קרנאקי נופף לעברי בחיבה באגרופו כשנכנסתי באיחור. לאחר מכן הוא פתח את הדלת אל חדר האוכל והכניס את ארבעתנו, גֶ'סוֹפּ, אָרְקרָייט, טיילור ואותי, לאכול ארוחת ערב.
כמו תמיד אכלנו לשובע, וכמו תמיד, קרנאקי היה שקט למדי במהלך הסעודה. בסופה, התיישבנו במקומותינו הרגילים עם יין וסיגרים בידינו, וקרנאקי, לאחר שהתרווח בכורסתו הגדולה, פתח ללא הקדמה.
"ממש עכשיו חזרתי מביקור נוסף באירלנד", הוא אמר. "וחשבתי שאתם תתעניינו בחדשות שהבאתי איתי. חוץ מזה, אני חושב שהדברים יהיו יותר ברורים לי אחרי שאספר את כל הסיפור. עם זאת, אני קודם כול חייב לומר לכם שעד עכשיו אין לי שמץ של מושג מה התרחש. נתקלתי באחד המקרים המשונים ביותר של רדיפה על טבעית, או מעשה קונדס, שאי פעם נקרה בדרכי. עכשיו תקשיבו.
ביליתי את השבועות האחרונים בטירת אֵיְסְטְרִי, כשלושים ושניים קילומטרים צפון מזרחית לגּוֹלְוֵי. קיבלתי מכתב לפני כחודש ממר סידק. טָאסוֹק, אשר כפי שהתברר, קנה אותה לאחרונה ועבר לגור בה, והופתע לגלות שרכש נדל"ן משונה למדי.
כשהגעתי, הוא פגש אותי בתחנה על עגלה קלה דו גלגלית, והסיע אותי אל הטירה, שאותה, אגב, הוא כינה 'הצריף'. גיליתי ממנו שהוא 'מתכלב' שם עם אחיו הקטן ואמריקאי נוסף, שעשה רושם של חצי משרת, חצי בן לוויה. נראה היה שכל המשרתים עזבו בבת אחת, כמו שאומרים, ועכשיו הם עשו הכול באופן עצמאי, בעזרתם של כמה שכירים.
במאמץ משותף, שלושתם פרסו שולחן דל, ובמהלך הארוחה טאסוק סיפר לי את כל צרותיו. זה היה עניין יוצא דופן לחלוטין, שונה מכל מה שיצא לי להתמודד איתו, אפילו לעומת חקירת הזמזום שהייתה גם היא מוזרה מאוד.
טאסוק פתח היישר מאמצע הסיפור. 'יש לנו חדר בצריף הזה', הוא אמר, 'שומעים בו שריקה נוראית לגמרי, כאילו הוא רדוף. השריקה יכולה להתחיל בכל רגע, אתה אף פעם לא יודע מתי, והיא ממשיכה עד שהפחד אוחז בכולך. כל המשרתים ברחו, כמו שאתה יודע. זו לא שריקה רגילה, וזו לא הרוח. חכה עד שתשמע את זה'.
'כולנו נושאים אקדחים', אמר הילד וטפח על כיס המעיל שלו.
'עד כדי כך?' שאלתי, והילד המבוגר יותר הנהן.
'היא אולי חלשה', הוא ענה, 'אבל חכה שתשמע אותה. לפעמים אני חושב שזה איזה שד, וברגע הבא אני בטוח שמישהו עובד עליי'.
'למה?׳ שאלתי. 'מה יש להרוויח מזה?'
'אתה מתכוון', הוא אמר, 'שבדרך כלל יש סיבה טובה לעבוד על אנשים בעזרת תכסיסים מתוחכמים. אז אני אגיד לך. יש אישה במחוז הזה שקוראים לה העלמה דוֹנָאהיוּ, והיא הולכת להיות אשתי בעוד חודשיים מהיום. היא יפיפייה שאין דברים כאלה, וממה שאני רואה, הכנסתי את הראש לקן צרעות אירי. יש כאן קרוב לעשרה אירים צעירים, חמי מזג, שחיזרו אחריה בשנתיים האחרונות, ועכשיו כשהגעתי וסגרתי את הסיפור מבחינתם, הם עצבניים עליי מאוד. אתה מתחיל להבין לאן זה הולך?'
'כן', אמרתי. 'במעורפל, אבל אני לא מבין איך זה קשור לחדר'.
'אז ככה', הוא אמר. 'כשסגרתי את הכול עם העלמה דונאהיו, חיפשתי מקום לגור, וקניתי את הצריף הקטן הזה. זמן מה לאחר מכן, בזמן שאכלנו ארוחת ערב, סיפרתי לה שהחלטתי להתמקם כאן. ואז היא שאלה אותי אם אני לא מפחד מהחדר השורק. אמרתי לה שכנראה זרקו לי אותו בחינם כתוספת, כי זו פעם ראשונה שאני שומע עליו. כמה מהידידים שלה היו שם וראיתי אותם מחייכים אחד לשני. גיליתי, אחרי שחקרתי קצת, שכמה אנשים קנו את המקום הזה בעשרים ומשהו שנים האחרונות. והוא תמיד הועמד למכירה שוב אחרי תקופת הניסיון.
טוב, אז החבר'ה התחילו לעקוץ אותי קצת, והציעו התערבות אחרי ארוחת הערב, שאני לא אישאר שישה חודשים במקום הזה. הבטתי על העלמה דונאהיו פעם או פעמיים בשביל לוודא שאני מבין נכון את הטון של השיחה, אבל ראיתי שהיא לא התייחסה לזה כאל בדיחה, בכלל לא. סיבה אחת לכך הייתה נימת הלעג באופן שבו הם זרקו לי הערות, וסיבה נוספת הייתה האמונה שלה שאכן יש משהו בכל הדיבורים על החדר השורק.
אבל אחרי ארוחת הערב, עשיתי מה שאני יכול בשביל להחזיר להם. קיבלתי את כל ההימורים שלהם ווידאתי שהתנאים ברורים והסכומים גבוהים. נראה לי שכמה מהם הולכים להיפגע חזק אם אני לא אפסיד, ואני לא מתכוון להפסיד. זה כל הסיפור'.
'לא בדיוק', אמרתי לו. 'כל מה שאני יודע כרגע הוא שקנית טירה עם חדר שיש בו מוזרות כלשהי ושהתעסקת קצת בהימורים. אני גם יודע שהמשרתים שלך נבהלו וברחו. ספר לי קצת על השריקה'.
'אה, זה!' אמר טאסוק, 'זה התחיל בלילה השני שלנו כאן. בדקתי את החדר כמו שצריך, לאור יום, כמו שאתה מבין, כי השיחה באֶרְלְסְטְרֵי, איפה שהעלמה דונאהיו גרה, גרמה לי לתהיות. אבל הוא לא היה שונה מכמה חדרים אחרים באגף הישן, אולי רק בודד יותר. אבל יכול להיות שזה רק בגלל מה שמספרים עליו, אתה יודע.
השריקה התחילה בערך בעשר, במהלך הלילה השני, כמו שאמרתי. טום ואני היינו בספרייה כששמענו שריקה מוזרה למדי שהגיעה מהמסדרון המזרחי. החדר נמצא באגף המזרחי, אתה יודע.
הינה הרוח הארורה ההיא! אמרתי לטום. חטפנו את העששיות מהשולחן, ועלינו למעלה לבדוק. אני אומר לך, אפילו בזמן שהלכנו במסדרון, היה לי מחנק בגרון מרוב שזה היה מוזר. כמו סוג של מנגינה, אבל זה הרגיש כאילו השטן או איזה משהו מקולל צוחק עליך, ומתכוון לקפוץ עליך מאחורה. ככה זה גורם לך להרגיש.
כשהגענו לדלת, לא חיכינו. פתחנו אותה לרווחה, ואז הקול של הדבר הזה פגע לי ישר בפרצוף. טום אמר שהוא חטף את זה באותה צורה, הוא הרגיש המום ומבולבל. הסתכלנו סביבנו ותוך זמן קצר היינו כל־כך לחוצים שפשוט התפננו משם ונעלתי את הדלת אחרינו.
ירדנו למטה ושתינו כוסית מחוזקת. ואז חזרנו לעצמנו, והתחלנו לחשוב שעבדו עלינו כמו שצריך. לקחנו מקלות ויצאנו אל אדמות הטירה מתוך מחשבה שבסופו של דבר אלה תכסיסי רפאים של כמה מהאירים הארורים האלה. אבל אפילו ענף לא זז בחוץ.
חזרנו אל הבית ועברנו בכולו ואז ביקרנו שוב בחדר. אבל פשוט לא יכלנו לעמוד בזה. ברחנו החוצה בריצה ונעלנו שוב את הדלת. אני לא יודע איך להסביר את זה במילים, אבל הייתה לי תחושה שעמד מולי משהו מאוד מסוכן. אתה יודע, הסתובבנו עם נשק מאז!
ברור שלמחרת הפכנו את החדר כמו שצריך, ואחר־כך את כל הבית. אפילו חיפשנו ברחבי הקרקעות, אבל לא היה שום דבר מוזר. עכשיו אני לא יודע מה לחשוב, חוץ מזה שקול ההיגיון אומר לי שזו תוכנית של האירים המשוגעים האלה לגרום לי לאבד את העשתונות׳.
'עשיתם משהו מאז?' שאלתי אותו.
'כן', הוא אמר. 'השגחנו מחוץ לדלת של החדר בלילות והסתובבנו מסביב לבית, ובדקנו בנקישה את הקירות והרצפה של החדר. עשינו כל מה שיכולנו לחשוב עליו וזה מתחיל לעלות לנו על העצבים, בגלל זה קראנו לך'.
עד אז הספקנו לסיים את הארוחה. כשקמנו מהשולחן, טאסוק קרא לפתע: 'ששש! תשמע!'
השתתקנו מייד וכרענו אוזן. ואז שמעתי אותה, שריקה הומה ובלתי רגילה, מפלצתית ולא אנושית, שנישאה מאי שם, דרך המסדרונות לימיני.
'בשם האל', אמר טאסוק, 'ואפילו לא החשיך עדיין! שניכם, תפסו את הנרות האלה ובואו איתי'.
תוך כמה רגעים, כבר היינו מחוץ לחדר והתחלנו לרוץ במעלה המדרגות. טאסוק פנה לתוך מסדרון ארוך ואנחנו בעקבותיו, מסוככים על הנרות שלנו תוך כדי ריצה. ככל שהתקרבנו, נדמה היה שהקול ממלא את כל המסדרון עד שכבר הרגשתי כאילו האוויר כולו פעם תחת עוצמתו של איזה כוח אדיר ומופקר. זו הייתה תחושה של טומאה ממשית, כמו שאומרים, של מפלצתיות שהקיפה אותנו.
טאסוק פתח את הדלת עם המפתח, ואז, תוך שהוא דוחף אותה עם הרגל, קפץ אחורה ושלף את אקדחו. ברגע שהדלת נפערה לרווחה, הקול היכה בנו באופן שלא ניתן להסביר לאדם שלא שמע אותו, בטון מסוים, אישי להחריד, כאילו שם, באפלה, יכולת לתאר את החדר מתנדנד וחורק בצהלה מטורפת ומבחילה לצלילי התרועות והשריקות וההמיה של עצמו. העמידה וההאזנה הובילו להבנה. זה כמו שמישהו היה מראה לכם לוע של בור רחב לפתע ואומר: זה הגיהינום. ואתם יודעים שהוא דובר אמת. עכשיו אתם מבינים, אפילו במעט?
לקחתי צעד אחד אל תוך החדר, החזקתי את הנר מעל הראש שלי והבטתי סביב בזריזות. טאסוק ואחיו הצטרפו אליי, והמשרת נעמד מאחור, וכולנו החזקנו את הנרות גבוה מעלינו. הוחרשתי בידי השריקה הנמוכה והנוקבת, ואז, שמעתי אותו היטב באוזניי, משהו כאילו אמר לי: 'תברח – עכשיו! עכשיו! עכשיו!'
כמו שאתם יודעים, אני אף פעם לא מתעלם מדברים כאלה. לפעמים זה לא יותר ממתח, אבל כמו שאתם זוכרים, אזהרה כזו בדיוק הצילה אותי בחקירת הכלב האפור, ובניסויי האצבע הצהובה, ובמקרים נוספים. ובכן, הסתובבתי במהירות אל האחרים. 'החוצה!' אמרתי. 'בשם האל, החוצה, עכשיו'. ותוך רגע הם היו במסדרון.
צרחה מתמשכת ובלתי רגילה החלה להשתלב עם השריקה המחליאה ואז, בבת אחת, דממה מוחלטת השתררה. טרקתי את הדלת ונעלתי אותה. לאחר מכן לקחתי את המפתח והבטתי סביב על השאר. הם היו חיוורים למדי ואני מתאר לעצמי שגם אני נראיתי כך. וזמן מה עמדנו שם בדממה.
'בואו למטה ונשתה קצת ויסקי׳, אמר לבסוף טאסוק שהשתדל לשמור על קול רגוע, והחל להוביל אותנו מטה. אני הייתי המאסף וודאי שכולנו זרקנו מבטים לאחור. כשירדנו למטה טאסוק העביר בינינו את הבקבוק. הוא לגם בעצמו והטיח את הכוס על השולחן. לאחר מכן התיישב בקול חבטה.
'זה נהדר שיש לך דבר כזה איתך בבית, כן!' הוא אמר. ומיד הוסיף, 'מה לעזאזל גרם לך לדחוף אותנו החוצה ככה, קרנאקי?'
'נדמה היה לי שמשהו אומר לי לצאת, ומייד׳, אמרתי. 'נשמע טיפשי, כמו אמונה תפלה, אתה יודע, אבל כשאתה מתעסק בדברים כאלה אתה חייב לשים לב לגחמות מוזרות ולהסתכן שיצחקו עליך'.
אז סיפרתי לו על העניין עם הכלב האפור, והוא הנהן בלי הפסקה. 'כמובן', אמרתי, 'אולי אלה רק תעלולים שטותיים של מי שמייחלים להיות יריביך, אבל ככל שהדבר נוגע לי, אני הולך לשמור על ראש פתוח, אני מרגיש שיש כאן משהו מחליא ומסוכן בכל הסיפור הזה'.
דיברנו עוד זמן מה ואז טאסוק הציע ביליארד, שאותו שיחקנו ללא חשק, עם אוזן אחת לעבר הדלת, כמו שאומרים, למקרה שישמע קול. אבל שום קול לא נשמע, ולאחר מכן, אחרי ששתינו קפה, הוא הציע ללכת לישון מוקדם ולבחון כמו שצריך את החדר למוחרת.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
