מעולם לא היינו ילדים

מבוא

בֶּרט בדיחי לבית אֶלזוֹן (Elzon) נולדה במרס 1932 בליוֹן שבצרפת, וכאשר פרצה מלחמת העולם השנייה הייתה כבת שמונה שנים. בזמן המלחמה הוסתרה בֶּרט אצל הגברת מארי מָסוֹנה (Marie Massonnat) בכפר נידח בהרי האלפים הצרפתיים על גבול איטליה. המקרה של בֶּרט כמובן אינו המקרה היחיד של הצלה במרחב הכפרי בזמן מלחמת העולם השנייה, אלא הוא אופייני למספר רב של ילדים יהודים שמצאו מקלט בקרב משפחות מהמגזר הכפרי ובזכותן ניצלו. מרוב המחקרים בנושא ההצלה בצרפת עולה כי המגזר הכפרי תרם יותר מכל חלק אחר באוכלוסייה להצלת ילדים יהודים בפרט ויהודים נרדפים בכלל. יש גם לציין שעל־אף המידע הזה, עד כה לא יוחד מחקר מעמיק שיסביר למה דווקא משפחות של איכרים, ולעיתים המשפחות העניות שבהן, תרמו את המרב להצלת יהודים.

לפני מלחמת העולם השנייה מנתה האוכלוסייה היהודית בצרפת כ־320,000 נפש והייתה ברובה עירונית. הריכוז הגדול ביותר של כשני שלישים ממנה — כ־200,000 נפש — היה בבירה פריז ובפרווריה. שאר יהודי צרפת היו מפוזרים בערים גדולות אחרות, כגון מרסיי וליוֹן — מקום המגורים של בֶּרט ומשפחתה — או ביישובים גדולים פחות, כגון לֶנס (Lens) ולימוֹז' (Limoges). היישוב היהודי בצרפת התחלק לשתי קבוצות עיקריות: כמחצית מן היהודים היו מהגרים שהגיעו ברובם אחרי מלחמת העולם הראשונה, כדוגמת משפחתה של בֶּרט, וקשריהם עם המגזר הכפרי ועם אזורי הסְפָר היו מעטים. עם החצי האחר נמנו יהודים ותיקים בעלי אזרחות צרפתית של כמה דורות ובעלי שורשים עמוקים יותר במדינה. רבים מהם נהגו לנסוע לחופשות ולמקצתם היו בתי קיץ באזורים הכפריים, ולכן עם פרוץ המלחמה הייתה לרבים נקודת נסיגה מחוץ לעיר. הם היו מקושרים יותר מבחינה חברתית ומודעים יותר למנהגים המקומיים ולמעשה הכירו טוב יותר את האוכלוסייה הכפרית. יהודי פריז בעלי האזרחות הצרפתית היו הראשונים שעזבו את העיר מיד אחרי פלישתה של גרמניה, והם נקלטו במגזר הכפרי. היציאה מפריז ופיזורה של שאר האוכלוסייה היהודית שמקורה בעיר הבירה נמשכו עד סוף המלחמה, ולכן בשחרור נותרו בעיר רק 20,000-30,000 יהודים.

המסורת של חינוך ילדים בבתי משפחות איכרים בכפר

עוד לפני המלחמה, במכלול המרכיבים של הזהות הלאומית היללו את המגזר הכפרי כמייצג הרוח הצרפתית האמיתית, כבעל שורשים עמוקים בקרקע, כמצמיח הצרפתיוּת האותנטית והאופי הלאומי. לכפר יוחסו גם תכונות ייחודיות לריפוי חוליי המרחב העירוני התעשייתי, שנחשב מנוון. באותה העת רווחה האמונה ביכולתה של האוכלוסייה הכפרית לחנך לערכים רצויים, הרחק מפיתויי העיר הגדולה. כבר במאה התשע־עשרה התפתח הנוהג לשלוח ילדים מרקע סוציו־כלכלי נמוך למשפחות אומנה באזורים הכפריים כדי שיתחנכו על ערכי העבודה והמשפחה באוויר הצח וייהנו מתזונה בריאה. המגמה של האדרת הכפר התעצמה עוד יותר בעקבות עלייתו לשלטון ביוני 1940 של המרשל פיליפ פֵּטָן (Philippe Pétain). הוא עמד בראש ממשל וישי וכונן "מהפכה לאומית". רעיון המהפכה הלאומית היה מבוסס על טיפוח ערכים נוצריים שמרניים ומדיניות של "שיבה לאדמה", כלומר חזרה לחקלאות, לייעור ולעבודת כפיים כדי לרפא את האומה הצרפתית מחולייה.

מגמה זו השתלבה בגישה של השירות לרווחת הילד (Assistance publique), המוסד הלאומי שהיה מופקד מטעם המדינה על הטיפול בילדים עזובים, יתומים ומשוטטים ובילדים שנמנע מהוריהם למלא את תפקידם ההורי. מסוף המאה התשע־עשרה נהג הארגון למסור את אותם הילדים למשפחות אומנה באזורים כפריים או הרריים, בהם גם ילדים שסבלו מבעיות רפואיות כגון אסתמה, אשר נשלחו לאזורי ההרים למטרות ריפוי. לכל משפחת אומנה הוקצבה קצבה חודשית לכיסוי הוצאות המחיה וגידול הילד. לכן היו משפחות לא מעטות, רבות מהן משפחות של איכרים עניים, שפתחו את בתיהן כדי שיוכלו להשלים את פרנסתן באימוץ כמה ילדים בו־בזמן.

פינוי משפחות מאזורי קרבות ומהערים הגדולות לפנים הארץ

לכפר נוספה משמעות מיוחדת גם לאוכלוסייה היהודית מיד עם פרוץ המלחמה, וכך נוצר המפגש בינה ובין המגזר הכפרי. היהודים נאלצו להתאים את עצמם לחוקים המפלים, שהורידו אותם למעמד של אזרחים מסוג נחות, ולנישול ההדרגתי מרכושם. הם נאלצו להסתגל למקומות יישוב שונים ולאורחות חיים לא מוכרים בעקבות התהליך שבעטיו נאלצו לעזוב את מקומות מושבם הקבועים בערים הגדולות ולהתפזר על פני כל שטחה של צרפת. שלא כמו תהליך הריכוז בגטאות שקרה במזרח אירופה, בצרפת ברחו היהודים ממרכזי הערים והתפזרו. הם נפוצו בעיקר במגזר הכפרי, שתרם להצלתם גם אם בתוך כך נוצר פיצול של המשפחות.

כאשר הכריזו צרפת ובריטניה מלחמה על גרמניה הנאצית בעקבות פלישת הוורמכט לפולין ב־1 בספטמבר 1939, עוד לפני פרוץ הקרבות בפועל, החלה הממשלה לְפַנות תושבים מאזורי הגבול שהיו עתידים להיות לשדות קרב ולמוקדי הפגזות. הראשונים שפונו היו תושבי חבלי הארץ אלזס ולורן, על קהילותיהם היהודיות, והם עברו ליישובים במרכז צרפת. כעבור זמן, לאחר ששטחים אלה נכבשו בידי הגרמנים, הורשו רוב התושבים לשוב לבתיהם, חוץ מהיהודים — הם נאלצו להסתגל למושבם החדש בפנים הארץ.

בד בבד החל גם פינוי ילדים ממרכזי הערים הגדולות בשל הפגזות, מחסור במצרכי מזון ובעיות משפחתיות. ארגון יהודי להצלת ילדים בשם אוז"ה (Œuvre de secours aux enfants, OSE) פינה את הילדים והנערים ממוסדותיו באזור פריז למחוזות נידחים כגון קרֶז (Creuse) וקוֹרֶז (Corrèze) בקרבת העיר לימוֹז'. תנועת הנוער הצופים היהודים של צרפת (Éclaireurs israélites de France, EIF) פתחה אף היא כמה בתי ילדים בדרום המדינה. בתי הילדים האלה השתלבו בסביבה הכפרית גם בזכות המגמה המוצהרת של מנהליהם לחנך לאור ערכי השיבה לאדמה ולקרב את הילדים לעבודה יצרנית בחקלאות ובענפי מלאכה. ארגוני סעד יהודיים אחרים, בהם ועד אָמלוֹ (Amelot), נרתמו לפינוי ילדים יהודים מפריז כדי להעבירם למוסדות ולמשפחות אומנה באזורים הכפריים.

מגמה זו התגברה עם ריבוי המעצרים שהושתו ראשית על הגברים היהודים בצפון המדינה החל משנת 1941. בעקבות אותם גלי מעצרים נאלצו נשותיהם, שנותרו בגפן, לפרנס את משפחותיהן בכוחות עצמן. כמה מהן דאגו לשלוח את ילדיהן למקום מבטחים עוד לפני האקציות ההמוניות באביב 1942, שבעקבותיהן התגברה תופעת בריחת היהודים. בשלב הראשון נסוגו לדרום המדינה, שֶׁכּוּנה "האזור החופשי" ובו עדיין לא שלטו הגרמנים. אך כיוון שהמשטרה הצרפתית הכפופה לממשל וישי ערכה מעצרים בכוחות עצמה גם שם, בלא עזרה מן הגרמנים ובלא נוכחותם, החלו היהודים לנטוש גם את מרכזי הערים באזור הדרום ולנדוד לכפרים נידחים בפנים הארץ שלא היו מאוישים בכוחות שיטור רבים. בכמה מחוזות אסרו השלטונות על היהודים לשהות במרכזי הערים, ולכן הם נאלצו לסגת לאזורים פנימיים ונידחים יותר.¹

מצב הכפר ותנועת ההתנגדות לנאצים

היהודים שנפוצו במגזר הכפרי נתקלו במצב עגום. הכפרים היו במצב של דעיכה ונטישה, עברו תהליך של הידלדלות אוכלוסין וסבלו ממחסור בכוח אדם. על כן נוצר ביקוש רב לידיים עובדות, בעיקר בעונות הבוערות, וגם היו אפשרויות דיור בשפע. זאת משום שעם פרוץ העימות הצבאי החדש ב־1939 עדיין לא הספיק המגזר הכפרי להתאושש מן המכה שספג במלחמת העולם הראשונה, "המלחמה הגדולה" של 1914-1918, שבה נהרגו כשני מיליון גברים, בעיקר בני איכרים מן האזורים הכפריים. אלה איישו את יחידות חיל הרגלים הקדמיות שלחמו בקווי החזית הראשונים מול האויב הגרמני. נוסף על החללים הרבים שנפלו בקרב היו גם פצועים רבים שלא התאוששו מפצעיהם, כדוגמת בעלה של הגברת מָסוֹנה, מצילתה של בֶּרט, שהלך לעולמו אחרי תום המלחמה בגלל חבלות שספג בזמן המלחמה. לחללי מלחמת העולם הראשונה נוספו חללי המערכה החדשה, שנפתחה ב־1939 עם הכרזת המלחמה של צרפת ובריטניה על גרמניה הנאצית. נוסף על הנופלים לקחו הגרמנים בשבי יותר מ־1.5 מיליון שבויי מלחמה צרפתים, שגם רבים מהם השתייכו למעמד האיכרים. לכן זיכרון קרבות מלחמת העולם הראשונה לצד חוויות המערכה החדשה במגזר הכפרי התאפיין באיבה עזה לאויב הגרמני — משפחות שכולות, אלמנות, יתומים ונפגעים בגוף ובנפש עדיין לא סלחו לגרמנים על הקורבן האדיר ששילמו על שתי המלחמות.

ההערצה שמקצת הצרפתים הרעיפו על המרשל פֵּטָן, גיבור קרב וֶרדָן (Verdun) מ־1916, התחלפה עד מהרה באיבה כלפיו. במגזר הכפרי התגברה האיבה לנוכח חוסר יכולתה של הממשלה להחזיר את השבויים למולדתם ולנוכח מדיניות ההחרמה של מוצרי המזון והתוצרת החקלאית שנלקחו מהכפריים הצרפתים כדי להאכיל את האוכלוסייה בגרמניה. איבה זו התעצמה עוד יותר כאשר שלטונות וישי החלו בגיוס צעירים לעבודת כפייה בגרמניה (Service du Travail Obligatoire, STO), החל משנת 1942. גיוס החובה העצים אף יותר את המחסור בידיים עובדות בחקלאות, והדבר הגביר את חוסר שביעות הרצון מהממשל ועורר ביקורת כלפיו. ראש הממשלה פייר לָוָל (Pierre Laval) ידע שחוק גיוס החובה לעבודת כפייה בגרמניה נעשה הספָּק העיקרי להתנגדות לגרמנים וכן לממשל וישי. הצעירים ברחו להרים וליערות והקימו בהם בסיסי התנגדות שנקראו "מָקי" (maquis) ומהם יצאו ללחימת גרילה נגד הכוחות הגרמניים. בכמה כפרים עמדו אחוזי ההשתמטות מהיציאה לעבודה בגרמניה על 80 אחוזים ממקבלי צו ההתייצבות, ובתודעה העממית הצטייר הגירוש לעבודת כפייה כשווה ערך לגירוש היהודים "למזרח".

על רקע המחאה הגוברת נגד ממשל וישי צפו ועלו אל פני השטח מסורות מקומיות של התנגדות לשלטון המרכזי. באזור סָבוּאָה (Savoie), שבו הוסתרה בֶּרט, התעוררה שוב הדרישה להתאחד עם איטליה במקום עם צרפת. באזור שַמבּוֹן־סוּר־ליניוֹן (Chambon-sur-Lignon) התעורר הזיכרון של רדיפת הפרוטסטנטים בידי מלכי צרפת במאה השבע־עשרה ושל ההתנגדות העממית נגדם. באזור טולוז התעוררו זיכרונות ממרד הכופרים (les cathares) נגד האינקוויזיציה. בתודעתם של רבים עוד היה הזיכרון של מרד האיכרים מעת המהפכה הצרפתית חי וקיים. על כן באזורים מסוימים בצרפת — כגון סָבוּאָה ואוֹט־סָבוּאָה (Haute-Savoie) באזור הרי האלפים, איזֶר (Isère) בקרבת גרֵנוֹבּל (Grenoble), סֵוָן (Cévennes) הפרוטסטנטי ולימוזן (Limousin) בקרבת לימוֹז' — התקיימו מעין מובלעות של בדלנים. אלה נהפכו לאזורי מקלט לפליטים, לרוב יהודים אבל לא רק יהודים, ולסרבנים שהצטרפו לכוחות ההתנגדות במָקי ויכלו להתקיים בקלות בתמיכת האוכלוסייה המקומית. אזורי מקלט אלה נהפכו גם למטרות למבצעי עונשין מצד הגרמנים, שהתכוונו לחסל את כוחותיה המתגברים של תנועת הרזיסטנס (תנועת המחתרת הצרפתית). המבצעים אפשרו מצוד אחר יהודים מוסתרים בכפרים.

סיפורה של בֶּרט נוגע גם לפעילותם של היהודים הקומוניסטים ולתרומתם למחתרת בצרפת, פעילות שהתבלטה בין השאר בפריז, בליוֹן ובטולוז. רבים מקרב קבוצת המהגרים היהודים שהגיעו לצרפת בין שתי מלחמות העולם הצטרפו לארגון בשם "כוח העבודה של המהגרים" (Main d’Œuvre Immigrée, MOI), שהשתייך למפלגה הקומוניסטית והיה מחולק למדורים לפי שפות ארצות המוצא של המהגרים. עם החמרת המדיניות האנטי־יהודית, יהודים שרכשו ניסיון צבאי בשירותם בבריגדות הבין־לאומיות בספרד קלטו צעירים שזעמו עקב גירוש הוריהם. הם הקימו ב"כוח העבודה של המהגרים" יחידות לוחמות של המפלגה הקומוניסטית שהיו חתומות על כמה מבצעים מרשימים במיוחד של ההתנגדות, בהם חיסולו בספטמבר 1943 של יוליוס ריטר (Julius Ritter), שהיה ממונה על גיוס עובדים בכפייה מצרפת לגרמניה הנאצית, ועוד.² מבצעים אלה מעידים גם על שיתוף הפעולה ביישובים רבים בין מתנגדי המשטר ובין היהודים הנרדפים.

בד בבד חלה עליית מדרגה במדיניות הדיכוי של הגרמנים נגד אויבי הממשל והועתקו לצרפת שיטות פעולה שהיו נהוגות בשטחי הכיבוש הגרמני במזרח אירופה, בפולין ובברית־המועצות. או אז הסירו הגרמנים את המסכה מעל הדימוי הקורקטי שעליו הקפידו בראשית הכיבוש ועברו לשלב הרדיפות הפראיות כפעולות האיינזצגרופן במזרח.³ שינוי זה חל עם העברת הסמכות על פעולות השיטור ושמירת הסדר והביטחון מרשותו של המפקד העליון של הוורמכט לרשותו של המפקד העליון של הס"ס והמשטרה הגנרל קארל אוֹבֶּרג (Carl Oberg), שהועבר מפולין לפריז במאי 1942. מיד לאחר הגעתו החל אוֹבֶּרג לשאת ולתת עם מפקד המשטרה של ממשל וישי רֵנֶה בּוּסקֶה (René Bousquet). הם הסכימו ביניהם שהחל מיולי 1942 רק המשטרה הצרפתית תבצע את המעצרים ההמוניים של היהודים, בטענה לשמירה על ריבונותה של צרפת. עם השתלטות הצבא הגרמני על כל שטח צרפת ב־11 בנובמבר 1942 הורחבו סמכויותיו של אוֹבֶּרג לכל שטח המדינה. הוא נרתם אז להקמת שלוחות של סיפ"ו (Sicherheitspolizei, Sipo) וס"ד (שירות הסדר של הס"ס) ברוב הערים החשובות בדרום צרפת. אנשיו פעלו בד בבד עם מוסדות השיטור של וישי אבל אימצו את שיטות הדיכוי שהיו נהוגות במזרח אירופה ויישמו אותן בצרפת.

גילוי והסתרה

החמרת המצב הביטחוני בכפרים מסוימים, כמו בכפר מוֹנסֶל (Montcel), לא מנעה את הסתרתה של בֶּרט בו — הסתרה בגלוי, הסתרה חשופה לעין הציבור — והיא חייתה בכפר בשמה המקורי ובקורות חייה הקיימים, אבל בלא ציון זהותה היהודית. שלא כמו המקרה הידוע של אנה פרנק ומשפחתה בהולנד או מקרי הסתרה של רבים בפולין ובמזרח אירופה, הסתרת יהודים בצרפת, בפרט הסתרת ילדים אבל גם הסתרת מבוגרים, נעשתה לעיתים קרובות "על פני השטח" ולא במחשכים במרתפים, בבורות או בתעלות הביוב. לכך תרמה תרבות מסוימת של שתיקה בקרב האיכרים, אשר היו ידועים כשומרי סוד וכמי שאינם מרבים בדיבור. שמירת הסוד הייתה קלה יותר בסביבה תומכת, שבה גם האיכרים הסתירו מידע וגוננו על בניהם שהשתמטו מעבודת הכפייה בגרמניה. לכך נוספה המסורת של הפרדת הדת מן המדינה, שהחלה בצרפת בשנת 1905, ועזרה בקליטת הילדים המוסתרים בלא שאלות מיותרות על זהותם הדתית.

עם זאת, גם ההסתרה מהסוג הזה הצריכה כוחות אדירים ומשמעת עצמית מצד המוסתרים, שנדרשו לאמץ התנהגות חשאית הדומה להתנהגות האנוסים בספרד בזמן האינקוויזיציה כדי להישמר מחשיפה. הילדים נדרשו לבקר בכנסייה ולהתנהג כנוצרים לכל דבר. הם אומנם למדו בבתי הספר המקומיים, אבל היו צריכים לנקוט משנה זהירות כדי שלא לפלוט מידע מסגיר על עברם או על משפחתם. הם היו צריכים להישמר מרכילות ומסקרנות שגילו ילדים אחרים. אם כן, עדותה של בֶּרט מספקת לנו הצצה גם למאמצים שנדרשו מהילדים עצמם לשם הישרדותם. זהו סיפורה של ילדה יהודייה אחת שניצלה, והוא ממחיש כמה מאמצים ורצון טוב נדרשו להצלת נפש אחת בימי השואה.

ז'אנין לבנה פרנק

הערות

1 על רדיפות היהודים בצרפת ראו רנה פוזננסקי, להיות יהודי בצרפת 1939-1945, יד ושם, ירושלים תש"ס.

2 על המחתרת היהודית בצרפת ובייחוד על המחתרת הקומוניסטית ראו לוסיאן לזר, המחתרת היהודית בצרפת 1940-1944: מאבק למען הצלה, יד ושם, ירושלים תשע"ב.

3 האיינזצגרופן היו יחידות מבצעיות שפעלו בד בבד עם הצבא הגרמני והחלו ברצח שיטתי של היהודים לאחר הפלישה לברית־המועצות ביוני 1941.