אנשי הארץ המיוערת

פרק 1

אדם, שזיכרונות עבר יניעו אותו לשוטט ולעקוב אחר תוואי נתיב המרכבות הנטוש, העובר כמעט על קו האורך מבריסטול אל חופה הדרומי של אנגליה, ימצא את עצמו במחצית השנייה של מסעו באזור של מחוזות מיוערים נרחבים, מנוקדים פה ושם במטעי תפוחים. העצים כאן, הן אלה המיועדים לתעשיית העץ והן אלה הנושאים פרי, על פי העניין, מרפטים את משוכות צד הדרך תוך טפטוף מי הגשמים והטלת צילם, ענפיהם התחתונים נמתחים בנינוחות במאוזן מעל הדרך, כאילו היו נשענים על האוויר הקלוש. במקום אחד, בשולי עמק בלֶקמוּר, במקום שבו ראש גבעת הַיי־סְטוֹי הבולט נשקף ממרחק שניים או שלושה מיילים, מכסים עלי הסתיו את הדרך בצפיפות כה רבה עד שהם מסתירים אותה לחלוטין. זהו מקום גלמוד, וכשהימים מחשיכים, הרַכָּבים הרבים והעליזים, שאינם בנמצא עוד, אלו ששעטו לאורך הדרך, וכפות הרגליים המיובלות שפסעו בה, והדמעות שלחלחו אותה, עולים מחדש בעיני רוחו של המשוטט.

תווי הפָּנים של דרך ראשית זנוחה משרים בדידות שאין כמוה בסתם גיאיות ומדרונות, והם מביעים דממת קבר מודגשת מזו של קרחות יער ובריכות. הניגוד בין מה שקיים לבין מה שיכול היה להיות הוא כנראה הגורם לכך. לפסוע, למשל, במקום זה, ממשוכת מטע אל הדרך הראשית הגובלת בה, ולשהות רגע בלב ריקנותה, הרי זה להחליף, בצעד אחד, היעדר פשוט של חברת בני אדם בסיוט של נטישה.

במקום זה, בערב קודר של יום חורף שחלף, עמד איש, שנכנס כך מן הצד אל תוך זירת ההתרחשות, לאחר שטיפס במַעבָר מעל הגדר, והיה מושפע לרגע מרגשות אלה של בדידות פתאומית יותר מכפי שחש לפני שיצא אל הדרך הראשית.

ממבט אחד בסגנון הלבוש המוקפד למדי שלו אפשר היה להבחין שאין הוא שייך ממש לאזור הכפרי, ומן האווירה שהשרה סביבו ניתן היה להבין, לאחר זמן מה, שגם אם יש יופי אפל בנוף, מוזיקה ברוח הנושבת, ומצעד מרכבות רפאים בתחושה שמשרה דרך ראשית זו, הריהו נבוך בעיקר בקשר לדרך שילך בה.

הוא הביט צפונה ודרומה, וחיטט מוכנית במקלו באדמה. בתחילה לא נמצאה נפש חיה להאיר את עיניו כפי שקיווה אולי, ולא נראָה שתופיע בלילה שכזה. אך הינה החלו נשמעים שאון קל של גלגלים מתאמצים ובטישה קבועה של פרסות סוס, ואז נגלה בגבול שבין שמיים ומטע קרון נוסעים הנמשך על ידי סוס יחיד. הרֶכֶב היה מלא בחֶציוֹ בנוסעים, מרביתם נשים.

הוא הרים את מקלו בהתקרב הקרון, והאישה הנוהגת בלמה במושכות.

"כבר חצי שעה שאני מחפש דרך קיצור ללִיטְל הינטוֹק, מרת דוֹלֶרִי," אמר, "אך למרות שהייתי כבר בגרֵייט הינטוֹק ובאחוזת הינטוֹק כמה וכמה פעמים בענייני עסקים עם הגברת הנמרצת הגרה שם, הרי אני אבוד בקשר לכפר הקטן. תוכלי לעזור לי, אני מניח?"

היא הבטיחה לו שתוכל לעשות זאת — כיוון שהיא נוסעת לאַבּוֹטְס סֶרְנֶל, הקרון שלה עובר ליד הינטוק — וזו נמצאת פשוט במעלה השביל המתפצל מן הדרך שהיא נוסעת בה עכשיו. "למרות," המשיכה מרת דוֹלֶרִי, "שזהו מקום כל כך זעיר, שכאיש העיר הגדולה תזדקק לנר ופנס כדי למצוא אותו אם אינך יודע היכן הוא. בחיי! לא הייתי גרה שם אפילו אם היו משלמים לי. באַבּוֹטְס סֶרְנֶל, בכל אופן, אתה יכול לראות קצת עולם."

הוא טיפס והתיישב לידה כך שרגליו מופנות החוצה, וזנב הסוס היה מבריש אותן מדי פעם בפעם.

לאלה שהכירו היטב את הקרון, היה זה חלק נייד של הדרך יותר מאשר רכב הנוסע עליה. הסוס הזקן, ששערו היה באותו צבע ובאותו חספוס של שיח האברש, ושמִפְרקי רגליו, כתפיו ופרסותיו היו מעוותים מן הרתמה ומעבודת הפרך עוד מאז היותו סייח — אף שאם היו זכויות לכול, היה יכול באותה מידה ללחוך עשב במישור כלשהו במזרח במקום למשוך כאן קרון — צעד בדרך זו כמעט יום יום במשך עשרים שנה. אפילו שעבודו ניחן בחוסר תואם מוחלט. כיוון שהרתמה הייתה קצרה מדי, לא הוכנס זנבו לתוך לולאת הזנב, וכך חֶבֶק העכוז היה נוטה ומחליק במגושם לצד אחד. הסוס הכיר כל פנייה זעירה מתוך עשרת המיילים של הדרך בין אַבּוֹטְס סֶרְנֶל לשֶרטוֹן — עיר השוק שאליה הוביל מסעו — באותו דיוק שיכול מודד דרכים לקרוא מתוך מכשיר המדידה שלו.

הייתה לרֶכב חופה מרובעת שחורה שהתנודדה עם תנועת הגלגלים, ובנקודה אחת שלה מעל לראש הנַהֶגֶת הותקן וו שאליו נקשרו לעיתים המושכות, כך שהתוו קו עָקֹם שקוע מן הוו עד לכתפי הסוס. במקום כלשהו ליד סרני הקרון נתלתה שרשרת חופשית, שמטרתה הידועה היחידה הייתה לקרקש במהלך הנסיעה. מרת דוֹלֶרִי, שהייתה צריכה לקפוץ החוצה ופנימה פעמים רבות בשירות הנוסעים שלה, לבשה — במיוחד במזג אוויר סוער — מכנסיים צמודים קצרים תחת שמלתה, מטעמי צניעות; ובמקום מצנפת, חבשה כובע לֶבֶד קשור במטפחת, כמגן מפני כאבי אוזניים שמהם סבלה לעיתים קרובות. באחורי הקרון היה חלון זכוכית, שאותו נהגה לנקות במטפחת הכיס שלה בכל יום שוק לפני תחילת המסע. כך, מי שצפה בקרון מלפנים, יכול היה לראות דרך פנים הקרון פיסה ריבועית של אותם שמיים ונוף שראה מחוץ לו, אך מפושקת על ידי ראשי הנוסעים הישובים, שבטרטור המתמשך, כששפתיהם נעות וראשיהם מתנודדים בשיחות פרטיות ערניות, היו עליזים ובלתי מודעים לכך שגינוניהם ומוזרויות פניהם מוצגים כך בחדות לעין הציבור.

השעה הזאת של חזרה הביתה הייתה שעה שמחה עבורם, אם לא השעה השמחה מכל שעות השבוע. חבויים שבעי רצון תחת חופת הקרון יכלו לשכוח את מדווי העולם שבחוץ, לסקור את החיים ולדון במאורעות היום בחיוכים שלווים.

הנוסעים שבחלק האחורי היוו קבוצה לעצמם, וכשהמצטרף החדש דיבר עם בעלת הקרון, שקעו הם בשיחה חשאית על אודותיו, ושאון הקרון גרם לכך שלא תישמע באוזניו ובאוזני מרת דוֹלֶרִי הישובים לפנים.

"זהו הסַפּר פֶּרקוֹמְבּ — זה שיש לו את האישה משעווה בחלון," אמר אחד. "איזה עניין יכול להביא אותו לכאן בשעה הזאת? וזה לא סַפּר נוסע בדרכים, אלא סַפּר אומן שזנח את המוט המפוספס^[1] הידוע המציין מספרה כי הוא אנין מדי לכלי מסוג זה."

נראה שהסַפּר, אף שהניד בראשו ושוחח בלבביות, אינו נוטה לספק את הסקרנות שעורר, והזרם השופע של החלפת דעות, שלפני הגעתו הֶחייה את פנים הקרון, נבלם מכאן ואילך.

כך רכבו הלאה, וראש גבעת הַיי־סְטוֹי הלך וגדל לפניהם. לבסוף ניתן היה להבחין בדמדומים, כחצי מייל לצד הדרך, בגנים ובמטעים שקועים בחלק קעור של הנוף, כאילו היו גזורים מן הארץ המיוערת. ממקום זה העומד לעצמו, עלו וצמחו בשקט, בגנֵבה, עמודי עשן, שעין הדמיון יכלה לעקוב מטה אחר מקורותיהם בפינות אח שקטות שמעליהן תלויים כקישוט נתחי בשר מעושנים. היה זה אחד מאותם מקומות מופקעים מן העולם וחבויים מאחורי שעריו שבהם אפשר למצוא התבוננות פנימית יותר מאשר עשייה, וחוסר עניין יותר מאשר התבוננות; מקום שבו הטיעונים נובעים מהנחות מפוקפקות, ומובילים למסקנות דמיוניות לגמרי; אך גם מקום שבו מדי פעם בפעם דרמות של גדולה ושל אחדות אמיתית, כמו בטרגדיה יוונית, משוחקות במציאות, מכוח התשוקות המרוכזות וקשרי התלות ההדדיים של החיים הארוגים בצפיפות.

מקום זה היה לִיטְל הינטוק, מטרת חיפושיו של הסַפּר האומן. הערב היורד עִרפֵּל בהדרגה את עשן הארובות, אך מקומה של הקהילה עטופת היער עדיין ניכר מתוך כמה אורות חלושים, לא נראים כמעט, מנצנצים דרך הענפים חסרי העלים שעליהם עצרו לנוח ציפורי שיר בדמות כדורי נוצות, גם הן בלתי מובחנות כמעט.

בפינת המשעול המסתעף אל הכפר הקטן, ירד הספָּר מן הקרון של מרת דוֹלֶרי אשר המשיך בדרכו לכפר הגדול יותר, שיתרונו על הקטן ממנו בקשר לתנועת העולם הגדול לא היה מוחשי כל כך, אם מתבוננים בדרכי הגישה אליו.

"רופא צעיר מלומד וחכם מאוד גר במקום שאתה הולך אליו — לא משום שיש מישהו לרפא שם, אלא כי אומרים שהוא מתחבר עם השטן."

האמירה הזו נזרקה לעבר הספָּר על ידי אחת הנשים כשנפרד מהם, בניסיון אחרון לפענח כך מהי שליחותו. אך זה לא ענה דבר וללא שהות נוספת צלל אל המחסה המוצל, ופסע בזהירות על גבי העלים המתים שכמעט קברו את הדרך או הרחוב של הכפר הקטן. כיוון שמעט מאוד אנשים חוץ מתושבי המקום עצמו עברו בדרך זו לאחר שהחשיך, העריכו רוב תושבי לִיטְל הינטוֹק שווילונות על גבי החלונות מיותרים, ועקב כך עסק האורח שלהם בעמידה פה ושם מול החלונות הרחבים של כל בקתה שהגיע אליה, במחווה שהראתה שהוא מנסה להסיק, מן האנשים והחפצים שהבחין בהם בפנים הבית, מה עניינו של איש זה או אחר שגר פה.

רק המשכנות הקטנים יותר עניינו אותו. בית אחד או שניים שגודלם, עתיקותם ואבזריהם הפזורים העידו שלמרות מקומם המרוחק היו מיושבים לפנים, וייתכן שגם עכשיו, על ידי אנשים ממעמד חברתי מבוסס — נזנחו לחלוטין על ידו. ריחות של רסק פרי ולַחשוש של סיידר מותסס שהגיעו אליו מן המדורים האחוריים של בתי מגורים אחרים, חשפו את עיסוקיהם העכשוויים של כמה מיושביהם, והצטרפו לריח הבליָה של העלים הנרקבים הנרמסים.

הוא עבר על פני חצי תריסר משכנות ללא כל תוצאה. הבא בתור, שעמד מול עץ גבוה, היה זוהר באופן מיוחד, הבהובי האור המרצד מפְּנים הבית זרחו במעלה הארובה ויצרו ערפל מואר מן העשן המיתמר. הפְּנים, כפי שנצפה מן החלון, גרם לו לעצור בתחושה של סוף הדרך ולהתבונן. הבית היה גדול מממדי בקתה, והדלת שנפתחה היישר אל חדר ההסבה הייתה פתוחה לרווחה, כך שסרט אור נזרק מן הפְּנים אל האוויר החשוך שבחוץ. מדי פעם בפעם היה עש תשוש בן העונה המאוחרת מרפרף וחוצה לרגע את הקרניים השלוחות ואז נעלם שוב אל הלילה.

פרק 2

בחדר שממנו בקע זוהר עליז זה, הבחין המבקר בנערה ישובה בכיסא נצרים ועובדת בשקידה לאור האש, אש שופעת שניזונה מעץ. בגרזן הקצר שבידה האחת ובכפפת עור גדולה הרבה ממידתה על ידה השנייה, הכינה במהירות רבה קנים מחודדים, כאלה המשמשים לבניית סכך. היא לבשה סינר עור לצורך זה, שהיה גם הוא גדול בהרבה לגזרתה. מצידה השמאלי נחה חבילת חוטרים ישרים וחלקים של שיחי אגוז לוז, אלה הנקראים קני־סכך — חומר הגלם למלאכתה; מימינה עמד מצבור של גזירים וקצוות — השאריות — שבהם הזינה את האש; ולפניה ערמה של המוצרים המוגמרים. כדי להכין אותם היא נטלה כל חוטר, בחנה אותו בדקדקנות מקצה לקצה, ביקעה אותו לאורכו, ובחיתוך נוסף חילקה אותו לארבעה, ואז חידדה כל רבע במכות גרזן מיומנות, כך שנוצר חוד משולש דומה ממש לחוֹד כידון.

לידה, למקרה שתזדקק לאור נוסף, עמד פמוט פליז על גבי שולחן עגול קטן, שעוצב באופן מוזר מתומך ישן דמוי שרפרף לארון קבורה. בראשו מוסמר לוח אורן, ומשטחו הלבן עמד בניגוד משונה לעץ האלון המגולף של החלק התחתון. המעמד החברתי של משק הבית בעבר הוצג באופן מובהק מתוך קיומו של חפץ זה, ממש כמו שמעמדו של אציל או אביר ניכר מתוך אוסף הקסדות והמגינים שלו. נהוג היה שכל איכר אמיד, שהייתה לו חזקה מכוח שטר משפטי על ביתו — או בכל אופן קביעות רבה יותר משל סתם אריס — יחזיק זוג תומכי ארון קבורה כאלה שישמשוהו בעת מותו שלו, אך שינויי הזמן הובילו לזניחת המנהג, ולעיתים קרובות השתמשו בתומכים באופן שתואר לעיל.

האישה הצעירה הניחה לרגע את הגרזן הקצר ובדקה את כף ידה הימנית, שבניגוד לשנייה, הייתה ללא כפפה, ונראתה רק מעט קשה או מחוספסת. כף היד הייתה אדומה והעלתה שלפוחיות, כאילו העיסוק הנוכחי החל רק לאחרונה ויד זו טרם הוכנעה למלאכה. כמו ידיים ימניות רבות שנולדו לעבודת כפיים, לא היה דבר בצורתה הבסיסית של היד שיאשש את המוסכמה שטיפוח הדרגתי מלידה יגלה את פניו קודם כול בצורתו של איבר זה. מאומה פרט להטלת קובייה של הגורל לא קבע שהנערה תחזיק בכלי, והאצבעות שאחזו בקת הכבדה מעץ המילה יכלו בכישרון להוביל עיפרון או לפרוט על מיתר, לו רק היו מודרכות לעשות זאת בעיתוי הנכון.

פניה היו מלאות הבעה, מלאוּת שרגיל שתתפתח מתוך חיים של בדידות. כשעיני ההמון מכות ללא הרף כמו גלים על ארשת הפנים, נראה שהן שוחקות את התנועתיות שלהן, אבל במים השוקטים של הפרטיות כל תחושה וכל רגש נפרשים בשפע גלוי, כך שזר יכול לפרש אותם בקלות כמו מתוך מילים כתובות. גילה היה לא יותר מתשע־עשרה או עשרים שנה, אך ההכרח לשקוע במחשבות בתקופה מוקדמת מדי של החיים אילץ את קווי המתאר הארעיים של פנים ילדותיות להפוך למוגמרים בטרם עת. לכן הייתה לה רק מעט יומרה ליופי, חוץ מפרט בולט אחד — השיער שלה. שפעתו הרבה כמעט לא ניתנה לשליטה; צבעו היה, אם נאמר בלי לדייק, וכפי שנראה כאן באור האש, חום, אך בחינה מדוקדקת או מבט לאור יום, היו מגלים שהגוון האמיתי שלו היה נדיר והיווה קירוב יפהפה לגון הערמון.

אל תשורה זוהרת זו שהעניק הזמן לקורבן מסוים זה שלו הניצב לפנינו, היו מרותקות עיניו של האורח המתבונן. בינתיים היו אצבעות ידו הימנית משחקות מוכנית בדבר שבלט מכיס מעילו — ידיות של זוג מספריים, שצחצוחן גרם להן להגיב חלושות לאור שנזרק מפנים הבית. במוחו של המתבונן הפכה התמונה שגילמה הנערה יצרנית הקנים, לתמונה בסגנון אקספרסיוניסטי מובהק, שבה שׂער הנערה בלבד, מוקד ההתבוננות, מתואר בעוצמה ובחדות, בעוד פניה, כתפיה, ידיה וגזרתה הכללית מהווים בליל מטושטש עשוי פרטים לא חשובים, האובדים בעמימות ובערפול.

הוא לא היסס יותר, אלא דפק על הדלת ונכנס. האישה הצעירה פנתה לשמע קול גריסת מגפיו על גבי החול שכיסה את הרצפה, וכשקראה: "הו, מר פֶּרקוֹמב, איך שהבהלת אותי!" בהחלט איבדה לרגע את סומק עורה.

הוא ענה: "את צריכה לסגור את הדלת שלך — אז תוכלי לשמוע כשאנשים פותחים אותה."

"אני לא יכולה," אמרה, "הארובה מעשנת כל כך. מר פֶּרקומב, אתה נראה כל כך לא טבעי כשאתה רחוק מעסקי הפאות שלך, כמו ציפור כנרית על משוכה קוצנית. בטח לא באת עד כאן בשבילי... כדי..."

"כן, לשמוע את התשובה שלך לגבי זה." הוא נגע בשערה במקלו, והיא נרתעה. "את מסכימה?" הוא המשיך, "אני צריך לדעת מייד כיוון שהגברת עומדת לנסוע בקרוב, וזה לוקח זמן להכין את זה."

"אל תלחץ עליי — זה מדאיג אותי. קיוויתי שאתה כבר לא חושב על זה יותר. אני לא יכולה להיפרד ממנו — זהו זה!"

"עכשיו תראי, מארטי," אמר האיש, מתיישב על השולחן שהיה פעם תומך ארון קבורה. "כמה את מקבלת על ייצור הקנים האלה?"

"ששש... אבא ער למעלה, והוא לא יודע שאני עושה את העבודה."

"טוב, תגידי לי," אמר האיש ביתר רכות. "כמה את מקבלת?"

"שמונה־עשר פני לאלף," היא אמרה באי רצון.

"למי את מכינה אותם?"

"למר מֶלבְּרי, סוחר העצים, זה שכאן למטה."

"וכמה את יכולה להכין ביום?"

"ביום שלם ועוד חצי לילה, שלוש חבילות — זה אלף חמש מאות."

"שני שילינג ושלושה פני." האורח השתהה. "טוב, תקשיבי," הוא המשיך כשבנימת דיבורו ניכרים שיירי החישוב של אומדן סכום הכסף שסביר שיידרש כדי להוות משקל מאזֵן בין מקורות ההכנסה העכשוויים שלה לבין אהבתה לחן נשי, "הינה לך סובריין — סובריין זהב, כמעט חדש," הוא הושיט אותו, מחזיק אותו בין אצבע לאגודל. "זה כמה שתרוויחי בשבוע וחצי של עבודת הגבר הגסה שלך, והוא שלך אם רק תתני לי לגזור את מה שיש לך יותר מדי ממנו."

חזה הנערה נרתע מעט. "למה הגברת לא יכולה לחפש לה נערה אחרת, שלא כל כך מעריכה את השיער שלה, במקום לחפש אותי?" קראה.

"או, טיפשונת, כי שלך הוא בדיוק באותו גוון של השיער שלה, וזה גוון שאי אפשר לחקות על ידי צביעה. אבל את לא הולכת לסרב לי, עכשיו שבאתי כל הדרך משֵפֶרטון בשביל זה?"

"אני אומרת שאני לא מוכרת אותו — לְך או למישהו אחר."

"תקשיבי עכשיו," הוא התקרב מעט אליה, "הגברת עשירה מאוד, ולא תקפיד על כמה שילינגים, אז אני אוסיף על זה על אחריותי שלי — אני אעשה מהסובריין הזה שניים, עדיף מלחזור בידיים ריקות."

"לא, לא, לא!" היא צעקה והחלה להיות נסערת מאוד, "אתה מפתה אותי. אתה ממשיך כמו השטן עם דוקטור פאוסטוס מהספר בפרוטה ההוא. אבל אני לא רוצה את הכסף שלך, ולא מסכימה. למה באת? אמרתי לך כשתפסת אותי במספרה שלך והתחננת כל כך, שאני לא מתכוונת למכור את השיער!"

"מארטי, תקשיבי עכשיו. הגברת שרוצה אותו, רוצה אותו מאוד. וביני לבינך, עדיף שתסכימי לתת לה אותו. זה לא יהיה טוב בשבילך אם לא תסכימי."

"לא טוב בשבילי? מי זאת, אם ככה?"

עושה הפאות עצר בלשונו, והנערה חזרה על השאלה.

"אני לא חופשי לומר לך. וכיוון שהיא עומדת לנסוע אל מחוץ לארץ בקרוב, זה לא משנה בכלל מי היא."

"היא רוצה לנסוע לחוץ לארץ עם זה?"

הוא אישר בניד ראש.

הנערה הביטה בו בעיון. "עכשיו, מר פֶּרקומב," היא אמרה, "אני יודעת מי זאת. זאת ההיא מהאחוזה — מרת שַרְמונד!"

"זה הסוד שלי. אבל אם תסכימי לתת לי אותו, אגיד לך רק בינינו."

"בטח שלא אתן לך אותו אם לא תגיד לי את האמת. זאת מרת שַרְמונד?"

האיש הנמיך את קולו. "טוב, אז כן. את ישבת בכנסייה שורה לפניה ביום ההוא, והיא שמה לב איך השיער שלך דומה בדיוק לשלה. מאז היא כל הזמן משתוקקת לו כדי לשפר את שלה, ובסוף החליטה להשיג אותו. כיוון שהיא לא תחבוש את הפאה עד שתיסע אל מחוץ לארץ, היא בטוחה שאף אחד לא ירגיש בהבדל. היא מינתה אותי להשיג לה אותו, ואז אכין ממנו פאה. לא הייתי שוחק ככה את הנעליים שלי לאורך מיילים בשביל איזה מעסיק פחות חשוב ממנה. עכשיו תשימי לב, זה יגמור לי את כל העסקים איתה אם ייוודע שאני גיליתי את שמה; אבל תני לי מילת כבוד בין שנינו, מארטי, את לא תגידי משהו שיזיק לי?"

"אני לא מתכוונת לגלות," אמרה מארטי בקרירות, "אבל השיער שלי הוא שלי, ואני מתכוונת לשמור עליו."

"אז זה לא הוגן, אחרי מה שסיפרתי לך," אמר השליח הנרגז. "את מבינה, מארטי, כיוון שאת מאותו כפר ומאחת מן הבקתות של הגברת, ואביך חולה ולא היה רוצה שיפנו אותו מכאן, אז כדאי לך לרַצות אותה. אני אומר את זה כחבר. אבל אני לא לוחץ עלייך שתחליטי על כך הלילה. אני מניח שאת באה מחר לשוק, ואת יכולה אז להיכנס אליי. אם תחשבי על זה, אז תלכי לכיוון שלי. אני יודע את זה."

"אין לי יותר מה להגיד," היא ענתה.

בן שיחהּ ראה מהתנהגותה שלא יועיל להפציר בה עוד בדיבור. "כיוון שאת אישה צעירה שאפשר לסמוך עליה," הוא אמר, "אני שם את הסובריינים כאן למעלה לקישוט, כדי שתוכלי לראות כמה הם יפים. תביאי את הפריט מחר, או שתחזירי את הסובריינים." הוא נעץ אותם קרוב לקצה מסגרת המראה שעל גבי המדף. "אני מקווה שתביאי אותו, לטובתך ולטובתי. אני חושב שהיא הייתה יכולה למצוא את מבוקשה במקום אחר, אבל כיוון שזה מה שמתחשק לה, צריך לרַצות אותה אם אפשר. אם תגזרי אותו בעצמך, שימי לב לשמור על כל קווצות השיער בכיוון אחד." הוא הראה לה כיצד זה אמור להיעשות.

"אבל בשום אופן לא," היא ענתה בקיצור ובאדישות, "אני מעריכה את השיער שלי יותר מכדי שאקלקל אותו. היא רוצה את התלתלים שלי כדי להשיג לה עוד מאהב, אף על פי שאם הסיפורים נכונים, היא כבר שברה את הלב של אדונים נכבדים רבים."

"אלוהים, יפה איך שאת מנחשת דברים, מארטי," אמר הסַפר, "שמעתי מכאלה שיודעים שבהחלט היא שמה עין על איזה אדון זר. בכל אופן, תחשבי על מה שביקשתי."

"היא לא תשיג אותו דרכי."

פֶּרקומב נסוג כבר עד הדלת. הוא שב על עקבותיו, שתל את מקלו על גבי תומך ארון הקבורה, והביט בפניה. "מארטי סאות'," אמר בהדגשה מכוונת, "לָך עצמך יש מאהב, וזו הסיבה שאת לא מוותרת על השיער!"

היא התאדמה עד מאוד, מעבר לסומק הקל שנחוץ כדי להעצים את היופי, הניחה את כפפת העור הצהובה על יד אחת, לקחה את הגרזן הקצר בידה השנייה, והתיישבה בעיקשות למלאכתה מבלי להפנות שוב את פניה אליו. הוא התבונן לרגע בראשה, הלך אל הדלת, ובשלחו אליה מבט לאחור, עזב בדרכו לביתו.

מארטי התמידה במלאכתה כמה רגעים, ואז פתאום הניחה את הגרזן, קפצה ופנתה אל ירכתי החדר, שם פתחה דלת שחשפה גרם מדרגות משופשף עד לובן, עד שדוגמת סיבי העץ כמעט נמחקה עקב קרצופי הניקיון. בראש המדרגות קרבה בעדינות לחדר שינה, ומבלי להיכנס אמרה, "אבא, אתה רוצה משהו?"

קול חלוש ענה מבפנים בשלילה והוסיף, "אני אהיה בסדר גמור עד מחר אם רק לא היה העץ הזה!"

"שוב העץ — תמיד העץ! או, אבא, אל תדאג כל כך בקשר לזה. אתה יודע שהוא לא יכול לגרום נזק."

"עם מי דיברת שם קודם למטה?"

"מישהו משֶרטוֹן נכנס, שום דבר שאתה צריך לדאוג לגביו," היא הרגיעה אותו. "אבא," היא המשיכה, "מרת שַרְמונד יכולה לסלק אותנו מהבית שלנו אם תחליט על זה?"

"לסלק אותנו? לא. אף אחד לא יכול לסלק אותנו עד שנשמתי המסכנה תסתלק מגופי. זו שכירות לכל החיים, כמו של גַ'יילס ווינטרבורן. אבל כשהחיים שלי ייגמרו, זה יהיה שלה, לא לפני כן." הדיבור שלו עד כה בנושא זה היה הגיוני ונחוש למדי. אך כעת שקע שוב אל האנחות המאומצות שלו: "והעץ יעשה את זה, העץ הזה יהיה בקרוב המוות שלי."

"שטויות, אתה יודע שלא. איך זה יכול להיות?" היא נמנעה מדיבור נוסף, וירדה שוב לקומת הקרקע.

"תודה לאל, אם כך," אמרה לעצמה. "מה ששייך לי יהיה שלי."