כרך ב – הספרים החיצונים – לתורה לנביאים לכתובים ושאר ספרים חיצונים

הקדמה ל״הספרים החיצונים״ מהדורת כהנא

ישי רוזן־צבי 

הקורפוס המכונה ״הספרים החיצונים״ או "ספרות בית שני״ אינו, למען האמת, קורפוס כלל, אלא מגוון רחב של ספרויות שנוצרו בין המאה השלישית לפני הספירה למאה הראשונה לספירה, כלומר בתקופה ההלניסטית והרומית מוקדמת. חלק מן הספרים נכתבו במקורם בעברית או בארמית, על ידי יהודים ביהודה או במזרח, וחלקם האחר נכתב ביוונית והוא משקף את עולמה של היהדות ההלניסטית, ובעיקר את זה של יהדות מצרים. אלא שהספרים לא נשתמרו במסורת היהודית. קהילת אלכסנדריה המפוארת חרבה במאה השניה לספירה, ואילו ליהודי ארץ ישראל ובבל בתקופת חז״ל לא היה ככלל עניין בשימורם של ספרים אלה. שפר גורלם של החיבורים אשר נכללו בתרגום השבעים, שהיה בשימושם של יהודי אלכסנדריה ואומץ מאוחר יותר על ידי העולם הנוצרי. חיבורים אלה עברו קנוניזציה והפכו לחלק מכתבי הקודש הנוצריים או נכללו במורשתן של קהילות נוצריות שונות.

ככלל, כל מה שהשתמר מספרויות אלה, בזכות הכנסיות הנוצריות השתמר. יצירות שהתקדשו אצל הקתולים – הועתקו ונשמרו על ידם. חיבורים אחרים התקדשו בקהילות אחרות, לעתים מרוחקות, וכך חייהם של "ספרים חיצונים" נמשכו במגוון שפות, לפי הקהילות שבהם נחשבו סמכותיים: ספר היובלים למשל השתמר במלואו רק בגֶעז, שפת הקודש באתיופיה, חנוך השני השתמר רק בסלאבית עתיקה, וחזון ברוך רק בסורית (ניב ארמי שרווח בקהילות נוצריות באזור סוריה). בשלושת המקרים הללו, ובאחרים כמותם, התרגומים שנשתמרו נעשו מתוך התרגום היווני ולא ישירות מן המקור. נוסיף כי גלגולי המקורות הביאו לכך שלעתים החיבורים נמסרו ביותר מגרסא אחת. כך חיבורים כגון חנוך ב' וספר טוביה נמצאים בגרסאות שונות, קצרה וארוכה, שהיחסים ביניהם לא לגמרי ברורים (הדברים נידונים במחקרים על כל חיבור שבהפניות להלן). בספר טוביה מוצגות במהדורת כהנא שתי גרסאות, זו מתחת לזו, ואילו בחנוך ב' רק אחת.

ספרים אלה לא נלמדו ולא נודעו בבתי המדרש של חז"ל (מעמדו של בן סירא היה יוצא דופן; ראו ברשימה הביבליוגרפית בסעיף על הספרות החיצונית וחז״ל). בימי הביניים אנו מוצאים הדים להיכרות כלשהי עם מסורות שונות, ואולי אף עם קטעי יצירות שבאותו זמן עוד נמסרו בעברית ובארמית, הן באשכנז והן במזרח (קטעים בודדים נמצאו בגניזה הקהירית, ראו ביבליוגרפיה), ופרשנים מעטים (הידוע בהם הוא ר' משה הדרשן) עשו בהם שימוש, אך רק באופן ספורדי ולא רציף. אין לשלול גם את האפשרות שטקסטים קדומים אבדו והתגלו מחדש בימי הביניים כדרך שמגילות ים המלח התגלו במאה העשרים. בנוסף, חלק מהמופעים של חיבורים עבריים מתקופת בית שני בימי הבינים אינם משקפים מסורת חיה, אלא תרגומים חוזרים מיוונית, לטינית וסורית.

במאה התשע־עשרה החל להתעורר עניין מחודש בחיבורים אלה בקרב חוקרי יהדות כחלק מהעיסוק בלימוד היסטורי ופילולוגי של הספרות היהודית הקדומה בתנועת 'חכמת ישראל'. כבר ב־1830 הוציא יצחק זקיל פרענקל, מלומד יהודי גרמני, תרגום חלוצי של הטקסטים שנשתמרו ביוונית תחת השם ״כתובים אחרונים״ (והוסיף תת־כותרת: ״אשר לא נודעו לישראל מימי היכתבם עד היום הזה״). אך כאמור טקסטים רבים לא נשתמרו ביוונית אלא בשפות אחרות.

רק מאה שנים אחר כך, בשנת 1936, יצאה לאור אסופה עברית שלמה שיזם, התקין וערך אברהם כהנא – משכיל יהודי רוסי אוטודידקט שהפך למו״ל ארץ ישראלי ולמנהלה של ספריית שער ציון (כיום 'בית אריאלה') בתל־אביב – תחת הכותרת "הספרים החיצונים". זהו אוסף תרגומים מקיף של חיבורים מספרות הבית השני, שאת חלקם כהנא תרגם בעצמו ולחלקם גייס מלומדים שונים. הספר יצא בהוצאה עצמית (בשם 'מקורות') בתמיכת מוסד ביאליק. חיים נחמן ביאליק עצמו תמך במפעל זה בראשיתו, שכן הוא ראה בו מפעל איסוף לאומי, מעין אלה שהוא עצמו עסק בהם: כינוס של אוצרות ישראל הקדומים שנעלמו מן ההוויה המסורתית ועתה הוכשרה השעה להשיבם ללב היהדות המתחדשת.

השם שבו בחר כהנא, ״הספרים החיצונים״, אינו מקרי. במחקר נהוג היה לדבר במונחים תיאולוגיים, כגון Intertestamental Literature, הספרות שבין הבריתות, כלומר הספרות שנוצרה בתקופה שבין הברית הישנה והברית החדשה. מונחים אלה אינם רווחים עוד, וכעת מדברים בדרך כלל על ״ספרות הבית השני״ (מונח בעייתי כשלעצמו, שכן על פי המחקר העכשווי חלק נכבד מהספרות המקראית הקאנונית עצמה נוצר או נערך בתקופת הבית השני). כהנא לעומת זאת אימץ את המונח שבו השתמשו חז"ל לכינוי היצירות החוץ־מקראיות. זהו מונח שלילי מעיקרו שקובע מה ראוי להיכנס לבית המדרש ומה לא. המשנה קובעת ש״הקורא בספרים החיצונים״ הוא אחד מאלה ש״אין להם חלק לעולם הבא״ (סנהדרין י, א). המשנה אינה מדברת על קורפוס מסוים אלא על ספרים כתובים הקרובים למקרא בתוכנם ובסגנונם, שהחכמים הכירו וביקשו לדחות. דחייתם קשורה בין השאר לתפיסה שיש להבחין בסכין חריפה בין התורה שבכתב, 24 ספרי המקרא, לבין מסורות החכמים שנשמרות רק כתורה שבעל פה, הבחנה שקיומם של הספרים החיצונים מטשטש.

כהנא, כביאליק, מבקש להחזיר לחיק התרבות העברית בדיוק את מה שחז״ל הוציאו ממנה, לאסוף מחדש את הנידחים. וכך אכן נפתח מבואו הקצר של כהנא לספר: ״חוזרת אל מחננו תקופת ספרות תמימה וגדולה... אלפי שנים נדחה היתה לבין מחנות של נכרים... חיצונית קראו לה״.

איכות התרגומים באסופה זו שונה מחיבור לחיבור, אך הם נעשו על ידי טובי המלומדים כותבי העברית בשנים אלה, ומשקפים את מצב המחקר בזמנם. יצירות בודדות (בן סירא, חזון עזרא, ספר היובלים, מקבים א–ג, ראו בביבליוגרפיה בפירוט) יצאו מאז בתרגומים מדעיים לעברית, אך מרבית הספרים אינם קיימים בתרגום עברי טוב יותר אף כיום (במקרים שיש כאלה – מוטב להיעזר בהם. בייחוד הדבר אמור ביחס לספר בן סירא שם כדאי להשתמש במהדורת סגל תשי״ט, שהן הטקסט והן הפירוש שבה טובים בהרבה מאלו שבמהדורתנו).

תרגומים רבים של ספרות בית שני, לאנגלית ולשפות אחרות, התפרסמו במגוון אסופות, וכן פורסמו פירושים מחקריים לחלק מן היצירות שונות. אך התרגום לעברית כולל היבט נוסף, שאינו קיים בשפות אחרות, והופך את המשימה לייחודית ומורכבת הרבה יותר. חלק ניכר מהחיבורים נוצרו במקור בעברית או בארמית (חנוך, יובלים, טוביה, בן סירא, מקבים א, חזון עזרא וחזון ברוך, תהלים קנא, וייתכן שכך גם לגבי טקסטים נוספים שחוקרים נחלקים האם שפת המקור שלהם היא שמית או יוונית: כגון ספר יהודית, מזמורי שלמה, תפילת מנשה, וכן קטעים בספרי אסתר ודניאל בתרגום השבעים שאינם נמצאים בנוסח המקרא העברי שלפנינו). על כן, בטקסט העברי יש היבט של שחזור שאין בתרגומים לשפות אחרות. מפתה מאוד "לחזור" לשפת המקור, אך אסור לשכוח שבדרך כלל אנחנו לא יודעים מה לשונו וסגנונו של הטקסט המקורי (אלא אם כן נמצאו שרידים שלו בין מגילות קומראן, ראו להלן). התרגומים בסדרה של כהנא מבוססים על לשון מקרא ועל מטבעות לשון מקראיים, וכך הם מקנים תחושה של היכרות, אך יש לזכור כי זו תחושת ביתיות מטעה.

בייחוד יש להישמר מתחושת הביתיות שמקנים התרגומים לעברית בחיבורים שנכתבו במקורם יוונית בתוך העולם היווני, כגון ספר חוכמת שלמה ומקבים ד. בחיבורים אלה ביקשו המתרגמים לקרב את לשונם היוונית ומונחיהם הפילוסופיים ללשון המקרא ולמונחים מעולם החכמים. כך למשל ספר מקבים ד נפתח בהצגת שאלה שהוא מבקש להשיב עליה על ידי שני סיפורים המובאים בו (אלעזר הזקן והאם ושבעת בניה), אשר עוסקים במסירות נפש על שמירת מצוות התורה בתקופת גזירות אנטיוכוס. וזה לשון השאלה בתרגום שבאסופה שלנו: ״אם שולטת בכח עצמה התבונה המלאה יראת האלוהים על היצרים״ (עמ' רס). אלא ש'יצרים' הוא מושג חז״לי, ואילו מקבים ד מדבר על שליטה על הרגשות (המלה היוונית היא pathē, וביחיד: pathos) כבפילוסופיה ההלניסטית ובייחוד הסטואית.

המתרגמים של החיבורים השונים באסופה הוסיפו גם הערות ופירושים בעלי ערך, אך הפירושים קצרים וכמעט שאינם עוסקים בתרגום עצמו אלא מתמקדים בייחוד בעניין אחד: הצגת מקבילות בין ספרויות אלה לספרות חז״ל על מנת לחשוף את אופיין ה"רבני". אכן יש קשרים וזיקות בעניינים שונים בין ספרות זו לספרות חז״ל, אך גם הבדלים מהותיים, בתוכן, בצורה, ובגישות הפרשניות למקרא.

אין קנון קבוע ומוסכם של ספרות בית שני. לכל אסופה היגיון שונה ואין שתי אסופות שהחומרים שבהן זהים. האסופה הכוללת הראשונה יצאה על ידי רוברט צ'רלס, חוקר בטריניטי קולג' שבדבלין ואיש כמורה, בסוף המאה ה־19. מהדורתו מחולקת לשני חלקים: 'אפוקריפה' (מה שהתקדש בכנסיות) ו'פסאודואפיגרפה' (כל שאר החיבורים).

השם 'אפוקריפה' משמעו ביוונית גנוז, נסתר. הוא מבוסס על סיפור בסוף חזון עזרא (חיבור שנמצא באסופה שלנו) על 70 ספרים גנוזים שנתגלו לעזרא בנוסף על 24 ספרי המקרא הגלויים. השם נטבע במאה הרביעית לספירה על ידי הירונימוס, בתרגום הלטיני שלו לביבליה ('ספרים' ביוונית. זהו המונח היווני לספרי המקרא, המשמש בנצרות ככינוי הכולל הן את הברית הישנה והן את החדשה), כדי להבחין בין הברית הישנה והחדשה הקאנונים לבין ספרים נוספים שקודשו בנצרות. מאוחר יותר, השם אומץ על ידי הכנסיה הפרוטסטנטית, בעוד שהקתולים קראו לחיבורים אלה deutero-canonical, כלומר בעלי קדושה משנית. שני השמות מכילים דיאלקטיקה דומה: קדוש אך נבדל מהמקרא. זאת בניגוד לנצרות המזרחית שם ההבחנה היתה מובהקת פחות. ואכן, ספרים שונים באסופה שלנו נשתמרו בסורית, שפת הנצרות במזרח.

המונח 'אפוקריפה' משמש במחקר במובנים שונים: לעתים הוא מכוון לכל מה שכלול בתרגום השבעים אך לא במקרא העברי, ולעתים הוא משמש במובן צר יותר – רק מה שהפך לחלק מהביבליה של הכנסייה הקתולית. אך היו (ועדיין ישנם) סוגי ביבליות שונות במגוון הקהילות הנוצריות; כל אחת מהן מכילה אסופה ייחודית של חיבורים, מה שמוסיף לבלבול ביחס לספרות זו. על כן חשוב כל העת לזכור שלא מדובר בקורפוס אחד בעל גבולות ברורים, וכן שבדרך כלל המפתח לאסופות השונות אינו היסטורי אלא דתי, והוא משקף את החיבורים שהתקדשו בכנסיות השונות. ואכן צ'רלס לא כלל בחלק ה'אפוקריפה' חיבורים שנמצאים בתרגום השבעים אך לא התקדשו בכנסיה, כגון ספר מקבים ד או מזמורי שלמה.

בניגוד לשם 'אפוקריפה', השם 'פסאודואפיגרפה' הוא מודרני. משמעו ביוונית: ייחוס שקרי. מאחורי השם עומדת תופעה מעניינת: בתקופה שבה נוצרו רוב "הספרים החיצונים" כבר לא היתה לגיטימציה לכתוב יצירות חדשות במתכונת מקראית, ולכן נתלו המחברים בדמויות קדמוניות. דברי חכמה יוחסו לשלמה, דברי נבואה למשה או לעזרא וכולי. כך אנו פוגשים יצירות בשם ״חכמת שלמה״, ״צוואת משה״, ״חזון עזרא״ וכולי. בן סירא (שמו הפרטי היה שמעון או ישוע, הדבר לא ברור בכתבי היד), שכתב דברי חכמה במתכונת ספר משלי וחתם אותם בשמו, הוא היוצא מן הכלל בספרות מתקופה זו. אם כן, השם המודרני 'פסאודואפיגרפה' מבטא, מחד, אי־נחת מהפסבדונים שתחתם כתבו המחברים הקדמונים, ומאידך משקף מאמץ לעמוד על זהותם האמתית של מחברים אלו. היום יש מערערים על שם זה, שמניח הקשר מודרני של בעלות והתחזות. על כל פנים תופעה זו קיימת גם ביצירות שכלולות באפוקריפה (כגון 'חכמת שלמה' או 'ספר ברוך'). באסופה של צ'רלס ואחרות כמותה הכוונה בשם זה היא פשוט לכל מה שאינו כלול באפוקריפה, וחלוקה זו הפכה למפתח לאסופות שאחריה עד היום.

אברהם כהנא כולל באסופה שלו כמעט את כל מה שבמהדורת צ'רלס (חוץ מהאפוקליפסה של ישעיהו, כנראה משום שחשב שזהו חיבור נוצרי), ואף הוסיף כמה דברים שאינם שם (צוואת איוב, תהלים קנא. אציין חיבור חשוב שלא נכנס לשתי האסופות: 'קדמוניות המקרא', שמספר מחדש את תולדות העולם מהבריאה ועד מות שאול המלך ומכיל תוספות אגדיות רבות. החיבור נכתב בעברית אך נשתמר רק בתרגום משני ללטינית. ראו בהפניות).

עיקר תרומתו של כהנא לאופי האסופה הוא בארגון מחדש של חומריה; הוא ביקש לנתק את היצירות מהקשרן הנוצרי, ולכן חילק אותן באופן חדש. ראשית הוא אסף את היצירות שמתייחסות לסיפורי המקרא ולגיבוריהם, ואותן סידר לפי חלקי התנ״ך. את שאר הספרים הוא כלל בחלק ב, ללא סדר נראה לעין. זו חלוקה מקורית אך בעייתית, שכן היא מובילה להתייחסות לחיבורים שבחלק א כפירושים למקרא. אלא שחיבורים אלה אינם פרשנות במובן המוכר לנו, והמקרא הקנוני לא עמד לפחות בפני המוקדמים שבהם, כגון חלקים מספר חנוך.

כהנא אף נתן ליצירות שמות חדשים, דבר המקשה לעתים על זיהוין. צ'רלס קרא ליצירות לפי שמותיהן בוולגטה, הביבליה הלטינית, ואילו כהנא חיפש שמות עבריים נאותים. למשל 4 Ezra, הנקרא כך משום שהוא הספר הרביעי המיוחס לעזרא בוולגטה (כפי שראינו יש יצירות שונות תחת אותו פסבדון), אינו מכונה אצל כהנא 'עזרא הרביעי' אלא 'חזון עזרא'. כיוצא בזה 2 Baruch נקרא 'חזון ברוך א', ו־3 Baruch נקרא 'חזון ברוך ב'. התאמת החיבורים לשמותיהם האנגליים המקובלים במחקר עשוי על כן להתגלות כמלאכה לא פשוטה. זאת ועוד, 4 Ezra ו־2 Baruch הם חיבורים קרובים (ושניהם קרובים לעולמם של חז״ל), וחוקרים רבים סבורים שהשני מכיר את הראשון ומושפע ממנו, אך באסופה שלפנינו הופרדו הדבקים: ברוך הושם בחלק של הנביאים ואילו עזרא בחלק של הכתובים.

מגילות קומראן שנתגלו במערות בצפון ים המלח, כתריסר שנים לאחר פרסום האסופה של כהנא, שינו את הידוע לנו על הספרות העתיקה מן הקצה, והוסיפו מבחר כתבים וסוגות לספריה היהודית בתקופה זו. הם החזירו לנו מגוון מקורות שהיו קיימים רק בתרגומים (למשל פרגמנטים ארמיים מקוריים של ספר חנוך הראשון ופרגמנטים עבריים מקוריים של ספר היובלים); הם הציגו גרסאות חלופיות ואף מוקדמות של חיבורים מן הספרים החיצונים (נמצאו שם חיבורים מספרות ה"צוואות" המיוחסות לעמרם, לוי, קהת, נפתלי ועוד, וכן מזמורי תהלים נוספים), ואף יצירות חדשות שלא נכללו באסופות הללו, כגון המגילה החיצונית לבראשית, המספרת מחדש את סיפורי האבות בארמית. מלבד קומראן, נמצאו בשנת 1964 קטעים מספר בן סירא גם במצדה, והם מתוארכים למאה הראשונה לספירה. אוסיף עוד כי המבקשים להכיר את הספרות היהודית בשלהי תקופת הבית השני צריכים לצרף לאסופה הקיימת, לצד מגילות ים המלח, גם את כתביהם של פילון, יוספוס ופאולוס שלושה אינטלקטואלים יהודים כותבי יוונית.

העולם המחקרי התקדם לבלי הכר מאז פרסום האסופה שערך אברהם כהנא לפני קרוב לתשעים שנה. כמעט כל היצירות יצאו מאז במהדורה מדעית חדשה בלעז (ראו ביבליוגרפיה) עם פרגמנטים וכתבי יד שלא היו מוכרים באותה תקופה. יש להיזהר בהסתמכות על אסופתו של כהנא, ובייחוד ביחס למבואות לחיבורים השונים. הם אינם ממצים, לא לזמנם וקל וחומר שלא לזמננו. כך למשל כותב המהדיר במבוא לספר חנוך הראשון (עמ' כד) ״ספר חנוך מידי סופר אחד יצא״ – תפיסה שלא היתה מקובלת כבר בזמנו וקל וחומר כיום, כשמוסכם שמדובר באסופת חיבורים שנתהוותה במשך מאות שנים, חלקיה הקדומים ביותר נוצרו כנראה במאה השלישית לפני הספירה והמאוחרים במאה הראשונה לספירה.

ואחר כל האזהרות האלה, נאמר כי האסופה שלפנינו חשובה מאין כמותה עבור הקוראות והקוראים העבריים. בראש ובראשונה יש כאן עושר עצום של יצירות במגוון סוגות וצורות שקוראי העברית לא נחשפים אליהם: לעתים מדובר על יצירות הדומות ליצירות מקראיות, כגון ספר יהודית הדומה לסיפוריהן של יעל אשת חבר הקיני ושל אסתר, מזמורי שלמה הדומים למזמורי תהלים, או בן סירא הדומה לספר משלי. אך במקרים אחרים מדובר בסוגים שונים לגמרי, שאינם מוכרים לנו מן המקרא. הנה כמה דוגמאות: ספר צוואות השבטים הוא אוסף דברי צוואה ונבואה שכל אחד מילדי יעקב מצווה את בניו (על פי רוב מפרט המספר את כשלונותיו ומטיף לצאצאיו לא לחזור עליהם). ספר היובלים מספר מחדש את פרקי ספר בראשית ותחילת שמות, והופך את האבות לחסידים שומרי הלכה. ספר חנוך הראשון הוא אסופת חיבורים שהגיבור של רובם הוא חנוך בן ירד (ראו בראשית ה, כד), המספרים הן על מסעות בעולמות העליונים והן על גילוי העתיד לבוא. ספר אדם וחוה מספר על מסעה של חוה עם בנה שת להשיג תרופה לאדם הגוסס, במהלכו היא מספרת מחדש את סיפור החטא ועונשו, ועוד ועוד.

באסופה זו רווחים ז'אנרים שקיימים רק בשוליו של המקרא, כגון אפוקליפסה – פירוש המלה התגלות, והכוונה להתגלות מתווכת על ידי מלאך שחושף סודות שמימיים על העולם האלוהי ועל אחרית הימים (החיבור האפוקליפטי היחיד במקרא הוא חלקו השני של ספר דניאל) – וכן מקרא משוכתב – סיפור מחדש של חלקים מן המקרא תוך פתרון בעיות והתאמות אידיאולוגיות (דוגמא לכך במקרא ניתן לראות בחלקים מספר דברי הימים המשכתבים את ספר מלכים). אין זה מקרה ששני סוגי הספרויות האלה פורחים בתקופה זו, שכן הם משקפים תפיסות שרווחו אצל מחברים בתקופה ההלניסטית אשר ראו את עצמם כשייכים לעולם שונה מזה של אנשי המקרא.

הספרות האפוקליפטית מניחה שההתגלות הישירה פסקה זה מכבר, וההתגלות שנותרה היא רק כזו המתווכת על ידי מלאכים וישויות ביניים. משתקפת בכך תפיסה שהנבואה המקראית אינה עומדת עוד במלוא תוקפה (תפיסה שקיימת כבר אצל הנביאים האחרונים כגון זכריה). בחלקה היא גם מציירת תמונה משברית של שלטון הרוע וציפייה לאחרית הימים, הרקע לכך ככל הנראה הוא תקופת גזירות אנטיוכוס והמאבקים שבעקבותיהם, והתמונה רק התחזקה לאחר הכיבוש הרומי. בתקופות אלה נולדה גם הכיתתיות וההבחנה החריפה שגובשה בה בין בני אור לבני חושך.

המקרא המשוכתב חושף גם הוא מעין שלב ביניים: אי אפשר עוד להוסיף לספרי התורה, אבל אפשר לספר אותם מחדש. בעולם החז״לי תעלה כבר תפיסה שונה, שבה הקדושה לא חלה רק על הסיפורים אלא על הטקסט, על המילים עצמן. על כן המדרש אינו מספר מחדש את התכנים המקראיים, אלא מצטט פסוק אחר פסוק ומפרשם (יש לציין גם שבקטעי מגילות המקרא שנמצאו במאה השניה לספירה יש אחידות נוסח גדולה הרבה יותר מאשר בקטעי המקרא מתקופת הבית השני שנמצאו בקומראן).

אמנם יש לזכור שחלוקה כרונולוגית זו בין המקרא לספרים החיצונים אינה מוחלטת, שכן הספרים המוקדמים ביותר באסופה זו הם בני זמנם של ספרי המקרא המאוחרים ולעתים אף קודמים להם. כפי שהזכרנו, החלקים המוקדמים של ספר חנוך מקבילים לתקופתם של ספרי מקרא מאוחרים כגון קהלת, ולבטח קודמים לספר דניאל.

הערנו כי בחלק מן המקרים לא ברור אם החיבורים נוצרו במקורם ביוונית או שמא תורגמו אליה מעברית או מארמית. נוסיף כי לעתים הספק חריף יותר: חלק מהחיבורים שלפנינו מכילים מרכיבים נוצריים מובהקים, ונחלקו חוקרים האם אלו חיבורים נוצריים שמקורם יהודי או חיבורים יהודיים עם תוספות נוצריות. כך הדבר למשל באשר לחיבורים צוואות השבטים וספר אדם וחווה שבאסופה זו. כהנא נקט כשיטה השניה, והשמיט מן החיבורים קטעים שאותם זיהה כתוספות נוצריות. חשוב על כן לדעת שהטקסטים שכאן "טוהרו" מן היסודות הנוצריים שבהם, ולמעשה יש באסופה זו מאמץ "לחלץ" את המקור היהודי מתוך מחלצותיו הנוצריות. על המעיינים בחיבורים אלה באסופה שלפנינו לדעת כי הם קוראים שחזור משוער.

אסכם ואומר כי למרות מגבלותיה, זו אסופה עברית חלוצית שנוצרה כדי להרחיב את הספריה היהודית ולמלא את החלל הטקסטואלי הקיים עבור קוראי העברית בין המקרא לחז״ל. זו היתה מטרתו של כהנא בזמנו והיא עומדת בעינה עד היום הזה.

[1] תודה ליונתן בן דב, ורד נעם, יקיר פז, ומנחם קיסטר שהעירו כרוחב דעתם על טיוטות שונות של מבוא זה.