הבלרינה מאושוויץ

הערת המחברת

קורא יקר, קוראת יקרה. אני כותבת את הספר הזה כמעט שמונים שנה. כאשר הייתי בת 16 וחוויתי על בשרי את זוועות השואה; כאשר הייתי עדה להתבגרות של ילדי, ולאחר מכן של נכדי וניני; כאשר לימדתי תלמידי בית ספר תיכון והפכתי לפסיכולוגית המתמחה בטיפול בטראומה; כאשר קישרתי בין המטופלים האהובים הרבים שלי לקהלים ברחבי העולם, כתבתי וראיתי אתכם לנגד עיני. רציתי לחלוק איתכם את הכלים שסייעו לי לשרוד את הבלתי נתפס, קיוויתי שתבינו שסיפור היכולת של בני האדם לנהוג ברשעות הוא גם הסיפור של היכולת הבלתי נלאית שלנו לתקווה.

אני חשה אחריות לחלוק את הסיפור שלי. לספר את האמת על מה שקרה, כדי שלעולם לא נשכח, וגם לחלוק את מורשת התקווה והתשוקה לחיים כדי שהמוות של הורי ושל מיליוני בני אדם לא יהיה לשווא. רציתי שהניצחון וחגיגת החיים יימשכו עוד ועוד.

נדמה לי שזה הרגע הנכון לחלוק את הסיפור שלי איתכם. לפני מעט יותר משנה מתה אחותי מגדה — שבועות מעטים לאחר יום הולדתה המאה. הבנתי שאם לא אכתוב את הספר הזה עבורכם עכשיו, אני עלולה להחמיץ את ההזדמנות. כך שעובדת היותי בת תמותה היא זו שהניעה אותי.

גם החיים שלכם מניעים אותי. אני רואה את האתגרים הגדולים הניצבים לפניכם בעולם של היום, את המציאות המטרידה של אלימות עם נשק חם, של הטרדות ברשת, של שינויי אקלים, של מגפה עולמית, של מקרי חרדה, דיכאון, ייאוש והתאבדות רבים להחריד. אני רוצה לנצל את תשעים ושש שנותי בעולם הזה, כמעט מאה של חיים והתפתחות וריפוי, כדי להיות המעודדת ומליצת היושר שלכם. להציע לכם תוכנית רגשית ורוחנית להתמודד עם הכאב והמאבקים שתיתקלו בהם בלי ספק. ואני רוצה לתת לכם משהו בכתב המיועד במיוחד לכם בשלב זה של ההתבגרות שלכם, הזמן שבו אתם מסגלים לעצמכם את מה שירשתם וספגתם, מגבשים בתוככם את הכוח והאותנטיות שלכם ובוחרים לבנות את החיים שאתם רוצים לחיות.

אני מציעה לכם את הספר הזה בתודה, בתקווה שתקראו את הסיפור שלי ותרגישו שאינכם לבדכם במשימה המוזרה הזאת — להיות בני אדם. בתקווה שתקראו את הסיפור שלי ותחשבו, אם היא מסוגלת לעשות זאת, גם אני מסוגל! אני מציעה לכם את הספר כדי שגם אתם תוכלו להתגבר על הקורבנוּת ולבחור לעבור את החיים בריקוד, אפילו בתנאים הזוועתיים ביותר. אני מציעה לכם את הסיפור שלי כדי לתת לכם את הכוח להיות שגרירים של שלום וסוכנים של בחירה בחיים. אני מציעה לכם את הספר הזה כדי שתוכלו לחיות כפי שאתם באמת: יקרים וחופשיים.

שלכם באהבה,

אדית

אוקטובר 2024

ראשית דבר

אילו יכולתי לזקק את כל חיי לרגע אחד, לתמונה אחת, זו היתה תמונה של שלוש נשים במעילי צמר כבדים ממתינות בזרועות שלובות בחצר ריקה. הן מותשות. אבק מכסה את הנעליים שלהן. הן עומדות בתור ארוך.

שלוש הנשים הן אמי, אחותי מגדה ואני. זה הרגע האחרון שלנו יחד. איננו יודעות זאת. אנחנו מסרבות לחשוב על כך. או שאנחנו עייפות כל כך שאיננו מסוגלות אפילו לחשוב על מה שצפוי לנו. זה רגע של ניתוק — ניתוק של אמא מבנותיה, של חיים כפי שהיו מכל מה שיבוא אחר כך. אך רק המבט לאחור יכול לתת לרגע הזה את המשמעות שלו.

אני רואה את שלושתנו מאחור, כאילו אני הבאה בתור. מדוע הזיכרון נותן לי את העורף של אמי ולא את פניה? שערה הארוך כרוך בצמות ואסוף בקצה ראשה. הגלים החומים הבהירים של מגדה נוגעים בכתפיה. שערי הכהה תחוב מתחת לצעיף. אמי עומדת באמצע, מגדה ואני רוכנות אליה. אי־אפשר לדעת אם אנחנו אלה המחזיקות את אמא שלנו זקופה, או אם ההפך הוא הנכון והיא עמוד התווך המחזק את מגדה ואותי.

הרגע הזה הוא הפתח לאובדנים הגדולים של חיי. במשך שמונים שנה חזרתי שוב ושוב לתמונה של שלושתנו. בחנתי אותה, כאילו מבט מקרוב יעזור לי לגלות משהו יקר. כאילו אוכל להחזיר לעצמי את החיים שקדמו לרגע הזה, את החיים שקדמו לאובדן. כאילו יש דבר כזה. כאילו אוכל לחזור לימים שבהם הזרועות שלנו השתלבו והיינו שייכות זו לזו. אני רואה את הכתפיים השמוטות שלנו. את האבק הדבק בשולי המעילים שלנו. אמי. אחותי. אני.

פרק 1

הקטנה

הם רצו בן, אבל קיבלו אותי.

ילדה. בת שלישית, הקטנה במשפחה.

"אני שמח שיש לך שכל, כי יופי אין לך," נהגה אמי לומר לי. אולי היא התכוונה שלעולם לא אהיה יפהפייה. ואולי המחמאה הזאת, העטופה בביקורת, היתה הדרך שלה לעודד אותי ללמוד היטב. מוטיבציה שבאה לידי ביטוי באזהרה. ואולי קיים גורל בלתי נראה כלשהו שהיא מנסה לחסוך ממני. אולי היא מנסה לתת לי מושג טוב יותר על מי שאני עשויה להיות. "לבשל תוכלי ללמוד בהזדמנות אחרת," אמרה לי כאשר ביקשתי ממנה שתלמד אותי להכין חלה קלועה או לטגן עוף, או להכין ריבת דובדבנים שהיא שימרה בקיץ ואחסנה לשימוש עד סוף השנה. "את תחזרי לבית הספר."

היום אני עומדת מול הראי בחדר האמבטיה בדירה שלנו, מצחצחת שיניים, מתכוננת לבית הספר. אני בוחנת את הדמות שלי. האומנם אני לא יפה? אני רקדנית ומתעמלת, הגוף שלי גמיש ושרירי. אני אוהבת את הכוח שלי. אני אוהבת את השיער החום הגלי — גם אם מגדה, אחותי הבכורה, היא היפה בינינו. אך כאשר אני פוגשת את עיני במראָה, כאשר אני שוקעת בירוק־כחול המסתורי והמוכר, אני לא יכולה להצביע במדויק על מה שאני רואה. כאילו אני מחוץ לגוף מתבוננת פנימה, צופה בעצמי, כמו בדמות ברומן, דמות שהגורל שלה אינו ידוע, שלבה והאישיות שלה עדיין מתפתחים.

זה עתה סיימתי לקרוא את אחד הרומנים של אמי, "ננה" מאת אמיל זולא, שאותו לקחתי מהמדף שלה ובלעתי בסתר. אינני יכולה להוציא את התמונה האחרונה של הספר מראשי. ננה, השחקנית היפה והאופנתית, זו שגברים רבים חושקים בה, שוכבת שבורה וחולה, גופה מכוסה אבעבועות. יש משהו מפחיד באופן שבו מתואר הגוף שלה. עוד לפני האבעבועות, כאשר היא עדיין מלאת חיים ומקסימה, הגוף שלה מסוכן. הוא כלי נשק. מאיים, משהו שיש להיזהר מפניו.

אך היא היתה נחשקת. אני רעבה לאהבה שכזו. להיראות ולהיות מוכרת כאוצר. לספוג גלי חיבה שירעיפו עלי ושיתענגו עלי כמו במשתה.

אך אני לומדת לנהוג בזהירות.

"להתרחץ זה כמו לשטוף כלים," אמרה לי אמי. "מתחילים עם כלי הבדולח, משם עוברים לסירים ולמחבתות." להשאיר את החלק המלוכלך ביותר לסוף. אפילו הגוף שלי מעורר חשד.

מגדה פותחת בסערה את דלת חדר האמבטיה. נמאס לה לחכות לתורה.

"תפסיקי לחלום, דיצוקה," היא מתלוננת. היא משתמשת בשם החיבה שאמי המציאה לי. דיצו־קה. בדרך כלל ההברות המטופשות האלה מחממות את לבי. היום הן גסות וצורמות.

אני חולפת במהירות על פני אחותי, אל החדר המשותף שלנו, כדי להתלבש, ועדיין חושבת על הנערה שבמראָה — הנערה שמשתוקקת לאהבה. אולי אהבה מהסוג שאני משתוקקת אליה היא בלתי אפשרית. ביליתי שלוש עשרה שנים בחיבור הזיכרונות והחוויות שלי לכדי סיפור על עצמי, סיפור שמגלה שאני מקולקלת, לא רצויה, לא שייכת.

כמו בלילה כשהייתי בת שבע והורי אירחו ידידים לארוחת ערב. הם שלחו אותי מהחדר למלא קנקן מים, ומן המטבח שמעתי אותם מתבדחים, "יכולנו לחסוך את זו." הם התכוונו לימים שקדמו ללידתי, לימים שכבר היו משפחה שלמה לכל דבר. היתה להם מגדה שניגנה בפסנתר וקלרה ילדת הפלא הכנרת. אני לא הבאתי שום דבר חדש לשולחן. הייתי מיותרת, לא טובה די הצורך. לא היה להם מקום עבורי.

בחנתי את התיאוריה הזאת כאשר הייתי בת שמונה והחלטתי לברוח. כך אראה אם הורי אפילו יבחינו שנעלמתי. במקום ללכת לבית הספר, עליתי על חשמלית לבית סבי וסבתי. סמכתי על סבי וסבתי — אביה ואמה החורגת של אמי — שיחפו עלי. הם היו נתונים במלחמה ממושכת עם אמי בעניינה של מגדה והסתירו עוגיות במגירת השידה של אחותי. הם היו מקום המפלט הבטוח שלי. הם שילבו ידיים, מה שהורי לא עשו מעולם. הם היו התגלמות הנחת והנחמה — ריח של חזה בקר ושעועית אפויה, של לחם מתוק, של חמין, תבשיל עשיר שסבתי הביאה למאפייה לבשל בשבת, היום שבו נאסר עליה, לפי המסורת, להשתמש בתנור שבביתה.

סבי וסבתי שמחו לראות אותי. לא הייתי צריכה לעשות הצגות כדי לזכות באהבה או בהסכמה שלהם. אלה ניתנו חינם אין כסף, ובילינו בוקר נפלא במטבח באכילת לחמניות אגוזים. אך אז צלצל פעמון הדלת. סבי ניגש לפתוח אותה. כעבור רגע בא בריצה אל המטבח. הוא היה כבד שמיעה ואמר את דברי האזהרה שלו בקול רם מדי. "הסתתרי, דיצוקה!" צעק. "אמא שלך כאן!" דווקא כאשר ניסה להגן עלי, הסגיר אותי.

יותר מכול הטריד אותי המבט על פניה של אמי כשראתה אותי במטבח של סבי וסבתי. היא לא רק הופתעה לראות אותי כאן — נדמה כאילו עצם העובדה שאני קיימת הפתיעה אותה. כאילו לא הייתי מי שהיא רצתה או ציפתה שאהיה.

אך לא פעם אני מארחת לה לחברה. אני יושבת איתה במטבח כשאבי נוסע בענייני עסקים לפריז, ממלא מזוודות במשי לצורך עסקי התפירה שלו, וכשהוא חוזר אמי מביטה בו במבט קפוא וזהיר, חוששת שהוא בזבז יותר מדי כסף. היא לא מזמינה חברים לביקורים. אין בחדר המגורים שלה מקום לרכילות לשמה, לשיחות על ספרים או על פוליטיקה. אני זו שאמי מספרת לה את סודותיה. אני מתענגת על השעות שאני מבלה איתה לבדה.

ערב אחד כאשר הייתי בת תשע, היינו לבד במטבח. היא עטפה את שאריות השטרודל שהכינה מבצק, שראיתי אותה חותכת ביד ועוטפת כאילו היה מפת פשתן על שולחן האוכל. "קראי לי," אמרה ואני הבאתי את הספר "חלף עם הרוח" שהיה מונח על שולחן הלילה שלה. קראנו אותו כבר בעבר. התחלנו שוב מהתחלה. התעכבתי על ההקדשה המסתורית שנכתבה באנגלית בעמוד הראשון של הספר המתורגם. היא היתה כתובה בכתב ידו של גבר, אך לא של אבי. אמי אמרה רק שהספר היה מתנה מגבר שהיא פגשה כשעבדה במשרד החוץ, לפני שהכירה את אבי.

ישבנו בכיסאות הזקופים קרוב לתנור העצים. כשקראנו יחד לא הייתי צריכה לחלוק אותה עם איש. שקעתי במילים ובסיפור, ובהרגשה שאני לבד בעולם איתה. סקרלט חוזרת לטארה בסוף המלחמה, ומגלה שאמה מתה ושאביה שקוע עמוק בתוך האֵבֶל שלו. "אלוהים עדי," אומרת סקרלט, "לעולם לא אהיה רעבה שוב."1 אמי עצמה את עיניה והשעינה את ראשה על גב הכיסא. רציתי לטפס אל תוך חיקה. רציתי להשעין את ראשי על החזה שלה. רציתי ששפתיה ייגעו בשערי.

"טארה..." אמרה. "אמריקה. זה מקום שכדאי לראות." רציתי שהיא תאמר את שמי באותה רכות שבה דיברה על ארץ שמעולם לא ראתה. כל הריחות מעוררי התיאבון של המטבח של אמי התערבבו בתוכי עם הדרמה של רעב ומשתה — אפילו במשתה, תמיד אותו געגוע. לא ידעתי אם הגעגוע הזה הוא שלה או שלי, או משהו המשותף לשתינו.

ישבנו והאש בתנור חצצה בינינו.

"כשהייתי בגילך..." פתחה ואמרה.

עכשיו, כשהיא דיברה, פחדתי לזוז, פחדתי שאם אעשה כך, היא לא תמשיך.

"כשהייתי בגילך, התינוקות ישנו יחד, ואמי ואני ישנו באותה מיטה. בוקר אחד התעוררתי משום שאבי קרא בשמי. 'אילונקה, תעירי את אמא שלך. היא עדיין לא הכינה ארוחת בוקר ולא פרשה את הבגדים שלי.' פניתי אל אמי לצדי מתחת לשמיכות. היא לא זזה. היא היתה מתה."

רציתי לדעת את כל הפרטים על אותו רגע שבו בת מתעוררת לצד אם שאותה איבדה. רציתי גם לא להסתכל. זו היתה מחשבה מפחידה מדי.

"כשקברו אותה, אחר הצהריים, חשבתי שהם הניחו אותה באדמה בעודה בחיים. בערב אמר לי אבא להכין ארוחה למשפחה. וכך עשיתי."

חיכיתי לסוף הסיפור. חיכיתי ללקח של הסיפור, או לדברי הרגעה.

"זמן לישון," זה כל מה שאמי אמרה. היא התכופפה וניקתה את האפר מתחת לתנור.

במסדרון שמאחורי הדלת נשמעו צעדים כבדים. יכולתי להריח את ריח הטבק של אבי עוד לפני ששמעתי את שקשוק המפתחות שלו.

"גבירותי," קרא, "אתן עדיין ערות?" הוא נכנס למטבח בנעליים המצוחצחות ובחליפה הנאה שלו, עם חיוך רחב ושקית קטנה בידו. הוא נתן לי אותה ונשק לי נשיקה קולנית על המצח. "ניצחנו שוב," התגאה. בכל פעם שהוא שיחק קלפים או ביליארד עם חברים, הוא חלק איתי את השלל. באותו הלילה הוא הביא פטיפור מקושט בציפוי ורוד. אילו הייתי אחותי מגדה, היתה אמי, שהוטרדה מאוד מהמשקל של מגדה, חוטפת את המעדן מידיה. אבל היא נדה לעברי בראשה והרשתה לי לאכול אותו.

היא קמה ממקומה בדרכה מהתנור אל הכיור. אבי עצר אותה, הרים את ידה כדי שיוכל לסובב אותה סביב החדר בריקוד, והיא עשתה זאת בנוקשות, בלי חיוך. הוא משך אותה לחיבוק, ידו האחת על גבה והאחרת מתגרה בחזה שלה. אמי הדפה אותו מעליה.

"אני האכזבה של אמא שלך," לחש לי אבי כשיצאנו מהמטבח. האם הוא התכוון שהיא תשמע את הדברים, ואולי זה היה סוד שנועד רק לי לבדי? כך או כך, זה היה משהו ששמרתי בראשי כדי לחשוב עליו מאוחר יותר. אך המרירות בקולו הפחידה אותי. "היא רוצה שאני אלך לאופרה בכל לילה, אחיה חיים קוסמופוליטיים כאלה. אני רק חייט. חייט ושחקן ביליארד."

הטון המובס של אבי בלבל אותי. הוא מוכר היטב בעיר שלנו, ואהוב מאוד. משעשע, חייכן, נדמה שנוח לו בכל מצב, הוא מלא חיים, ונעים ומשעשע להיות בחברתו. הוא יוצא עם חבריו הרבים. הוא אוהב אוכל — בייחוד את קותל החזיר שהוא מגניב מפעם לפעם לביתנו ואוכל אותו עטוף בנייר עיתון, תוחב פיסות של בשר החזיר האסור לתוך פי וסופג את ההאשמות של אמי על כך שהוא משמש דוגמה רעה. חנות החייטים שלו זכתה בשתי מדליות זהב. הוא לא רק יוצר תפרים אחידים ושוליים ישרים. הוא אמן הקוטור, התפירה העילית. כך הוא פגש את אמי — היא נכנסה לחנות שלו משום שהיתה זקוקה לשמלה וקיבלה המלצות רבות על העבודה שלו. אבל הוא רצה להיות רופא, לא חייט, חלום שאביו לא עודד, ומפעם לפעם אותה אכזבה שלו מעצמו צצה ועלתה.

"אתה לא סתם חייט, פפה," הרגעתי אותו. "אתה מעצב שמלות ידוע."

"ואת תהיי המתלבשת הטובה ביותר בכל קושיצ'ה," אמר וטפח על ראשי. "יש לך גזרה מושלמת לקוטור."

הוא הדחיק את האכזבות שלו אל הצללים. עמדנו יחד במסדרון, אף אחד מאיתנו לא רצה להתרחק.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*