מבוא
בדירת חדר קטנה ועמוסה בספרים בבית אבות ירושלמי מתגורר בגפו אדם שעל דלתו שלט צנוע בעברית הנושא את השם יעקב וקסלר. זוהי התחנה האחרונה, לעת עתה, במסלול חייו הדרמטי של האיש שבגופו ובנשמתו מגלם את הטרגדיה ואת המורכבות של הקיום היהודי לאחר השואה. הוא נולד בשנת 1943 לאביו יעקב ולאמו בתיה בעיירה קטנה בצפון־מזרח פולין הכבושה (היום בשטחי ליטא) — תקופה מסוכנת ביותר להיוולד יהודי. הוריו הבינו כי האפשרות היחידה שיינצל היא למסור אותו לזרועות זרים. הם הפקידו אותו בידי אמיליה ופיוטר וַשקינֶל (Waszkinel), בני זוג נוצרים, ואלה גידלו אותו כבנם בשם רוֹמוּאַלד. הוריו היהודים בתיה ויעקב וקסלר נרצחו זמן קצר לאחר מכן עם בנם שמואל בן השלוש — אחיו הבכור. לאחר המלחמה לא גילו בני הזוג וַשקינֶל ליתום היהודי את נסיבות הולדתו ולא סיפרו לו על משפחתו הביולוגית שנרצחה. רק בהגיעו לגיל שלושים וחמש, כשכבר היה כומר קתולי מבוסס, חשפה לפניו אמו־מצילתו את הסוד הגדול והטרגי של חייו. הגילוי טלטל את בסיס קיומו של האב רוֹמוּאַלד והוא יצא למסע סיזיפי וסוער של גילוי עצמי וניסיון לאחות את הקרעים שנפערו בנשמתו.
ספר זה מתאר את קורותיו של ילד יהודי שנולד בצל המוות, שרד בזהות שאולה ונעשה איש דת נוצרי, ולבסוף גילה מחדש את שורשיו ובנה לעצמו זהות חדשה ומורכבת. אין מדובר כאן בביוגרפיה קלאסית כי אם במסע אינטימי דרך תחנות עיקריות בחייו של גיבור הספר כפי שמתארים אותן אנשים שמסלול חייהם השיק לשלו, וכפי שהוא עצמו מתבונן בהן במבט לאחור. בדומה לאופי המקוטע של חייו מלאי הסתירות של וקסלר־וַשקינֶל, מחבר הספר, העיתונאי הפולני דַריוּש רוֹשיאק (Dariusz Rosiak), אינו מנסה לסרטט כאן נרטיב ליניארי וקוהרנטי אלא מרכיב ברגישות ובכישרון פסיפס לא אחיד של רשמים, קולות וזיכרונות ומציג תמונה רבת גוונים ומלאת דקויות שממנה משתקפת דמותו הרגישה והמסוכסכת של אדם אשר הטביע חותם עמוק בכל מי שפגשו בו בשלבי האודיסיאה הפרטית שלו. במעין מלאכת בילוש דקדקנית, רוֹשיאק משחזר את העולמות השונים שבהם התהלך הכומר היהודי ומתחקה אחר העקבות הרבות שהותיר אחריו בחייו המקוטעים. במידה רבה הוא מצליח לכונן כך למען גיבורו את סיפור החיים שמעולם לא היה לו. אף שניכר כי הספר נכתב מתוך עמדה אמפתית עמוקה, המחבר נמנע מהאדרת גיבורו. זה מוצג, כפי שכותרת הספר מסגירה, כאדם שההיסטוריה והבדידות הקשיחוהו ותבעו ממנו, וכן מהסובבים אותו, מחיר רגשי לא מבוטל. נדמה שדווקא אותו מבט אמביוולנטי ורב־פנים על חייו של וקסלר־וַשקינֶל מאפשר לנו להכיר אותו על מורכבותו האנושית ולהבין לעומק את ההשלכות ארוכות הטווח של השואה על ניצוליה.
בניסיון לתפור ולאחות את טלאי חייו של גיבור ספרו, דַריוּש רוֹשיאק מוביל אותנו במסע החוֹצֶה ארצות, תקופות ושפות. המסע מתחיל בעיצומה של מלחמת העולם השנייה באזורי הסְפָר של צפון־מזרח פולין ומסתיים כשמונים שנה לאחר מכן בשכונה נינוחה ושקטה בבירת ישראל. בין שני הקטבים הללו נפרסת לפנינו לא רק הביוגרפיה האישית יוצאת הדופן של אדם אחד אלא במידה רבה גם ההיסטוריה מלאת התהפוכות, החרדות, העצב ורגעי החסד של הקיום הפולני־היהודי בדורות האחרונים. סיפורו של רוֹמוּאַלד יעקב וקסלר־וַשקינֶל מדגים את תמצית המורכבות של הגורל היהודי לאחר השואה ונותן לנו הצצה אל לב־ליבה של החברה הפולנית הבתר־מלחמתית. הוא נוגע בנקודות הכואבות והרגישות ביותר במערכת היחסים האמביוולנטית בין היהדות לנצרות, חושף את הזרמים האנטישמיים בציבור הפולני בתקופה הקומוניסטית ובתקופה הפוסט־קומוניסטית ומשקף את הוויכוחים הסוערים על משמעותה של זהות יהודית וישראלית בעידן שלאחר אושוויץ.
אומנם קורותיו של רוֹמוּאַלד יעקב יוצאות דופן, אך במידה רבה הן מקפלות בתוכן את סיפורם הטרגי של דור שלם של ילדים יהודים שאִתרע מזלם להיוולד ולגדול אל תוך שנות המלחמה בפולין הכבושה. במציאות של חיים "בעולם נטול בחירות",1 ההחלטה למסור ילדים לידי משפחות לא־יהודיות או להפקידם במוסדות נוצריים הייתה אחת הדילמות הקשות והמורכבות ביותר שעימן התמודדו היהודים בתקופת השואה. קשה לתת תיאור מקיף של התופעה, אך מהמקורות שבידינו עולה כי כל עוד לא החלו מעשי הרצח ההמוניים העדיפו מרבית ההורים שלא להיפרד מילדיהם. על־אף תנאי החיים הקשים בשנות המלחמה הראשונות נראה כי לפני שוודאות ההשמדה חלחלה לתודעה נטו ההורים היהודים להישאר לצד צאצאיהם מתוך ניתוח מפוכח של המציאות והערכת הסיכונים הצפויים לילדיהם.2 רק כאשר הגירושים ומעשי הרצח היו בעיצומם וההבנה על הגורל הצפוי ליהודים הלכה והתחוורה הגיעו הורים רבים למסקנה הקשה כי ייתכן שהדרך היחידה לנסות ולהציל את הילדים תהיה להיפרד מהם והחלו לחפש נואשות דרכים למלטם מהמוות הצפוי.3 נראה שדפוס דומה אפיין את הלכי הרוח של היהודים בשטחי מזרח פולין ומערב ברית־המועצות שנכבשו בידי הגרמנים בקיץ 1941 עם תחילת מבצע ברברוסה, כמו העיירה שוויֶנצָ'ני (Święciany), שבה נולד התינוק למשפחת וקסלר. אומנם באזורים אלה החלה ההשמדה מיד לאחר כניסת הגרמנים, ולמעשה מרבית היהודים נרצחו בחודשי הכיבוש הראשונים, אבל היציבות היחסית ששררה בהם לאחר גלי הרצח הגדולים הובילה הורים רבים להאמין כי הרע מכל מאחוריהם וכי מוטב לשהות עם הילדים בגטאות, שהוקמו לאחר הגל הראשון של ההוצאות להורג. כאמור, רק כאשר הצטברו השמועות על החיסול הסופי של הגטאות והיה ברור שהמוות קרֵב ניסו הורים רבים נואשות למצוא מקלט לבניהם ולבנותיהם.
האפשרויות למלט את הילדים מגורלם היו מעטות ומוגבלות. בגטאות הגדולים, כדוגמת ורשה, פעלו לעיתים רשתות מחתרת של פעילים יהודים ופולנים שיזמו וארגנו חילוץ ילדים והעברתם למוסדות או למשפחות, אבל בריכוזי היהודים באזורי הפרובינציה במזרח ובגטאות הקטנים לרוב לא היו בנמצא רשתות כאלה, וההורים היו צריכים לאתר בעצמם דרכי מילוט. ואולם איתור משפחות או יחידים שייאותו לקבל לביתם ילד יהודי במציאות האכזרית של הכיבוש הגרמני, כאשר הסתרת יהודים הייתה עלולה לגרור עונש מוות, היה תלוי בכמה גורמים. בראש ובראשונה היה הדבר תלוי בקשרים החברתיים עם החברה הלא־יהודית ובמשאבים הכלכליים שעמדו לרשות ההורים כדי לשלם מראש לפולנים ולהבטיח את כלכלת הילד ואת רווחתו במסתור. אך גם כאשר אותרו דרך מילוט ומקום מקלט פוטנציאלי, עצם הרעיון למסור את הילד לזרועות זרים היה קשה מנשוא ועורר אימה משתקת. לצד הקושי הרגשי להיפרד מהילד והחשש של הורים רבים שמא יאבד את זהותו היהודית ויגדל כנוצרי ניקר גם הספק אם אכן מוטב לו לילד להתנתק מסביבתו הטבעית ולהיוותר לבד בעולם או שמא, דווקא בעת ההיא, יש לשמור על הגרעין המשפחתי בכל מחיר, גם לנוכח הקץ.4 הורים לא מעטים שהצליחו בדרך־לא־דרך לגייס משאבים לשלם למסתירים הפוטנציאליים נמלאו אימה לנוכח האפשרות שמקור התשלום יאזל בשלב כלשהו, שמישהו מהשכנים ילשין על מקום הימצאו של הילד, או שהמסתירים עצמם יתחרטו ויפקירו את הילד לגורלו או יסגירו אותו לגרמנים — וכך אכן קרה לא פעם.5
קשה עד בלתי אפשרי לקבוע כמה ילדים הוסתרו בשואה בידי פולנים. כמו כן, לא קל לסרטט פרופיל או מעמד מסוים של המשפחות שהסתירו ילדים יהודים, או לסווג בבירור את המניעים לקבלת הילד ואת היחס אליו, שלעיתים ידע תנודות קיצוניות במשך המלחמה. אומנם בשביל כמה מהמעורבים בהצלת ילדים המניע העיקרי היה כלכלי, אבל נראה שאחרים הונעו מתוך רגש ואמפתיה, מתוך חובה מוסרית או מתוך תפיסה דתית. עם זאת, לרוב נראה כי קשת ההתנהגות והתגובות של המצילים הייתה רחבה ומגוונת, ובמקרים רבים מיזגה חמלה ופחד, תאוות בצע ונדיבות, חולשה וגבורה, זעם ואהבה, ובכל רגע נתון הייתה סכנת המוות הנשקפת למסתירים ולילדים ברורה ומוחשית.
הילדים במסתור היו נתונים לחסדיהם של מציליהם ושל סביבתם הקרובה לנוכח מציאות הכיבוש המשתנה והתקדמות החזית. כמו כן הם היו פגיעים לאיומים תכופים בהלשנה מצד השכנים ולאין־ספור גורמים ומשתנים שיכלו לחרוץ את גורלם. יכולת הילד להיטמע בסביבה הנוצרית בלי לעורר חשד הייתה תלויה בנתונים כגון מראה "מתאים", שליטה בשפה, היכרות עם מנהגי המקום ושינון ואימוץ קפדני של כללי התנהגות נוקשים שהיו מבוססים על העיקרון הראשון במעלה — שכחה או הכחשה של הזהות הישנה ואימוץ מוחלט של ביוגרפיה חדשה.6 על כן מובן מדוע לגיל הילדים היה משקל רב בסיכויי ההצלה שלהם ובקורותיהם בבתי המצילים. אומנם במובן מסוים ככל שהילד היה מבוגר יותר כן גברה יכולתו להפנים ולשנן את כללי הזהות החדשה בלי להסגיר את מוצאו האמיתי, אולם כמידת בגרות הילד כך גדל הקושי לסגל זהות חדשה אמינה, מבטא חדש וכמובן זיכרון חדש.7
במובן זה דווקא פעוטות רכים ותינוקות, שעדיין לא עברו סוציאליזציה או רכשו שפה, יכלו להסתגל לסביבה החדשה ביתר קלות ולהיטמע בסביבתם בחסות השִכחה העמוקה מכל שעדיין לא הגיעה כלל אל סף התודעה. פעוטות ותינוקות נזקקו מצד אחד לתשומת לב רבה יותר ולטיפול תובעני יותר מצד הוריהם המאמצים והיו תלויים בהם לחלוטין, אך מצד אחר גילם הרך אִפשר להם להיטמע בדרך טבעית יותר בסביבה החדשה ובזכות גילם הם היו למועמדים מועדפים להסתרה מבחינת המשפחות הפוטנציאליות והסתרתם נחשבה מסוכנת פחות. בשביל משפחות חשוכות ילדים, הסתרת תינוק פעמים רבות נתפסה גם כהזדמנות לא צפויה לקבל לרשותן ילד שיוכלו לאמץ אימוץ מלא — ילד שלעולם לא יפלוט בטעות מילה ביידיש, שלעולם לא יזכיר את הוריו או יתגעגע הביתה. מסירת הילד הפעוט לידי זוגות בלי ילדים, כמו במקרה של התינוק למשפחת וקסלר, הייתה האפשרות המועדפת גם על רבים מההורים היהודים, שקיוו כי דווקא הקשר הרגשי המיוחל שעתיד להיווצר בין המסתירים ובין הילד ייצור מחויבות שלא תאפשר להורים המאמצים להפקירו ותבטיח את המוטיבציה שלהם לקיימו בחיים.8
ואולם הנתונים שקבעו את התנאים המועדפים להסתרת תינוקות והבטיחו את היטמעותם האופטימלית בזהות החדשה הקשו מאוד לאתרם לאחר המלחמה. למרבה הפרדוקס, ככל שמעטה הסוד וההסתרה שתחתיו חסו הפעוטות היהודים היה שמור והרמטי יותר, כך פחתו הסיכויים להשבתם לחיק היהדות, ודבר מוצאם נותר בגדר סוד אף מהילדים עצמם. רשת השתיקה המוחלטת שאליה נולד ובצילה גדל בנם של יעקב ובתיה וקסלר אכן הגנה על חייו, אך בה בעת העמיקה את הסוד הגדול שהתגלה לימים וטלטל את עולמו.
עם תום המלחמה עלה נושא השבת הילדים היהודים שנמסרו לידי משפחות נוצריות או למנזרים לראש סדר היום של הארגונים היהודיים בפולין. קשה מאוד להעריך מה היה מספרם של היהודים שנותרו עם תום המלחמה בבתי פולנים או במנזרים, אבל על־פי הערכות של פעילים יהודים, המספר הוא בין כמה מאות ובין כמה אלפים.9 מכיוון שבמרבית המקרים לא שרדו ההורים היהודים, איתור הילדים היה תלוי בשיתוף פעולה של אנשי דת נוצרים שידעו על ילדים שמצאו מקלט במוסדות, ברצונם הטוב של ההורים המסתירים וכן בילדים עצמם, שכמה מהם כלל לא היו מודעים למוצאם או העדיפו להישאר בזהות הבדויה והתכחשו לשורשיהם. על סמך רשימות תיעוד שניהלו פעילים יהודים בזמן המלחמה, ולעיתים גם בעזרת ארגונים פולניים, נעשה ניסיון לאתר את הילדים המוסתרים, אבל הניסיון לא תמיד צלח בגלל התנגדות המשפחות המאמצות או בגלל התנגדות הילדים עצמם.10 במקרים לא מעטים ניסו קרובי משפחה ומגוון גורמים בציבור היהודי להוציא ילדים מוסתרים מחזקת משפחותיהם המאמצות בדרכי מרמה ולעיתים אף לחטוף אותם.
אך בשביל ילדים רבים שלא יכלו לזכור מניין באו, כמו הילד שהוטבל בשם רוֹמוּאַלד וַשקינֶל ועם תום המלחמה היה בן שנתיים, האפשרות לשוב לשורשים היהודיים הייתה תלויה לחלוטין במשפחה המסתירה. איש לא ידע כי בביתם של הזוג פיוטר ואמיליה וַשקינֶל, שבינתיים עברו להתגורר בשטחים החדשים שסופחו לפולין בצפון המדינה, גדל בתמימות מבורכת ילד יהודי, חסין מפני הסערות שבחוץ. שמו לא נרשם בשום רשימה מהרשימות שניהלו פעילי המחתרת שעקבו מרחוק אחר הילדים המוסתרים. ככל הנראה, כפי שהוא עצמו גילה שנים רבות לאחר מכן, הוריו המנוחים לא גילו לאיש מסביבתם הקרובה על הולדתו ב־1943 כדי להדק ככל האפשר את קשר השתיקה ואת סיכויי הישרדותו.
בחודשים שלאחר המלחמה אומנם הגיעו למשרדי הוועד היהודי המרכזי בפולין פולנים לא מעטים ועימם ילדים קטנים שנמסרו להם בידי מכריהם היהודים. כמה מהם האמינו כי טובת הילד מחייבת אותם להשיבו למסגרות יהודיות והרגישו כי מצפונם אינו מאפשר להם למנוע ממנו את החינוך והזהות שהוריו קיוו להעניק לו. אחרים ביקשו להיפטר מהילד, שנהפך בעיניהם למעמסה כלכלית, ואף היו מי שביקשו מהארגונים היהודיים תמיכה כלכלית תמורת הסתרת הפעוט או אף ניסו לסחוט כספים ואיימו שלא ישיבו את הילד אם לא יקבלו תשלום.11 ואולם הורים רבים, שבינתיים נקשרו לילד או לילדה שהופקדו בידיהם, התקשו להיפרד ממי שבינתיים היו לילדיהם לכל דבר ועניין. לצד הקושי להתנתק מהילד, רבים הרגישו גם כי מעשה ההקרבה שבזכותו ניצל הילד מעניק להם זכות מוסרית להמשיך ולהחזיק בו. לאחרים, כפי שלימים סיפרה אמיליה לבנה המאומץ, דווקא המחשבה על טובת הילד היא שהניעה אותם להחליט לשמור סוד ולהמשיך לגדלו כבנם בבית חם ואוהב במקום לדון אותו לחיי יתום בודד בעולם חסר הוודאות והקשה שאחרי המלחמה.12
המשך קורותיו של הילד ומשפחתו המאמצת בפולין שלאחר 1945 מגלם במידה רבה את המתחים ואת המורכבות שאפיינו את העיסוק בנושאים יהודיים בפולין לאחר השואה. אומנם רשמית, הסתרת יהודים בזמן המלחמה נתפסה כאקט פטריוטי, אבל פולנים רבים שהצילו יהודים בשואה היו מטרה להטרדות ולאיומים מצד סביבתם הקרובה. במקרים רבים הואשמו מסתירי יהודים כי התעשרו מן הממון היהודי המדומיין וכי בגדו במטרה הלאומית הפולנית בכך שעזרו לאויבי העם.13 לנוכח אותה אווירה אנטגוניסטית, שבכמה מקרים אף הובילה לפגיעה בנפש במסתירי יהודים, רבים מהם העדיפו לשמור את דבר ההסתרה בסוד.
בד בבד, בשעה שפולין נהפכה בהדרגה למדינה קומוניסטית כחלק מהגוש הסובייטי, הלכה והתחזקה האווירה האנטישמית במדינה והניעה את מרבית הניצולים לעזוב את מולדתם לצמיתות. אומנם קהילות וארגונים יהודיים המשיכו להתקיים בערים הגדולות, אך היעדרם של היהודים מהמרחב היה לעובדה מוגמרת. במעבר לשנות החמישים נהפכו סוגיות כגון זיכרון השואה וגורל היהודים לנושאים רגישים ונפיצים, והעיסוק הציבורי בנושאים אלה נעשה מעין טאבו חברתי שכל עיסוק בו עלול לעורר מורכבות ומתחים מיותרים. מנגנוני הצנזורה וההשתקה בנושא השואה היו חיצוניים ופנימיים כאחד ובאו לידי ביטוי באמצעות הצינורות הרשמיים וכן במישור הפסיכולוגי־התרבותי. הן מבחינת השלטונות הן ברמה המקומית, עיסוק לא מבוקר בנושא היהודי נתפס כמסוכן, כעיסוק שעלול לעורר שאלות לא פשוטות, בין השאר על מעורבותם של חלקים בציבור הפולני בקורות היהודים בשואה ועל גורל הרכוש היהודי שעבר, רובו ככולו, לידי האזרחים הפולנים ולרשות המדינה הפולנית. השלטונות חששו מאוד מערעור הלגיטימציה הציבורית שלהם והעדיפו שלא להצטייר כמי שמזוהים עם המיעוט היהודי, ועל כן ביכרו גם הם לקבור את זכר היהודים ואת נסיבות מותם עמוק בארון. כך, במעין הסכמה שבשתיקה בין האזרחים לשלטונות, נאפף העבר היהודי הקרוב והרחוק בערפל סמיך של שתיקה.14
מנגנוני ההדחקה הרשמיים והעממיים שהדירו את זיכרון היהודים מהתודעה הציבורית שימשו תיבת תהודה שבתוכה התחנך דור חדש של פולנים שנולדו אל תוך מציאות דמוגרפית ותרבותית הומוגנית, נעדרת יהודים כמעט לחלוטין, ונראה כי רק ביצרו את מעטפת הסודיות שבתוכה גדל והתבגר רוֹמוּאַלד וַשקינֶל הצעיר. אך מבעד לאותן רשתות של דממה והכחשה שאפיינו את שנות הקומוניזם הוסיף הנושא היהודי להתקיים ברמיזות, בשתיקות מלאות משמעות, במטבעות לשון ובקודים תרבותיים שהיו ידועים לכל. גם גילויי אנטישמיות — שרשמית לא התקיימה ברפובליקה העממית של פולין — כלל לא נעדרו ממציאות החיים ובאו לידי ביטוי ברגעים של התפרצויות אלימות, בשיחות סלון ובריבים בין תלמידים בבתי הספר. אכן, בשנות ילדותו של הכומר לעתיד, שהיה שונה מאוד במראהו משאר בני משפחתו, סבבו אותו כל העת לחישות והאשמות שלפיהן הוא אינו שייך, הוא זר, הוא יהודי. לנוכח אותן השמועות שליוו אותו גם בנעוריו ביקש רוֹמוּאַלד וַשקינֶל לקבל תשובות ברורות מהוריו אבל נתקל ברסיסי מידע ובחצאי הכחשות שרק חיזקו בו איזו תחושה נעדרת ולא נגישה של חלל פעור בנקודת האפס של חייו. ייתכן, כפי שהסביר הוא עצמו, שכדי להדוף את הספקות הטורדניים האלה החליט להצטרף לסמינר הכמורה, אך גם לאחר שכבר היה למְשָרֵת האל ונשא במשרה בכירה באוניברסיטה הקתולית של לובלין המשיכו הסדקים בזהותו להתרחב עד אותו יום גורלי בשנת 1978 שבו סיפרה לו אמו את האמת. אותו רגע של גילוי, שטלטל את עולמו ואִתחל מחדש את חייו בהיותו בן שלושים וחמש, הוביל אותו למסע של כינון זהות ואיחוי הקרעים, מסע בודד ואינטימי שרק לאחרונה הגיע למעין סגירת מעגל.
מסעו הפרטי של הכומר שנולד מחדש הצטלב בנקודות השקה רבות עם מגמות דתיות ותרבותיות שביקשו למצוא שפה משותפת בין פולנים ליהודים ובין הנצרות ליהדות. בשנה שבה החל האב וַשקינֶל את מסלול חייו השני נבחר כומר פולני קתולי בשם קָרוֹל ווֹיטילָה (Karol Wojtyła) לכס הקדוש והיה לאפיפיור יוחנן פאולוס השני. בחירתו של האפיפיור הפולני שלחה גלים ברחבי הגוש הקומוניסטי ונתנה עידוד חשוב לפעילי האופוזיציה נגד המשטר הקומוניסטי הרעוע והנחלש בפולין, שנכנס באותה העת לדמדומיו. יוחנן פאולוס השני הציג גישה מתקדמת ואף מהפכנית בכל הקשור ליחס ליהודים, ליהדות ולתפיסת השואה ונתן השראה לפלג הולך וגדל של קתולים פולנים שביקשו לשלב את הרכיב היהודי של פולין ואת זכר קורבנות השואה בלב הזהות הלאומית והדתית שלהם.
עוד לפני שגילה את מוצאו הִרגיש הכומר הצעיר זיקה לתורתו של קָרוֹל ווֹיטילָה בנוגע ליהדות וביקש להתנער מעמדתה המסורתית של הכנסייה שלפיה היהודים הם אויבי האל. לאחר הגילוי, כאשר הוא עצמו ביקש לאחד את שני מרכיבי הזהות שלו, קריאתו של האפיפיור אל "אברהם, אחי הבכור" והניסיון לכונן דיאלוג יהודי־קתולי ויהודי־פולני בצל אושוויץ השתלבו עם המסע האישי שלו והיו למשימת חייו החדשים. מרגע זה ואילך השאיפות לחשוף את מוצאו ולמצוא דרך לאחד את אמונתו הנוצרית עם שורשיו היהודיים, את ישוע הצלוב עם זכר הוריו ואחיו, הובילו אותו לניסיון עיקש, ולעיתים מתסכל, למצוא נתיבים אל היהדות בתוך הממסד הקתולי הפולני ובד בבד לחצוב לעצמו עמדה ייחודית ולא מוכרת בסביבה היהודית. ייעודו החדש של וקסלר־וַשקינֶל והטרנספורמציה האישית והתיאולוגית שהחל לעבור הובילו אותו למאבק נחוש — ובעיני רבים אף אובססיבי — נגד גילויי האנטישמיות שהחל לאתר בכל פינת רחוב, ולניסיון לעקור מן השורש את היסודות האנטי־יהודיים בכנסייה הפולנית. הזהות המורכבת שביקש לעצב לעצמו הייתה קשה לעיכול לעמיתיו במסדרונות הכנסייה והובילה אותו לעימות חזיתי וכואב עם קהילתו הדתית ועם יסודותיו הרוחניים. מנגד, העולם החדש שנפתח לפניו הפגיש אותו עם אנשים, עם זיכרונות ועם רעיונות שהיו לו זרים ואינטימיים כאחד, ובהדרגה החל לסלול את הנתיב הפתלתל אל עבר הזהות היהודית שמעולם לא הייתה לו. בניסיון לברר את שורשיו החדשים החליט להעתיק את מרכז חייו לישראל, אבל גם כאן, במקום שלימים הגדיר כביתו החדש, נדמה כי העמדה המורכבת שביקש להציג נגעה בעצב החשוף של התפיסה העצמית היהודית.
קולאז' הרשמים, הזיכרונות והרגשות שדַריוּש רוֹשיאק מסרטט חושף לפנינו, טפח אחר טפח, את עולמו הפנימי של רוֹמוּאַלד יעקב וקסלר־וַשקינֶל ואת המעגלים הרבים שמסלול חייו הלא צפוי חצה, טלטל והאיר. זהו סיפור על הכרעות מוסריות ועל מחירן, על כעס ואהבה, על אשמה וחמלה ועל גלי ההדף שחוללה השואה, המוסיפים לשגר את אדוותיהם אל לב השיח הציבורי ואל תוך הנפש פנימה. יותר מכל, זהו סיפור על אדם אחד שההיסטוריה הטרגית של המאה העשרים הכתיבה את מהלך חייו ועל ניסיונו לחלץ ממנה משמעות ולמצוא בה גאולה.
יחיאל ויצמן
1 Lawrence L. Langer, Versions of Survival: The Holocaust and the Human Spirit (New York: State University of New York Press, 1982)
2 אמונה נחמני גפני, לבבות חצויים: הוצאת ילדים יהודים מבתי נוצרים בפולין לאחר השואה, יד ושם, ירושלים תשס"ו, עמ' 35.
3 על הניסיונות להסתרת ילדים יהודים בבתי פולנים ראו נחום בוגנר, בחסדי זרים: הצלת ילדים בזהות שאולה בפולין, יד ושם, ירושלים תשס"א.
4 לבטים דומים ביטא ביומנו צאלק פרחודניק, שוטר יהודי מגטו אוטבוצק (Otwock), ביחס לאפשרות למלט את בתו הקטנה מהגטו. אף שהצליח ליצור קשר עם מכר פולני שהביע הסכמה להוציא את הילדה מהגטו תמורת סכום כסף, פרחודניק נסוג לבסוף מהתוכנית. בתו ואשתו של פרחודניק נשלחו אל מותן בטרבלינקה ואילו הוא הצליח למצוא מסתור בוורשה, ונהרג שם במרד הפולני בקיץ 1944. ראו צאלק פרחודניק, התפקיד העצוב של התיעוד, כתר, ירושלים 1993.
5 Barbara Engelking, “Murdering and denouncing Jews in the Polish countryside, 1942–1945,” East European Politics and Societies 25 [3] (2011), p. 440
6 נראה שהייתה קיימת הסכמה כי הסתרת בנות נחשבה מסוכנת פחות מהסתרת בנים בשל היות הבנים נימולים ועל כן ניתנים לזיהוי חיצוני.
7 על חוויותיהם של ילדים יהודים שהוסתרו במשפחות פולניות ראו Mordechai Paldiel, “Fear and Comfort: The Plight of Hidden Jewish Children in Wartime-Poland,” Holocaust and Genocide Studies 6 [4] (1992), pp. 397–413.
8 נחמני גפני, לבבות חצויים, עמ' 44. לאחר המלחמה נולדה לבני הזוג וַשקינֶל ילדה — יָנינָה, אחות לבנם המאומץ.
9 נחמני גפני, לבבות חצויים, עמ' 309.
10 שרה ורשביאק (אבינון) מצאה מסתור אצל יאן ויוליה פילך בקרקוב. הוריה נרצחו ולאחר המלחמה, כאשר דודיה וסבה ניסו לקחתה מבית המשפחה הפולנית, היא סירבה להתלוות אליהם. לבסוף, לאחר דיונים משפטיים, נמסרה הילדה לידי קרובי משפחתה ועלתה עימם לישראל. היא שמרה על קשר רציף עם הזוג פילך. ראו את ספרה האוטוביוגרפי: שרה אבינון, אל רפסודות בתהום, הקיבוץ המאוחד, בני ברק 1998.
11 בוגנר, בחסדי זרים, עמ' 199.
12 על הקושי להעריך כמה ילדים יהודים נותרו בבתי המשפחות פולניות לאחר המלחמה ראו נחמני גפני, לבבות חצויים, עמ' 318-315.
13 ישראל גוטמן, היהודים בפולין אחרי מלחמת העולם השניה, מרכז זלמן שזר, ירושלים תשמ"ה, עמ' 32.
14 Ewa Plonowska Ziarek, “Melancholic Nationalism and the Pathologies of Commemorating the Holocaust in Poland,” in Dorota Glowacka and Joanna Zylinska, eds., Imaginary Neighbors: Mediating Polish-Jewish Relations (Lincoln: University of Nebraska Press, 2007), p. 302
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
