אל האיש עם עיני האגוז

אל האיש עם עיני האגוז

04.10

היי, נעים מאוד.

קודם כול, שמתי לב שגם אצלך האות ל׳ מסתלסלת טיפה בקצה העליון. אצלי היא הולכת קצת ימינה, אצלך נדמה שהיא עומדת לפנות שמאלה, ואז הימינה שלה מפתיע והרבה יותר מעניין. שאר האותיות שלי לא דומות לשלך, ואני מעדיפה את זה ככה – האותיות שלי עצמאיות ולא קשורות אליך, אבל ה־ל׳ מסגירה את השייכות שלי אליך, שניסיתָ להסתיר. אני מרגישה שאני עושה לך דווקא בכל פעם שאני כותבת את המילה ״ללכת״ או ״למלמל״, וכל מה שהחבאת יוצא החוצה וכולם יכולים לדעת. אני תוהה לפעמים מה עוד אצלי הוא כמוך. אני יודעת שהעיניים, כי פעם אמא הייתה אומרת לי שהן בצבע של שקדים מקורמלים, והפסיקה להגיד את זה כשהפסקת לבוא.

תשמע, להשאיר לה מכתב כזה זה חתיכת מוּב. לקח לי כמה שבועות לקרוא אותו, הלוך ושוב, עד שהצלחתי לחבר את קצה החוט שנקטע כשנעלמת, לקצה החוט שהתחיל מחדש ביום שמצאתי את המכתב. כתבת שם הרבה סופרלטיבים שאמורים לגרום לה להרגיש טוב יותר לגבי עצמה, לא כל־כך הרבה שאמורים לגרום לי להרגיש יותר טוב לגבי עצמי, אבל אני מניחה שלא דמיינת אותי מוצאת את המכתב הזה שנים אחר־כך, אולי לא חשבת כל־כך רחוק או שהנחת שעד שאגיע לגיל הזה כבר אכיר אותך שוב ולא תצטרך סופרלטיבים כתובים על נייר משבצות (למה לא נייר שורות? כתבת את זה בחיפזון? אתה עוסק הרבה במתמטיקה?)

בבית שלך בטח יש פינה שמוקדשת לציור, ושם אתה מהרהר, אם זו עדיין פעולה שאנשים עושים. אולי מעשן גם. אני מעשנת לפעמים עם רומי, רק כשהיא מעשנת, אף פעם לא בלעדיה, ולפעמים אני מחזיקה את העשן בפה ומשחררת בלי לנשום אותו. לא מאוד יצירתי מצידי להניח שגם אתה אוהב אומנות, אבל אין לי הרבה על מה להתבסס חוץ מעל הנחת היסוד שדברים מסוימים בך יזכירו אותי. אז לצורך העניין – זה אחד מהם. אני מדמיינת אותך מצייר נופים שראית (בראש שלי אתה מטייל הרבה בעולם ואפילו מדריך טיולים בחלק מהמקומות) ודרך הציור מספר את הסיפורים של האנשים המוזרים שאתה פוגש שם.

גם אני מתכוונת לנסוע לחו״ל. נרשמתי בשנה שעברה לתוכנית אומנויות לנוער בגרמניה. שלחתי להם תמונות של פסלים שהכנתי (לא נתנו לי אפשרות לשלוח להם את הפסלים עצמם, אז זה מה שנאלצתי לעשות). לך אני לא מצרפת תמונה כי אני רוצה שתראה את הפסל כמו שהוא אמור להיראות, מכל הצדדים שלו, לא רק הצד שנכנס בתמונה. הייתי צריכה לכתוב להם גם מכתב שמסביר למה אני רוצה לקחת חלק בתוכנית הזאת, מה החלום שלי בתחום האומנות, ולמה דווקא בי כדאי להם לבחור. אמא אמרה לי לכתוב שבגלל שאני בת לאם חד־הורית אין לי הרבה הזדמנויות וכסף לנסיעות, כדי שהגרמנים ירצו לעזור לנערה הישראלית המסכנה שהיא נכדה לניצולת שואה.

אני לא חושבת שהמשפחה שלך הייתה בשואה. אני לא בטוחה מאיזה מוצא אתה בדיוק, ממה שאני זוכרת אתה נראה אולי ממוצא מרוקאי או עיראקי, אבל בטוח שלא ממוצא שהיה בשואה. אני מאוד לבנה ועם הרבה נמשים, אז לא רואים עליי שאני חצי מרוקאית או עירקית. סבתא אמרה לי פעם, כשהסתכלנו על תמונה שלי בתור ילדה קטנה, שחבל שקיבלתי מאמא את העור הבהיר והרגיש מדי, אבל לא את העיניים הכחולות שלה. קיבלתי את הרושם שסבתא דווקא כן אהבה אותך, אפילו שעכשיו אמא לא מרשה לאף אחד לדבר עליך. היא לא אומרת שהיא לא מרשה, אבל אם מישהו מזכיר משהו מהתקופה ההיא, היא יוצאת לחדר השני להעמיד פנים שהיא מתעסקת במשהו ומתחילה לזמזם. זה לא זמזום נעים או שלו, זה זמזום עצבני שמבשר רעות ואיכשהו מצליח לגרום לכולם להעביר את הנושא בתוך כמה שניות. מעניין מה האמא של אשתך חושבת עליך, ואם היא אוהבת אותך גם, ומעניין אם לילדים שלך יש עיניים בצבע שקדים מקורמלים כמו שיש לנו, ומה צבע העיניים של האמא שלהם, ומאיזה צד הוא הגיע. הרבה דברים מעניינים אותי, אבל כרגע בעיקר מעניין אותי אם גם היום כשאתה חותם את השם שלך יש עוד אותיות שמסתלסלות, או שגם אצלך נשארה רק ה־ל׳ שאיכשהו הורשת לי, בלי כוונה, יחד עם העיניים ואולי יחד עם האומנות ואולי יחד עם העישון, למרות שזה, נראה לי, לא עבר בתורשה אלא הגיע מרומי. אני מקווה שתקרא את זה לפני שאצטרך להחליט סופית מה החתימה שלי. משום מה מטרידה אותי המחשבה שאסתלסל לכיוון ההפוך.

27.10

היום בארבע ארבעים־וחמש היא התקשרה לשאול אותי אם הדלקתי את הדוּד. היא חייבת להתקלח מייד כשהיא מגיעה, כאילו היא עובדת בחדר זבל ולא במשרד בקומה השמינית של בניין עם שומר בלובי.

פעם הקול שלה היה יותר גבוה, אבל כבר כמה שנים שהוא הולך ומעמיק. כנראה שלא הייתָ מזהה אותו אם היית שומע אותה עכשיו. יותר סמיך, פחות צוהל, פחות כמו ציפור שיר ויותר כמו חמאת בוטנים שלא רוצה לצאת מהצנצנת.

אני לא בטוחה מתי שמעת את הקול שלה בפעם האחרונה, אני יכולה לתאר לעצמי שזה היה מזמן. אם היית שומע אותה צוחקת – בטוח היית מזהה, גם היום. הצחוק נשמע אותו הדבר, איכשהו. כאילו בוקע דרך איזה חור תולעת, מהגוף של האישה שהייתה פעם, לפני שהציפור הפכה לחמאת בוטנים.

דרך הטלפון שמעתי אותה מסובבת את המפתח בדלת המשרד שלה, תמיד שלוש פעמים. כשהיא מגיעה הביתה אנחנו עושות תמיד את אותו הדבר – אוכלות ארוחת ערב ומספרות אחת לשנייה את כל הדברים המוזרים שקלטנו באותו יום. היא בדרך כלל מספרת לי דברים על עליזה מהמשרד לידה, שעד לפני חצי שנה הגיעה עם קופסאות אוכל מושקעות ולאחרונה מביאה כריכים עטופים בניילון נצמד מתחנת דלק, עם ממרח אבוקדו משחיר או חביתה שהקצה שלה יבש וירקרק, אתה מבין על מה אני מדברת. אמא מתארת לי כמה מבחיל היה הכריך באותו יום, ואנחנו מנסות ביחד לדמיין מה קרה בחיים של עליזה שגרם להתדרדרות הקולינרית הזו. אני מספרת לה על רומי ועל החבר שלה שכל הזמן נפרדים וחוזרים (לי כבר נמאס לנחם אותה, אבל אני עושה את זה בכל זאת. נמאס לי להשתכנע שוב ושוב שהפעם זה באמת נגמר ביניהם, ואולי אקבל חזרה את חברה שלי ששוכחת שאני קיימת בכל פעם שהוא נזכר בה, אבל אני עושה את ההצגה הקטנה הזו של התמיכה בתקווה שהפעם זו תהיה הפעם האחרונה. היא הרבה יותר שווה ממנו, היא הרבה יותר שווה מרוב האנשים שאני מכירה, ואם היא רק הייתה משקיעה יותר במי שרואה את זה ופחות במי שמתנהג אליה כמו למשהו משומש – אולי הייתי רואה אותה יותר. מצד שני, אז אולי היה לי פחות זמן לכתוב לך).

בכל מקרה, לפני רבע שעה, בערך ארבעים דקות אחרי שהתקשרה לבקש שאדליק את הדוּד, אמא הגיעה הביתה, השליכה את הנעליים שלה בסלון, נתנה לי נשיקה על הראש ואמרה שהיא נכנסת להתקלח. אחרי כמה שניות שמעתי אותה מקללת וסוגרת את הברז, לפני שהיא יצאה חזרה לסלון בצעדים מהירים, נעמדה מולי רועדת עם מגבת קטנה כרוכה סביב הגוף שלה ושיער רטוב שמטפטף מים קפואים, והתחילה לצעוק.

אני זוכרת אולי פעמיים בחיים שאמא צעקה עליי לפני היום.

הפעם הראשונה הייתה בגיל תשע. זו הייתה הפעם הראשונה שנשארתי לבד בבית. רציתי לחמם קצת את הגרביים שלי בתנור, וכמעט העליתי באש את כל המטבח. עדנה מהדירה ממול הריחה את הבד השרוף ודפקה בדלת כדי לשאול אם הכול בסדר (אני חושבת שהיא חיה כאן מאז ומתמיד, ובטח הכרת אותה. יש לה אגן ענק שרואים אותו רוטט דרך החצאיות שלה והיא תמיד מאכילה את היונים בכיכר שבסוף הרחוב). כשפתחתי את הדלת עם מבט מבוהל היא עזרה לי לנתק את התנור מהחשמל וזרקה את הגרביים לאמבטיה. היא נשארה איתי כדי שלא אהיה לבד. כשאמא חזרה היא אפילו לא שמה לב שעדנה עוד שם, וצעקה שהיא הייתה צריכה לדעת שאני לא אחראית מספיק להישאר לבד בבית, שהבייביסיטר (הדר, קראו לה, היא ביטלה ברגע האחרון) היא נערה מטומטמת שאסור היה לסמוך עליה מלכתחילה, ושאף אחד לא אמר לה שלהיות חד־הורית אומר שיש לה לא רק חצי מהזמן הפנוי אלא גם כפול מהחרדה.

הבחירה להיות חד־הורית היא לא באשמתי, לעומת השריפה שכמעט גרמתי לה, אז על החלק הזה לא הייתי מוכנה להרגיש רע.

הפעם השנייה שאמא צעקה עליי ככה הייתה כשהיא תפסה אותי זוחלת לתוך ארון הבגדים שלה, לשבת מאחורי השמלות התלויות (הייתה שנה אחת שהייתי נכנסת לשם הרבה, כי אהבתי להתחבא ולשחק בפליימוביל שלי לבד). בדרך כלל הייתי יושבת שם שעות ואז יוצאת כמה דקות לפני שהיא חוזרת מהעבודה. לא כי היה לי ברור באופן חד־משמעי שהיא תכעס אם היא תמצא אותי שם, אבל כדי לפחות להימנע מהאפשרות הזו.

יום אחד היא יצאה בערב עם איזה מישהו (נמוך ומקריח, אלו שני הפרטים היחידים שאני זוכרת לגביו) ואני ישבתי בארון שלה במקום ללכת לישון, עד שהיא חזרה מוקדם ומצאה אותי. היא צעקה עליי שמכל הבית היפה שהיא דאגה שיהיה לי, עם החדר שהיא עיצבה עם מעצבת פנים שלקחה לה הון בשביל להתאים את הצבעים בדיוק כמו שאהבתי, היא לא מבינה למה אני חייבת לדחוף את האף שלי לפינה היחידה בבית שהיא רק שלה ופרטית. אז לא הבנתי למה היא כל־כך כועסת, היא אף פעם לא סירבה לחלוק איתי שום דבר, ומה כבר אני יכולה לעשות לשמלות שלה, אבל עכשיו, כמובן, אני יודעת מה היא פחדה שאמצא שם. בסוף מצאתי את זה למרות שהיא צעקה.

בכל מקרה, הערב הייתה הפעם השלישית בשבע־עשרה וחצי שנות חיי שאמא צעקה עליי ככה. אני ישבתי שם והסתכלתי עליה בלי להגיד דבר, מה שלא השפיע על הווליום של הצעקות שלה, אבל כן הוסיף בלבול למבט שהיא נעצה בי, ובסוף היא ביקשה ממני ללכת לחדר שלי כדי שהיא תוכל להירגע.

אין לי בעיה להיות לבד, זה משהו שאתה צריך לדעת עליי. האמת היא שלרוב אני מעדיפה את זה. בתקופות שרומי נעלמת לי, או שאמא נכנסת לאחד ממצבי הרוח המוזרים שלה, אני נמצאת, רוב הזמן, לבד. זה דווקא נעים לכתוב לך עכשיו, אפילו שאתה לא קורא את זה עדיין. זה כמו להיות באותו הזמן גם לבד וגם עם עוד מישהו. כשתחזור תקרא את זה, ותוכל להכיר אותי כמו שאני מכירה אותי כשאני לבד, שזו דרך שאף אחד אף פעם לא הכיר אותי בה, עדיין.

עד עכשיו החבאתי את המחברת מתחת למיטה, אבל מחר יום שני ובימי שני אמא תמיד קמה מוקדם כדי לעשות כביסה ולהחליף מצעים בכל הבית, ואני לא רוצה שהיא תמצא אותה. אולי אשים אותה בארון שלי, מאחורי המעילים. ככה אם אמא תמצא את זה, לפחות אוכל לצעוק עליה בחזרה.