בזכות המבוכה ובגנות הטיח

פתח דבר/מוקי צור

"לברית הכרותה בינינו, לא יוכלו צבאות הימים", כתבה רחל המשוררת. היא התכוונה לברית בין אנשים העוברת מימי הנוער לימי הקץ. אולם אנו מתכוונים לברית בין זמנים ודורות, הנפגשים זה עם זה בזיכרון, בפרשות הדרכים ההיסטוריות ובדרכי ההערה וההארה של דברים שנכתבו.

85 שנים עברו מאז שפרסם ברל כצנלסון שיחה ששוחח עם מדריכי תנועות נוער במסה שנודעה שנים רבות ואז נעלמה מהמצפון הציבורי. אני מבקש להאיר בקצרה על האיש שטבע את האמירה בזכות המבוכה ובגנות הטיח ועל הרקע ההיסטורי למסתו.

* * *

מבקר הספרות החשוב דב סדן, חבר מערכת העיתון "דבר" שבראשה עמד ברל, סיפר שיום אחד גילה שישראל שוחט – מנהיג ארגון השומר, האקטיביסט, הפוליטיקאי, השייח' של השומרים – הוא אחיו של אליעזר שוחט, איש מושב העובדים ואיש הרוח הנחבא אל הכלים (שלימים יערוך את כתבי ברל). זה עומד על במות ומניע אנשים, וזה חי חיי התבוננות; זה איש פעולה וזה איש של שפה ומוסר. אלה אחים? חדשה זו הרעישה

את סדן והוא רץ לספר לברל את גילויו המפתיע.

ברל לא הופתע, כמובן. הוא אמר לסדן: השניים הם איש אחד!

סדן הבין שברל מדבר על עצמו. כיוון שהיה חסיד הפסיכולוגיה שאל אותו: ומה יש בראש של האיש האחד הזה, ישראל ואליעזר?

ברל השיב: הגיהינום.

דומה כי בתשובתו זו התוודה ברל על המתח העצום שבו חי. איש רוח המאמין בחיוניות הפעולה החברתית, חולם ותובע להיות קרוב לאדמה; מחפש ידידות ויחד וחי חיי יחיד. לא מקרה שחתם על מאמריו בשתי חתימות: אורי, כאיש החלומות, וערערי, כאיש המכיר בדידות מהי.

* * *

ברל כצנלסון הנער חי בעיר בוברויסק, שבה פעלה כל קשת הדעות והמפלגות היהודיות. בראשית המאה ה־20 היה חשש שבכל המפלגות פועלים מרגלים של המשטרה החשאית של הצאר. סיפרו שמי שרצה לדעת אם איש זה או אחר הוא מרגל, רק צריך היה לעקוב אחרי ברל: הנער ידע לקרוא אנשים. מי ששוטט עמו עבר את מבחניו. מי ששוטט עם ברל הנער היה איש ישר.

ברל חי בצל מהפכת 1905 – הניסיון שלא צלח להפיל את הצאר. הוא היה פעיל בה ועקב אחרי כישלונותיה הרוחניים והמוסריים, שתוארו בספרות הרוסית. התיאורים עזרו לו לנתח זרמים בתוך התנועות המהפכניות היהודיות ושחררו אותו מהקסם של הקומוניזם. הוא ביקש ממנהיגי המפלגות היהודיות פתרונות לשאלות שהעסיקו אותו והתאכזב מתשובותיהם. מפלגה אחת חתרה להשתלבות היהודים ברוסיה על בסיס אמנציפציה, אחרת הטיפה ליציאה מהירה וכוללת של היהודים מהאימפריה האנטישמית.

נדודיו של ברל בין המפלגות גרמו לו סבל רב. הוא הכיר במדרגתם המוסרית של חלק מהמנהיגים אך לא היה יכול לקבל את דרכם. המבוכה הביאה אותו לחלות. בתוך המחלה קיבל החלטה: לעשות קפיצה נחשונית ולעלות לארץ ישראל בלי לדעת את הפתרונות לחידותיה.

ברל גזר על עצמו שלא לקרוא לאף אחד לעלות ארצה עד שלא יהיה משוכנע בכך בעצמו. לאחותו שביקשה ללכת בעקבותיו שלח רשימה ביבליוגרפית ארוכה. הוא תבע ממנה לקרוא את כל הספרים בה ורק אחר כך לעלות.

כשהגיע לארץ, הוא נכשל בעבודתו החקלאית, אך בסופו של דבר הקים בכנרת גן ירק וכתב יומן חשוב מבחינה חקלאית על מצב הכרובית והבצל (לימים, כשרצה עיתון "השדה" לפרסם את היומן, ברל לא הסכים. הוא לא רצה שיחשבו שהוא מתהדר בפועליותו כאשר כבר היה עסקן). הוא פגש את אהרן דוד גורדון ואת יוסף חיים ברנר, שני מוריו השונים איש מרעהו שקיימו ביניהם ועמו דיאלוג מיוחד במינו. הוא הקים ארגונים לעזרה הדדית, לאחווה בין הפועלים, למאבק משותף, אך עמד בראש מפלגה שלא האמינה במפלגתיות: מפלגת הבלתי מפלגתיים. הוא חשב שהפלגנות היא פרי הגולה ובארץ ישראל אפשר להשתחרר ממנה. הוא האמין בפוליטיקה אחרת. בפוליטיקה הלוחמת נגד העזובה וההפקרות אך שומרת על חירות הרוח של היחידים.

מלחמת העולם הראשונה היתה התקופה הקשה ביותר ליישוב היהודי בארץ בעידן המודרני. חלק ניכר ממנו גורש בידי השלטונות הטורקיים, רבים מתו במגפה וברעב. אלפים נהרגו בקרבות המרים שהתחוללו בין חיל המשלוח האנגלי־אוסטרלי־ניו זילנדי לבין כוחות צבא עות'מאניים וגרמניים בעזה, בירושלים ובגליל. כיצד יתייצב היישוב לנוכח האסון הגדול ולנוכח הבשורה שבהצהרת בלפור?

למרות החורבן, ברל הציב חזון נועז. הוא שרטט אותו בשלושה מאמרים. במאמר הראשון, "החלוץ", הדגיש כי גורלה של החברה בארץ טמון ביחידים, שיבחרו להתחבר לגרעין חלוצי ויהפכו את הקושי למנוף מוסרי המסוגל לכונן חברה אחרי חורבן. יחידים שייצרו יחד. במאמר השני, "מבפנים", התמקד בחיים הציבוריים שירקמו העולים והיישוב הפועלי, בתיקון חברתי שיבשיל למשטר חברתי לדוגמה. במאמר השלישי, "לקראת הימים הבאים", קבע כי המפה לחידוש החיים היהודיים והציונות מצויה לא רק בשורשי עבר ובמאבק בתנאים של ההווה, אלא גם בחיקו של העתיד.

* * *

אחרי שכתבה אניטה שפירא את ספרה הנהדר על ברל ("ברל: ביוגרפיה", עם עובד, 1980), נקראנו ישעיהו ליבוביץ ואני לדבר על ברל. הלכתי לליבוביץ לשאול אותו על דעתו על ברל. ידעתי את חומרת דעתו על ענייני ציבור. הוא פגש אותי במאור פנים והעיר הערה אחת:

ברל היה פוליטיקאי.

נחרדתי, כי ידעתי שליבוביץ בשלב זה היה קטגור של החיים הפוליטיים במדינה.

כשהגיע הערב שבו היינו צריכים לדבר, הצגתי את ליבוביץ בפני הקהל כאיש המייצג את פניה החמורות של היהדות, והוא קם ואמר:

ברל היה פוליטיקאי, אך היה פוליטיקאי שהרהר וערער על אודות מקצועו. בן־גוריון היה פוליטיקאי שלא הרהר וערער על אודות מקצועו.

את להבת ביקורתו הקדיש ליבוביץ לבן־גוריון, ועל ברל – שתק. בסוף הערב סיפר לי כי כשעלה ארצה כאיש צעיר פנה אליו ברל וביקש ממנו שיהיה המורה שלו לתלמוד.

גורדון וברנר, מוריו הרוחניים של ברל, הם שאותתו לו כי במקצוע הפוליטיקה אדם עלול ליפול קורבן ליצרים המלווים אותו - תאוות השלטון והארוס, שעלולים בקלות להיהפך ממחוללי אנרגיה יצירתית למאוויים שטניים. אזהרות אלה ליוו אותו. אחרי מלחמת העולם הראשונה, כשהחליט להקדיש את חייו לפעילות ציבורית, הקים ביפו קומונה חקלאית לפועלים חקלאיים ולפוליטיקאים. הוא היה משוכנע שהחקלאי החי את הטבע ועובד בו יוכל לשלב פוליטיקה עם מוסר אנושי.

* * *

את החיבור שנודע כ"בזכות המבוכה ובגנות הטיח" הפנה ברל למדריכי תנועות הנוער ונשא אותו בפניהם ב־8 ביולי 1940. הוא כתב אותו באחת השעות האפלות בהיסטוריה, בזמן שהנאציזם צעד מניצחון לניצחון. צרפת אך זה נכנעה בפני הגרמנים ויצרה את וישי, מדינת החסות למגף הנאצי. סוריה ולבנון, שהיו תחת שלטון צרפתי, קיבלו על עצמן את מרותה של צרפת הנכנעת. בצפון אפריקה התנהלו קרבות מרים. החרדה בארץ היתה גדולה. המפעל הציוני עמד בסכנה.

אמנם השמדת היהודים השיטתית טרם התחילה, אך ברל ראה את הסכנות בבירור. כאשר נפוצה הידיעה על הברית בין סטלין להיטלר באוגוסט 1939, הקונגרס הציוני היה מכונס בבזל. היה ברור כי עומדת לפרוץ מלחמה, ושליחי ארץ ישראל נחפזו לשוב ארצה. הם נתבקשו לעשות כן על ידי התנועות ועל ידי משפחותיהם. ברל זעם. הוא טען כי על השליחים להישאר עם יהודי הגולה ולחיות עם הקהילות אפילו במחיר המוות. באותה עת, אנגליה הקפיטליסטית אך הדמוקרטית עמדה לבדה מול גרמניה. בשל הברית בין רוסיה הסובייטית לגרמניה, הרבה תנועות שמאל היססו: האם עליהן להיאבק בנאצים?

שנה קודם לכן קרא ברל לתנועות הקיבוציות להתאחד. הוא היה מודע לשורשיהן השונים אך חש כי העתיד מחייב. את הדיונים על איחוד התנועות פרסם בספר. הוא נכשל במאמציו, והתנועות לא רק סירבו להתאחד, אלא גם תבעו ממנו לגנוז את הספר. ברל סיכם את הניסיון הזה במשפט קשה: לדבר אל הקיר. מול הוודאויות שבמחלוקות הוא ציין את הסיכוי. מול הדוֹגמות התובעות מכל חברי התנועות לבנות קולקטיביות רוחנית, הוא העמיד את המחשבה החופשית ואת השיתוף שבמעשה.

אף שלא נשא אז בתפקידים רשמיים, ברל היה באותם ימים מנהיג ומצפון ליישוב בארץ. הוא היה חבר בהנהלת הקרן הקיימת, אך סירב, למרות הלחץ מצד אנשי תנועתו, להיות חבר בהנהלת הסוכנות היהודית - הממשלה הבלתי רשמית של היישוב. הוא היה עורך עיתון וערך ספרים. הוא ייסד את הוצאת הספרים עם עובד, ובספר שפתח את המפעל ב־1942, "ספר הגבורה", כתב שהציונות עומדת בין קידוש השם למשיחיות השקר. היא נמדדת ביכולתה להתמודד עם המציאות, כדברי רחל המשוררת, "כאן על פני אדמה – לא בעבים, מעל".

במקום אחר סיפר ברל שב־1912 היו כולם בטוחים כי הזמן עובד לטובת החזון הציוני. עולים צעירים הגיעו ורעננו את שורות החלוצים הנבוכים והעייפים. הכול היו משוכנעים כי העולם צועד לקראת תיקונו. ואז – התנפצו הוודאויות הקלות והחלה המלחמה הגדולה, מלחמת העולם הראשונה.

כאן, בתקופת המסה שלנו – בראשיתה של מלחמת העולם השנייה – המצב היה שונה. הכול ידעו כי הם נתונים בתוך סופה מאיימת, ועל כן, קבע ברל, אין לטייח את המציאות. יש מקום למבוכה. אין לסגוד לה, לא תמיד היא קולעת לאמת, אך יש להעדיף אותה, למרות הכאב, משום שאינה מעגלת פינות ואינה מעניקה שלווה. מול הקומוניזם והפשיזם הבטוחים בדרכם, הציונות מעדיפה את המבוכה על הטיח.

המבוכה היא אמירת לא ליוהרה הריקה. אך האם היא פולחן הזהירות? האם היא תירוץ של אי־עשייה? ברל ענה על כך בסיפורו של ישראל בלקינד, איש ביל"ו, המורד בשלטון פקידי הברון רוטשילד בסוף המאה ה־19, הפדגוג הנלהב שביקש להקים בית ספר שיחנך לחיי משכילים עברים החיים כרועים בדואים ארץ ישראלים, שהביא לארץ יתומים אחרי פרעות קישינב ואחרי מלחמת העולם הראשונה. אף כי בלקינד נכשל בכל יוזמותיו, כתב ברל, הוא לא כשל בראשוניות. מפעליו סימנו דרך למפעלים שקמו בעקבותיו. באי־זהירותו פתח פֶֶתח למפעל עליית הנוער שקם שנים אחר כך ושינה גורלות.

המבוכה שברל מדבר עליה אינה משתקת. היא אינה קריאה לאי־עשייה.

את טענתו השנייה במסה כיוון ברל אל הציבור החרדי. באותם ימים, המיסיון הנוצרי בארץ ישראל פעל בלהט לגיוס תלמידים יהודים. הוא הצליח בכך בשל המצוקה הכלכלית של חלקים מהיישוב. החרדים, שהתנגדו נחרצות לבתי הספר העבריים הציוניים, לא נאבקו במיסיון העוקר ילדים יהודים מעמם. ברל ביקש להצביע על הפער הזה; צירוף של פונדמנטליזם עיוור עם סתגלנות משתקת.

המבוכה שברל מדבר עליה פותחת שאלות. היא תובעת חיפוש ער אחרי האמת, ניסיון לראייה רחבה. היא איננה התחמקות מעמדה או מיוזמה.

* * *

ברל ידע על השואה ונפטר לפני היווסדה של מדינת ישראל. הוא האמין כי מדינה תקום אך הביע את היסוסיו אם תוכל להתקיים, קודם כל בגלל התהומות הרובצות בין מייסדיה. בן־גוריון ראה בו מורה. לא תמיד הם הסכימו. ברל חשב שבן־גוריון הוא האיש שיכול לחולל את התמורה הפוליטית החיונית. כשנודע לבן־גוריון שברל נפטר, הוא התעלף.

כמה חודשים לפני הירצחו נשא יצחק רבין דברים באזכרה לברל בבית הקברות בכנרת. למהפכה האמריקאית, אמר רבין, היו מצביא ומורה: וושינגטון וג'פרסון. מדינת ישראל, לעומת זאת, קמה בלי מורה, והיעדרו מורגש מאוד. בצמד הדרוש כל כך לעתידה של המדינה, אמר רבין, הוא מתנדב להיות המצביא... ולא ידע.