חיים אחרים משלי

בלילה שלפני הגל, אני זוכר, הלן ואני דיברנו על פרידה. זה לא היה מסובך: לא גרנו תחת אותה קורת גג, לא היו לנו ילדים משותפים, אולי נוכל אפילו להישאר ידידים; ועדיין זה היה עצוב. נזכרנו גם בלילה אחר, מיד אחרי שהכרנו, שלכל אורכו חזרנו ואמרנו שמצאנו זה את זה, שנחיה את שארית חיינו ביחד, שנזדקן ביחד, ואפילו שתהיה לנו ילדה ביחד. בהמשך נולדה לנו ילדה, בשעה שאני כותב את הדברים האלה אנחנו עדיין מקווים להזדקן ביחד, ואנחנו אוהבים לחשוב שהבנּו הכול מהרגע הראשון. אבל מאז ההתחלה ההיא עברה עלינו שנה מסובכת, כאוטית, ומה שנראה לנו בטוח בסתיו 2003, בהיקסמות של ההתאהבות, ונראה לנו בטוח — או על כל פנים רצוי — גם חמש שנים אחר כך, לא נראה לנו בטוח כלל, וגם לא רצוי, באותו ליל חג מולד של שנת 2004, בבונגלו שלנו במלון אֶווה לַנקָה. נהפוך הוא, היינו בטוחים שזאת החופשה האחרונה שלנו ביחד, ושעם כל הרצון הטוב היא הייתה טעות. כששכבנו במיטה זה לצד זה לא העזנו לדבר על הפעם הראשונה, על ההבטחה ההיא ששנינו האמנּו בה בשעתה בכזה להט, ומתברר שלא נעמוד בה. לא הייתה בינינו עוינות, רק צפינו בצער בהתרחקותנו ההדדית וחשבנו שחבל. שוב ושוב הרהרתי בחוסר־היכולת שלי לאהוב, שזעק שבעתיים משום שהלן היא מישהי שבאמת קל לאהוב. חשבתי על כך שאזדקן לבד. הלן חשבה על משהו אחר: על אחותה ז'ולייט, שבערב נסיעתנו אושפזה בגלל תסחיף ריאתי. היא פחדה שהמחלה חמורה, פחדה שהיא תמות. אמרתי להלן שהפחד הזה לא רציונלי, אבל עד מהרה הוא השתלט עליה, והכעיס אותי שהיא שקועה כל־כולה במשהו שאין לי שום חלק בו. היא יצאה לעשן סיגריה במרפסת הבונגלו. שכבתי במיטה, חיכיתי לה וחשבתי: אם היא תחזור עוד מעט, אם נעשה אהבה, אולי לא ניפרד, אולי נזדקן ביחד. אבל היא לא חזרה, היא נשארה לבד במרפסת, הסתכלה בשמים שהתחילו להתבהר, הקשיבה לשירת הציפורים הראשונות, ואני נרדמתי גלמוד ועצוב, משוכנע שמכאן חיי רק יידרדרו ויידרדרו.

ארבעתנו — הלן ובנה, אני ובני — נרשמנו לשיעור צלילה במועדון קטן בכפר הסמוך. אבל לז'אן־בטיסט כאבה האוזן מהשיעור הקודם והוא לא רצה לצלול שוב, אנחנו היינו מותשים מהלילה הכמעט־לבן שלנו, והחלטנו לבטל את השיעור. רודריג, היחיד שבאמת התחשק לו ללכת, התאכזב. לא נורא, אמרה לו הלן, תשחה בבריכה. נמאס לו לשחות בבריכה. הוא ביקש שמישהו לפחות ילווה אותו לחוף שמתחת למלון, לשם נאסר עליו ללכת לבדו בגלל הזרמים המסוכנים. אבל אף אחד לא רצה ללכת איתו, לא אמו, לא אני, גם לא ז'אן־בטיסט שהעדיף להישאר בבונגלו ולקרוא. ז'אן בטיסט היה אז בן שלוש־עשרה, פחות או יותר כפיתי עליו את החופשה האקזוטית הזאת בחברת אישה שבקושי הכיר וילד קטן ממנו בהרבה. מתחילת שהותנו במלון הוא השתעמם, והתבודד בצד כדי שזה יהיה לנו ברור. כשהתעצבנתי ושאלתי אותו אם הוא לא שמח להיות כאן בסרי־לנקה, הוא החמיץ פנים וענה שכן, הוא שמח, רק שחם מדי, והוא הכי נהנה בבונגלו, כשהוא קורא ומשחק בגיים־בוי. בקיצור הוא היה טרום־מתבגר טיפוסי, ואני אבא טיפוסי לטרום־מתבגר. הופתעתי לשמוע את עצמי חוזר באוזניו כמעט מילה במילה על האמירות שכל־כך שיגעו אותי בגילו כשהורי אמרו לי אותן: למה אתה לא יוצא יותר, למה אתה לא סקרן, חבל על המאמץ לקחת אותך עד פה... אך לשווא. הוא חמק למאורתו, ורודריג שנותר בדד התחיל להסתובב סביב עצמו ולהציק להלן, שניסתה לנמנם בכיסא נוח לשפת בריכת מי־הים העצומה, שבה אישה גרמנייה, קשישה אך אתלטית להדהים, דומה ללני ריפֶנשטָאל, שחתה שעתיים מדי בוקר. אני, שלא הפסקתי לרחם על עצמי ולהתאונן על חוסר־יכולתי לאהוב, הלכתי להיות קצת עם האַיוּרוֶודים, כפי שכינינו את קבוצת השווייצרים־הגרמנים שגרו בביתנים נבדלים מעט מהשאר ובאו לסדנה של יוגה ועיסויים הודיים מסורתיים. כשלא היו בישיבת מליאה עם המורה שלהם הייתי הולך לפעמים לעשות איתם כמה תנוחות יוגה. אחר כך חזרתי לאזור הבריכה, שם הוגשו ארוחות הבוקר האחרונות והשולחנות נערכו לארוחת הצהריים. בקרוב לא יהיה מנוס מן השאלה המציקה, מה נעשה אחר הצהריים. בשלושת הימים שעברו עלינו כאן הספקנו לבקר במקדש שביער, האכלנו את הקופים הקטנים, ראינו את פסלי הבודהה השכובים, וחוץ מסיורים תרבותיים שאפתניים יותר שלא משכו איש מאיתנו, נראה שמיצינו את האפשרויות שמציע המקום. זה היה יכול להיות אחרת, אילו היינו מאותם אנשים שמסוגלים להסתובב ימים על ימים באיזה כפר דייגים ולהתלהב מכל מה שעושים המקומיים, מהשוק, מהשיטות המסורתיות לתיקון רשתות, מהטקסים החברתיים השונים. אני לא הייתי מאותם אנשים, וכעסתי על עצמי שאיני כזה, שאיני מנחיל לבנַי את הסקרנות הנדיבה, את חדות הראייה שאני מתפעל מהן למשל אצל ניקולא בּוּביֶיה. הבאתי איתי את ספרו דג הזהרון, שבו אותו סופר־נוסע מספר על השנה שבילה בגאל, עיירה מבוצרת המרוחקת כשלושים קילומטרים מן המקום שבו היינו, בחוף הדרומי של האי. בניגוד לידוע שבספריו, דרכי העולם, זה אינו ספר של התפעלות וחגיגה אלא של מפלה, של אובדן, של הליכה על סף התהום ומעבר לו. ציילון מתוארת בספר כמקום מכושף במובן הנלוז של המילה, לא זה של מדריכים לתרמילאים וזוגות טריים. בובייה כמעט איבד כאן את שפיותו ואילו החופשה שלנו, שנתפסה בעינינו כירח דבש או כמבחן מעבר למשפחה החדשה שאולי נקים, הייתה החמצה. החמצה סתמית שכזאת, לא טרגית ולא מסוכנת. התחלתי לחוש קוצר־רוח לחזור. כשעברתי דרך הלובי המפולש, שענפי בוגנוויליה נשלחו אליו מבחוץ, חלפתי על פני אורח שהתעצבן כי לא הצליח לשלוח פקס: הייתה הפסקת חשמל. בקבלה אמרו לו שקרה משהו בכפר, תקלה כלשהי שגרמה להפסקת החשמל, אבל הוא לא כל־כך הבין במה מדובר, רק קיווה שזה ייגמר בקרוב כי הוא חייב לשלוח פקס מאוד חשוב. חזרתי להלן. היא כבר לא ישנה, ואמרה לי שקורה משהו מוזר.

התמונה הבאה היא של קבוצה בת כמה אנשים, אורחי ועובדי המלון, שהתגודדו בקצה הגן, במרפסת תצפית המשקיפה אל האוקיינוס. למרבה הפליאה, במבט ראשון לא מבחינים בְּדבר. הכול נראה רגיל. ואז התמונה כמו מתחוורת. המים בעצם מאוד רחוקים. בזמנים כתיקונם רוחב החוף, בין הצוק לשפת הגלים, הוא כעשרים מטרים. עכשיו הוא משתרע הרחק עד קצה טווח הראייה, אפור, שטוח, נוצץ תחת השמש המוסתרת, ממש כמו מוֹן־סן־מישל בשעת השפל. אפשר להבחין גם שפזורים בו עצמים לרוב, ובתחילה קשה לאמוד את גודלם. האם המקל המעוקם שם הוא ענף שנתלש, או עץ שלם שנעקר? עץ מאוד גדול? הדוגית המפורקת ההיא, אולי היא יותר מדוגית? אולי זו ממש סירת דיג גדולה, ספינת מכמורת, שהושלכה והתפצחה כקליפת אגוז? שום רעש לא נשמע, שום רוח לא כופפה את צמרות דקלי הקוקוס. אינני זוכר מה היו המילים הראשונות שנאמרו בקבוצה שאליה חברנו, אבל ברגע מסוים מישהו מלמל: Two hundred children died at school, in the village.

המלון, הבנוי על צוק המשקיף אל האוקיינוס, כמו עטוף ומכורבל בשפעת הצמחייה של הגן. כדי להגיע לכביש שלאורך החוף יש לצאת דרך שער בגדר, ששומר מופקד עליו, ולרדת בשביל תלול, מרוצף בטון. למרגלות השביל ממתינות ברגיל הריקשות, כלומר אופניים מוצלים ביריעת ברזנט ומצוידים במושב כפול שגם שלושה יכולים להצטופף בו, שמשמשים לנסיעות קצרות של עד עשרה קילומטרים; מעבר לזה צריך להזמין מונית של ממש. היום אין ריקשות. הלן ואני ירדנו עד הכביש, בתקווה להבין מה קורה. נראה היה שקורה משהו חמור, אבל חוץ מהאיש שדיבר על מאתיים ילדים מתים בבית הספר של הכפר, ואיש אחר שחלק עליו ואמר שלא ייתכן שהיו ילדים בבית הספר כי היום פּוֹיָה, ראש השנה הבודהיסטי, לא נראה שמישהו במלון יודע יותר מאיתנו. אין ריקשות, וגם עוברים ושבים אין. לרוב עוברים שם אנשים בלי הרף, נשים שהולכות בקבוצות של שתיים או שלוש ונושאות צרורות על ראשן, תלמידים בחולצות לבנות מגוהצות למשעי, קהל גדול ורב, חייכני ושמח לקשור שיחה. כל עוד אנחנו הולכים לאורך הגבעה שמגוננת על הכביש מהאוקיינוס, הוא נראה כמו תמיד. אבל ברגע שאנחנו עוברים אותה ומגיעים לחוף, אנחנו מגלים שמעבר אחד של הכביש הכול נשאר במקומו, עצים, פרחים, גדרות, צריפים, ואילו בעבר השני הכול הרוס, שקוע בבוץ שחור כמו אשד של לבה. כעבור כמה דקות הליכה בכיוון הכפר בא לקראתנו איש בלונדיני גבוה, נסער, מכנסיו הקצרים וחולצתו קרועים, כולו מכוסה בוץ ודם. הוא הולנדי, משום־מה זה הדבר הראשון שהוא אומר, והדבר השני הוא שאשתו נפצעה. איכרים מטפלים בה בינתיים, הוא מחפש עזרה, וחשב שאולי ימצא במלון שלנו. הוא מדבר גם על גל ענק שהתנפץ על החוף ואז נסוג וסחף איתו את הבתים והאנשים. הוא נראה המום, חש יותר הלם מאשר הקלה על הישארותו בחיים. הלן מציעה ללוות אותו למלון, אולי הטלפון שוב פועל, וייתכן שנמצא רופא בין האורחים. אני רוצה ללכת עוד קצת, ואומר שאצטרף אליהם עוד מעט. בכניסה לכפר, שלושה קילומטרים בהמשך הכביש, בוקה ומבולקה. קבוצות של אנשים מתהוות ומתפזרות, טנדרים מכוסים ברזנט מתמרנים, נשמעות צעקות ויללות. אני מתחיל ללכת ברחוב המוביל אל החוף אבל שוטר חוסם את דרכי. אני שואל אותו מה בדיוק קרה, והוא עונה: The sea, the water, big water. זה נכון שיש מתים? Yes, many people dead, very dangerous. You stay in hotel? Which hotel? Eva Lanka? Good, good, Eva Lanka, go back there, it is safe. Here, very dangerous. נראה שהסכנה חלפה, אבל אני עושה כדבריו.

הלן זועמת עלי כי הלכתי והשארתי אותה לבד עם הילדים, והרי היא זו שהייתה אמורה ללכת לראות ראשונה מה קרה: זו העבודה שלה. בזמן שלא הייתי התקשרו אליה מ-LCI, רשת החדשות שהיא כותבת ומגישה בה. באירופה עכשיו לילה, זה מסביר למה טרם התקשרו לשאר אורחי המלון בני משפחה וחברים מבוהלים, אבל העיתונאים שבתורנות כבר יודעים שבדרום־מזרח אסיה התחולל אסון טבע נורא, משהו בסדר גודל אחר לגמרי מסתם שיטפון מקומי, כפי שחשבתי בתחילה. הם ידעו שהלן נמצאת שם בחופשה וקיוו שתוכל לתת להם דיווח ישיר מהשטח, אבל לא היה לה כמעט דבר לומר להם. מה יש לי לספר? מה ראיתי שם בטנגאל? לא הרבה, אני נאלץ להודות. הלן מושכת בכתפיה. אני נסוג לתוך הבונגלו. כשחזרתי מהכפר הייתי די נרגש, הנה קורה משהו בלתי שגרתי באמצע החופשה המיוגעת שלנו, ועכשיו אני ממורמר מהריב שלנו ומודע לכך שלא התעליתי לגודל השעה. אני חוזר ומתחפר, מתוסכל, בדג הזהרון. בין תיאור אחד למשנהו של חרקים למיניהם, לוכד את עיני המשפט הבא: ״בבוקר ההוא הייתי רוצה שיד זרה תעצום את עפעפי. הייתי לבד, אז עצמתי אותם לבדי״.

ז'אן־בטיסט נכנס לבונגלו נסער, מחפש אותי. זוג הצרפתים שפגשנו יומיים קודם הגיע כרגע למלון. הבת שלהם מתה. הוא זקוק לי כדי להתמודד עם זה. אני הולך איתו בשביל המוביל למבנה הראשי ונזכר איך נפגשנו, באחת המסעדות מחופות הקש שעל החוף, היכן שהשוטר חסם את דרכי. הם ישבו לשולחן הסמוך לשלנו. בני כשלושים, הוא קצת יותר, היא קצת פחות. שניהם יפים, שמחים, חביבים, ובבירור מאוהבים מאוד זה בזה ובבתם הקטנה בת הארבע. היא ניגשה לשחק עם רודריג, כך נקשרה השיחה. בניגוד אלינו הם הכירו את האזור היטב, הם לא גרו במלון אלא בבית חוף קטן שאביה של הבחורה שכר על בסיס שנתי, מאתיים מטר מהמסעדה. הם היו מסוג האנשים שאתה שמח לפגוש בחוץ־לארץ, וכשנפרדנו היה לנו ברור שנתראה בקרוב, גם בלי שנקבע פגישה; בהכרח ניתקל אלה באלה בכפר או בחוף.

הלן נמצאת בבר, איתם ועם גבר מבוגר יותר, שבשערו האפור והמתולתל ופניו המחודדות מזכיר את השחקן פּייר רישָאר. ביום שנפגשנו לא הצגנו את עצמנו בשמותינו, עכשיו הלן עושה את ההיכרות. זֶ'רוֹם. דֶלפין. פיליפּ. פיליפ הוא אביה של דלפין, זה ששוכר את בית החוף. ולילדה שמתה קראו ז'ולייט. הלן אומרת זאת בקול נטול הבעה, ז'רום מהנהן לאישור. פניו ופניה של דלפין חתומות. אני שואל: אתם בטוחים? ז'רום עונה שכן, הם באים עכשיו מבית החולים של הכפר, לשם הלכו כדי לזהות את הגופה. דלפין מביטה קדימה, אני לא בטוח שהיא רואה אותנו. אנחנו יושבים שם שבעתנו, הם שלושה, אנחנו ארבעה, על ספות העץ המרופדות בכריות ססגוניות, על השולחן הנמוך שלפנינו מונחים מיצי פירות, תה, מלצר ניגש ושואל את ז'אן־בטיסט ואותי מה נרצה לשתות, אנחנו מזמינים אוטומטית ושוב משתררת שתיקה. היא נמשכת עד שפיליפ מתחיל פתאום לדבר. הוא לא פונה למישהו מסוים. קולו גבוה, מקוטע, נשמע כמו מנגנון שנקע מהצירים. בשעות הבאות הוא יספר את הסיפור עוד כמה פעמים, כמעט בלי שינוי.

הבוקר, מיד אחרי האוכל, ז'רום ודלפין יצאו לשוק והוא נשאר בבית להשגיח על ז'ולייט ואוסאנדי, בתו של בעל הגסטהאוס. הוא ישב במרפסת הבונגלו, בכורסת הנצרים שלו, קרא את העיתון המקומי ומעת לעת הרים את העיניים להעיף מבט בשתי הילדות ששיחקו על שפת המים. הן קיפצו בגלים הנמוכים וצחקו. ז'ולייט דיברה צרפתית ואוסאנדי סרי־לנקית, אבל הן הבינו האחת את השנייה בלי בעיה. זרזירים צפצפו והתקוטטו על הפירורים שנשארו מארוחת הבוקר. הכול היה רגוע, נראה שיהיה יום יפה, פיליפ חשב שאולי אחר־הצהריים ייצא לדוג עם ז'רום. ברגע כלשהו שם לב שהזרזירים נעלמו, שהציפורים הפסיקו לשיר. ואז בא הגל. רגע קודם לכן הים היה שטוח, ורגע לאחר מכן התרומם קיר בגובה גורד שחקים ונפל עליו. להרף עין חשב שהוא עומד למות ושאפילו לא יספיק לסבול. למשך זמן שנדמה כאילו אין לו סוף נשטף, נסחף וגולגל בבטנו העצומה של הגל, ואז ניתז מעלה ומצא את עצמו רוכב על גבו. הוא חלף כמו גולש מעל בתים, מעל עצים, מעל הכביש. אז נסוג הגל בכיוון ההפוך ושאב אותו ללב ים. הוא ראה שהוא דוהר לעבר שברי בתים ועומד להתנפץ עליהם, ומתוך רפלקס נאחז בעץ קוקוס, נתלש ממנו, ואחריו בעוד אחד שגם ממנו היה נתלש אלמלא חסמה איזו פיסת גדר את דרכו והצמידה אותו לגזע. סביבו חלפו במהירות עצומה רהיטים, חיות, אנשים, קורות עץ, בלוקים של בטון. הוא עצם עיניים וחיכה שאחד הגושים הנסחפים האלה ימחץ אותו, והמשיך לעצום אותן עד שהנהמה המפלצתית של הזרם שככה והתחלפה במשהו אחר, בצעקות של גברים ונשים פצועים, והוא הבין שהעולם לא בא אל קצו, שהוא עוד חי, ושהסיוט האמיתי רק מתחיל. הוא פקח עיניים, החליק במורד הגזע עד פני המים שהיו לגמרי שחורים ואטומים. עוד היה סחף, אבל אפשר היה לעמוד בפניו. גופת אישה חלפה לידו, ראשה במים וידיה פשוטות לצדדים. מבין ההריסות החלו הניצולים לקרוא אלה לאלה, ופצועים גנחו וצעקו. פיליפ היסס: לאן עדיף ללכת, לכיוון החוף או לכיוון הכפר? ז'ולייט ואוסאנדי מתו, בזה לא היה לו ספק. עכשיו היה עליו למצוא את ז'רום ודלפין ולבשר להם. זו המשימה שהייתה מוטלת עליו, זו תהיה מעתה משימתו בחיים. פיליפ היה שקוע במים עד החזה, הוא היה לבוש בבגד ים ומגואל בדם, אך לא ידע היכן בדיוק נפצע. אילו היה יכול היה נשאר שם בלי לזוז ומחכה לעזרה, אבל הוא הכריח את עצמו להתחיל ללכת. הקרקע החליקה תחת רגליו היחפות, היא הייתה פריכה, לא יציבה, מכוסה במַגמה של דברים חדים ודוקרים שנסתרו מעיניו והוא פחד להיפצע מהם. בכל צעד גישש את הקרקע שלפניו, התקדם לאט. אף שנמצא מאה מטר מביתו, לא זיהה דבר: שום קיר, שום עץ. פה ושם פנים מוכרות, פני שכניו שכמוהו בוססו במים שחורים מבוץ ואדומים מדם, עיניהם קרועות באימה, מחפשים כמוהו אחר יקיריהם. קול היניקה של המים הנסוגים הלך ונחלש, והצעקות, הבכי והגניחות הלכו וגברו. לבסוף הגיע פיליפ לכביש, וקצת אחריו למקום שבו נעצר הגל. מוזר עד כמה חד היה הגבול: מן העבר האחד תוהו ובוהו, מן העבר השני עולם כמנהגו, שלם ללא פגע, בתי הלבֵנים הקטנים בצבעי ורוד או ירוק־בהיר, משעולי אדמת החמרה, הצריפים, האופניים, האנשים הלבושים, העסוקים, החיים, שרק התחילו לתפוס שקרה דבר־מה איום ונורא אבל עוד לא ידעו בדיוק מה. הזומבים שחזרו לדרוך בארץ החיים, כמו פיליפ, הצליחו רק למלמל ״גל״, והמילה נפוצה ברחבי הכפר כפי שוודאי נפוצה המילה ״מטוס״ במנהטן ב-11 בספטמבר 2001. הפאניקה סחפה את האנשים בשני כיוונים מנוגדים: לעבר הים, לראות מה קרה ולהציל את מי שאפשר להציל, והרחק מן הים, כמה שרק אפשר, כדי להיות במקום מבטחים למקרה שהגל יחזור. פיליפ פילס דרך ברחוב הראשי, בתוך ההמולה והצעקות, עד שהגיע לכיכר השוק שהייתה בשעה זו הומה אדם. הוא התכונן לחיפוש ממושך אחר דלפין וז'רום, אבל ראה אותם תיכף ומיד, מתחת למגדל השעון. השמועה על האסון, שאך זה הגיעה אליהם, הייתה כה מבולבלת שז'רום בכלל חשב שאיזה מטורף חמוש ברובה פתח בירי ברחובות טנגאל. פיליפ ניגש אליהם, הוא ידע שאלה שניות האושר האחרונות שלהם. הם ראו אותו מתקרב, הוא הגיע אליהם, מגואל בבוץ ובדם, פניו המומות, ובנקודה זו קוטע פיליפ את סיפורו. הוא לא מצליח להמשיך. פיו נפער, אבל הוא לא מצליח להגות שוב את שתי המילים שוודאי אמר להם

ברגע ההוא.

*ההמשך זמין בספר המלא*