אריקה פוסטר 8 - נקמה קטלנית

| 1 |

יום שישי, 13 בינואר 2023

בבקשה, רק לא הצעת נישואין, חשבה מפקחת בילוש בכירה אריקה פוסטר. היא הביטה מעבר למסעדה העמוסה, באיגור, ששוחח עם אחד המלצרים העטויים מקטורנים לבנים. נראה שהשניים סגרו איזו עסקה כלשהי. האם הוא ביקש לקבור טבעת בתוך סופלה שוקולד?

דייט ארוחת הערב שלהם התקיים בערב יום שישי באמצע ינואר. במקרה, היה זה יום שישי ה־13, והכול סביב נראה דהוי לאחר שקישוטי חג המולד הוסרו.

המסעדה שכנה בראש מגדל "אוקסו" והשולחן שלהם היה ממוקם ליד החלון. אריקה יכלה לצפות מטה לעבר טיילת התמזה והנהר שזרם כמו כתם דיו שחור, שבחשכה השתקף בו קו הרקיע המואר של לונדון. היא הייתה מותשת לאחר יום ארוך של ניירת והופעה בבית המשפט למתן עדות מול עורך דין עוין במשפט של אנס סדרתי. המקום הזה היה יוקרתי מדי. המלצרים עטו כפפות לבנות, והיו יותר מדי סכינים ומזלגות מכל צד של הצלחת שלה. השמלה האלגנטית שלבשה הייתה לא נוחה בעליל.

"שיט," מלמלה אריקה כשאיגור חזר לשולחן. הוא נראה מטופח ונאה בחליפה השחורה הטובה ביותר שלו.

בקול רם יותר שאלה, "מה זה היה?"

"בדקתי שהשמפניה קרה," ענה איגור בחיוך. המלצר הופיע עם בקבוק שמפניה עטוף בבד לבן והציג אותו בפניהם כמו שמציגים תינוק בן יומו דרך חלון התינוקייה בבית החולים. איגור בחן את הבקבוק דרך משקפי הקרן שלו, והנהן. המלצר התאמץ מעט ואז שלף את הפקק.

"זה נראה טוב," אמר איגור.

"כן, אדוני. גם אנחנו חושבים כך," השיב המלצר במה שנשמע כמו התנשאות וזלזול קל בו־זמנית. "האם הגברת תרצה לטעום?"

הגברת מאוד תשמח אם תניח את הבקבוק ותסתלק, חשבה אריקה, אבל חייכה והנהנה. המלצר מזג מעט שמפניה לכוסה ונסוג לאחור בזמן שטעמה. היא לא חיבבה במיוחד שמפניה והעדיפה פחית קרה של בירה ללא אלכוהול עם צ’יפס, אבל ראתה את איגור מחכה לחוות דעתה וניערה את המחשבה מראשה. היא הרגישה מרושעת. כמה נשים רווקות לא היו רוצות שגבר שהן אוהבות ייקח אותן למסעדה שווה?

"תודה, אשמח," אמרה. המלצר התכופף ומילא את שתי כוסותיהם בזמן שהביט בהם כשנחיריו מתרחבים.

"זו הזדמנות מיוחדת? יום נישואין?" שאל בזמן שסידר דלי על מעמד מותאם והכניס את בקבוק השמפניה לקרח.

"אנחנו לא נשואים," אמרה אריקה.

"עדיין לא," אמר איגור בקריצה. הבטן של אריקה התהפכה קצת והלסת שלה התהדקה. אלוהים. אדירים. הוא הולך לכרוע ברך מול כל האנשים האלה.

גם אחרי קצת יותר מארבע שנים, אריקה לא ידעה איך לכנות את יחסיה עם איגור. חבר? לא, הם לא טינאייג’רים. מאהב? לא, המילה הזאת גרמה לה להתכווץ. שותף? כן, "שותף". הם לא היו שותפים במשרד עורכי דין, אבל זו הייתה האפשרות הכי סבירה.

"הגברת תרצה עוד לחם ממאפי הבית?"

"לא."

"בבקשה, תיהנו משמני הזית שנבחרו בקפידה. הם משתלבים יופי עם הלחם."

"נהדר," אמרה אריקה וחייכה חיוך מתוח.

"האם יש שאלות לגבי התפריט?"

"לא!" ענתה קצרות.

המלצר הצמיד את עקביו, קד קידה קלה והתרחק. איגור הביט בה מעבר לשולחן והרים את כוסו. הם השיקו את כוסותיהם זו בזו. אריקה לגמה במבוכה בזמן שהוא סיים כמעט את כל הכוס בלגימה אחת. בד המקטורן שלו נמתח על חזהו, והיא הבחינה בתפיחה בכיסו. משהו היה שם. צמרמורת חלפה בה. יש לו טבעת בקופסה, חשבה.

איגור הושיט יד מעבר לשולחן, הניח את ידו על ידה ולקח נשימה עמוקה. "אריקה, אני..."

אריקה שלפה את ידה וקמה בפתאומיות. "אני צריכה לשירותים."

"אוקיי," אמר, גבותיו הזדקרו בדאגה. "הכול בסדר?"

"כן. מצוין."

אריקה חצתה את חדר האוכל העמוס, כשהיא כמעט מתנגשת בשני מלצרים שנשאו עוגת יום הולדת ענקית עמוסה בנרות דולקים.

אני צריכה אוויר. המסדרון מחוץ למסעדה היה צר ועמוס באנשי צוות. היא נכנסה למעלית צפופה ולחצה על כפתור קומת הקרקע. היא הרגישה את הפאניקה מתהדקת בחזה. תחושת מחנק. הגופים הצפופים סביבה במעלית הקטנה לא הקלו על המצב וכשהדלתות נפתחו, היא נדחפה החוצה, מתעלמת מהפרצופים הממלמלים והזועפים סביבה.

רק כשהייתה בחוץ ונשמה את האוויר הקר והחודר ליד הנהר, הרגישה שליבה נרגע. היא אחזה במעקה לאורך טיילת התמזה והפלדה הקרה הרגיעה אותה.

הטלפון שלה נשאר על השולחן במסעדה, אבל הארנק ותעודת השוטרת שלה ממשטרת לונדון היו בתוך תיק הערב הנוצץ שלה. היא שקלה לרדת ברגל לתחנת ווטרלו ולתפוס מונית הביתה. זה היה שם קץ לאפשרות של כל הצעת נישואין בטווח הקצר. אריקה חיטטה בתיק ומצאה חפיסת סיגריות קטנה. ישנה וקצת מקומטת, אבל עדיין ניתנת לעישון. גבר חלף לידה והיא ביקשה אש. המצית האיר את פניו המחורצות כשהיא סוככה על הלהבה והציתה את הסיגריה. היא הודתה לו ושאפה בשקיקה.

"נשארנו מעטים שעדיין מעשנים," הוא אמר בחיוך ונעלם.

אריקה נשפה, מרגישה את השפעת הניקוטין החזקה בתוכה והביטה בסירת גרר שחלפה, נלחמת בזרם הנהר המהיר. היא חזרה לעשן רק לאחרונה. סיגריה פה ושם. לאחרונה, זה היה יותר פה משם. האם איגור באמת התכוון להציע בלי אזהרה? הם חיו בנפרד. לאיגור הייתה דירה משלו ממש מעבר לרחוב שבו היא גרה, בבלקהית’, והוא נשאר לישון אצלה כמה לילות בשבוע. אם יציע נישואין, הכול ישתנה. יש לו גם בן, טום, מנישואיו הראשונים. היא תהפוך לאישה נשואה ולאם חורגת.

לא. היא אהבה את איגור והייתה קרובה מאוד לטום, אבל פשוט לא הרגישה שהיא יכולה לעשות את זה. אריקה הייתה נשואה בעבר. מארק, בעלה המנוח, עבד איתה במשטרה, ולפני כמעט תשע שנים הוא נהרג בפשיטת סמים כושלת יחד עם ארבעה קולגות נוספים. אריקה הייתה אחראית על הפשיטה באותו יום. היא הייתה הקצינה הבכירה ולקחה על עצמה את האחריות. האשמה עדיין ליוותה אותה, זה היה אירוע שלעולם לא תשתחרר ממנו.

היא לא יכולה להיות שוב אשת איש. מארק היה בעלה והיה צריך להישאר בעלה. הסרט דלתות מסתובבות השפיע עליה מאוד: היא תהתה אם יש גרסה אחרת של חייה שבה הניידת התקלקלה באותו יום גורלי, הפשיטה לא התרחשה, ואריקה ומארק המשיכו לחיות באושר ועושר.

הסיגריה נגמרה מהר מדי. היא לקחה שאיפה אחרונה וזרקה את הבדל למים. כאן, בקור ובשקט, הרגישה רגועה יותר. היא פשוט תצטרך להיות כנה איתו. היא אהבה מאוד את איגור ואת החיים שלהם יחד. יחד, אבל כל אחד עם המרחב שלו, וזה יצטרך להספיק. הוא יהיה חייב לקבל את זה.

רק כשעמדה לבדה במעלית העולה, הבינה אריקה פתאום שנכנסה לבניין דרך דלת אחרת. היא כבר שלחה יד ללחוץ על הכפתור שיחזיר אותה לקומת הקרקע כשפתאום המעלית נעצרה בצליל רך והדלתות נפתחו אל מסדרון ריק.

היא שמעה קול אישה, "כן, משטרה? בבקשה... יש גופה. גבר מת."

אריקה יצאה מהמעלית. איפה היא נמצאת? זה נראה כאחת מקומות המגורים בבניין. שורות של דלתות לבנות עם מספרים מוזהבים נמתחו משני צידי המעלית. בקצה המסדרון, ליד עגלת ניקיון, עמדה אישה מבוגרת שלבשה טייץ וסוודר ישן. היא עטתה כפפות גומי צהובות על ידיה וניגבה את עיניה בזרועה. שערה האדמוני היה פרוע ואיפור כתום עז כיסה את פניה.

"זה בבניין מגדל ‘אוקסו’, בקומה הרביעית, על הטיילת. כן, תודה," אמרה האישה.

"הכול בסדר?" שאלה אריקה.

האישה סיימה את השיחה. "זאת קומה פרטית," ענתה בקול צרוד. "רק לדיירים."

"אני קצינת משטרה," השיבה אריקה.

האישה סקרה את אריקה במבט מלמעלה למטה כשהיא מתעכבת במיוחד על שמלת הערב הארוכה שלה, שהייתה מונחת עליה ברישול. אריקה הודתה בליבה על כך שיש עליה את התג המשטרתי שלה והיא שלפה אותו והחזיקה אותו מול האישה, שנשכה את שפתה בעצבנות. אה, רמזו פניה כשהבינה, ונראה שנרגעה.

"יש שם גופה," אמרה והנהנה לעבר הדלת הפתוחה. "גבר."

אריקה הציצה פנימה. היא ראתה סלון מודרני במבנה פתוח עם חלונות המשקיפים אל קו הרקיע המואר של לונדון.

"יש עוד מישהו בפנים?" שאלה.

"לא. הוא שם, על המיטה." מבטה של אריקה נפל על זוג כפפות גומי שהיו מונחות על עגלת הניקיון. "תמיד ריק בדירה הזאת כשאני מנקה," המשיכה האישה. "לא ראיתי אותו המון זמן."

אריקה משכה את הכפפות על ידיה.

"תישארי כאן, בבקשה," אמרה ושכחה לגמרי מאיגור שממתין לה ומהפחדים סביב מערכת היחסים שלהם. היא נכנסה פנימה. אל הדירה.

| 2 |

לוחות העץ חרקו ודממה מוזרה ריחפה באוויר, כמו התחושה הכבדה הזאת שחשים לפני סערה. אורות קו הרקיע של לונדון חדרו פנימה והטילו זוהר חד אל סלון ומטבח רחבי ידיים. שריקה רכה קטעה את הדממה. אקווריום עצום בגוון חיוור, נבנה בקיר האחורי מאחורי ספה גדולה בצורת האות L. קבוצת מדוזות לבנות נעה בתיאום מושלם עם משאבת האוויר, ושני דגים אפורים ושטוחים ריחפו בין הבועות בעיניים קפואות.

אור כחול מהאקווריום השתקף מארונות הפלדה המבריקים וממשטחי העבודה שבמטבח, שעמדו נקיים בהיעדר מכשירי חשמל. המטבח נראה מקצועי ביותר.

אריקה חצתה את החדר, חלפה על פני גוש סלע כתום־חום, והגיעה לדלת חצי פתוחה בצד המטבח. היא עצרה בפתח כשהריח המוכר והמצמרר של המוות צרב את נחיריה. ואז דחפה את הדלת.

אריקה לא הצליחה למצוא את מתג החשמל אז משכה את הווילונות העבים ופתחה אותם לרווחה, דרכם חלחל אור עירוני מבחוץ שהאיר גופה חיוורת של גבר לבן גדול ששכב עירום על המיטה. מלבד מיטת קינג־סייז שעליה פרושים מצעים שחורים, לא היה שם ריהוט נוסף. הגבר שכב על בטנו, גפיו קשורים מאחור בחבל שחיבר בין ידיו לרגליו. ראשו היה מוטה כלפי מעלה לעבר החלון, וסרט הדבקה כיסה את פיו. עורו היה חיוור ורופס, כמו פודינג רוטט. אריקה מיששה בזהירות את צווארו.

כן. מת. ללא ספק.

לצד המיטה היו מוטלים מכנסיים בצבע חום בהיר, חולצה ועניבה. אריקה חיפשה בכיסי המכנסיים בניסיון שלא לזהם ראיות. היא מצאה ארנק עור ומעטפה לבנה קטנה. הארנק היה ריק למעט כרטיס זיהוי אחד. תעודת כניסה לבית הנבחרים של נוויל לומאס, חבר פרלמנט שמרן מאזור צפון־מזרח סארי.

המעטפה לא הייתה סגורה. בתוכה היו שלוש תמונות פולארויד. הראשונה הציגה את נוויל לומאס שוכב על המיטה בבגדיו, עיניו בוהות במצלמה. בשנייה היה עירום, שוכב על גבו, ובשלישית, קשור באותה תנוחה שבה מצאה אותו. אריקה החזיקה את התמונות בקצות אצבעותיה כדי שלא להשאיר טביעות אצבע. על גב כל תמונה הופיעה חתימה בטוש שחור, בכתב עגול וכמעט ילדותי:

אנאבל

"את בסדר?" נשמע קול.

אריקה נבהלה וכמעט שמטה את התמונות. בפתח החדר עמדה האישה המבוגרת עם הקול המחוספס והשיער האדום. אריקה נזכרה שהטלפון שלה נשאר במסעדה עם איגור. היא הכניסה את תמונות הפולרויד בחזרה למעטפה. "אפשר להשתמש בטלפון שלך?" שאלה.

מבטה של האישה נדד אל הגבר שעל המיטה ואז חזר לאריקה. "כן," ענתה בשקט.

אריקה הובילה אותה לסלון. היא הייתה צריכה להזעיק צוות זיהוי פלילי במהירות. התרגשות קלה עקצצה בה. מותו של חבר פרלמנט בכיר פירושו חקירה בפרופיל גבוה. האישה נעצרה ליד הספה, ונשענה עליה.

"מה שמך?" שאלה אריקה.

"אן־מארי רוס." היא נשפה ארוכות. "אפשר לשבת לרגע?"

פניה חרוצות הקמטים החווירו וידיה רעדו. "מעולם לא ראיתי אותו... ככה... לפני כן." אן־מארי פשפשה בכיסי הטייץ הבלויים שלה ושלפה חפיסת סיגריות מקומטת, דמות עץ קטנה של מריה הקדושה, וסמארטפון סדוק. היא התכוונה להניח את הסיגריות על שולחן האבן, אבל אריקה עצרה בעדה.

"לא. זאת זירת פשע."

אריקה הבחינה שדמות העץ של מריה הקדושה לא הייתה פסל דתי, זה היה מצית.

"סליחה. זה פשוט... עושה לי סחרחורת. אני אהיה בסדר תכף..." אן־מארי חייכה במבוכה. "את זה קניתי בלורדס." אמרה כשעקבה אחרי מבטה של אריקה, "נסעתי לשם עם אחותי... ועם אמא שלי," אמרה בשקט.

"את דתייה?"

"לא. וזה גם ממש לא התאים לנו. רבנו שם כל הזמן."

אן־מארי הושיטה לאריקה את הטלפון שלה. אריקה חייגה לחדר הבקרה בתחנת המשטרה לואישם וביקשה תגבורת וצוות זיהוי פלילי.

"מתי הגעת לקומה הזו ופתחת את הדלת לדירה?"

"רק כמה דקות לפנייך."

"את עובדת כאן במשרה מלאה?"

"אני עובדת בכל מיני מקומות."

"אלה דירות מגורים?"

"כן, אבל הם מעדיפים שתקראי להן ‘דירות יוקרה’. כל הקומה הזו, וגם הקומות שמעל ומתחת. אנחנו נכנסות לנקות פעם בשבוע."

"אנחנו?"

"הסוכנות שאני עובדת בה, הופרס בע"מ."

"הגבר שמת... הוא הבעלים של הדירה?"

"לא יודעת. תראי איך הוא קשור." היא החוותה בראשה כלפיו וקולה נשבר בפעם הראשונה. אריקה הבחינה שהיא רק ניסתה להיראות אמיצה.

"את מכירה מישהו מהדיירים?"

"את חושבת שהם מדברים עם אנשים כמונו? אני רואה כל מיני אנשים באים והולכים. תמיד אחרים. לפעמים אנחנו צריכות לנקות אחרי המסיבות שלהם..." היא עיוותה את פניה. "היית חושבת שאנשים עשירים יהיו יותר נקיים מאיתנו, אבל לא. הם מגעילים."

רעש עמום נשמע מהמעלית החולפת.

"תודה שנתת לי להשתמש בטלפון," אמרה אריקה והחזירה לה את המכשיר, הסיגריות והמצית. היא עזרה לה לקום ושתיהן יצאו למסדרון.

הדלתות נפתחו בצליל חרישי ושני שוטרים במדים יצאו מהמעלית, גבר ואישה, שניהם היו לבנים. פניהם הצעירות היו סמוקות מהקור וטיפות גשם נצצו על מעיליהם הזוהרים.

"קומה רביעית, דירה שש, בסוף המסדרון," נשמע קול בקשר שעל דש מעילה של השוטרת, חוזר על מה שאריקה מסרה קודם בטלפון.

"אתן צוות הניקיון? בבקשה תעזבו את האזור," אמרה השוטרת והושיטה יד להוביל אותן.

"אני מפקחת בילוש בכירה, אריקה פוסטר," אמרה אריקה. היא חשה עלבון צורב כשהצעירה חשבה שהיא המנקה. שני השוטרים סקרו אותה במבטם; שמלת ערב שחורה מנצנצת וכפפות גומי.

"טוב, אני יותר משמחה לצאת מכאן," אמרה אן־מארי וניסתה לסובב את עגלת הניקיון במרחב הצר.

"אני שוטרת דליה בק. זה עמיתי, גלן קונסטנס," אמרה השוטרת הצעירה. היא הייתה יפהפייה, בעלת עיניים חומות גדולות ושפתיים משורבבות. אריקה חשבה שהיא נראית כמו שחקנית צעירה בתפקיד שוטרת בסדרת טלוויזיה. אפילו המדים שלה נראו חדשים מדי, כמעט כמו תחפושת. הקולגה שלה גלן היה נאה לא פחות, בעל לסת מרובעת ומראה של כוכב קולנוע ישן, אבל היה חסר לו הביטחון של דליה. הוא בלע רוק בעצבנות ומבטו הסגיר מעט פחד.

"ערב טוב, גבירתי," אמר. אן־מארי נאבקה עם העגלה שלה כדי לעבור.

"את יכולה להשאיר את זה, בבקשה?" אמרה אריקה. "אני צריכה שתישארי לתת עדות."

מכשיר הקשר של דליה צפצף.

"הגעתם אל המקום?" נשמע קול בקשר.

מבטה של דליה נח על אריקה והיא לחצה על המכשיר. "יש כאן אישה שטוענת שהיא מפקחת בילוש פוסטר, אבל אין לנו זיהוי רשמי," אמרה.

זעם הציף את אריקה. זיהוי רשמי? אני לא הגופה פה, חשבה. בגובה שמונים ושלושה סנטימטרים, היא התנשאה מעל דליה, התכופפה ותפסה את מכשיר הקשר שעל דש המדים שלה. היא לא התכוונה להוציא את התעודה בשביל החוצפנית הקטנה הזו.

"כאן אריקה פוסטר. זאת את, ויקי? עבור."

"כן, גבירתי. עבור."

"תאשרי לשוטרת בק שהתגבורת והזיהוי בדרך. עבור."

"בערך בעוד שתים־עשרה דקות. עבור."

אריקה שחררה את הקשר וראתה שגם דליה לא בדיוק מרוצה מהמצב.

"אני רק עושה את העבודה שלי, גבירתי," אמרה דליה.

אריקה נפנתה לעבר גלן. "נראה שהמנוח הוא חבר הפרלמנט השמרני, נוויל לומאס. אין לי זיהוי רשמי, אבל תוכל לבדוק בקבלה אם יש מידע נוסף?"

"כן, גבירתי."

"ולך יש משימה," אמרה אריקה לדליה. "אני צריכה שתעלי למסעדה שבקומה העליונה."