דרים הרבור 4 - פנקייק עם תותים

פרק 1

ארצ'ר בֵּר נעשה זה עתה לאבא - ובדרך מפתיעה מאוד. לא שהוא אי־פעם העלה בדעתו דבר כזה. מה יעשה רווק מושבע, שף מכור לעבודה, עם צאצא? אפילו עציצים אין לו, כי אין לו זמן להשקות אותם. והוא היה די בטוח שילדים דורשים יותר תחזוקה מפיקוס.

אלא שלפי עורכת הדין שהתקשרה אליו לפני שבוע והפכה עליו את עולמו, לארצ'ר יש בת. ילדה קטנה שמעולם לא פגש ומעולם לא שמע עליה בכל חמש שנות קיומה. אמה, קייט, נהרגה בתאונת דרכים, ועכשיו לעולם לא יוכל לשאול אותה למה לא סיפרה לו על הילדה אך רשמה אותו כאב בתעודת הלידה.

כל העניין עדיין נשמע לו מטורף. גם עכשיו, בעודו צועד לאורך הרחוב הראשי בעיירה המשונה שבה גדלה קייט, זה פשוט לא נקלט. הוא? אבא? זה לא הסתדר. ארצ'ר נענע בראשו בתסכול, מנסה לשווא להתעורר. הוא צריך קפה. הוא לא היה ער בשעה כזאת כבר שנים. בגלל העבודה במטבחים ברחבי פריז הוא נעשה כמעט ליצור לילי. רק לעתים רחוקות חזר הביתה לפני אחת בלילה. איך לעזאזל אמור הוא לטפל בילדה קטנה?

עורכת הדין היתה משוכנעת שלילדה עדיף להיות אצלו מאשר אצל סבתה הקשישה, אבל ארצ'ר לא היה בטוח בזה כלל.

האם לא היה עדיף לה להיות עם מישהו שיודע מה לעזאזל הוא עושה?

מחשבותיו נדדו בחזרה אל קייט. אף על פי שלא דיבר איתה חמש שנים, הוא לא הצליח להאמין שהיא איננה, ועכשיו אפילו לא יוכל לשאול אותה אף אחת ממאות השאלות שהתעוררו אצלו.

קייט קרפנטר. הוא פגש אותה כשעבד במסעדת יוקרה בבוסטון. היא היתה מלצרית, והוא טבח מתלמד. היא היתה יפה ומצחיקה. הם שכבו רק כמה פעמים. הוא עמד לעזוב בכל מקרה, לטוס לאירופה ולרדוף אחרי החלום המשוגע שלו להיות שף בעל כוכב מישלן. האם זאת הסיבה שלא סיפרה לו על התינוקת? במשך השנים יכלה לספר לו אלף פעמים, אז מדוע לא עשתה זאת?

ומה הוא היה עושה? מוותר על הכול? על החלום שלו. על העבודה המושלמת. על המסע להיות הטוב ביותר? האם היה מגיע אל העיירה הקטנה הזאת בניו אינגלנד בשלב מוקדם יותר? האם היה מתחתן איתה?

האם היה שונא אותה על שהסיטה אותו מן התוכנית המדוקדקת ששרטט לעצמו?

הוא בלע את הגוש הלוהט שעמד בגרונו. אוי, קייט איננה, והוא כאן כדי לפגוש את בתו. הכול היה נורא וטרגי כל כך. וארצ'ר לא היה מסוגל להתמודד עם שום דבר בלי קפה.

זאת הפעם הראשונה מאז בואו שהעז להיכנס למרכז העיירה. היא היתה... ציורית, כמו גלויה ישנה. ציורית וקטנה להפליא. הרחוב ששורות עצים לאורכו הכיל רק קומץ חנויות ואורכו היה שני בלוקים עירוניים בקושי, וזהו. מיד אחרי אזור העסקים היתה שכונת מגורים. שום דבר לא הזכיר את האנרגיה הפועמת של פריז. תקוותו למצוא כוס קפה ראויה הלכה ודעכה במהירות.

היום היה קר, במיוחד בשעה האיומה הזאת של הבוקר. קור החורף עדיין לא התפוגג, ואף שהיה זה רק השבוע הראשון של מרץ, כל חנות התהדרה בזֵר פרחים על הדלת או בצבעונים מפלסטיק בחלון. בכל אחת מהן נתלה שלט המבשר על ציד ביצי פסחא בקרוב. הכול היה קצת יותר מדי... מתוק בשבילו. האם הוא באמת הולך לגור כאן? כאן, בתוך הפרסומת הזאת לקסם ניו אינגלנדי. הוא לא היה בטוח שיוכל לבלוע את זה. הוא העדיף חיים מחוספסים יותר, ופחות זרי פרחים וציד ביצים.

בעלי החנויות החלו לפתוח את דלתותיהם, ויותר ויותר אנשים מילאו את הרחוב שהיה עד לא מזמן שקט. אולי ארצ'ר היה ממש פרנואיד, אבל הוא היה די בטוח שרובם מביטים בו.

נהדר. בדיוק מה שהיה חסר לו. סקרנים מעיירה קטנה שמתערבים בעניינים שלו, בזמן שכל מה שהוא רוצה זה לסגור את העניין עם הבת שלו ואז לחזור לפריז, למטבח שלו, לחיים האמיתיים שלו. הרחוב המוזר הזה, עם תפאורת האביב המאולצת ותושבי העיירה החטטנים, הוא לא בשבילו. הוא כבר התגעגע לאלמוניות שבעיר גדולה.

הוא חלף על פני חנות חיות, התעלם מהארנבים שבחלון ומהנפנוף הידידותי של המוכר. הוא לא עצר בחנות הפרחים ולא בגלידרייה. חייב להיות פה איזה בית קפה מחורבן!

אה, שם! הוא ראה שלט של בית קפה בשם "מתובל באהבה". הוא קימט את מצחו. כדאי מאוד שיהיה להם משהו חוץ ממשקאות עונתיים דביקים. הוא חצה את הכביש וציין לעצמו את הפאב הצמוד לבית הקפה. זה עוד יכול להתגלות כשימושי בזמן שהוא כאן.

לוח הגיר בכניסה לבית הקפה בישר על שייק קייל חדש ועל סקונס לימון־אוכמניות. ריח קפה טרי נישא החוצה, וארצ'ר הרגיש שגופו מתעורר. תודה לאל. הוא לא יכול לפגוש את הבת שלו - הבת שלו, הוא עדיין לא התרגל לצירוף המילים הזה - כשהוא חצי רדום.

הוא אחז בידית הדלת, בלי לשים לב. מחשבותיו נתקעו בצירוף המילים ההוא ובאחריות ההיא, ובשאלה אם הוא בכלל רוצה סקונס, ולפתע נפתחה הדלת וכמעט פגעה לו בפרצוף.

"מה לעזאזל -" המילים שלו נבלעו בצעקת האישה, כאילו הוא זה שמתפרץ החוצה בלי להתחשב באנשים אחרים.

"אוי לא!" היא צווחה, ואז כבר היה מאוחר מדי. מגש השייקים שהחזיקה צלל לעברו, גופה התנגש בו, שיער ג'ינג'י פראי התעופף סביבה, וארצ'ר אחז בזרועותיה כדי לייצב אותה.

"אוי, לעזאזל," היא גנחה, בוהה בחלל שביניהם, בו עיקר השייק נזל כעת על החזה שלו, וטיפות ירוקות ניקדו את החולצה שלה.

ארצ'ר כמעט נהם. לעזאזל! אין לו זמן לזה. אין לו זמן לחזור לבית הקטן והמגוחך שהוא שוכר כדי להחליף בגדים. הוא לא יכול לאחר לפגישה עם... עם... עם הבת שלו. הוא לא הביא בחשבון שיירמס על ידי ציקלון אנושי עם שייק קייל!

הוא כנראה אכן פלט נהמה, כי עיניה של האישה התרחבו בבהלה ולחייה האדימו.

"אני כל כך מצטערת," אמרה. "מיהרתי כי אני כבר מאחרת ולא שמתי לב ו..."

"הכול בסדר," חתך אותה, אף שזה ממש לא היה בסדר. הוא הולך להופיע לפגישה החשובה בחייו בחולצה ספוגת שייק. אבא מוכתם זה לא בדיוק הדבר שמשרה ביטחון. והוא מאוד־מאוד רצה להשיב לעצמו קצת מהביטחון הרגיל שלו בשלב הזה של חייו.

"זה ממש לא בסדר. בוא, תן לי לעזור לך."

רק אז ארצ'ר שם לב לכך שהוא עדיין אוחז בזרועותיה של האישה ושהוא עומד קרוב מדי אליה. הוא שחרר את ידיו ונסוג צעד לאחור, ונתקל בדלת שכבר נסגרה מאחוריו.

"אני לא צריך עזרה," אמר, מבטו קופץ אל הדלפק ואל התור הארוך המשתרך שם. כנראה כבר לא יישאר לו בכלל זמן לקפה. הוא ייפגש עם הבת שלו בחולצה מוכתמת ועם כאב ראש של מחסור בקפאין. מושלם. פשוט מושלם.

"הנה, תן לי פשוט לנגב לך את החלק הכי גרוע."

האישה חטפה חופן מפיות מהשולחן הקרוב ולחצה אותן אל חזהו. "זה בטח יעזור. נספוג את מה שעודף ואחר כך אולי עם קצת סבון בשירותים או משהו..." היא דיברה בזמן שעבדה, והוא מצא נחמה משונה בזרם הקשקשת. לחץ ידיה המשוטטות על חזהו וקשת השפתיים הרכה שלה כשהיא מדברת הסיחו את דעתו של ארצ'ר עד שכעסו התפוגג. למען האמת, הוא הבין שהוא רוצה לרכון אל מגעה. הוא רצה להמשיך לדבר עם האישה התזזיתית הזאת. הוא רצה לשאול אותה למה נשאה כל כך הרבה משקאות - למי, בעצם? היא היתה לבושה יותר לאימון כושר מאשר למשרד. טייץ צמודים חבקו את קימורי ירכיה, וגופייה ספורטיבית קטנטנה חשפה פס עור סביב בטנה, עור שכעת היה מנוקד בשייק. עור שהוא כנראה צריך להפסיק לבהות בו.

וואו, מה לא בסדר איתו? הוא אמור להתרכז לקראת הפגישה עם הבת שלו, לא לנסות להתחיל עם אישה - יפהפייה, יש להודות - בבית הקפה השכונתי.

ארצ'ר נאנח, הסיט את מבטו מפס העור המסוכן בחזרה אל פניה הדואגות של האישה. שפתיה היפות היו משורבבות מטה.

לעזאזל, ארצ'ר. גם בשפתיים אסור לבהות.

תתחיל. להתרכז.

"תעזבו את הרצפה!" קראה אישה מאחורי הדלפק, מסיחה אותו לרגע מהבהייה ומהנזיפה העצמית. "ג'ו כבר מביא את הסמרטוט!"

"אוקיי, תודה, ג'יני," קראה האישה שעדיין טפחה על חזהו. "מצטערת על הבלגן." ידיה המשיכו במתקפה על גופו. היא עמדה קרוב מדי. הוא היה יכול להריח את השמפו שלה. תותים? אוקיי. הוא חייב לעוף מפה.

"זה קורה," אמרה ג'יני במשיכת כתפיים.

זוג מבוגר פסע בזהירות מסביב לשלולית ולארצ'ר. "את צריכה להאט את הקצב, אייריס, מותק."

"אני יודעת, אסטל," אמרה הג'ינג'ית - אייריס, מסתבר - ונאנחה. היא התיישרה, ושחררה אותו סוף־סוף ממאמצי הניקוי שלה. "את צודקת."

"את בחורה טובה," אמרה אסטל וטפחה לאייריס קלות על הלחי. הגבר אפור השיער שלצדה שלח לעבר ארצ'ר חיוך משועשע.

"בוקר קשה?" שאל.

"נראה שהוא נעשה קשה, כן."

הזקן צחק. "נקווה שהכול יסתדר."

"בוא, הנרי," אמרה אסטל, לוקחת את זרועו. היא לגמה מהשייק שהיה בידה. "נראה שהיום אני אקדים את אייריס לשיעור. טוב שקניתי משקה לעצמי." היא צחקה כשיצאו.

אייריס צחקה בחזרה, עד שמבטה נחת שוב על פניו של ארצ'ר והיא התפכחה במהירות. "טוב, אני לא חושבת שאני יכולה לתקן את זה." שניהם הביטו בכתם הירוק־זוהר שעל החולצה הלבנה המכופתרת שלו.

"ברור שאת לא יכולה." הוא נאנח. שום דבר ממה שניסתה לא עזר. המחשבות שלו התפזרו לכל עבר עוד לפני הפגישה הזאת, והדבר האחרון שהיה צריך הוא להידלק על מדריכת היוגה של העיירה, או מה שלא תהיה.

אייריס נרתעה. "אני ממש מצטערת. אולי אני אקנה לך משהו לשתות? מה אתה שותה?"

ארצ'ר הציץ שוב בתור, וכולם שם העמידו פנים שאינם בוהים בו כשעל פניהם מיליון שאלות - ולא הצליחו בכך כלל. יפה, דרך מעולה להיכנס ולצאת מהעיירה בלי למשוך תשומת לב. הוא החזיר את מבטו אל אייריס, הקמט בין גבותיה והפה שהתעקם למטה. סווטשרט הקפוצ'ון עם הרוכסן שלבשה מעל בגדי האימון החליק מכתף אחת וחשף עוד מהעור שהוא לא היה אמור לבהות בו.

הוא היה חייב ללכת.

לא היה שום סיכוי שיענה היום על שום שאלה מצד אף אחד. או שיישאר ולו דקה נוספת בנוכחות האישה הזאת שכבר שיבשה לו את היום.

"אין לי זמן," אמר בקול מחוספס, ופנה אחורה מאייריס ומהבעת ההפתעה שלה ומהתור השיפוטי של שותי הקפה. הוא לא הגיע לכאן כדי להכיר חברים. הוא הגיע לכאן כדי לעשות את הדבר הנכון עבור בתו. אם בכלל השתכנע שהוא עצמו הדבר הנכון עבורה - זה כבר לא רלוונטי.

"מפלצת!" הילדה הקטנה העיפה מבט אחד בכתם הירוק שבחזית חולצתו, צרחה באימה ורצה להתחבא מאחורי הספה. אז כן, המפגש הראשון עם הילדה שלו הלך בדיוק כפי שציפה.

"הוא לא מפלצת, חומד. זה אבא שלך," אמרה פולה, אמה של קייט, בחיוך אוהב אל עבר המקום שבו נעלמה הילדה מאחורי הרהיטים. ארצ'ר מעולם לא פגש את פולה, עדות נוספת לכך שמה שהיה לו עם קייט היה מזדמן וחולף.

פולה נשמה בעזרת בלון חמצן. הצינור שבאפה הבהיר היטב שהיא זקוקה לעזרה עם הילדה הזאת. עם הילדה שלו. הילדה שלו, שהוא קלט ממנה רק הבזק חטוף לפני שנעלמה.

"אז למה נשפכת ממנו ג'יפה ירוקה?" שאלה הילדה, ועדיין לא הגיחה ממחבואה.

ארצ'ר הביט בחולצתו. היא לא טעתה. כתם השייק אכן נראה חשוד למדי כמו ג'יפה של מפלצת. "זה, אה... זה פשוט שייק," אמר, ופולה הנהנה.

"שמעת את זה, אוליב? רק כתם קטן של שייק, זה הכול."

"אני לא יוצאת," אמרה אוליב. בתו, אוליב.

"אוקיי, חמודה. את יכולה להישאר שם בינתיים." פולה חייכה אל ארצ'ר. "בבקשה, שב. אוליב יכולה להיות ביישנית בהתחלה."

"אני לא ביישנית," בקע הקול הקטן. "אני פשוט לא אוהבת מפלצות." ארצ'ר התכווץ. "אני ממש מצטער," הסביר לפולה. "הבוקר היתה לי תאונה עם שייק קייל ולא היה לי זמן להחליף בגדים."

"כמובן, אל תדאג," אמרה, אף שפניה המחויכות קיבלו עכשיו הבעה מודאגת. "אני בטוחה שהכול יסתדר." עכשיו הבין את העניין. זה מוכרח להסתדר. האישה הזאת איבדה את בתה ועכשיו אינה כשירה מספיק כדי לטפל בנכדתה.

זה לא היה קשור רק אליו ולחיים שלו, לצרכים האנוכיים שלו.

לעזאזל.

הוא כחכח בגרונו. "נכון. בטח שזה יסתדר. אני בטוח שאוליב ואני נתרגל זה לזה די מהר."

מהמבט שעל פניה של פולה לא נראה שהיא התרשמה במיוחד מתוכניותיו הרציניות של ארצ'ר "להתרגל" לנכדתה, אבל למען האמת זה כל מה שהיה יכול להבטיח באותו רגע. עצם זה שהגה את שמה, אוליב, היה צעד ראשון. עד עכשיו נמנע מכך, כאילו אי־הגיית השם הבטיחה איכשהו שכל זה לא יהיה אמיתי.

אבל זה היה אמיתי. היא היתה אמיתית. והיא פחדה ממנו פחד מוות.

האישה המעצבנת ההיא בבית הקפה. אילו לא היתה שופכת עליו נוזל ירקרק, שום דבר מזה לא היה קורה. ואז עוד הניחה עליו את ידיה, כאילו מפיות הנייר הדקיקות האלה באמת עוזרות במשהו. לא שהוא עדיין חשב על ידיה של אייריס על החזה שלו (אולי יחשוב על זה אחר כך). כרגע היו לו בעיות גדולות יותר.

והוא לא ידע מה לעשות בקשר אליהן.

העיקרית היתה איך להוציא את בתו מאחורי הספה.

היא עדיין הסתתרה שם כעבור חצי שעה, בזמן שהוא וסבתה ניהלו שיחה כואבת ועורכת הדין עברה על הניירת.

"אז," אמרה פולה, "אהבת לגור בפריז?"

"אני אוהב לגור שם," אמר, כשהוא מדגיש את זמן ההווה במשפט. הוא לא התכוון לעבור לכאן לצמיתות. "אני מת על זה." ואף שבפיו נשמעו מילות אהבה, הצליל היה חלול. איך אפשר לאהוב מקום שכמעט לא חווית? חייו של ארצ'ר התנהלו במטבח של "בּוֹ רֵב", שבו היה השף הראשי, בכמה ברים שהוא והצוות פקדו אחרי העבודה, ובדירתו. האם הוא אוהב את פריז, או שהוא אוהב את הרעיון של להיות הכי טוב בעיר הנחשבת למקדש הקולינריה? זה לא היה חשוב. פריז היתה חלק מהתוכנית. דְרִים הַרבּוֹר בהחלט לא.

הוא לא באמת ידע איך הכול יעבוד עכשיו כשאוליב נכנסה לתמונה, אבל הוא כבר ימצא פתרון. חייו אולי סטו זמנית ממסלולם בעקבות המצב הזה, אבל זה לא יהיה לנצח. אם כל המעורבים בדבר יחליטו שאוליב צריכה להישאר אצלו, ועדיין היה נדמה לו שזה אם גדול, אז היא תבוא איתו.

הוא סירב לחשוב על כך שאפילו לא הצליח לשכנע אותה לצאת מאחורי הספה, שלא לדבר על להעביר אותה לצרפת. הוא יפתור בעיה אחת בכל פעם.

"ובכן, מר בֵּר," עורכת הדין לענייני משמורת, גברת קָאוֹרי קים, הסיטה את מבטה מן הניירת וחזרה אליו. "אני רואה ששכרת בית בעיר."

"כן. ולאוליב יהיה חדר משלה." הוא שכר בית ברחוב שקט. הוא עבר לגור בו, פרק את המזוודות וארגן חדר לילדה קטנה - משימה שלא היו לו כל כישורים לבצע - ולכן פשוט קנה כל חפץ ורוד שמצא. זה היה חיקוי עלוב של בית, אבל הוא קיווה שזה יגרום לאוליב להרגיש בנוח.

"ומה לגבי עבודה?" שאלה עורכת הדין.

עבודה. קיבתו של ארצ'ר צנחה. כמובן. הוא צריך עבודה בזמן שהוא כאן. והוא כבר חיפש. את הימים הראשונים בעיר הקדיש לשיטוט בעיירות הסמוכות בחיפוש אחר משרת שף פנויה, וחזר בידיים ריקות. אזור החיפוש שלו היה צר מדי, אבל הוא לא ידע מי ישמור על אוליב בזמן שיעבוד. הוא לא היה יכול למצוא עבודה שכללה נסיעה ארוכה או משמרות לילה. ובשלב זה הם היו חייבים להישאר בעיר. כולם הסכימו שהמעבר יהיה קל יותר לאוליב אם תישאר קרובה לסבתה, לחברותיה ולגן שלה. זה היה הגיוני, אבל ארצ'ר היה תקוע ובלי אפשרויות טובות לעבודה.

"יש לי מקום מושלם!" קראה פולה. "גלאדיס מחפשת טבח חדש." היא חייכה אליו באושר.

"טבח חדש?" חזר בלחש.

"כן, בדיינר שלה!" פניה של פולה הוארו כאילו מדובר ברעיון מבריק.

"דיינר?"

היא הנהנה.

"מצוין," אמרה גברת קים וטרקה את הקלסר. "אם כך, הכול מוכן להסדר משמורת זמני. מר בֵּר, אתה תהיה האפוטרופוס הראשי של אוליב במשך ששת החודשים הקרובים, ולפולה קרפנטר יהיו זכויות ביקור. עם תום תקופת הניסיון נתכנס שוב ונקבל החלטה בהתאם לטובת הילדה."

ארצ'ר רק הנהן. הוא לא היה מסוגל ליותר מזה. פניו איבדו כל תחושה. טבח בדיינר? אלה החיים שלו עכשיו? אבא מהפרברים, טבח בדיינר. בחילה עלתה בו. איך לעזאזל ישיג כוכב מישלן בעבודה בדיינר?

קאורי הציצה מעבר לקצה הספה. "זה בסדר מצדך, מיס אוליב? את הולכת לגור קצת עם אבא שלך והוא יטפל בך יפה־יפה. כולנו נדאג לזה." עם המשפט המאיים הזה שלחה קאורי אל ארצ'ר מבט קשוח שהבהיר לחלוטין שהוא יהיה במעקב של כל העיירה. כאילו לא הבין את המסר כבר הבוקר בבית הקפה.

הוא לא הצליח לשמוע את תשובתה של אוליב, אבל היה בטוח שלא היתה זאת תשובה חיובית, משום שפניה של קאורי התרככו, ומאשת מקצוע עניינית היא נהפכה לחברה מודאגת.

"אני יודעת, מתוקה," לחשה, מתכופפת מעל כריות הספה. "אבל לפעמים צריך להיות אמיצים."

לקאורי ולפולה עלו דמעות בעיניים, ושוב אחזה בארצ'ר תחושה קשה, שהוא טרוד בחייו שלו בשעה שהן איבדו זה עתה אדם יקר. עברו רק כמה חודשים מאז איבדה את אמא שלה. ועכשיו היא תקועה איתו.

הוא קם ממקומו וכרע על הספה לצד קאורי. הוא הציץ מעבר לקצה וגילה את אוליב בוהה בו מלמטה בעיניים חומות וגדולות - בדיוק כמו של קייט. לבו התכווץ.

"הֵיי, אוליב."

היא המשיכה לבהות, אבל לפחות לא ברחה, כך שזאת כבר היתה התקדמות.

ארצ'ר כחכח בגרונו. "אז אני יודע שזה קצת מוזר, ואני יודע שרק עכשיו נפגשנו, אבל בואי פשוט ננסה, אוקיי?"

מצחה התקמט.

"אני חושב שאמא שלך היתה רוצה שנהיה... חברים," ניסה.

"בהחלט," הוסיפה קאורי. "אני הכרתי את אמא שלך, והיא היתה שמחה שתהיי קצת עם אבא שלך."

באמת? רצה ארצ'ר לומר. אם כך, למה לא סיפרה לו על אוליב? אבל עכשיו לא היה הזמן לשאול. לא כשאוליב מביטה בו ככה, אבודה ומפוחדת, ולו אין מושג איך לעזור לה.

אבל ארצ'ר לא ויתר. והוא לא נכשל.

אם הוא שרד התמחות בכמה מהמטבחים הקשוחים בעולם, הוא בוודאי יכול להתמודד עם ילדה קטנה אחת. נכון?

הוא הושיט את ידו, ולמשך כמה פעימות לב מתוחות אוליב רק הביטה בה. ואז, סוף־סוף, הניחה את כף ידה הזעירה בכף ידו.

זאת היתה התחלה.