טרנטולה

העירו אותנו בצעקות.

שכבנו על הגב על מיטות השדה שלנו, בתוך האוהל הירוק הענקי. היינו שנים־עשר ואף אחד מאיתנו לא העז לומר מילה. אף אחד לא העז לזוז בתוך שק השינה שלו. הפניתי את הראש למיטה שלידי. באורו הקהה של השחר גיליתי את פניו של אחי. הוא החזיר לי מבט ששאל מה קורה שם בחוץ, מה כל הצעקות האלה. עניתי לו, גם במבט, שאין לי מושג. אבל פתאום הצעקות נעשו חזקות ונואשות יותר. מישהו התקרב לאוהל שלנו. הייתה דממה קצרה — אבל צלולה מספיק כדי לשמוע את הבכי של אחד הילדים מאחורינו — ואז מישהו הסיט במשיכה אחת את דלת הברזנט הירוקה וכל העולם שלנו נשטף באור.

על הסף עמדה הצללית של סמואל בלום, המדריך, החבר והמגן הבלתי מעורער שלנו, אבל עכשיו הוא לבש מדים שחורים והייתה לו אַלה ביד והוא נבח פקודות שאף אחד מהילדים לא הבין. על זרועו השמאלית, הבחנתי באיחור, זחלה טרנטולה ענקית. 

⟡

הייתי בן שלוש־עשרה, אחי היה בן שתים־עשרה. בשלוש השנים האחרונות גרנו בארצות הברית, אחרי שברחנו מהכאוס הפוליטי והחברתי שגואטמלה הידרדרה אליו בשנות השמונים. הורי לא שמחו כשתיארתי את זה כך לחברים החדשים שלי בבית הספר, כשסיפרתי להם איך עזבנו את גואטמלה ואמרתי שברחנו. אבל זה מה שזה היה, בריחה. זה מה שעשינו. הורי מכרו בחיפזון לא רק את הבית שזה עתה בנינו אלא גם את כל מה שהיה בתוכו — את הרהיטים והשטיחים והתמונות על הקירות וכלי המטבח ומכוניות הצעצוע והמשחקים שהיו לי בארון — ובסוף הקיץ של 1981 ברחנו לפלורידה עם לא יותר מכמה מזוודות. עכשיו, שלוש שנים אחר כך, החליטו הורי שאחי ואני נבלה את החופשה מבית הספר בדצמבר בגואטמלה, במחנה קיץ לילדים יהודים.

הם אמרו ששנינו נטוס לשם לבד, בלעדיהם (אני לא זוכר למה אחותי הקטנה לא הצטרפה אלינו, אבל היום, כשאני יודע היטב לְמה שלחו אותנו, אני יכול לשער שהיא הייתה עדיין קטנה מדי ותמימה מדי). המחנה, אמרו, (הם אמרו את המילה בעברית) שוכן בלב יער ענקי ופראי, בערך מאה קילומטרים מעיר הבירה. נגור שם כמה ימים באוהלים ונעשה מדורות, אמרו, ובימים האלה נלמד לא רק שיטות הישרדות בטבע אלא גם שיטות הישרדות בטבע לילדים יהודים. זה לא אותו דבר, הם אמרו.

אבל אני לא רציתי לנסוע.

הייתי בשלב עמום מאוד בחיים — גיל שלוש־עשרה — שבו ילד ממשיך לעשות דברים של ילדים אבל גם מתחיל להתנסות בדברים של מבוגרים. עדיין ראיתי סרטים מצוירים בטלוויזיה פעם בשבוע, בימי שבת בבוקר, אבל לא מזמן, גם פעם בשבוע, התחלתי לגלח את השפם. ואמא שלי עדיין הייתה צריכה להוריד אותי מול הקולנוע ואחר כך לבוא לאסוף אותי כשהלכתי לסרט עם חברים, אבל לפני שיצאתי מהבית התזתי על עצמי קצת מי קולון ודיאודורנט. ועדיין אספתי והחלפתי בולי בייסבול, אבל באותה מגירה שמרתי גם כמה חוברות פורנוגרפיות שעזרו לי באוננויות הראשונות והמגושמות שלי.

אבל אני זוכר גם שבגיל ההוא, אני לא יודע אם מתוך עיקרון או סתם מתוך מרדנות (רוב הסיכויים שקצת משניהם), התחלתי להתנגד לדרישות של ההורים שלי. עכשיו אני מבין שההתנגדות שלי לא הייתה לדרישות עצמן, בכל אופן לא ישירות, אלא לכל מה שההורים שלי ייצגו, לעולם שלהם באופן כללי. בדרך לקראת בניית עולם משלהם, ילדים מפרקים בהדרגה את העולם שהם מקבלים בירושה. דחיתי את לוחות הזמנים שלהם, את הכללים שלהם, הטעם שלהם, את התזונה, סוגי הספורט, הרעיונות, אפילו את השפה. מאז שהגענו לארצות הברית סירבתי לדבר איתם בספרדית: הם דיברו אלי בספרדית ואני עניתי באנגלית. אבל ההתנגדות הגדולה ביותר שלי, ובלי ספק השערורייתית מכולן, הייתה ליהדות.

זו לא הייתה התנגדות לוחמנית, או אלימה, ואפילו לא מתגרה. להפך — ניסיתי להימנע מהיהדות או לעקוף אותה בכל דרך אפשרית. כמו כשיוצאים ממסיבה בשקט, בלי לומר מילה או להיפרד מאף אחד. פתאום לא רציתי להתלוות לאבא שלי לבית הכנסת והמצאתי כל מיני התחייבויות כדי לא לבוא לסעודת שבת, ואפילו נתתי לחבר נוצרי, בסתר, במחווה שהייתה יותר סמלית ממעשית, את הכיפה ואת הטלית הכמעט חדשה שלי. אמא שלי לא אמרה כלום, אולי מתוך בלבול. אבא שלי, לעומת זאת, צרח עלי פקודות. הדרך שלו לכפות את היהדות הייתה תמיד בצעקות. אם הוא תפס אותי עדיין במיטה בשבת בבוקר הוא היה מעיר אותי וצורח שאני חייב לבוא איתו לבית הכנסת. כשהוא קלט שאני רק מתחיל להסתובב עם כמה ילדות בגילי, הוא הזכיר לי, במבול של צרחות שהיה מרשים כפי שהיה מוקדם מדי וחסר תועלת, שבמשפחה שלנו אין דבר כזה חברה לא יהודייה. ואני, כמובן, צייתי.

אבל מדי פעם אזרתי אומץ והעזתי לנהל עם ההורים שלי ויכוחים מגומגמים על ההיגיון מאחורי כל המצוות והחוקים האלה, על הטעם בציות למסורת לא מובנת. אחד הוויכוחים האלה, הקשה או הנסער מכולם, או אחד שאני זוכר במיוחד, קרה ערב אחד כשישבתי בין שניהם על הספה בסלון. שלושתנו צפינו בפרק מסדרת טלוויזיה שהתרחשה באיזה כפר בקנזס או במינסוטה לפני מאה שנה; בכל אופן, כפר שלֵו ונידח במערב התיכון של ארצות הברית. בפרק ההוא לעגו תושבי הכפר לנגר יהודי זקן. אחד מהם, שנראה כמו איכר, אמר שהוא מרשה ליהודי להיכנס לחנות שלו רק כי הנגר הזקן מומחה בייצור ארונות קבורה, ובחנות שלו מוכרים הרבה ארונות קבורה. כשהוא עבר ברחוב נשים מיהרו לצעוק זו לזו לסתום את האף ולשמור על הארנק, וחבורה של נערים התעקשה ברצינות מוחלטת שליהודי הזקן, כמו לכל יהודי, יש קרניים שמוסתרות מתחת לכובע השחור. הרעיון שלנגר זקן יהיה זוג קרניים מתחת למגבעת נשמע לי מגוחך כל כך שפרצתי בצחוק. אבל כשהסתכלתי על אמא שלי, גיליתי שהיא בוכה. ואבא שלי, שהביט בי בכעס ואולי הניח שהצחוק שלי מכוון גם לנגר הזקן ולעם היהודי כולו, התפוצץ.

הם אמנם מעולם לא אמרו שום דבר כזה, אבל אני בטוח שהם שלחו אותנו למחנה הקיץ ההוא בהרי גואטמלה בסוף אותה שנה לא רק מתוך רצון לקרב אותי מחדש ליהדות — ליהדות שלהם — אלא גם כדי לקרב אותי מחדש לארץ ששלוש שנים אחרי שעזבתי אותה כבר הייתה בעיני זרה ומוזרה.

עניתי להם בזעם שאין לי שום כוונה לנסוע; שאני בן שלוש־עשרה ושזכותי להחליט על עצמי. שאין לי שום עניין לנסוע לגואטמלה, או לצאת למחנה עם המון ילדים יהודים שאני לא מכיר, או ללמוד לשיר שירים טיפשיים מסביב למדורה בעברית לא מובנת. גם הרעיון שאצטרך לתקשר ימים שלמים רק בספרדית, שפה שכבר בקושי דיברתי, או דיברתי במבטא אמריקאי כבד, לא מצא חן בעיני; אבל את זה, כמובן, לא אמרתי.

אמא שלי שתקה. היא נראתה נסערת, ואולי ניחשה שהסירוב שלי לא מופנה רק למחנה. אבא שלי, לעומת זאת, התיז לעברי צעקה פסקנית אחת.

אתה תלך, נקודה. 

⟡

הראשון שפגשנו היה סמואל בלום.

הוא עמד בצד הכביש, מחוץ לכפר ששמו סנטה אפולוניה, וקיבל את הילדים עם משרוקית סביב הצוואר וקלסר ביד, ואני מייד חשבתי שהוא אחד הגברים הכי יפים שראיתי אי פעם. הוא היה גבוה ורזה והיו לו תווי פנים נשיים מאוד: עיניים בצבע תכלת ושיער בלונדיני ארוך ומתולתל שעדיין נראה אז כמו אופנה משנות השבעים (נזכרתי בו הרבה שנים אחר כך, כשראיתי על המסך את טאדז'ו של ויסקונטי). מאחוריו, כמו שומרי ראש, עמדו כמה חיילים או שוטרים או מאבטחים, לא הייתי בטוח; כולם לבשו מדים בצבע ירוק וחאקי ולכולם היה תלוי רובה שחור ענקי על הכתף. מבטי נעצר על אחד מהרובים השחורים וכמעט יכולתי לראות שובל של עשן אפור יוצא מהקנה שלו ושאלתי את עצמי כמה לוחמי גרילה הנשק הזה הרג. זה היה בסוף 1984. המדינה עדיין כרעה תחת האלימות והאי־יציבות של המלחמה הפנימית, אבל הייתי גדול מספיק כדי להבין שהחיילים או השוטרים או המאבטחים האלה נמצאים שם גם כי בבוקר שבת אחד, כמה חודשים לפני כן, הרב של הקהילה היהודית מצא בבית הכנסת פצצה שהוטמנה בין ספרי התורה.

האחים חלפון, הכריז כשראה אותנו. אני סמואל בלום, אמר והושיט לנו יד. והוא כנראה שם לב שאחי ואני קצת מתוחים כי מייד כרע על ברכיו ושאל אותנו בלחש אם אנחנו רוצים לשמוע סוד. גם הסבא הפולני שלנו היה שם; הוא והנהג שלו אספו אותנו מנמל התעופה קצת לפני כן (הוא לא נהג בעצמו כבר שנים, מאז התקף הלב הראשון) ובעוד זמן לא רב הם גם ישאירו אותנו שם, מחוץ לסנטה אפולוניה, בשדה השומם שבשולי הכביש, וממנו הקבוצה כולה תצא למסע של שלוש או ארבע שעות ברגל בהרי הרמה, עם כל התרמילים ושקי השינה על הגב, עד למקום המבודד והמרוחק שבו היה המחנה. אבל הסוד של סמואל, הבנו מייד, נועד רק לשנינו. אחי ואני ענינו שכן וסמואל סימן לנו בתנועת יד שנתקרב עוד קצת ואז הצביע באצבע המורה מטה, לכיוון הכיס של מעיל הגשם הירוק הצבאי שלו, והסיט אותו מעט בידו השנייה. שם בפנים, במעמקי הכיס, גילינו בבעתה, ישן נחש קטן ודק ואדום כולו — אדום עז, בין ארגמן לבורדו — מלבד ראשו השחור.

סמואל הכניס את היד לכיס לאט והוציא את הנחש בזהירות והחזיק אותו מולנו כדי שנוכל לראות אותו טוב יותר. עכשיו הוא היה כדור קטן ואדום בכף היד שלו. ואני נזכרתי שמצלמת האינסטמטיק שלי בתיק ומיהרתי להוציא אותה וצילמתי.

ברוכים הבאים ליער הטרופי, לחש לנו סמואל והצמיד אצבע לשפתיו, והמבט שלו נעשה פתאום תכול יותר או אולי תכול פחות. בכל אופן, מבט שונה, מבט משולהב, מבט שבאותו רגע נראה לי שובב וחצוף. עדיין לא ידעתי שבעיני התכלת היפות האלה יש מקום גם לרוע. 

⟡

זאת הייתה קודאק אינסטמטיק 15-X, עם סרט צילום 126. מצלמה מרובעת, אלגנטית, פשוטה ומושלמת לילד, עניין די חדשני אז. לא היה צורך לדאוג למיקוד או לזמן החשיפה או לתאורה. רק לוחצים על כפתור וזהו, צילמתם. ההורים שלי קנו לי אותה כמה שבועות לפני יום הולדתי העשירי, כלומר כמה שבועות לפני שברחנו מגואטמלה, בסוף הקיץ של 1981, כשהעימותים בין אנשי הצבא ללוחמי הגרילה התעצמו וסחפו בסערה את עיר הבירה.

אני זוכר שהדבר הראשון שעשיתי אחרי שפתחתי את מתנת יום ההולדת המוקדמת הזאת היה לצאת עם המצלמה החדשה שלי לגינה, לארגז החול האדום. כבר אסרו עלי לצאת לבד לרחוב. בחוץ, ברחובות ובשדרות של העיר, היו עכשיו עוצר וניידות משטרה וחיילים לפיזור הפגנות ויחידות נגד חטיפות ושוטרים חמושים בכל פינה וקולות בלתי פוסקים של יריות ופיצוצים מהמלחמה. שם בחוץ הייתה המלחמה. אפילו אנחנו הילדים ידענו את זה, גם אם לא ידענו למה.

*ההמשך זמין בספר המלא*