ארץ זבת חלב ודווש

בַּקָּצֶה הדרום-מזרחי של מדבר יהודה, כעשרים ק״מ מדרום למצדה ובלב השבר הסורי-אפריקאי, מסתתר תא שטח בודד ואימתני: מישור עַמִּיעָז. זהו אגן הניקוז המרהיב של כמה נחלים ידועים כמו נחל פְּרָצִים ונחל סדום, וידועים פחות כמו נחל עידית ונחל לוֹט. המישור הוא מעין מדרגת חרסית ענקית שרובצת בין מצוקי רום ממערב (גובה 150 מטר מעל פני הים) ורכס הר סדום ממזרח (250 מטר מתחת פני הים). תא שטח מבותר ופראי שמשלב שתי תצורות רכיבה שעוצבו ולוטשו ברוח ומים משך מיליוני שנים: מישורים שטוחים ומחורצים מאבן גיר, ושבילים טכניים מאתגרים בערוצי קניונים שחצבו שיטפונות באדמת הַחָוָואר הפריכה. אנחנו נוהגים לרכוב באיזור פעמיים בשנה, רכיבת יום בחורף ורכיבת לילה באביב.

ערב לפני הרכיבה טילפנתי לרפי והקראתי לו מאתר השירות המטאורולוגי את הצפוי לנו למחרת בדרום מדבר יהודה: ״גשם כבד, סופות רעמים, חשש לשיטפונות, נחילי ארבה ענקיים בכל האזור.״ רפי הרגיע אותי ואמר: ״דני הביולוג, שרוכב איתנו מחר, עשה פעם מחקר על זאבים בנגב, ולדעתו לא יהיה מחר גשם.״ מעודד מהמידע המדעי המוצק הזה התעוררתי למחרת בארבע בבוקר, הכנסתי את האופניים למכונית והתחלתי לנסוע אל נקודת המפגש בגשם שוטף. לאחר כמה דקות שברתי את דממת האלחוט והודעתי לרפי בקול נכאים שאני חוזר לַפּוּךְ. רפי גער בי קשות והזכיר לי שדני הביולוג, שחי עם להקות זאבים בערבה, אמר שלא יהיה היום גשם. כדי לא לאבד את מעט המוניטין שהצלחתי לצבור בקבוצת הרוכבים שלנו, ומתוך הבנה שברמה התיאורטית בעצם לא יורד גשם, העברתי להילוך אמפיבי והמשכתי לפלס את דרכי אל נקודת הכינוס במבול כבד.

לאחר העמסת הכבודה על הג'יפ של אמיר — ארבעה רוכבים על ציודם ואופניהם — פתחנו בנסיעה דרומה כאשר סופת הגשם מזנבת בנו מצפון. תוך כדי תנועה שמענו ברדיו שהכביש מערד לים המלח נחסם בגלל שיטפונות. שביב התקווה שהרכיבה אולי בכל זאת תתבטל נמחה כשרפי וגילי החליטו לאגף את המפולות מדרום, דרך צומת הערבה, ואמיר לתדהמתי לא הביע התנגדות. וכך המשכנו להתקדם לנקודת הזינוק בצומת זוֹהׇר, ממנה ציפתה לנו רכיבה וולונטרית של ארבעים ק״מ דרך גשם, בוץ, שיטפונות, מפולות סלעים ולהקות ארבה רטובות ועצבניות. בצומת בית קמה פגשנו את דני, דוקטור לביולוגיה וחזאי חובב. להפתעתי, הוא עשה רושם של אדם סביר וחייכן, על אף השנים נטולות הגשם בהן ינק חלב מעטיני זאבות בערבות הנגב.

המשך הנסיעה לדרום ים המלח היה רגוע באופן מדאיג. מזג האוויר הלך והתבהר ככל שהדרמנו, אך גוש עננים שחור ענקי המשיך לאיים ולסגור עלינו מצפון. לאחר חנייה והתארגנות בתחנת הדלק הזרוקה של צומת זוהר עלינו על האופניים ויצאנו לדרך, כשכמה בדואים צעירים מלווים אותנו במבטים אטומים. מזג האוויר נראה כמו רגע לפני הסערה, וריח מְשַׁכֵּר של הרפתקת רכיבה, שלא ברור לאן היא הולכת, עמד באוויר. דיווש קצר לאורך הכביש, כניסה מסומנת לנחל לוט, ואנחנו בשטח. את החרגולים הראשונים פגשנו לאחר כמה דקות, מכרסמים להנאתם את צמחיית הערוץ. הם הופתעו לראות רוכבי אופניים במזג אוויר כזה, והרשו לנו להחזיק ולצלם אותם כרצוננו.

לאחר פנייה מסומנת היטב בְּרוּג'וֹם (גל אבנים) מרשים יצאנו מהואדי והתחלנו לטפס מזרחה על שלוחה צרה, פראית ומסוקסת. בקו פרשת המים פגשנו חבורת ג'יפאים זחוחים, כל אחד עטוף בסוודר עבה עם ספל קפה מַהְבִּיל ביד, ששאלו אותנו ברחמים אם שמענו את תחזית מזג האוויר. ואמנם, ברגע זה נבקעו ארובות השמים וגשם דוקרני החל לרדת. הג'יפאים מיהרו להימלט לתוך קופסאות הפלדה המהודרות שלהם. ואילו אנו, תוך הבנה שהגשם הוא בעצם רעש סטטיסטי שיש להתעלם ממנו, המשכנו בדרך. והדרך הייתה דרך-לא-דרך, מחורצת בעשרות ערוצי נחלים, מפולות סלעים, מכשולים וגושי סלע שביתרו וחסמו את המסלול. רכיבה טכנית קשה ומאתגרת בנוף הרים פראי תחת כיפת שמים שחורה ונמוכה עם זרזיפי גשם וְהַבְלָחוֹת מזדמנות של קרני שמש זוהרת. הג'יפים עשו מאמץ פתטי להמשיך בעקבותינו, אך מהר מאד התייאשו וקיפלו זנב. עוד הוכחה לעליונות המניע על המנוע.

לאחר כעשרים ק״מ של רכיבה הררית מאומצת מצפון לדרום למרגלות ובמעלה מצוקי רום, ובכיוון הפוך לקורטוב הציביליזציה שהשארנו מאחור, ירדנו מזרחה למישור עַמִּיעָז וגלשנו צפונה לואדיון הנהדר שמוביל אל מערת הקמח. הרכיבה בין קירות הקניון התלולים הייתה תענוג צרוף. תחתית הערוץ קרירה ומזמינה, והצמיגים עושים רעש נעים של שבירת אדמה פריכה ובתולית. דפנות הואדי מקושטים בסלסול מתמשך של שקיות ניילון ושיחים עקורים בגובה שלושה מטר — עדות אילמת לשיטפון האדיר שהתרחש כאן לא מזמן.

עברנו את נקודת האמצע של יום הרכיבה, וחיידק הקפה מתחיל לדגדג. ההיגיון מכתיב לְדׇוֶוש במהירות ולצאת מהואדי לפני השיטפון הבא, אך פינות החמד שמתגלות מאחורי כל פיתול ועיקול מפתות להמשיך ולחקור את הערוץ. רק עוד רגע אמא, רק עוד רגע קט...

אחרי מערת הקמח הנקיק מתרחב והנוף מתחיל להיפתח. כיפת השמים צבועה בשחור מאיים, אך קירות הואדי רחוצים ומוארים, וכל הסלעים מנצנצים באור יקרות.

גילי מתקין את הגאזייה מתחת מפל יבש, וריח חזק של קפה מציף את האוויר הטעון. רובצים על אדמת הַנֶגֶר עם הספלים בידיים, בולעים כריכים וכורים אוזן עצבנית לגרגור המאיים של השיטפון הבא. אחרי קיפול מהיר של הציוד עולים על האופניים, מתחברים לערוץ של נחל פרצים, ודוהרים צפונה חזרה לצומת זוהר ולאספלט ולמכוניות ולרדיו ולכל הדברים ששכחנו בכלל מקיומם.

הייתה רכיבה משובחת במסלול מדברי-הררי יפהפה — חָוָואר על הזמן. לא ברור אם היה לנו מזל עם מזג האוויר, או שאנשי הזאבים יודעים על מה הם מדברים. עם אי-הוודאות הזאת נצטרך לחיות עד הרכיבה הבאה עם רפי וצוות החזאים שלו.

הרי ירושלים, שפלת יהודה, רמות מנשה, כרמל. אלה אזורי הרכיבה שצרובים לנו עמוק ב-DNA, בין היתר כי הם נמצאים במרחק שעה נסיעה מהבית. מכולם, הכרמל הכי דרמטי. תא שטח הררי וקומפקטי שְׁמְרוּשָׁת בעשרות דרכי נוף נוחות ושבילים תלולים ומאתגרים, אותם אנו עולים ויורדים בחדווה ובאימה. ים תיכון ממערב, עמק יזרעאל ממזרח, מפרץ חיפה מצפון, רמות מנשה מדרום — שלמות טופוגרפית מעגלית שמשלבת נופים פנורמיים עם שבילי רכיבה מעולים ופינות קפה אינטימיות. הַטַבּוּר המיתולוגי של הקומפלקס הזה הוא קיבוץ בית אורן, שם מתחילות ומסתיימות רוב הרכיבות שלנו באיזור.

״את הרכיבה בכרמל ינהיג הפעם ד״ר טל ר', שהוא רופא!״ בישרה בהתלהבות ההודעה השבועית של רפי. יפה, אמרתי לעצמי בהקלה. אחרי סדרת הרכיבות המטורפות בחודש האחרון מגיעה לנו קצת רגיעה. ומה מתאים יותר מִדִּיווּשׁ נעים ותרבותי בשבילי שוויצריה הקטנה, מובלים על ידי מלומד חביב וְאֶמְפָּתִי שאפשר לנהל איתו שיחה רגועה על מיחושים ומכאובים שונים — מעין פרופ' קרסו על גלגלים שמי כמוהו מודע למגבלות הגוף האנושי על עצמותיו ומפרקיו השונים.

ההתפכחות מהאשליה הייתה קצרה ואכזרית. כבר לאחר הירידה הראשונה מבית אורן אל נחל כֶּלַח יצא המרצע מן השק. הדוקטור החביב והחייכן התגלה כבעל סגנון רכיבה של מתאבד שיעי על סטרואידים, עם תואר. M.D (מופרע Downhill) מקרקס מדראנו. ובכלל, התברר שאותו מומחה מדופלם הוא בעצם רופא מתוסכל שמתפרנס כמהנדס תוכנה, ושהדבר היחיד בו טיפל אי פעם היה אולי גווייה של רוכב אופניים בקורס אנטומיה לפני עשר שנים. כל העובדות הללו התגלו בזמן שהיינו תקועים כבר בְּסִינְגֶל (שביל צר ברוחב רוכב בודד) הררי במרומי נחל כֶּלַח על פי התהום, מנסים נואשות להדביק את הרופא הדוהר קדימה ומתלבטים מה גרוע יותר: להימרח על הסלעים או ללכת לאיבוד.

כמה מילים על הנוף, שמדי פעם היבהב מול עינינו המעונות ושינינו הנוקשות. המסלול התחיל באזור ״שווייצריה הקטנה״. לא ברור למי היה חוסר הטעם המשווע לדמות את הכרמל הנפלא שלנו לאותה ארץ שוקולד מלוקקת וסטרילית. כל מי שהיה פעם בשווייץ יודע שאת הרי האלפים חצב אלוהים עם דינמיט ובולדוזרים ומעט תשומת לב לפרטים. ואילו אצלנו, חמוקי הכרמל, כמו כל נופי הארץ, עוצבו בעבודת יד זהירה ועדינה. כל ואדיון מסותת ביד אמן, כל גוש סלעים מפוסל בקומפוזיציה מושלמת, כל שיח ועץ ממוקמים בזהירות ובדיוק נמרץ — נוף פראי וסלעי עם יד אמן אוהבת מלטפת ומעגלת בפינות. איפה זה ואיפה הרי האלפים הבומבסטיים. ואיפה התפרחת המרהיבה שהכרמל שלנו עוטה בסוף החורף, על שלל צבעיה וגווניה, ואיפה הפרח הלבן שצומח אצלם מעל קו השלג ששכחתי איך קוראים לו ולמי אכפת בכלל.

חזרה למסלול. לו יכולתי לתאר מה עבר עלינו בשרשרת הסינגלים שבה הוביל אותנו הדוקטור מבית אורן עד פסגת האנטנות, הייתי שמח לעשות זאת. אך מכיוון שכל כוח החישוב שלי היה משועבד למאמצי הישרדות אינטנסיביים, לא נותרו לי אלא כמה זיכרונות מקוטעים של רכיבה בין עצי אלון וּקְטָלָב משורגים, כאשר כל מפרץ חיפה פרוש על כף היד בין ענפיהם. וכך הגענו כל עוד נפשנו בנו אחרי כעשרה ק״מ אל צוֹמֶת דָּמוּן, שם הכריז הרופא: ״עכשיו מתחיל הקטע המאתגר של הרכיבה: ירידה טכנית תלולה במדרון מסולע אל נחל אורן דרך נחל אלון. תסתכלו טוב-טוב על מדרגות הסלעים מלמטה, ובמקביל תשמרו על הראש מענפים נמוכים מלמעלה.״ וכדי להוסיף נוֹפֶך מיוחד לתדריך הבטיחות המעודד הזה, התחיל הואדי להתמלא פתאום ביריות רובי ציד.

וכך המשכנו לרכוב אחרי מומחה הרפואה הציבורית שלנו במורד נחל אלון. ואת הרכיבה הזאת ניתן לתאר כהתרסקות מבוקרת על מדרגות סלע בתוך מנהרה ירוקה בקוטר של מטר וחצי בין שתי חומות שיחי פטל מהצדדים וחופת ענפים ממעל, איש-איש וגורלו האורתופדי תלוי על בְּלִימָה, וכל זאת תוך צליפות ציידים דרוזים מהגדה הנגדית. באמצע הירידה עצרנו לאסוף את עצמנו ולשאוף קצת אוויר. אבי ניצל את ההזדמנות להסביר לקבוצה שאם כבר נופלים, עדיף לחטוף מכות בכמה מקומות, כי ״אז המכה מתחלקת באופן שווה על כל הגוף.״ מאחר שמנהיגנו הרופא לא מצא לנכון לסתור או להפריך את התיאוריה המדהימה הזאת, דני עז הנפש החליט לאמץ אותה כלשונה. על מדרגת הסלע הבאה הוא התנפל באגרסיביות, כמו שצריך, ולאחר סַלְטָה באוויר מצאנו אותו תקוע בתנוחה עוּבׇּרית בין שני סלעים, עם האופניים עליו ומבט זגוגי בעיניים. אבל, היה לו מזל מדהים כי המכה התחלקה לו באופן אידיאלי על כל הגוף: הוא הצליח לפצוע את שתי הברכיים, לדפוק מרפק אחד, לעקם את שורש כף היד, לפתוח את השפה העליונה, לחטוף בומבה בחזה, לשבור את הקסדה, ולקרוע את אוכף האופניים.

מנהיגנו הרופא זינק מיד לעזרה ומדד לדני את הדופק, מן הסתם כי זאת הפרוצדורה הטיפולית היחידה שזכורה לו מלימודי הרפואה העמומים. לאכזבת כמה גורמים בקבוצה שקיוו לקטוע את הרכיבה וללוות את דני לחדר מיון, התאושש הבחור במהירות מפתיעה ועלה חזרה על האופניים. וכך המשכנו בנתיב ההתרסקות במורד הואדי, כאשר אני נמרח על סלע כמה עיקולים לאחר מכן, אבי נכנס בשיח פטל ויוצא ממנו שרוט ומדמם, ושיא השיאים — גם ברזים נפלה שרשרת: הרופא מחליק ומוצא עצמו שרוע פרקדן על ערוץ הנחל, אולי מטעמי סולידריות עם הקבוצה.

מנחל אלון הגחנו פצועים וחבוטים, היישר לתוך תמונת נוף פסטורלית של עדר עיזים רועה בעמק מרהיב למרגלות הר שׁוֹקֵף. ושם מצאנו עצמנו בצומת ההחלטה הרגילה בין הירוק לכחול: אם נמשיך קדימה על השביל הירוק נגיע תוך שעה קלה חזרה אל נקודת הסיום קיבוץ בית אורן. האלטרנטיבה היא לטפס על השביל הכחול אל פסגת הר שוקף, ממנה יורד מלך הסינגלים בכרמל — השביל הקשוח שצולל אל נחל רׇקִית. מסתכלים קדימה בערגה אל הירוק שממשיך אל בריכות אלון הנעימות ומשם למכוניות, מסתכלים שמאלה בייאוש על הכחול שמטפס על ההר כמו טיל והולך לסבך אותנו בעוד שעתיים רכיבה, פונים שמאלה ומתחילים לטחון.

הטיפוס מפרך. אבל, כמו כל העליות הטובות, הרוכב מרגיש זך וטהור. המאמץ הגופני מרוקן את הראש ומפשיט את כל הקליפות, ומה שנשאר זה גוף נֶטוֹ שמתוכנת לנוע מעלה. אז עולים עד קצה הכחול וקצה הסיבולת, עם דרדרת מתישה לקראת הפיסגה, ומתמוטטים למנוחה קצרה לפני אקורד הסיום של סינגל רׇקִית. מחכים לאחרונים, אומרים תפילה קטנה, ומתחילים בצלילה המסוקסת של הסינגל האדום עד חניון האגם. שלוש מאות מטר ירידה אנכית לאורך שלושה קילומטרים מתפתלים של מדרגות סלע וטרשים, אותם הצלחנו איכשהו לעבור ללא פגע. ובסוף הסינגל, במקום לפנות ימינה ולטפס אל קיבוץ בית אורן דרך הכביש, שזה מה שכל רוכב נורמלי עושה, הוחלט לסחוט מהשטח עוד כמה ק״מ ולהקיף את הקיבוץ ממערב, דרך הר אורן. כאשר אבדנו, אבדנו. חצינו את הכביש, עלינו על שביל הררי תלול, והתחלנו לטפס על השלוחה היפהפייה שחבוקה בין נחל מתלה מדרום ונחל ספונים מצפון.

רוכבים גבוה מעל גלי יַם טֶתִיס שמלחכים את קירות הואדי התלולים. נאחזים בדרדרת בשארית הכוח ומחכים בדריכות למחזה המרהיב שצפוי להיפתח בכל רגע ממערב. הריאות קרועות מהעלייה, הלב מְפַמְפֵּם בפראות, הנחיריים מתמלאים בושם אורנים ורוזמרין, וים תיכון מתפרץ לפתע לתוך התמונה במכה אדירה של תכלת מים ושמים.

כל קבוצת רכיבה ומסלולי הבית שלה. ״מסלול בית״ הוא מסלול שקרוב לבית ומרגיש כמו נעל בית. אחד ממסלולי הבית האהובים עלינו הוא הַכִּסָלוֹן — נחל יפהפה שמטפס מאשתאול למבשרת ירושלים. לשמחתנו הכסלון לא מושך הרבה מטיילים, אולי בגלל שנגזר עליו להיות שְׁכֵנוֹ של נחל כְּזִיב הפופולרי. רכבנו את הכסלון המון פעמים, וכל פעם הוא מלהיב ומרגש מחדש. לנחל הזה יש אופי צנוע ונשגב כאחת, בין היתר בגלל פרשנות שלי שלא ברור אם היא נכונה וזה לא ממש חשוב.

הקורא זוכר בוודאי את פרשת ארון הברית שהפלישתים לקחו שלל מבני ישראל וחגגו איתו במסע ניצחון פָּגָאנִי באשקלון, אשדוד, עזה, גת ועקרון (שמואל ב'). לאחר סדרת אסונות קשים שעברה על כל הערים בהן ביקר הארון, הפלישתים הטמבלים הבינו שאלוהים מעניש אותם, והחליטו להחזיר את הארון אל בני ישראל. הם התגנבו אל בית שמש הַשְׁכֵּם בבוקר, הניחו את הארון בשדה חיטים, והסתלקו. גילוי הארון ע״י איכר מקומי גרם לשמחה גדולה, שלאחריה ״וַיִּשְׁלְחוּ מַלְאָכִים אֶל יוֹשְׁבֵי קִרְיַת יְעָרִים, לֵאמֹר: הֵשִׁבוּ פְלִשְׁתִּים אֶת אֲרוֹן ה'. רְדוּ, הַעֲלוּ אֹתוֹ אֲלֵיכֶם; וַיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי קִרְיַת יְעָרִים, וַיַּעֲלוּ אֶת אֲרוֹן ה' וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל בֵּית אֲבִינָדָב בַּגִּבְעָה״. עוד סימוכין לפרשה הזאת היא הכנסייה הביזנטית באבו גוש (הרי היא קריית יערים), בת יותר מ-1500 שנה, שנקראת Notre-Dame de l'Arche d'Alliance, כלומר, ״כנסיית גבירתנו של ארון הברית״. ובכן, כשמסתכלים במפה על בית שמש מצד אחד ועל קריית יערים מצד שני, רואים מיד שהנתיב ההכרחי שמחבר את שתי הנקודות האלה הוא נחל כִּסָלוֹן. מן הסתם, מסלול הבית החביב עלינו הוא בדיוק תוואי התהלוכה בה הובל ארון הברית ברוב טקס תחילה לקריית יערים ולאחר מכן אל משכנו הסופי בירושלים, כשדוד המלך מכרכר ומפזז לפניו. הסיפור התנ״כי, המקומות והשמות ששרדו אלפי שנה, השפה העתיקה שנולדה מחדש — כל אלה טוענים את הרכיבה בנחל במשמעות טמירה ומרגשת.

שוב עבר עלינו שבוע סוער של סופות וגשמים. וככל שסוף השבוע מתקרב וההודעה מרפי עם המסלול השבועי מבוששת לבוא, מתחיל להתגנב ללב שמץ תקווה שאולי, סוף סוף, תינתן מנוחה לעצמותינו הדוויות והרטובות, ואולי — מי יודע — נזכה לקום ביום שישי אחרי ארבע בבוקר ולבלות יום סקס נורמלי (סידורים, קניות, ספונג'ה). אבל, אבוי, שוב מגיע הרגע המר והנמהר, ועל המסך מרצדת בחדווה הודעה מהשולח ״רפי״, ואיתה ההכרה המיידית ששוב מצפה לנו חוויה קרדיולוגית במעלה טיז אל-נבי או דיווש רטוב בטמפרטורות ארקטיות בואדי באב אל-אללה. ואמנם, ההודעה השבועית של רפי, שבדרך כלל מלווה באיומים והעלבות לשפנים שמתכננים להבריז בגלל מזג האוויר הצפוי, מחלקת את קבוצת הרוכבים שלנו לשתי תת-קבוצות. בעלי האישיות החזקה, שמסוגלים להתמודד עם העלבונות של רפי ללא נזק פסיכולוגי כלשהו, נשארים לרבוץ בבית ליד התנור; ולעומתם, הנמושות שבחבורה — אנשים רכרוכיים שכל פקפוק פומבי בנחישותם מאיים על האגו השברירי שלהם — פונים באנחה למלא אוויר בגלגלים ולשמן את השרשרת.

וכך נפגשנו בבוקר יום שישי, בכניסה למושב מסילת ציון שליד שער הגיא, בקור אימים ותחת שמי עופרת, קבוצת נכאים קטנה וקודרת של רוכבים חלשי אופי ובעלי דימוי עצמי נמוך. לפנינו עמד הַכִּסָלוֹן, מסלול קלאסי בהרי ירושלים בן שני קטעי הלוך-חזור ראשיים: 15 ק״מ עלייה על הגדה הדרומית של הנחל עד צובא, ירידה תלולה לערוץ, סיבוב פרסה, טיפוס לגדה הצפונית; 15 ק״מ ירידה כיפית חזרה למסילת ציון.

מתארגנים על האופניים והציוד באצבעות קפואות ושולחים מבטים חוששים אל כיפת השמים. רק רפי עולץ ומפזר חיוכים כרגיל, מן הסתם חוגג את הצלחת תעלול ההודעה השבועית שלו. הקור מפתה להתלבש חם, אבל הראש יודע שעוד חמש דקות בדיוק הדופק יהיה 150 ואתה הולך להזיע כמו בסאונה. טוב, שרוול קצר כרגיל. בודקים שיש כל מה שצריך (אוויר, שמן, מים, קרם הגנה, שפתון, פנימית רזרבית, אוזן רזרבית, חולצה תרמית, מעיל רוח, בנדנה, כפפות, משקפי שמש, משקפי קריאה, מפה, חטיפי אנרגיה, נייר טואלט, משאבה, סט מפתחות, אזיקונים, לֶדֶרְמָן, טלפון, מצלמה, 100 שקל, כריך, תפוח, אדוויל, ערכת עזרה ראשונה, ואצל רפי תוסיפו גם גזייה, קפה, תה, סוכר, גפרורים, כוסות, וולטרן, חיזוקית, מגנזיום ודפיברילטור), ויאללה לדרך.

הרכיבה מתחילה כמו שכל הרכיבות מתחילות, עם היתרון של קור מקפיא עצמות שמטשטש את החושים ולא מאפשר למוח להבין מה בדיוק הגוף מנסה לעשות. שכן הכסלון כשמו כן הוא — רק כסיל גמור יבוא לטפס עליו מרצון ביום חורף אפרורי וקרחוני שכזה. אבל כחצי שעה לתוך העלייה מפציעה השמש מבעד לעננים ואיתה תופעה מצמררת: קונצרט יללות עזות וחודרות לב שעולות מעברו השני של הנחל ומחרידות את השקט המושלם. עוצרים לתצפית ומתבשמים מהנוף ההררי המהמם, מאות מטרים מעל ערוץ סבוך של נחל ירושלמי טיפוסי. היללות מגיעות מלהקות תנים משכימי קום, מעוררות תחושת חיבור עמומה לְעָבָר קדמון משותף.

ממשיכים בטיפוס מייגע מזרחה. מצפון מתחילים להתגלות לאיטם בית מאיר, שמורת המסרק, שורש, שׁוֹאֵבָה, ורחוק יותר אבו גוש, ומעברו הדרומי של הואדי היישובים כסלון, רמת רזיאל, וגבעת יערים. כל ישוב הוא חתיכת היסטוריה שהלאומי והאישי משמשים בה בערבוביה. בקו הרכס, קצת לפני קיבוץ צובא, פונים שמאלה וצוללים לערוץ הכסלון בירידה תלולה ומדורדרת. ליד הכפר עֵין רָאפָה פונים שמאלה אל עין לימון — פינת חמד עתיקת יומין שמשלבת מעיין, בריכה, נקבה, ובוסתן. ״עין לימון״ הוא שיבוש של ״עֵין אֶל עוֹמוּר״, שמו של הכפר הפלסטינאי שהיה כאן פעם, או, יש הטוענים, ״עֵין לׇמוּר״, מעיין האוהבים.

לאחר ריקון תרמילי הגב על גדר אבן עתיקה מתחת עץ תאנה נערם לפנינו מזנון מפואר של פירות, כריכים, וחטיפים למיניהם. בעצם, סתם אוכל; אבל, אחרי שעתיים של רכיבה מאומצת, פרוסת לחם עם ריבה היא מעדן מלכים שהגוף בולס ומעכל בשקיקה — אפשר להרגיש את הקלוריות טסות לשרירים ולמוח ונותנות כוח להמשיך. מנוחה קצרה, ואנחנו חזרה על האופניים. חוצים את ערוץ הכסלון ומטפסים על הגדה הצפונית של הנחל בסינגל כיפי שמתפתל ומעפיל בין חורבות, משוכות צבר, ועצים עתיקים. ממשיכים לטפס דרך שואבה עד הר כרמילה, ומשם טסים על דרך הנוף הצפונית חזרה לשפלה. מדלגים באושר מעל מהמורות, שלוליות וענפים כרותים, ועוצרים מדי פעם לשאוף אוויר ולהסניף את הנוף החורפי שמבצבץ במלוא הדרו דרך מסך של עצי אורן, שקדיות, שיזף וקטלב. נוחתים במסילת ציון עם חיוך רחב והקלה על כך שאף רוכב לא עף בירידה המטורפת. חוזרים לחיים הרגילים ואל שבוע נוסף של המתנה מתוחה להודעה הבאה של רפי.