שיריה של הדס לאור אשור מלמדים שהחיים – חייה שלה, ואולי חיי כולנו – דומים לא פעם למערבולת. היא סוחפת אותנו לכיוונים רבים בבת אחת, ומה שמאפשר לנו לשמור על עצמנו הוא עין הסערה - מרחב אינטימי שבו אנחנו יכולים לנוח, ולפעמים לכתוב.
בשער שפותח את הספר, ”נס שצבעו כים״, המרחב האינטימי הזה הוא נס אהבתם של המשוררת ובן זוגה.
בשער השני, ”גוף כפול זמן״, הוא מתגלה בעצם יכולתה להתמסר לזמן החולף, לקבל את הדין, לוותר על שליטה.
בשער השלישי, ”רחם התמיד״, הוא מתגלה בזיכרונות ילדותה של המשוררת בחיק הוריה ובחיק הקהילות שעטפו אותה באהבה בימים הרחוקים ההם.
אלא שבדיוק שם, ברחם המשפחתי והקהילתי ואפילו הלאומי, נחשפת גם הסכנה הגדולה - סכנת הפריצה למרחב הכמוס, אל הנטישה, אל הכעס, אל ייסורי המרחק בין מה שקיוותה לו ומה שקרה. וגם בתכנים הקשים האלה עוסקים שיריה של הדס, והם עושים זאת בווירטואוזיות שחותרת למצוא שיווי משקל עדין בין כאב, תשוקה וחוכמה.
ואז, בשער האחרון, ששמו כשם הספר, מתגלה מקורה של המערבולת – נחשפים המקומות הרבים שהמשוררת באה מהם וגם נעקרה מהם: קיבוצים וכפרי נוער, ערים חפץ ונעזבו או פורקו, הכל הוא חלק מהטלטלה, חלק ושכונות, בתים שהיו מחוזות־מהשאלה - מאיפה את?
ועם מורשת כה סבוכה ומרובת ממדים, לא פלא ששיריה של המשוררת חותרים שוב ושוב פנימה: לראות עין בעין את הסערה, ולשחות.
