העולם בימי הביניים

הקדמה

כשלמדתי וחקרתי את ההיסטוריה והתרבות של מסעות ימי הביניים, ביליתי שנים רבות בשיטוט בחברתם של נוסעים מן העבר, אנשים שנעו ממקום למקום בעולם שונה למראית עין. באמצעות מדריכי המסעות ויומני המסעות שכתבו אנשי ימי הביניים, יכולתי להתחקות אחר העובדות, ההנאות והסכנות של עריכת מסעות בימים ההם. ישבתי בספריות דוממות במנזרים ובארמונות, מאוקספורד ועד איסטנבול, וקראתי בכתבי יד ימי־ביניימיים על מסעותיהם של בני התקופה. ואז ארזתי מזוודות ונסעתי בנתיביהם של נוסעי ימי הביניים, דרך רחובותיהן וכנסיותיהן של רומא וירושלים. נרטבתי עד לשד עצמותיי בגשם של אאכן ואוּלְם והלכתי לאיבוד בלילה בבייג'ינג. התמודדתי עם הרעלת מזון, תשישות חום ונשיכת קרציות, וכן עם נגיף הקורונה במקומות שבקושי הכרתי. הרגשתי נטוש ומדוכדך כשפספסתי את הסירה האחרונה שיצאה מאחד האטולים שבאיים המלדיביים. שילמתי דמי כניסה ועמלות מכל הסוגים, הגעתי לנמלים בזמן שביתות, ביטלתי אינספור תוכניות ברגע האחרון ואולצתי לקנות מגוון היתרים ומסמכים לצורך נסיעותיי.

מדריכי מסעות ויומני מסע מימי הביניים הם המקורות שלי לספרי זה. הקוראים יפגשו מגוון רחב של נוסעים בני התקופה, שיחלפו בזה אחר זה מעל הדפים הבאים; כמו האנשים שאנחנו פוגשים במהלך נסיעותינו, הם אולי יותירו בנו את רישומם, אך לא יישארו בסביבה לזמן רב. בעמודים הבאים אעלה מהאוב את העולם כפי שאנשי ימי הביניים חשבו עליו, ואתאר מקומות שהם הרבו לכתוב עליהם אך לא לבקר בהם. לא כל הנוסעים שנפגוש ימצאו חן בעינינו, אבל כך גם רבים מאלה שאנחנו פוגשים בדרכים.

בדמיון האירופאי הנוצרי, רעיון המסע ברחבי העולם היה מושג בסיסי. עובדה זו משתקפת במפות העולם (mappae mundi) ששורטטו בחצרות מנזרים, בעליות לרגל למקומות קדושים, ברעיון של חיפוש הנפש אחרי ירושלים הארצית וירושלים השמימית ובהכנתם של גלובוסים מוקדמים. עריכת מסע פירושה חשיפה לידע חדש, ועם זאת המסע מקנה עדיפות לנקודת המבט של הנוסע. לעיתים קרובות אנו עורגים למסעות ולמקומות רחוקים כשאנו יושבים בביתנו, ויתרונות והנאות המסעות נראים לנו ברורים בבית יותר מאשר בכל מקום אחר. המסע מפתה מאין כמוהו, אך רק לעיתים נדירות מצדיקה המציאות את הסיפורים שאנחנו מספרים על המקומות השונים.

כתיבה על מסעות בימי הביניים היא מלאכה חוצת ז'אנרים: אוטוביוגרפיה, כתיבה על טבע, אנציקלופדיזם, וידוי, היסטוריה, יומן, אתנוגרפיה ועוד. החיבורים האלה היו לעיתים קרובות רוויי חשיבות עצמית והכילו לא מעט אי־הבנות, כולל יצורים אגדיים (נמלים גדולות ככלבים, נשים שעיניהן עשויות מאבני חן, גריפונים - בעלי גוף של אריה וראש וכנפיים של עיט - חזקים מספיק כדי לשאת סוס) ומקומות דמיוניים (מעיין הנעורים, אי האמזונות, ואפילו גן העדן הארצי עצמו), שהכול שמעו עליהם, אך איש מעולם לא ראה אותם או ביקר בהם. עריכת מסע בימי הביניים, פירושה היה לנוע בין אמת לבדיה. ונוסף על כל אלה, יומני המסע היו בהכרח סובייקטיביים מאוד, הן משום שמסעות כרוכים לעיתים קרובות במפגשים עם דברים חסרי תקדים, והן בגלל השגיאות והדעות הקדומות השליליות על הזולת שירשו המחברים מהרקע התרבותי והאישי שלהם.

המסע, כתופעה תרבותית, כולל הרבה יותר מאשר תנועה דרך המרחב. המונח "הֵלֶך" (wayfarer) היה יכול לכלול כל אדם שנע בדרכים: נוסע, נווד, עובר אורח או עולה רגל. הגירה כפויה; גירוש מעיר או מארץ; נסיעה בעקבות הוראה ממעסיק; גיוס לקרב באזור מרוחק: אלה דוגמאות לתנועה או לניידות, לא לעריכת מסעות. עריכת מסע קשורה בדרך כלל לתחושת מקום וכרוכה בנסיעה תכליתית או יזומה, במפגש רצוי עם הזר והשונה, בניידות מרצון ומתוך שיקול דעת. אדם שעורך מסע יוצא לנסיעה שממנה הוא מתכנן או מקווה לחזור הביתה; הוא בוחר לעקור את עצמו (באופן זמני) מעולמו ושואף להפיק ידע כלשהו ממסעו.

קודקס קַליקסטינוס שנוצר בשנים Codex Calixtinus) 1145-1138) הוא אחד ממדריכי המסעות הראשונים שאפשר להגדירם ככאלה, אנתולוגיה של עצות לעולי הרגל לסנטיאגו דה קומפוסטלה: אֵילו שרידי קדושים כדאי לעולה הרגל לבקר, היכן אפשר למצוא מים ראויים לשתייה, כיצד להתחמק מצרעות ומזבובי הסוס, איך להתפלל בצורה נכונה על קברי קדושים או באתרים של שרידי קדושים. לקראת 1200 בערך נעשו מדריכי המסעות מקובלים למדי באירופה, ועם התפשטותו של מנהג העלייה לרגל - בערך החל מ־1350 - ז'אנר זה (שלפעמים כונה Ars apodemica, ז'אנר ספרי העצות לנוסעים) הפך לדרך העיקרית של כתיבה על העצמי החוקר. כתיבת־מסע בימי הביניים הייתה אחד המקומות שבהם הופיע לראשונה "האני המספר"; שם התעצבה סקרנות כלפי העולם לכדי סיפורים על מקומות שנצפו וחוויות שנחוו. כתיבת־מסע לא הייתה ז'אנר מבוסס בימי הביניים, אלא התפתחה לאיטה לצד פרקטיקת המסעות ההולכת וצומחת, ויועדה בעיקר לאלה שלא רצו או לא יכלו לצאת למסע בעצמם. קהל היעד של חיבורי המסע היה אלה שחשו תשוקה לאקזוטי ולאנומלי, לפינות הרחוקות והבלתי־נגישות של העולם.

מסעות הם לעיתים קרובות מאוד כלי להתבוננות עצמית עמוקה, או כפי שמכנה אותם סופר המסעות אלן דה בוטון (de Botton), "מיילדי המחשבה". מצד אחד, מחשבות עולות כפורחות במהלך השיחות הפנימיות שמתרחשות במוחנו כשאנו יושבים בכרכרה או בסירה, בזמני ההמתנה רוויי ההתבוננות הפנימית של מסענו, הרגעים הארוכים התלויים ועומדים בין יציאתנו להגעתנו. מצד אחר, מסעות ממריצים את מחשבותינו באמצעות המפגשים המסיבים לנו הנאה, או סבל, המאתגרים אותנו בשל החידוש, המוזרוּת או היעדר המוכרוּת שלהם. בפרקים הבאים נערוך מסע ברחבי העולם של ימי הביניים ונצפה בערכים, בהנאות, בתשוקות ובפחדים הכרוכים במסעות. נחזה בהתפתחות האינטלקטואלית והרוחנית שמעניק המסע, ונראה כיצד הגיבו אנשים שונים לדחף המוכר לכתוב על מסעותיהם ולתעד אותם למען הדורות הבאים.

אפילו במאה ה־21, כשכל כך הרבה אנשים מעיזים לצאת למסעות ארוכים - לפעמים מתוך הכרח, לעיתים בשל תשוקה - המסע לעולם איננו עסק פשוט אלא בדרך כלל נע ונד בין התרגשות לתשישות. יתר על כן, כל הנוסעים מצויים ביחסים לא מאוזנים עם המקומות שאליהם הם מגיעים, בגלל הבדלים בתלות ההדדית הכלכלית, דפוסים של גזענות וניצול ובורות באופן כללי. כפי שכותבת אליזבת בישופ בשירה "בעיות מסע" (Questions of Travel): 

יבשת, עיר; ארץ, חברה;

הבחירה לעולם אינה רחבה ולעולם אינה חופשית. 

אנחנו נושאים עימנו את עצמנו, ערכינו ודרישותינו לכל מקום שאליו אנו הולכים, וכל אלה מגבילים אותנו ומטילים עלינו אילוצים אפילו כשאנו מחפשים חופש.

בעמודים הבאים אזמין אתכם למסע דרך הנופים שהמתינו לנוסע הימי־ביניימי. אלה הם לעיתים מקומות פיזיים, שאפשר לאתרם ולזהותם, ואת חלקם ניתן לבקר בימינו, ולפעמים אלה נופים שבדמיון. בדרך כלל תעתקתי שמות, לרבות שמות של מקומות, לפי צורותיהם המקובלות ביותר. ציינתי בסוגריים שמות ימי־ביניימיים שהם שונים מאוד מהשמות המודרניים - לדוגמה, העיר אזוב המודרנית (ברוסיה) כנגד טאנה הוונציאנית מימי הביניים. לא תקננתי חלק מהמרחקים המדווחים, לאור העובדה שקיים טווח רחב של אורכים המכונים "מייל". אני מקווה שהקוראים יסלחו לי על חוסר עקביות מסוים מבחינה זו, במהלך מסענו דרך ארצות רבגוניות כל כך ועם יחסי כוחות משתנים. לצורכי הספר הזה, נשענתי על מקורות מ"ימי הביניים המאוחרים", כלומר 1500-1300 בערך, תקופה של פריחה דינמית בטכנולוגיות ובתרבויות המסע. יותר מכול, זו הייתה תקופה שבה המסע נקשר עמוקות לקריאה ולכתיבה. במילים אחרות, תרבות של מסע התפתחה לצד היסטוריה של מסעות שאותה אנשים חיו.

'העולם בימי הביניים' מתמקד תחילה בתרבות האירופית המערבית ולאחר מכן מתפצל, מסתעף ונוטע שורשים ברחבי העולם כפי שהיה ידוע לאירופים בימי הביניים, מאנגליה ועד לאנטיפודים.1 איני מתיימר להציע תוכנית מסע שלמה של העולם הימי־ביניימי: יכולנו להציב יעדים אחרים למסענו - קומפוסטלה, סלמנקה וטולדו, נובגורוד וסמרקנד, זנזיבר וזימבבואה הגדולה - אבל לכל מסע אפשר לבחור רק נתיב אחד. בדפים הבאים - כפי שכבר אירע פעמים רבות בעבר - עלייה לרגל לירושלים ולרומא הופכת למסע של סקרנות וחקירה. אני מזמין אתכם לשוטט במרחב וממקום למקום, דרך כתביהם של הנוסעים הללו, שמרחיבים ומטרידים ממנוחתם כאחד את מושגי האנושיות, הניסיון והידע.

שושנת הרוחות של ימאי ימי הביניים

שושנת הרוחות התפתחה כמעין מצפן, והיא נועדה לחזות את מזג האוויר ולסייע לימאים לנווט בים. שמות הרוחות ניתנו להן בדרך כלל על־פי כיווניהן ביחס לים היוני, בין סיציליה ליוון, בצומת הדרכים של אירופה הימית.

(צ) טְראמונטאנה: הרוח הצפונית, שמקורה מעבר להרים

(צ־מז): גרֶקו, גרֵגאלֶה: הרוח הצפונית־מזרחית החזקה, שבאה מיוון

(מז) לֶבאנטה, לֶבאנטֶר, סוּבּסוֹלאנוּס: רוח מזרחית, שבאה מכיוון זריחת השמש

(ד־מז) שירוֹקוֹ, שירוֹק: רוח חמה וחזקה, הנושבת מצפון אפריקה

(ד) אוסטְרו, אוסטֶר, מֶצוג'וֹרנוֹ: הרוח הדרומית החלשה, הנושאת עימה גשם

(ד־מע) ליבֶּצ'יוֹ, גַרבּינוֹ: רוח הפרצים הנושבת מדרום מערב, מכיוון לוב

(מע־ד־מע) הזֶפיר, רוח מערבית מתונה

(מע) פּוֹנֶנטֶה: הרוח המערבית היבשה, שבאה מכיוון שקיעת השמש

(צ־מע) מיסטראל, מָאֶסטרו: רוח צפונית־מערבית חזקה וקרה הנושבת מדרום צרפת, לאורך נתיב הספנות העיקרי מוונציה ליוון

1

צורת העולם ב־1491; או, מבוא עם מרטין בהיים

נירנברג

קורות ברזל. חישוקי עץ. דליים של נייר פשתן מעוך. תבנית יציקה. צבעים ודיו בשלל גוונים. ידיהם וזיעתם של אוּמנים מיומנים - נפחים, דפסים ויוצק פעמונים: מכל אלה בא לעולם כדור שקוטרו כשישים ס"מ. השנה היא 1491, בעיר נירנברג שבגרמניה, והיצירה שנבנית היא מעין פסל מרהיב ויוצא דופן.

האומנים עמלים על יצירת גלובוס: דגם של העולם כולו כפי שהם מכירים אותו. את עבודתם מנחה מפה שהודפסה מראש במיוחד לשם כך.

כשהכדור החלול מוכן, הם מכסים אותו בדבק על בסיס גבס, ושמים עליו רצועות של קלף. ואז מאייר מקומי משרטט וצובע עליו את מפת העולם, על בסיס המפה המודפסת. מלאכה זו נמשכת כ־15 שבועות, ושכרו של המאייר משולם מקופת העיר נירנברג, שגם מממנת את היין והבירה לארוחות הערב שלו בתקופה זו. כשהגלובוס מוכן, הוא מוצב באחד מחדרי הקבלה של הראטהאוּס של נירנברג, בית העירייה הגותי והמפואר שבמרכז העיר, להנאתם ולהשכלתם של שליטי העיר. בגלובוס טמונה הבטחה לעושר עתידי, שכן הוא מתיימר לזהות את מקום הימצאם של אבנים יקרות, קציר פנינים, עצים אקזוטיים והתבלינים המשובחים ביותר: עולם שלם של סחר שממתין לניצולו בידי תושבי נירנברג.

האחראי על המשימה המפרכת הזאת הוא מרטין בֵּהַיים (1507-1459), סוחר, נוסע ויורד ים. מאז סוף שנות ה־80 של המאה ה־15 הוא מכהן כגיאוגרף החצר של מלך פורטוגל ז'וּאָאוּ השני (מת ב־1495). המלך ז'ואאו להוט לקדם את הסחר של פורטוגל ואת האימפריה המתפתחת שלה באוקיינוס האטלנטי, באפריקה ובמזרח, ובהיים רואה את עצמו כבעל חשיבות מכרעת למפעל הזה. ואכן, בהיים התפרסם בנירנברג כמי ש"הקיף", כך התפאר, "שליש מהעולם כולו".

הגלובוס של בהיים הוא אחד מהניסיונות האירופיים המוקדמים ביותר (ששרדו) לייצג את כל העולם על גלובוס פיזי. הוא ממחיש איך קבוצה של נוסעים, אומנים, מלומדים וסוחרים תפסו את העולם קצת אחרי 1490, על סף המפגש של אירופה עם שתי האמריקות.

הגלובוס של בהיים, שמוצג כיום במוזיאון הלאומי הגרמני בנירנברג, נראה כמו גלובוס מודרני. הוא מעוטר להפליא בשלל צבעים, ומצוירים עליו נהרות, ארצות, אנשים, שמות של מקומות, הרים, בעלי חיים וטקסטים ארוכים. על הגלובוס מופיעים כ־2,000 שמות של מקומות, מאה איורים ויותר מחמישים תיאורים ארוכים, כך שזהו פסל של כדור הארץ ומעין אנציקלופדיה מיועדת לקריאה בעת ובעונה אחת. הגלובוס דהה והתכהה עם השנים (נעשו מספר ניסיונות מגושמים לשחזרו). ממבט ראשון קשה לפענח את כתמי הצבע שעל פני השטח, אך כשהעיניים מתרגלות, צצים ומופיעים במלוא ססגוניותם ימים, יבשות, איים וציורים זעירים: עולם שופע בפרטים וביעדים.

מרטין בהיים נולד בנירנברג, והגלובוס שלו הוא תוצר של זמנו ומקום מגוריו. בתקופה שבה בהיים פיקח על ייצור הגלובוס, נירנברג נמנתה עם בירות הסחר הגדולות ביותר באירופה והייתה עיר עשירה להפליא. משפחת בהיים צברה את הונה מסחר באריגים יקרים - תחום שהיה בינלאומי במהותו, והקיף בדי כותנה ומשי, סרטים, מרבדים, אריגים דמשקאיים ואריגי פשתן מהמזרח התיכון, פרס ואפילו סין, שנסחרו דרך ונציה והגיעו לכל רחבי אירופה. נירנברג - יחד עם אאוגסבורג, ברוז', קלן, פירנצה, פרנקפורט, לונדון, ליבק ופריז - השתייכה לצומתי הסחר המתפתחים במהירות של אירופה הימי־ביניימית, ערים מקושרות היטב בינן לבין עצמן ועם מבט כלפי חוץ. אביו העשיר של מרטין, ששמו היה מרטין גם כן, היה סוחר בוונציה, שהייתה אז העיר הקוסמופוליטית ביותר באירופה; פירוש שם המשפחה הוא "מבוהמיה". עושרה של נירנברג בימי הביניים נבע ממעמדה כשוק המרכזי של מרכז אירופה; בשווקיה נמכרו סחורות שהגיעו מהמזרח, במיוחד תבלינים, והעיר הייתה מוקד של המסחר האירופי בזעפרן היקר והנחשק - ששימש לא רק במזון אלא גם ברפואה ובצביעה ובהכנת בשמים וקטורת. טווח הפעילות של סוחרי נירנברג היה עצום, והשתרע מסקוטלנד לחצי האי קרים, והם קיימו קשרים עם אנשי גֶ'נובה בקונסטנטינופול והטטארים בטאנה.

אין פלא אפוא שגם חייו של בהיים עצמו השתרעו עד הרחק מנירנברג. בתחילת הקריירה שלו הוא אימץ את המנהג האירופי של Wanderjahr ("שנת נדודים"). שכירי יום, אחרי שרכשו מקצוע מסוים והצטרפו לגילדה שלהם, נהגו לנדוד מעיר לעיר כשוליות בטרם השתקעו. לא הייתה זו נסיעה חסרת תכלית אלא נסיעת התמחות. כאיש צעיר ובן למשפחה מיוחסת מנירנברג, מרטין השתלב בעסקי הסחר בבדים, שהתנהלו ברשת בינלאומית שכללה מרכזי סחר חשובים כמו מֶכֶלֶן, אנטוורפן ופרנקפורט; הוא גם ביקר בליסבון, ופורטוגל הפכה לבסיס של חלק ניכר מחייו המאוחרים. הוא נשא לאישה את יואנה, אישה פלמית־פורטוגלית, שגדלה באי פאיאל שבאיים האזוריים, שם כיהן אביה כמושל.

במחצית השנייה של שנות ה־80 של המאה ה־15 הִרבה מרטין להפליג ברחבי הים והצטרף למשלחות לגינֶאָה שבמערב אפריקה ולאיי כף וֶרְדֶה (ואולי מעבר להם). כמו כן הוא התגורר במשך שנים רבות באיים האזוריים. הוא הלך לעולמו בליסבון ב־1507. הוא ביקר בכמה מהפינות הרחוקות יותר של העולם המוכר - מקומות שמופיעים על הגלובוס שלו.

בהיים והגלובוס שלו ניצבים במרכז אירופה, בין מזרח למערב: מביטים מזרחה לעבר הסחר שהעשיר את בהיים, משפחתו ועירו, ומערבה לעבר פעילותו בפורטוגל ודיווחיו על ניווטיו לאורך חופי אפריקה ובאוקיינוס האטלנטי סביב האיים האזוריים.

המידע שנכתב על הגלובוס של בהיים משלב עובדות הנוגעות לסחר בינלאומי עם פולקלור רכילותי. הגלובוס אומר לנו שבסֵיילַן (סרי לנקה) נהוג ללכת עירומים ושבאיי נוֹיקוּרַן (ניקוֹבַּר) ממזרח להודו מצויים אנשים עם ראשי כלב. אנו גם למדים ממנו שתושבי איסלנד הם אנשים לבנים יפי תואר שמוכרים כלבים במחיר גבוה, מוסרים את ילדיהם לסוחרים זרים כדי להאט את גידול האוכלוסייה, אוכלים דגים מיובשים במקום לחם (שהרי דגנים אינם צומחים באיסלנד) ויכולים להגיע עד גיל שמונים בלי לטעום אפילו פרוסת לחם. הגלובוס גם מוסר לנו שהם אלה שדגים את דגי הבקלה שעושים את דרכם לשולחנות האוכל של גרמניה. כיצד נוכל לדעת אילו מן הדיווחים האלה הם אמיתיים או שקריים, בגדר שמועות בלבד או עובדות? אם - כמו רוב תושבי נירנברג במאה ה־15 - לא ביקרנו מעולם בסרי לנקה, הודו או איסלנד, הדרך היחידה העומדת לרשותנו היא להשוות אותם עם דיווחים מפי נוסעים אחרים.

בפרקים הבאים נבקר ברבים מהמקומות המוזכרים בגלובוס של בהיים ונלך פחות או יותר בעקבות הנתיב המתואר באחד ממקורותיו העיקריים, הספר Book of Marvels and Travels ('יומן הפלאים והמסעות') המיוחס לסר ג'ון מנדוויל (נכתב בערך ב־1356). מנדוויל הוא עדיין דמות מעורפלת שזהותה האמיתית מוטלת בספק, אבל 'יומן' שלו היה אחד מיומני המסע הפופולריים ביותר בימי הביניים, והוא תורגם לשפות רבות והופץ בהרבה כתבי יד ומהדורות מודפסות. הוא תיאר מסע שהתחיל כעלייה לרגל מאנגליה לירושלים, אך הפך למסע של סקרנות ותגליות שסופו במזרח הרחוק; רוחו שורה על הפרקים הבאים בספר זה. התיאור שלו את מסעו המגוון היה לא רק פופולרי, אלא גם הציג כמה היבטים מרכזיים של מסעות ימי הביניים. מה שחשוב אולי יותר מכול: הוא תיאר מסע שרבים קראו עליו אך מעולם לא התרחש. סר ג'ון מספר שהוא ערך מסע מאנגליה לסין, וטוען שספרו אושר על־ידי האפיפיור כ"אמיתי". אבל שום אישור כזה לא הוענק. ספרו של מנדוויל, שנכתב בספריית מנזר ולא בדרכים, הוא מאגר של סיפורים מופלאים שמותחים את גבולות האמינות אל הרבה מעבר לקצה; המקום היחיד שאותו עזב היה מחוזות האמת. עם זאת, אין לזלזל בו כמקור להבנת משמעות המסע בימי הביניים. מבחינת מנדוויל וקוראיו כדוגמת בהיים, העולם כולו היה ספר אנציקלופדי של סיפורים על מגוון נופים וחברות, אטלס חי של פנטזיות, שממנו אפשר ללמוד שיעורים אנתרופולוגיים ומדעיים ולהפיק לקחים מוסריים.

"רבים שואבים הנאה רבה ונחמה רבה" מקריאה על דברים לא מוכרים, כתב מנדוויל. החשיבה על ארצות רחוקות נועדה לעורר פליאה לנוכח רבגוניותה של בריאת האל ונפלאותיו של העולם (גם אם פליאה לנוכח העולם פירושה הודאה בהיעדר הבנה מלאה שלו). לערוך מסע פירושו לקרוא, ולקרוא פירושו לערוך מסע; נרטיבים של מקומות ומסעות הובנו באמצעות תיווכם של ספרים ישנים יותר או יומני מסע אחרים או עדים רחוקים שלפני זמן רב כתבו משהו על העולם. בכתיבת־מסע ימי־ביניימית, האמת נמהלה בשקר, ועדויות של מראה עיניים הוצגו לצד פנטזיות נושנות. 'יומן' של מנדוויל והגלובוס של בהיים כאחד אפשרו לקורא או לצופה "לבקר" במקומות שונים, באמצעות נרטיב ודימויים. מבחינת אומני נירנברג או משפחתו של בהיים - למשל אחיותיו אֶלְזבת ומגדלנה, שהיו סגורות במנזרים בנירנברג - הגלובוס של בהיים היה הדרך היחידה שבה יכלו לראות את העולם, ולכן השאלה אם המקומות האלה היו "אמיתיים" או לא הייתה פחות חשובה מהאופן שבו הם דיברו אל קהלי היעד שלהם.

הקורא המודרני יוכל לזהות את צורתה של אירופה בגלובוס של בהיים. היא כוללת את קווי המתאר המשורטטים בעדינות של האיים הבריטיים, כאשר סקוטלנד משתרעת כמעט עד הקצה העליון של הגלובוס. צרפת שולחת לים את הזרוע הארוכה של בריטני, והאי ג'רזי מופיע - בגודל מוגזם - מעבר לפיניסטֶר, רק אחד מהמקומות הרבים שכונו "סוף העולם". חצי האי האיברי מסומן היטב, כמו גם האיים הבלאריים, האזוריים והקנריים, יחד עם דגלי שליטיהם, כמו במפה טקטית צבאית של גנרל. בדנמרק מצויר מלך נושא שרביט היושב על כיסאו. חצי האי האיטלקי משתרע דרומה אל תוך הים התיכון, סמוך לסיציליה, קורסיקה וסרדיניה. הים הבלטי והים השחור, וכן קפריסין ואיסלנד, מופיעים כולם על הגלובוס. סקנדינביה רחוקה מאוד מצורתה האמיתית, והיא נעלמת סמוך לקצה הצפוני של הגלובוס, והשטח שמוכר לנו כיום כרוסיה הוא ריק למדי פרט לנהרות שבו.

ועם זאת, בן המאה ה־21 שרגיל להביט במפות יוכל לזהות בקלות את אירופה של בהיים. בדומה לכך, קווי החוף של המזרח התיכון וצפון אפריקה עדיין מוכרים לצופה המודרני: הנילוס הזורם דרך מצרים, ים סוף, חצי האי סיני וחצי האי ערב.

אבל מבחינת מרטין בהיים ואנשיו, בוני הגלובוס שלו, המושג של צורת העולם היה שונה מאוד מזה שלנו. כשאנו מביטים אל מעבר לגבולות אירופה, הגלובוס של בהיים מבטא השקפת עולם שונה לגמרי מהשקפת העולם שלנו.

ההבדל הבולט ביותר הוא שהגלובוס של בהיים כולל רק שלוש יבשות: אירופה, אסיה ואפריקה. בקטבים שלו אין כמעט דבר. באזור הקוטב הצפוני מצוי ים פתוח, הגובל בקצה הצפוני של רוסיה. את אזור הקוטב הדרומי מילאו אומניו של בהיים בעיט של נירנברג, סמל העיר, יחד עם ראשה של מריה הבתולה ודגלים וסמלים של נירנברג ושל אירופה. מעבר לתחומי טטאריה וקתאי (פחות או יותר רוסיה, מרכז אסיה וסין), עולמו של בהיים מתפצל לרצף של איים, רבים מהם חסרי שם, כאילו היבשות הפכו למטען עודף שהושלך מאונייה וצף על הימים העצומים של שאר העולם. בעולמו של בהיים ישנם שני אוקיינוסים עיקריים - האוקיינוס המערבי, שמשתרע מאירופה ועד "ציפַּנגוּ" (יפן) במערב; והאוקיינוס ההודי, שמתחיל איפשהו מתחת לערב ו"טַפּרוֹבּאנֶה" (סרי לנקה) ומגיע עד סמוך לג'אווה. אוקיינוס נוסף, האוקיינוס המזרחי, מתחיל ממזרח לג'אווה ומדרום ליפן ופוגש את האוקיינוס המערבי (היכן שהיינו ממקמים כיום את האוקיינוס השקט).

קל להסיק מה"שגיאות" האלה שהאירופים לא היטיבו להבין את עולמם. ועם זאת הגלובוס ייצג את שיאן של מאות שנות תגליות וחקירות על צורת העולם ועל הפלאים המצויים סביבו. חשוב להבהיר שבדרך כלל אנשי ימי הביניים לא חשבו שהארץ היא שטוחה: הם ידעו שהעולם הוא כדור אבל הם לא ידעו עדיין איך להקיף אותו. אחד החיבורים הגיאוגרפיים שהיו מוכרים לכל משכיל מערב־אירופי הוא 'על כדור העולם' מאת יוהנס סַקרוֹבּוֹסקו (המכונה גם ג'ון מהוליווד). החיבור הזה, שהושפע במיוחד מאריסטו, תלמי (Ptolemy) ותרגומיהם של אסטרונומים ערבים, היה ספר הלימוד הבסיסי לאסטרונומיה הפופולרי ביותר החל מהמאה ה־13 (האסטרונומיה השתייכה לקוואדריביום, הרמה הגבוהה יותר של הקוריקולום הימי־ביניימי). סקרובוסקו הצהיר על צורתה הכדורית של הארץ, בהסתמך על העובדה שהשמש, הירח והכוכבים מופיעים בזמנים שונים מנקודת מבטם של "תושבי המזרח" לעומת "תושבי המערב". הוא גם תיאר את צורתם "הכדורית בקירוב" של האוקיינוסים והימים. סקרובוסקו גם הכריז על קיומם של האנטיפודים - מקומות המצויים בצדדים נגדיים של כדור הארץ - וחזר על תיאוריית אזורי האקלים, בעקבות התבנית רבת השפעה שניסח מקרוביוס (בערך בשנת 400 לספירה). תיאוריה זו חילקה את העולם לחמישה אזורים או מעגלים: אזורים קפואים בקצה הצפוני ובקצה הדרומי (הקטבים הצפוני והדרומי), אזור משווני יוקד בלתי־ניתן ליישוב וכמעט בלתי־ניתן למעבר "בגלל עוז חומה של השמש", והאזורים הממוזגים הצפוני והדרומי. הגלובוס של בהיים מסמן את "אזור החום" היוקד באמצעות קו המשווה וכיתוב המסביר ש"כאן אורך היום ואורך הלילה שווים זה לזה, תמיד 12 שעות לאורך כל השנה". אפריקה הדרומית המשוונית, לפי הגלובוס, היא "ארץ חולית ורותחת המכונה אזור חוֹם ומאוכלסת בדלילות". משני עברי האזור הזה, מצפון או מדרום, מצויים שטחי האזורים "הממוזגים", שסביר להניח אפוא שהם ניתנים ליישוב. השמועות על אזורים רחוקים כמו אלה שמופיעים על הגלובוס של בהיים, כמו גם התיאורים המפורטים בגלובוס של קשרי מסחר עם האיים והממלכות שבאזור ג'אווה וסומטרה, רמזו לא רק שאלה שטחים ניתנים ליישוב אלא גם שהם מיושבים הלכה למעשה. כדוריות הגלובוס של בהיים והיקף האזורים המיושבים שבו מעידים שבוניו שאבו את השכלתם מגוף הידע העדכני ביותר.

כבר בעת העתיקה שיערו בני סמכא רבים בגיאוגרפיה ובפילוסופיה שקיימת יבשה ניתנת ליישוב, יבשת רביעית, המשתרעת מעבר לאזורי החום ומופרדת משלוש היבשות המוכרות, אפריקה, אסיה ואירופה. 'החלום של סקיפיו' מאת קיקרו (נכתב ב־51-54 לפנה"ס), שהופץ ברחבי אירופה בימי הביניים יחד עם פרשנות מאת מקרוביוס, תיאר את תושביהם של איים דרומיים רחוקים של השמש הזורחת או השוקעת - עולם אנושי השוכן הרחק מהאזור הצפוני המצומצם המיושב בידי "הרומאים" (דהיינו תושבי הים התיכון). על־פי תיאורו של קיקרו, תושבי האזור הדרומי ("הנוטעים את רגליהם על הקרקע בכיוון ההפוך מזה [שלנו]") אינם יכולים לקיים קשר כלשהו עם אזור אירופה הצפוני, אבל הגלובוס של בהיים חדשני מספיק כדי לקשר בין כל אזורי העולם על כדור אחד ויחיד. אוגוסטינוס הקדוש (430-354), בספרו 'עיר האלוהים', הודה באפשרות קיומם של אזורים אנטיפודיים, אך סבר ש"מגוחכת מדי היא הסברה שאנשים כלשהם הפליגו מהצד שלנו של כדור הארץ, חצו את האוקיינוס העצום והגיעו לצד השני, כך שגם שם התפתח הגזע האנושי מצאצאיו של האדם הראשון והכה שורש".

*המשך הפרק זמין בספר המלא*