עד מתי שצריך

1

גם כשהיום עצמו הגיע, עוד התלבטתי. לא ידעתי אם זה הדבר הנכון. ניסיתי לא לחשוב על זה יותר מדי, לקחתי שאיפה גדולה ויצאתי לדרך. הרגליים כמו משכו אותי בעל כורחי. "גם זה חלק מהתפקיד," הדהד קול חזק בראשי.

תהיתי אם הייתי צריך להתלבט על זה עוד רגע עם עדי. היא תמיד יודעת לתת לי את נקודת המבט האובייקטיבית מצד אחד, ומצד שני אין עוד אדם בעולם שמכיר אותי כמוה. או אולי הייתי צריך להתייעץ עם אבא שלי, איש חינוך עם עשרות שנות ניסיון
מאחוריו. מעניין מה הוא היה עושה במקומי. הצטערתי שלא חשבתי להתייעץ עם אימא — מחנכת שעבדה במשך שנים עם נערות שהגיעו מבתים הרוסים. היא תמיד סיפרה לי על המקרים הקשים, על הדרך שבה הצליחה לגעת בהן וליצור קשרים שהחזיקו שנים. הסיפורים שלה, והלב הרחב שבו טיפלה בכל אחת, מילאו אותי השראה ותקווה.

נכנסתי לרכב כמעט על אוטומט. הדרך הייתה ארוכה ועמוסת מחשבות. נזכרתי בכל הרגעים הטובים והמאתגרים שהיו לי עם שרון. סדרות השטח, ביקורי הבית, האימונים, ובעיקר הזמנים שביניהם. הרגעים שלנו לבד, השיחות העמוקות והשלווה שחשתי שהוא שרוי בה בכל פעם שהיינו יחד.

השמיים היו מעוננים והכביש היורד מההר אל עבר העיר היה מרהיב. מבעד לחלון פרחי טרום אביב התחילו לצוץ וההר נצבע בצבעי אדום וצהוב. הכול היה לכאורה רגיל, נסיעה שקטה של אמצע השבוע, לא כמו בשבתות, שבהן הכביש עמוס מטיילים, רוכבי אופניים ורצים. הנהגים היו סבלניים ואפשרו לי לצלול עמוק אל הזיכרונות המשותפים שלנו יחד, והתחלתי להתגעגע. התגעגעתי לחיוך הביישן שלו עם המבט לאדמה, בקושי מיישיר מבט, העיניים הטובות, השקועות מעט, הדיבור החלש, הגמגום הקל והדרך שלו לתת לי תמיד להרגיש, שאם לא אני אז מי.

אני לא אוהב להסתבך עם חניות בעיר אז החניתי במרחק מה מהמקום, מה שאפשר לי לדמיין עוד כמה דקות לאיזה מסע אני עומד לצאת בגללו. תהיתי אם זה הדבר הנכון או שמא הפעם זה כבר מוגזם. בשלב הזה היה לי רק מידע כללי, לא באמת הבנתי עד הסוף במה מדובר, וגם לא עניין אותי, או אולי העדפתי לא לדעת. חששתי שאם אדע פרטים לא אוכל להגיע, וידעתי שאני היחיד שיכול לעשות דבר כזה עבורו.

למבנה בית המשפט הגעתי הרבה פעמים בעבר. בדרך כלל כדי לאתר, לראיין או לקיים שיחות עם מאבטחי משמר בתי המשפט, שהיו מדריכים אופציונליים ל"אופק", הארגון שבו עבדתי. העבודה באבטחה דרך משמר בתי המשפט הייתה נוחה, ורבים מהמדריכים שלנו מצאו שם את פרנסתם לאחר השירות הצבאי. כך הם יכלו לממן את הלימודים לתואר הראשון, את הטיול הגדול, או פשוט לחסוך כסף בעבודה שגם שומרת על כשירותם כלוחמים וגם מאתגרת ומלאת עניין.

הביקורים הללו הסתכמו בכניסה לחדר המאבטחים, שהיה גדוש בצעירות ובצעירים רעננים, רובם סטודנטים, בוגרי שירות צבאי איכותי. בזכותם הרגשתי במקום הזה מאוד בנוח.

הפעם חדר המאבטחים לא היה היעד שלי.

הגעתי לבוש בחולצת הארגון. לאחר שלא לבשתי אותה זמן רב, נאלצתי להוציא אותה מהחלק האחורי בארון. חמש פעמים לבשתי ופשטתי אותה, ובכל פעם התלבטתי אם זה נכון או לא. זו לא סתם חולצה — היא מייצגת את הערכים של הארגון שבו עבדתי במשך עשר שנים, ערכים שאני מאמין בהם גם היום.

החולצה הייתה סמל הסטטוס שלנו. "פשטות וצניעות", כמו שנהג לומר אור המנכ"ל, ולכן היא הייתה חולצת טריקו פשוטה, בלי שרוכים ובלי סמלים מיוחדים. אפילו על שאלת הבד — אם היא צריכה להיות עשויה מבד רגיל או מבד מנדף זיעה שמתאים גם לאימוני כושר — היה ויכוח אינסופי.

לבסוף החלטתי להגיע עם החולצה, אך עשיתי זאת עם כאב בטן. כשהסתכלתי במראה לפני שיצאתי, לרגע היה נדמה לי שמעולם לא עזבתי את הארגון שגידל וטיפח אותי במשך עשר שנים, מיום השחרור שלי ועד לפני כחצי שנה. נדמה היה לי שהנה אני יוצא לעוד יום שגרתי ב"אופק", בדרך לפגישה במטה מוקדם בבוקר, לפתוח קבוצה חדשה באחת מעיירות הפיתוח בצפון, או לפגוש רכז או רכזת מחוז לשיחת תכנון חודשית בבית קפה מקומי.

בפועל מה שחיכה לי בהמשך היום היה רחוק מלהיות שגרתי. היום נדרשתי להיכנס לאולם בית המשפט ולעמוד שוב על דוכן העדים במקום הזר, הקר והמפחיד הזה, אל מול השופטים, עורכי הדין, הקלדנית וכל התפאורה שמעולם לא הייתה חלק מחיי.

בדיוק כמו בפעם הקודמת שבה נכנסתי לבית המשפט, גם הפעם עשיתי זאת בשביל שרון, כאילו לא עברו עשר שנים. דווקא עכשיו, ולמרות שהייתי מבוגר יותר, הכול היה מוזר ומפחיד יותר. הבידוק הביטחוני המוקפד, הפקדת האקדח, החשש מהמבטים של הסובבים אותי. אני כבר לא אותו בחור בן עשרים ושלוש שהייתי כשפגשתי בו לראשונה. יש לי משפחה, מעמד ואפילו מקצוע מכובד. האם אני מוכן לסכן את כל זה בשבילו?

כשהתקרבתי אל אולם בית המשפט ראיתי אותם. כנראה ההורים שלה. הם נראו צעירים מאוד, הנחתי שהם באמצע שנות הארבעים לחייהם. בטח מדובר בבת הבכורה שלהם. חשבתי על בתי הבכורה, ירדן, והבטן שלי התהפכה שוב. הם לבשו בגדים אלגנטיים, אפילו קצת חגיגיים. הסתכלתי על האב. הוא נראה אדם בעל שיעור קומה, עם זקן מסודר שעיטר את פניו וכיפה גדולה ושחורה על ראשו. חשתי צביטה חזקה בחזה. מה אני הייתי עושה במקומו?

פניהם היו מתוחות ושפת גופם נוקשה ומאשימה. הם עמדו בחוץ והתלחששו עם עורכת הדין שלהם. חשתי לא בנוח כשראיתי אותם מביטים בי בעיניים גדולות. נראה ששאלו את עצמם — מה הוא עושה כאן? מי זה הבחור הזה, ואיך הוא קשור לסיטואציה? השפלתי מבט לרצפה מבושה. לא רציתי שמבטי יפגוש במבטם. יכולתי להיות אני שם במקומם, מגיע כדי לגונן על בתי.

לפתע שמעתי קולות מאחוריי — ההורים של שרון הגיעו. הם נכנסו שלובי ידיים, זוג מבוגר, בקושי זיהיתי אותם. הופתעתי מאוד, אומנם שמעתי עליהם ממנו לא מעט בשנים האחרונות, אך הם כמעט לא הגיעו לשום אירוע שקשור אליו, ובטח לא הלכו שלובי זרועות. היה רגע שבו הרגשתי כאילו נגזר עליי ממש להחליף אותם.

את דני, אביו של שרון, ראיתי רק פעם אחת, בתחילת ההיכרות שלנו, כשביקשתי להיפגש איתו לשיחה אישית לקראת המפגש הראשוני שלי עם שרון. הוא לא מצא זמן להיפגש איתי בביתם, ולכן הייתי צריך להגיע לישיבה שהוא לימד בה, וגם שם הוא היה חסר סבלנות והפגישה לא התקדמה כפי שתכננתי.

את לאה, אימו, דווקא יצא לי לראות כמה פעמים לאורך השנים. הפעם האחרונה שראיתי אותה הייתה בברית של דביר, בנו של שרון. השנים לא היטיבו עימה, והיום זה היה בולט במיוחד; בפניה המזדקנות, בשערה הדליל שהציץ מתחת למטפחת בלויה ובגופה השפוף. ניכר היה שהיא עוברת תקופה לא פשוטה.

אבא של שרון ניגש אליי. "תודה שבאת," אמר ונתן לי חיבוק גדול שנמשך קצת יותר מהרגיל בעבור אדם שחשבתי שבקושי מכיר אותי. אימא של שרון הביטה בי במבט חלול שאמר הכול.

עורכת הדין מטעם הסנגוריה שעמדה לצידם תדרכה אותי בקצרה. "לא מדברים בכלל על העבר," לחשה בקול נוקב. "מדברים רק על עכשיו. השופטים לא יודעים מה היה לפני האירוע הזה, וזה גם לא חשוב. אתה כאן כדי לתת עדות אופי. לא שום דבר מעבר."

הטון שלה היה טון של מפקדת בצבא, ולרגע השתכנעתי שאני צריך לעשות מה שהיא אומרת ולא מה שאני מרגיש. הסתכלתי על פניה ולא הצלחתי להעריך את גילה מרוב מייק־אפ. זה הפחיד אותי לרגע, ופשוט הנהנתי לאות הסכמה. אין לי מושג על אילו עבירות מדובר הפעם.

לפתע עלו בי הרהורים קשים. התמלאתי כעס על עצמי, שלא הייתי נוכח מספיק בחייו של שרון בחודשים האחרונים. הכיתי על חטא. כל אחד המשיך בדרכו, ואומנם תמיד שמרנו על קשר, אבל איך אפשר להעיד על אדם שאין לי מושג מה עבר עליו בשנה האחרונה? לרגע ראיתי את עצמי מבעד לעדשות המצלמות בחדשות הערב, עומד מחוץ למבנה וכל הצופים מביטים בי, מנסים להבין מי אני ולמה באתי לתמוך בפושע.

למרות הכול, בצעדים כבדים, נכנסתי פנימה.

הוא ישב בקדמת האולם מאחורי חלון זכוכית. מבטינו נפגשו מייד. שרון הסתכל עליי לשבריר שנייה והשפיל את עיניו מבושה. גופו נראה צר וכחוש. נזכרתי איך באחד המפגשים האחרונים שלנו, לפני לידת בנו, הוא התגאה בכושר הגופני שלו ובמסת השריר שבנה מאז שחזר לכושר. היו לי שאלות רבות — כמה זמן הוא כבר נמצא כאן במעצר? מה הוא אוכל? האם קר לו? האם הוא ישן?

אור קלוש מהחלון האיר את פניו החיוורות, והדגיש את קמטי הדאגה בצידי עיניו. לרגע ראיתי בו את הנער שהכרתי, מלא חיים ותקווה, אך כעת הוא נראה מבוגר מכפי גילו, צֵל של עצמו. הוא הניח את ראשו בין רגליו ופיו לא הפסיק לנוע. שאלתי את עצמי אם הוא מתפלל או מקלל, אם הוא כועס או מלא אמונה, לא היה לי ברור מה עובר בראשו. למה הוא לא מרים את הראש ומסתכל עליי בחזרה.

במובן מסוים הרגשתי כאילו הוא בגד בי באופן אישי. מה היה הטעם להשקיע בו כל כך הרבה וללוות אותו לאורך כל כך הרבה שנים? שאלתי את עצמי בכעס. הרגשתי איך הדופק עולה ומאיץ בגופי. פעימות הלב החזקות והנמרצות גרמו לי לסחרחורת ונדרשתי לכמה שניות כדי להסדיר את הנשימות שלי. דמיינתי את מרכז העיר — היכן שהיינו נפגשים לפעילות שלנו לפני עשור, במקום הקבוע מול "הפלאפל של דבורה" — והצלחתי להעלות בתוכי גם חמלה. איך זה קרה לו? איך שוב? איזה מסכן הוא!

עכשיו הוא זקוק לי ולשם כך באתי. הרמתי את עצמי והתאוששתי. אסרו עליי להתקרב אליו ולדבר איתו. רחמים הציפו אותי. רציתי לגשת ולחבק אותו. הוא בטח כל כך בודד.

"אלי, מדריך חינוכי של שרון, יעלה לתת עדות אופי." מילותיה של אחת השופטות קטעו את מחשבותיי.

עליתי לדוכן העדים. מבטיהם הנוקבים של הורי התובעת ננעצו בי כמו חץ היישר לתוך הלב. זה הציף אותי. ניסיתי להתעלם מהם ולהתמקד בשרון, שישב מאחורי הזכוכית המחוסמת. בדרך
לדוכן פגשתי בעיניו לרגע קט ולא הצלחתי להבין אם יש בהן חרטה, אשמה או כעס. אולי הוא בכלל לא באמת מתחרט והכול משחק מבחינתו.

הרגשתי איך קולי מתחיל לרעוד. הברכיים כמעט קרסו. התחושה הייתה כמו בתקופת שירותי הצבאי, רגע לפני היציאה לקרב. זכרתי איך ישבנו בתוך הרכב, צפופים, מחכים לפקודת "פעל" כדי להסתער, הגוף רעד אבל כולם היו ממוקדים אך ורק במטרה. כמו אז, גם עכשיו לא חשבתי על הסכנה האפשרית. ידעתי שתכף אוזנק ואצא כמו חיית טרף לבצע את המוטל עליי.

"לא באתי לדבר בכלל על מה שקרה," אמרתי לשופטים ברגע שעליתי לדוכן. "למען האמת, אני גם לא באמת יודע מה קרה."

באופן מנותק לחלוטין מהאירוע העכשווי, סיפרתי לשופטים ולנוכחים על הנער הטוב והרגיש שפגשתי לפני כמה שנים. עצרתי רק כדי לקחת אוויר, והמשכתי לתאר את ההשתתפות של שרון בסדרות השטח, בהתנדבויות ובטיולים. נזכרתי בצחוק שלו כשהיה מצליח לעשות מעשה קונדס לאחד החברים בקבוצה, איך היה עקשן מצד אחד ומאידך תמיד רצה לשמוע את דעתי.

"אני מאמין שאם שרון מודה באשמה ומתחרט על המעשים שלו, יש לו את כל הכלים הנפשיים והפיזיים להתמודד עם ההשלכות של מעשיו. אני מאמין שאפשר לסייע לו להשתקם, לטפל בעצמו ולפתוח דף חדש, לאחר שישלם את המחיר הכבד על מעשיו. אני כאן בשביל שרון. הייתי ואהיה תמיד." דיברתי בקצרה, לא רציתי להוסיף עוד פרטים כדי לא להתבלבל ואולי לפלוט משהו שיבוא לרעתו.

התובעת התעניינה מאוד בקשר בינינו. מייד הבנתי שכנראה הסיטואציה נראית לה לא הגיונית. בטח היא פוגשת עבריינים בכל יום ולא מובן לה מה הקשר שלי לסיפור הזה. היא שאלה מתי הייתה האינטראקציה האחרונה שלנו, ולאחר שעניתי המשכתי לספר לנוכחים איך שרון הוביל התנדבויות בקבוצה, איך ידע לראות את הקושי של האחר ואיך תמיד חיפש דרך לעזור ולסייע.

רציתי להזכיר לכולם שיש בו גם טוב, שהוא בן אדם שלם עם פוטנציאל עצום. רציתי לצעוק בקול כמה קושי הנער הזה עבר עוד בצעירותו, לשתף אותם במקום שבו גדל ואיך למדתי ממנו בעצמי על כוח רצון, אבל שתקתי. זכרתי את ההנחיות של עורכת הדין מחוץ לאולם.

בסיום דבריי, חשתי מבולבל אפילו יותר. עשיתי את המיטב כדי לעזור, אך עדיין תהיתי אם בכלל הייתי צריך להגיע. גם אם חשבתי שאני מכיר אותו, בכל פעם הופתעתי מחדש ממה שעוד יכול לקרות. כשסיימתי, ירדתי מהבמה ויצאתי מהאולם.

עמדתי כמה דקות ליד הדלת הפתוחה וניסיתי להרגיע את ליבי, שעדיין פעם בחוזקה. רציתי לחוש תקווה, להאמין שיש סיכוי שהצלחתי לזרוע גרעין של אופטימיות גם בליבם של האחרים. בזווית העין הספקתי לראות את שרון מסתכל עליי מבעד לזכוכית. שוב לא הצלחתי לזהות אם היה זה חיוך קטן שעלה על שפתיו, או דווקא עווית של אכזבה.