צפתה בה בעצלות כששטה לעבר החוף. היא הייתה כה עסוקה בצפייה בסירה, כך שלא הרגישה באיש שהתקרב אל המרפסת, עד שהוא החל לטפס במדרגות והרעידות של רצפת העץ משכו את תשומת ליבה. היא הפנתה את ראשה באיטיות בתנועה חיננית ונינוחה, אבל כל גופה היה פתאום דרוך ומוכן לפעולה, למרות העובדה שהיא לא שינתה את תנוחתה הרגועה.

גבר גבוה ואפור שיער עמד לפניה, ומחשבתה הראשונה הייתה שהוא לא משתלב בנוף הזה. עיר הנופש, שנודעה בשם pc, הייתה מקום רגוע ובלתי רשמי. האיש שמולה לבש חליפה אפורה מושלמת בת שלושה חלקים ורגליו היו נעולות בעור איטלקי רך. דיון תיארה לעצמה בחטף שנעליו יתמלאו בגרגרי החול שהסתננו לתוך כל דבר.

״מיס קלי?״ שאל בנימוס.

גבותיה השחורות והדקות התקמרו בתמיהה, אבל היא הסירה את רגליה מהמעקה, נעמדה והושיטה לו את ידה. "כן, אני דיון קלי. ואתה...?"

"ריצ׳רד דילן," אמר כשאחז בידה ולחץ אותה בחוזקה. "אני יודע שאני מפריע לך בחופשה שלך, מיס קלי, אבל אני חייב לדבר איתך."

"שב בבקשה," הזמינה אותו דיון והחוותה על כיסא נוח שעמד לצד הכיסא שפינתה עכשיו. היא חזרה לתנוחתה הקודמת, מתחה את רגליה והשעינה את כפות הרגליים היחפות על המעקה. "אני יכולה לעזור לך במשהו?"

"בהחלט," השיב ברגש רב. "כתבתי לך לפני שישה שבועות על מטופל שאני רוצה שתקבלי – בלייק רמינגטון."

דיון קימטה מעט את מצחה. "אני זוכרת. אבל עניתי על המכתב שלך, מר דילן, לפני שיצאתי לחופשה. לא קיבלת את התשובה שלי?"

"כן, קיבלתי אותה," הודה. "באתי לבקש ממך שתשקלי מחדש את סירובך. יש נסיבות מקלות, והמצב שלו מידרדר במהירות. אני משוכנע שאת יכולה – "

"אני לא קוסמת," קטעה אותו ברוך. "ויש לי מטופלים אחרים שמחכים. למה שאני אציב את מר רמינגטון לפני אחרים, שזקוקים לשירותים שלי לא פחות ממנו?"

"הם עומדים למות?" שאל בבוטות.

"מר רמינגטון עומד למות? מהמידע שמסרת לי במכתבך, הניתוח האחרון היה מוצלח. יש עוד פיזיותרפיסטים מוכשרים לא פחות ממני, אם יש סיבה מסוימת שמר רמינגטון מוכרח לעבור פיזיותרפיה בדחיפות."

ריצ׳רד דילן השקיף על מפרץ הטורקיז, השמש השוקעת מזהיבה את הגלים. "בלייק רמינגטון לא יזכה לחיות שנה נוספת," אמר, והבעה עגומה חלפה על פניו החזקות וחמורות הסבר. "לא במצבו הנוכחי. את מבינה, מיס קלי, הוא לא מאמין שיחזור אי פעם ללכת, והוא הרים ידיים. הוא בכוונה מניח לעצמו למות. הוא לא אוכל, הוא כמעט לא ישן והוא מסרב לצאת מהבית."

דיון נאנחה. דיכאון היה לעיתים ההיבט הקשה ביותר במצבם של מטופליה, כי הוא גזל מהם את האנרגיה ואת הנחישות. היא כבר ראתה זאת פעמים רבות וידעה שתראה זאת שוב. "בכל זאת, מר דילן, פיזיותרפיסט אחר – "

"אני לא חושב. כבר שכרתי שני פיזיותרפיסטים, ושניהם לא החזיקו מעמד שבוע. בלייק מסרב לשתף פעולה ואומר שזה סתם בזבוז זמן, משהו שנועד לספק לו תעסוקה. הרופאים אומרים לו שהניתוח היה מוצלח, אבל הוא עדיין לא יכול להזיז את הרגליים שלו, לכן הוא פשוט לא מאמין להם. ד״ר נורווד המליץ עלייך. הוא אמר שהייתה לך הצלחה מדהימה עם מטופלים שמסרבים לשתף פעולה ושהשיטות שלך יוצאות דופן."

היא חייכה באירוניה. "ברור שהוא אמר את זה. טוביאס נורווד הדריך אותי."

ריצ׳רד דילן חייך בתגובה חיוך חטוף. "אני מבין. בכל מקרה, אני משוכנע שאת הסיכוי האחרון של בלייק. אם את עדיין מרגישה שהמחויבויות האחרות שלך דחופות יותר, בואי איתי לפיניקס ותפגשי את בלייק. אני חושב שאחרי שתראי אותו, תביני למה אני מודאג כל כך."

דיון היססה כששקלה את ההצעה. מבחינה מקצועית, היא נקרעה בין הסירוב לבין ההסכמה. היו לה מקרים אחרים, אנשים אחרים שהיו תלויים בה. למה שבלייק רמינגטון הזה יבוא לפניהם? מצד שני, הוא נשמע כמו אתגר ליכולותיה, והיא הייתה אחת מאותם טיפוסים שאפתניים שאהבו להתמודד עם אתגרים, לבחון את הגבול של עצמם. היא הייתה בטוחה בעצמה מאוד בכל הנוגע למקצוע שבחרה לה, והיא חשה סיפוק כשסיימה עבודה והמטופל שלה תפקד טוב מאשר בעבר. בשנים שעבדה כפיזיותרפיסטית פרטית, היא חצתה את המדינה לאורכה ולרוחבה בנסיעותיה אל בתי מטופליה, וצברה שיא מדהים של הצלחות.

"הוא גבר יוצא דופן," אמר מר דילן ברכות. "הוא הנדס כמה מערכות אווירונאוטיות שעכשיו נעשה בהן שימוש רחב. הוא עיצב מטוסים משלו, הטיס כטייס ניסוי כמה מטוסים סודיים ביותר בשביל הממשלה, טיפס על הרים, השיט יאכטות במרוצים, צלל צלילה לעומק. הוא היה אדם שהרגיש בבית באוויר, בים וביבשה, ועכשיו הוא מרותק לכיסא גלגלים, וזה הורג אותו."

״באיזה מהתחביבים שלו הוא עסק בזמן התאונה?״ שאלה דיון.

"טיפוס הרים. החבל שמעליו נתפס בסלע, והתנועות שלו ניסרו את החבל לשניים. הוא נפל ארבעה־עשר מטרים ונחת על מדף סלע, נזרק ממנו, ואז התגלגל או נפל עוד שישים מטר. זה כמעט המרחק של מגרש פוטבול, אבל השלג כנראה ריכך את הנפילה שלו מספיק כדי להציל את חייו. הוא אמר לא פעם שאילו נפל מאותו הר במשך הקיץ, הוא לא היה מעביר את חייו כנכה עכשיו."

"תספר לי על הפציעות שלו," אמרה דיון בהרהור.

הוא קם על רגליו. "אני יכול לעשות משהו טוב יותר. יש לי במכונית את התיק הרפואי שלו, כולל צילומי הרנטגן. ד״ר נורווד הציע שאביא אותו איתי."

"הוא שועל ערמומי, האיש הזה," מלמלה כשמר דילן נעלם מסביב למרפסת. טוביאס נורווד ידע בדיוק איך לסקרן אותה, איך להציג לפניה מקרה מסוים. היא כבר הייתה מעוניינת, בהתאם לכוונתו. היא תגיע להחלטה אחרי שתבחן את צילומי הרנטגן ותקרא את ההיסטוריה של המקרה. אם היא תחשוב שלא תוכל לעזור לבלייק רמינגטון, היא לא תכריח אותו להתמודד עם הלחץ של הפיזיותרפיה.

לאחר רגע חזר מר דילן עם מעטפה חומה עבה. הוא העביר אותה לידה המושטת של דיון וחיכה בציפייה. במקום לפתוח את המעטפה, היא תופפה עליה בציפורניה.

"תן לי לבחון את התיק הלילה, מר דילן," אמרה בתקיפות. "אני לא יכולה להעיף בו מבט ולהגיע להחלטה. אני אודיע לך בבוקר על החלטתי."

הבזק של חוסר סבלנות חלף על פניו. הוא מיהר לכבוש אותו והנהן. "תודה על הנכונות שלך לשקול את העניין, מיס קלי."

כשעזב, בהתה דיון במפרץ שעה ארוכה וצפתה בגלים הנצחיים נשטפים אל החוף בקצף של טורקיז וירוק, הופכים למערבולת לבנה כשהגיעו אל החול. טוב שהחופשה שלה עמדה להסתיים, שהיא כבר נהנתה כמעט משבועיים שלמים של סיפוק מוחלט בלשון היבשה של פלורידה, כשכל מאמציה מסתכמים בטיולים על החוף בשעת הגאות. בימים האחרונים כבר החלה לשקול בעצלות את עבודתה הבאה, אבל כעת נראה היה שהתוכניות שלה השתנו.

אחרי שפתחה את המעטפה, היא הרימה את צילומי הרנטגן אחד־אחד אל השמש, והתכווצה ברתיעה כשראתה את הנזק שנגרם לגוף אנושי חזק ונמרץ. זה היה נס שהוא לא נהרג במקום. צילומי הרנטגן שצולמו אחרי כל ניתוח הראו עצמות שהתאחו טוב מכפי שהיו אמורות להתאחות, טוב מכפי שמישהו יכול היה לקוות שיתאחו. מפרקים נבנו מחדש. מסמרים ופלטינות שיקמו את גופו והחזיקו אותו שלא יתפרק. היא עברה על סדרת צילומי הרנטגן האחרונה בקפדנות רבה. המנתח היה גאון, או שהתוצאות היו פלאיות, או אולי שילוב של השניים. היא לא מצאה שום סיבה פיזית לכך שבלייק לא יוכל ללכת שוב, בתנאי שהעצבים לא נהרסו לגמרי.

כשהתחילה לקרוא את דוח המנתח, היא התרכזה מאוד בכל פרט עד שהבינה בדיוק איזה נזק נגרם ואילו תיקונים נעשו. האיש הזה יחזור ללכת היא תכריח אותו! בסוף הדוח צוין ששיפור נוסף נמנע בגלל חוסר שיתוף הפעולה ועומק הדיכאון של המטופל. היא כמעט הייתה יכולה להרגיש את התסכול של המנתח כשכתב את הדוח. אחרי כל עבודתו הקפדנית, אחרי ההצלחה הבלתי צפויה של שיטותיו, המטופל סירב לעזור!

כשאספה את כל המסמכים והחלה להחזיר אותם למעטפה, הבחינה שיש בתוכה עוד משהו, פיסת נייר נוקשה שהיא שכחה להוציא. היא שלפה אותה והפכה אותה. זו לא הייתה סתם פיסת נייר, זה היה תצלום.

היא הביטה המומה בעיניים כחולות צוחקות, עיניים שנצנצו וריצדו בשמחת חיים. גם ריצ׳רד דילן היה טיפוס ערמומי, והוא ידע שנשים בודדות לא יוכלו לעמוד בפני כוח המשיכה של האיש הנמרץ שבתמונה. זה היה בלייק רמינגטון, ידעה, כפי שהיה לפני התאונה. שערו החום היה סתור, פניו השזופות מוארות בחיוך שובב שחשף גומת חן מצודדת בלחיו השמאלית. הוא היה עירום מלבד מכנסי ג׳ינס קצרים, גופו חסון ושרירי, רגליו ארוכות וחזקות כרגלי ספורטאי. הוא החזיק בתמונה דג חנית גדול, וברקע אפשר היה להבחין בצבעו הכחול העמוק של האוקיינוס. מסתבר שהוא גם דג בלב ים. לא היה שום דבר שהאיש לא יכול היה לעשות? כן, עכשיו היה, הזכירה לעצמה. עכשיו הוא לא יכול היה ללכת.

היא רצתה לסרב לעבודה רק כדי להוכיח לריצ׳רד דילן שאי אפשר לתמרן אותה, אבל כשהביטה בפרצוף שבתמונה ידעה שתמלא את בקשתו, וידיעה זו הטרידה אותה. עבר זמן כה רב מאז שהיא גילתה עניין בגבר כלשהו, לכן הופתעה מהתגובה שלה לתצלום פשוט.

היא עקבה בקצה אצבעה אחר קווי המתאר של פניו ותהתה בכמיהה איך היו נראים חייה אילו הייתה יכולה להיות אישה נורמלית, לאהוב גבר ולהיות נאהבת, משהו שנישואיה הקצרים וההרסניים לימדו אותה שאינו אפשרי. היא למדה את הלקח שלה בדרך הקשה אבל לא שכחה אותו. גברים לא היו בשבילה. בעל אוהב וילדים לא היו בשבילה. בחייה נפער חלל מפני שלא הייתה בהם שום אהבה. הסיפוק שהסב לה המקצוע שלה והאושר שהפיקה כשעזרה למישהו אחר יצטרכו למלא את החלל הזה. היא אולי הביטה בתצלום של בלייק רמינגטון בהתפעלות, אבל החלומות בהקיץ שבהם הייתה שוגה כל אישה שהייתה מביטה ביופי הגברי הזה לא היו בשבילה. חלומות בהקיץ היו בזבוז זמן, כי היא ידעה שאינה מסוגלת למשוך גבר כמוהו. בעלה לשעבר, סקוט הייז, לימד אותה באמצעות כאב והשפלה שזו שטות לפתות גבר שאינה מסוגלת לספק.

לעולם לא שוב. היא נשבעה זאת אז, אחרי שעזבה את סקוט, ונשבעה זאת שוב עכשיו. היא לעולם לא תיתן שוב לגבר את האפשרות לפגוע בה.

משב פתאומי של רוח מלוחה ליטף את לחייה. היא הרימה את ראשה והופתעה מעט לראות שהשמש כבר נעלמה לגמרי – ושהיא הביטה בתמונה בעיניים מצומצמות ולא ממש ראתה אותה כשהתמודדה עם זיכרונותיה העכורים. היא קמה על רגליה ונכנסה לבית, הדליקה מנורת רצפה גבוהה והאירה את הפנים הקריר והקיצי של בית החוף. דיון צנחה על כיסא מרופד, השעינה את ראשה אחורה והחלה לתכנן את תוכנית הטיפול שלו, אף שכמובן ידעה שלא תוכל לקבוע שום תוכניות ממשיות, עד שתפגוש את מר רמינגטון ותוכל להעריך טוב יותר את מצבו. היא חייכה מעט בציפייה. היא אהבה אתגרים יותר מכל דבר אחר, והייתה לה הרגשה שמר רמינגטון יילחם בה על כל צעד. היא תצטרך להיות דרוכה, להקפיד לשלוט על המצב ולהשתמש בחוסר הישע שלו נגדו, להכעיס אותו עד כדי כך שהוא יסכים לעבור שבעה מדורי גיהינום בשביל להשתפר, רק כדי להיפטר ממנה. לרוע המזל, הוא באמת יצטרך לעבור שבעה מדורי גיהינום – פיזיותרפיה לא הייתה פיקניק.

כבר היו לה בעבר מטופלים בעייתיים, אנשים שהיו כה מדוכדכים וכעוסים בגלל נכויותיהם עד שהתנתקו מכל העולם, והיא תיארה לעצמה שתגובתו של בלייק רמינגטון הייתה דומה. הוא היה כה פעיל, כה מלא חיים, נמרץ ובריא בגופו, ממש סופרמן. היא תיארה לעצמה שהישיבה בכיסא הגלגלים הרגה אט־אט את נשמתו. לא יהיה לו אכפת אם הוא יחיה או ימות. לא יהיה אכפת לו מכלום.

באותו לילה דיון ישנה שינה עמוקה, בלי ששום חלומות יטרידו אותה, והתעוררה לפני עלות השחר כדי לצאת לריצה השגרתית שלה לאורך החוף. היא לא הייתה אצנית רצינית שגמאה קילומטרים ותמיד שאפה להגדיל את המספר. היא רצה מפני שנהנתה מכך, המשיכה עד שהתעייפה, ואז עברה לפסוע בנחת והניחה לקצף המשיי של הגלים לשטוף את כפות רגליה היחפות. השמש פילחה את הבוקר בקרניה המסנוורות הראשונות כשחזרה לבית החוף, התקלחה והחלה לארוז. היא הגיעה להחלטה, לכן לא מצאה שום טעם לבזבז זמן. היא תהיה מוכנה לתזוזה כשמר דילן יחזור.

הוא אפילו לא הופתע כשראה את מזוודתה. "ידעתי שתיקחי את העבודה," אמר בקול שלו.

דיון זקפה אליו גבה דקה. "אתה תמיד כל כך בטוח בעצמך, מר דילן?״

"תקראי לי ריצ׳רד בבקשה," אמר. "אני לא תמיד בטוח כל כך, אבל ד״ר נורווד סיפר לי עלייך הרבה. הוא חשב שאת תיקחי את העבודה כי היא מאתגרת, וכשראיתי אותך, ידעתי שהוא צדק."

"אני אצטרך לנזוף בו שהוא מסגיר את הסודות שלי," התלוצצה.

"לא את כולם," אמר, ומשהו בקולו גרם לה לתהות מה בדיוק הוא יודע עליה. "נשארו לך עוד הרבה סודות."

היא החליטה שריצ׳רד היה פיקח מדי והסתובבה במרץ אל תיקיה כדי לעזור לו לסחוב אותם אל מכוניתו. המכונית שלה הייתה שכורה, ואחרי שנעלה את בית החוף והחזירה את המפתח לחברת ההשכרה, הייתה דיון מוכנה לעזוב.

לאחר מכן, כשטסו מערבה במטוס פרטי לכיוון פיניקס. החלה לחקור את ריצ׳רד על המטופל שלה. איזה טיפוס הוא היה? מה הוא שנא? מה היו התחביבים שלו? היא רצתה לדעת על ההשכלה שלו, על ההשקפה הפוליטית שלו, על הצבעים האהובים עליו, על סוג הנשים שאיתן יצא, או על אשתו אם הוא נשוי. היא גילתה שנשים בדרך כלל קינאו במערכת היחסים הקרובה שהתפתחה בין הפיזיותרפיסטית לבין המטופל, והיא רצתה לדעת על המצב כל מה שניתן לפני שתיכנס לתוכו.

ריצ׳רד התמצא היטב בחייו האישיים של מר רמינגטון, ולבסוף שאלה אותו דיון על טיב יחסיו עם האיש.

הפה הקשוח התעקם. "קודם כל, אני סגן הנשיא שלו, כך שאני בקיא בעסקים שלו. חוץ מזה אני גם הגיס שלו. האישה היחידה בחייו שאיתה תצטרכי להתעסק היא אשתי, סרינה, שהיא גם אחותו הצעירה."

דיון שאלה, "למה אתה אומר את זה? אתם גרים עם מר רמינגטון באותו הבית?"

"לא, אבל זה לא אומר כלום. מאז התאונה, סרינה מכרכרת סביבו, ואני בטוח שהיא לא תהיה מרוצה כשאת תגיעי ותזכי בכל תשומת ליבו. היא תמיד העריצה את בלייק עד כדי אובססיביות. היא כמעט השתגעה כשחשבנו שהוא ימות."

"אני אהיה אחראית על הזמן שלו, על המבקרים שלו, על האוכל שלו, אפילו על שיחות הטלפון שהוא יקבל. אני מקווה שאשתך מבינה את זה."

"אני אנסה לשכנע אותה, אבל סרינה היא בדיוק כמו בלייק. היא גם עקשנית וגם נחושה, ויש לה מפתח לבית."

"אני אחליף את המנעולים," ביטאה דיון את התוכניות שלה בקול, רצינית לחלוטין בכוונותיה. גם אם סרינה דילן הייתה אחות אוהבת, היא לא תשתלט על הטיפול של דיון או תתערב בו.

"יופי," אישר ריצ׳רד וקמטים התיישבו על מצחו הרציני. "אני אשמח אם תהיה לי שוב אישה."

דיון התחילה להבין שלריצ׳רד היה מניע נוסף לרצות שגיסו יחזור ללכת. מסתבר שבשנתיים מאז התאונה של בלייק, נטשה אחותו את בעלה כדי לטפל בו, וההזנחה שחקה את נישואיה. זה היה מצב שדיון לא רצתה להתערב בו, אבל היא הבטיחה לקחת על עצמה את הטיפול בבלייק, והיא לא בגדה באמון שאנשים נתנו בה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*