השותף

רודריק

לפעמים החיים הבוגרים פשוט מבאסים.

זו המחשבה שעוברת לי בראש כשאני נוהג בחיפושית הפולקסווגן המקרטעת שלי במעלה שביל הגישה המכוסה חצץ של ההורים שלי. לא הייתי כאן כבר כמעט עשור, ואני מתכונן לכל תרחיש אפשרי. כל דבר יכול היה לקרות בשנים שחלפו. אולי הם עברו לגור במקום אחר, אף על פי שזה לא סביר. אולי הם התגרשו — גם את זה קשה לי לדמיין.

מה שכן סביר זה שאולי אחד מהם מת, ואולי אפילו שניהם.

אני לא יודע איך ארגיש אם האפשרות האחרונה באמת קרתה. הקשר ביני לבין ההורים שלי לא התנתק על הצד הטוב ביותר, בלשון המעטה. למרות זאת, אנשים יכולים להשתנות.

אבל לא כולם.

במבט ראשון, הבית של ההורים שלי נראה בדיוק אותו הדבר. קטן ובן קומה אחת, עדיין מצופה בקורות ויניל זולות, והגוון הצהוב־חום שלו נראה בדיוק כפי שזכרתי אותו.

הענפים המתים בחלק התחתון של עצי האורן הגבוהים נגזמו, והמשמעות היא שאבא עדיין בסביבה, כי הוא תמיד נהנה להפעיל את המסור החשמלי כדי לנקות קצת. נוסף על כך, טרקטורון כיסוח הדשא הישן שלו עומד במחסן.

הוא חי. גל קטן של הקלה חולף בי, ואין בכך שום היגיון. האיש בוודאי יטרוק את הדלת בפניי כשהוא יראה מי בא לביקור. זה עומד להיגמר רע. אני בטוח בזה בתשעים ותשעה אחוז.

ועדיין, אני זקוק לעזרה שלהם. לאחר ששילמתי על הדלק כדי לנסוע עד כאן מנאשוויל, עומדים לרשותי פחות מארבע מאות דולר. ללא עבודה, אם הם יפנו לי עורף, אצטרך לישון במכונית שלי הלילה. שוב.

לא סוף העולם, אבל גם לא אידיאלי.

אני חונה מול המחסן, יוצא החוצה וכמעט נועל את המכונית בצפצוף. אני כל כך רגיל לחנות בנאשוויל. לא חייתי תחת עצי האורן הגבוהים האלה כבר שמונה שנים.

בעבר, לא יכולתי לחכות עד שאעזוב את המקום הזה. היו לי את הסיבות שלי, וחלקן היו טובות. חוץ מזה, שנאתי את העצים ואת דרכי העפר הכפריות באותה המידה שבה שנאתי את ההתנהגות של ההורים שלי.

אני עדיין כועס על הדברים שהם אמרו לי כשהייתי נער. אבל ורמונט נראית טוב יותר בעיניי מאי פעם. אני מוכן לחיות במקום בלי ערפיח ופקקי תנועה. אני מתגעגע לריח של העץ השרוף באוויר הלילה, ולמראה של השמש ששוקעת מאחורי ההרים הירוקים.

מוזר לחוש נוסטלגיה כלפי מקום שלא היה טוב אליי. אבל אני נמצא בנקודה שבה אני מוכן להעניק לוורמונט הזדמנות שנייה. אני מקווה גם לזכות בהזדמנות שנייה. תכף אגלה אם חציית מרחק של אלף שבע מאות קילומטרים כדי להגיע לכאן הייתה רעיון טוב או מטופש לחלוטין.

כשאני מתקרב אל הבית, דלת הכניסה נפתחת. אבא עומד מאחורי דלת הרשת, מחזיק את שלט הטלוויזיה ביד ובוהה בי כאילו הוא ראה רוח רפאים.

"היי," אני אומר בזהירות.

"רודי," הוא לוחש. הוא לא זז כדי לפתוח את דלת הרשת, אבל גם אני לא. אולי שנינו צריכים רגע נוסף כדי להתגבר על ההלם ההדדי.

הוא נראה מבוגר יותר. מטלטל לראות את השיער המאפיר ואת הקמטים החדשים סביב עיניו.

די בטוח שגם אני לא נראה כמו הנער הרזה בן השמונה־עשרה שהייתי פעם, אז הוא בוהה בי בחזרה, מנסה גם להתגבר על זה.

"חזרת?" הוא שואל בטון נדהם.

"טוב..." אני פולט גיחוך מתוח. "גרתי בנאשוויל עד עכשיו. אתמול פשוט נכנסתי למכונית ונסעתי לכאן בלי תוכנית כלשהי."

לא אספר לו למה עזבתי את נאשוויל. הוא לא ירצה לשמוע על הדרך הנוראה שבה הסתיימה מערכת היחסים האחרונה שלי. לעזאזל, הוא לא ירצה לשמוע על מערכת היחסים שלי בכלל.

"טוב," אני ממשיך. "אני שמח לחזור לוורמונט. אפשר להגיד שאני פותח דף חדש. ותהיתי אם..."

"ראלף?" קולה של אימא נשמע מתוך הבית הקטן.

עומד לרשותי זמן מועט להתכונן לפני שהיא מופיעה מאחוריו. היא מייבשת את ידיה במגבת מטבח, שערה אסוף בפקעת מרושלת.

הלב שלי מתכווץ קלות בתגובה למראה המוכר לפני שאני מחשל את עצמי.

"רודריק," היא לוחשת, עיניה נפערות לרווחה. "אוי, מותק. מה קרה?"

"טוב, לא הרבה," אני מגמגם. "פשוט הייתי צריך לעזוב את נאשוויל ולהתחיל מחדש. אז חשבתי לעשות את זה כאן."

"כאן?" היא שואלת, אור מבזיק בעיניה.

"אולי," אני מנסה לגרום לזה להישמע כאילו זו לא האפשרות היחידה שנותרה לי בעולם. אבל אחצה את מפתן הדלת ואישאר איתם, רק אם הם יזמינו אותי. לא אגור איתם אם הם יזלזלו בי. אני מעדיף לישון במכונית.

"אתה רוצה להישאר כאן," אבא מבהיר, עדיין מחזיק את השלט. והוא עדיין לא פתח את דלת הרשת.

סימן לא טוב.

"רק לזמן מה," אני אומר. "עד שאמצא עבודה ומקום משלי. אני קונדיטור."

"אתה... מה?" אימא שואלת. "כאילו, עוגות?"

"לחם, בעיקר. למדתי בבית ספר לקולינריה. אני מתמחה באפיית לחמים."

אבא מצמצם את עיניו לעברי, רמז נוסף לכך שכל זה לא יעבוד. "בית ספר לקולינריה," הוא חוזר, והזלזול נשמע בקולו. אפייה היא לא מקצוע של גבר אמיתי. הייתי יכול להגיד שאני רקדן בלט או מככב בתוכנית דראג. הדעות של אבא בנוגע למה שגבר אמור לעשות עם החיים שלו יצאו ישירות משנות החמישים.

"אין יותר גיטרה?" אימא שואלת. היא מקווה שנמאס לי להיות הגיי הקטן שמתעניין במוזיקה שאבא לא סבל. היא מנסה לשכנע אותו.

"אין גיטרה," אני אומר, אף על פי שהורג אותי לרמוז שעשיתי את מה שאבא רצה ושנמאס לי ממוזיקה. האמת היא שהשארתי את הגיטרה שלי בנאשוויל בטעות.

עם זאת, כן נמאס לי ממוזיקאים. אבל זה סיפור ליום אחר.

"אם אתה נשאר כאן..." אבא מכווץ את שפתיו. "זה הבית שלנו, עם החוקים שלנו."

אני בולע רוק. "אני אורח נהדר. אפילו מבשל ומנקה."

אימא מגיבה בהתלהבות ושולחת את היד אל הידית של דלת הרשת. היא אפילו דוחפת קלות את אבא בעזרת המרפק כדי להזיז אותו מהדרך.

אבל הוא לא זז. הוא עדיין בוהה בי כאילו אני חידה שהוא מנסה לפענח. "אבל אתה לא... אתה לא תעשה..." הוא משתתק.

"אני לא אעשה מה?" אני שואל, כבר יודע לאן זה הולך.

אבא אפילו לא מסוגל להוציא את המילים מעוררות הסלידה מהפה. "יש לך חברה?" הוא שואל.

פחדן. אני מניד בראשי לשלילה. "אין לי אף אחד. בגלל זה אני עומד בכניסה לבית שלכם. הייתי צריך לעזוב מערכת יחסים לא טובה כשכל מה שנשאר לי זה רק בגדים וארגז ספרים. אבל אני עדיין יוצא עם גברים, אם זה מה שאתה שואל. אני עדיין גיי."

אימא פולטת קול של אכזבה. ומהדרך שבה אבא מעווה את פניו, אני יודע שבאתי לכאן לחינם.

"לא הלכת לכנסייה," אבא אומר, כאילו המסקנה הזו קשורה לנושא. אני מניח שבעיניו היא קשורה.

"לא לאחרונה," אני מתוודה. "החיים שלי התהפכו לגמרי, אבא. אין לי לאן ללכת. אני מבקש להישאר בחדר הישן שלי במשך כמה שבועות עד שאתאפס על עצמי, ואני יכול לעזור בבית, כמובן."

שתיקה נוראה משתררת בינינו בזמן שאנחנו בוהים זה בזה, ואז הוא מטלטל את הראש. "לא עד שתבקש מחילה מאלוהים."

מדהים איך אפשר לצאת מהבית בסערה בגיל שמונה־עשרה באמצע קרב צעקות, ולהמשיך בדיוק מאותה נקודה שמונה שנים לאחר מכן. אנחנו לכודים באותו הדיאלוג שהיה לנו במהלך כל השנה האחרונה שלי בתיכון.

"אני אסיר תודה לאלוהים," אני אומר בשקט. "אבל לא אתנצל בפניו על מי שאני אוהב או על מי שאני."

אבא מסתכל עליי בהבעה של גועל, כאילו הרגע הכרזתי על נאמנותי הנצחית לשטן. הוא משלב את זרועותיו על החזה, שפת גופו ברורה. לך מכאן. אתה כבר לא הבן שלי.

המסר עבר. הבזק של כאב ישן מופיע, אבל התשישות מגיעה בעקבותיו. יומיים מאחורי ההגה והעובדה שאני חי עם הדחייה שלו במשך שנים מביסים את הכעס שלי.

ועדיין, אני מישיר מבט אל עיניו. חתיכת מתנשא. מי אתה שתשפוט אותי?

אימא מושכת באפה, ואני יודע שהיא בוכה. אימא שלי רוצה שאיכנס, אבל היא לא רוצה את זה מספיק כדי להתנגד לו.

זה הרגע שבו אני מבין שסיימתי כאן סופית. כנראה לנצח. אין שום דבר שנשאר לעשות חוץ מלהסתובב וללכת.

אני מסתכל עליו בפעם האחרונה, ולא רואה טיפת רוך בפניו. שום חיבה כלפי הילד שפעם הוא אהב, אף על פי שתמיד הייתי אני. הילד שתפס את כדורי הבייסבול שהוא זרק בפארקים שונים ברחבי המדינה כי הוא שירת בחיל האוויר והיינו צריכים לעבור ממקום למקום. אני אותו הבן שכיסח את הדשא והתעורר מוקדם בבוקר כדי לצאת לדוג, כי השתוקקתי לתשומת הלב שלו.

הוא אפילו לא ממצמץ. הדחייה שלו לא מתערערת.

אז אני מסתובב ומכריח את עצמי ללכת משם.

דלת העץ הכבדה נטרקת מאחוריי בפתאומיות רבה יותר מכפי שציפיתי. לפתע אני מרגיש דחף עז להסתובב ולהטיח את עצמי בדלת המזוינת. תפתח, חתיכת פחדן! כנראה הייתי צועק. חלק ממני רוצה להיות דרמטי כפי שהייתי כשהוא היה נוזף בי ומרצה לי במהלך השנה האחרונה שלי בתיכון.

אבל החלק האחר כבר נעשה אדיש ומנותק. נסעתי כל הדרך לוורמונט במחשבה שאולי יש לי סיכוי. כשאלוהים סוגר דלת, הוא פותח חלון. זו קלישאה גרועה, אבל השתוקקתי שהיא תהיה אמיתית. לאורך כל הנסיעה לכאן תהיתי אם הפרֵדה הייתה סימן לכך שנועדתי לחיות את חיי במקום אחר. חשבתי שאולי נשלחתי חזרה הביתה מסיבה כלשהי.

אבל מתברר שלא. השבוע, כשאלוהים סוגר דלת, הוא גם נועל אותה.

אני חוזר למכונית ומתניע אותה. הייתי צריך להשאיר את המנוע דולק. אני עושה סיבוב פרסה ומתחיל לנסוע בלי להסתכל על הבית, מחטי אורן יבשים מתפצפצים מתחת לגלגלים. הגיע הזמן למצוא תוכנית אחרת. אני מתחיל לנסוע לכיוון מרכז קולברי.

אני מוכן להמר שאבא כבר צופה במשחק הגמר שוב. אולי הוא פתח לעצמו בירה שנייה, רק כדי לשטוף מעליו את ההפרעה המטרידה של הבן הגיי שלו במהלך הסיבוב החמישי.

ואימא בוכה אל מגבת ידיים בחדר האמבטיה. בשקט, כדי לא לעשות דרמות.

אסור לי לחשוב עליהם כרגע. עליי להתמקד בבעיות פרקטיות יותר, כמו איך למצוא עבודה באופן מיידי, ומקום לישון בו הלילה. במקרה הטוב ביותר תהיה באורח פלא משרה פנויה במאפיית 'המלך ארתור', שם התחלתי את הקריירה. אבל גם אם יעסיקו אותי מחר, יעברו לפחות שבועיים עד שאקבל את המשכורת הראשונה.

אני חייב למצוא דרך לחיות במשך מספר שבועות עם כמה מאות דולרים.

אני נוסע אל העיר ושם לב שכמעט נגמר לי הדלק. והנה הלכו עשרים וחמישה דולרים. אני נוסע לאט בכל מקרה, בוחן את הסביבה ותוהה מה השתנה. ממש לפני הפנייה אל קולברי ישנם בתי עסק חדשים. מכוניות רבות חונות במגרש החניה של בר בשם 'בית הג'ין'. הוא נראה כמו מקום בילוי נחמד, אבל אין לי כסף לבזבז, אפילו לא על בירה אחת.

באותו מגרש ניצב בית עסק שמעניין אותי יותר בשם 'קפה אספרסו'. כרגע הוא סגור, אבל אקפוץ לשם בקרוב. זה בית קפה גדול, ואולי הם יצטרכו קונדיטור, אחד שלא אכפת לו גם למזוג קפה.

קבצן לא יכול להיות בררן. וכיוון שאני קרוב מאוד להפוך לקבצן, אני צריך לשמור על ראש פתוח.

אני לוחץ על הגז ונוסע בעלייה לכיוון מרכז העיר. הבתים נראים מתוחזקים יותר מהפעם האחרונה שהייתי כאן. זהו ליל סתיו חמים, ואני מבחין באנשים שעומדים מחוץ לדיינר הישן ומשוחחים. גם המקום הזה עבר מהפך. ממתי קולברי נהיה מקום נחמד? אני מופתע ממראהו העליז, הכולל אדניות פרחים על כל חלון ופנסי רחוב דולקים.

הנוסטלגיה מבעבעת בתוכי שוב כמו שמרים. זו העיר שבה גדלתי, גם אם מעולם לא הרגשתי שייך. נולדתי כאן. אומנם גרתי במהלך רוב שמונה־עשרה השנים הראשונות של חיי בבסיסים צבאיים מסביב לעולם, אך את התיכון סיימתי כאן.

ואני אוהב את איך שהמקום נראה, לעזאזל. אני לא יכול להתעלם מכוח המשיכה שלו.

כמה מצחיק זה יהיה אם אתיישב בקולברי ממש מתחת לאף של ההורים שלי? אני משתוקק לראות את ההבעה על פניו של אבא כשאיכנס אל הדיינר ואחזיק ידיים עם החבר העתידי שלי.

טוב, זאת מחשבה מעודדת שאצטרך להיזכר בה כשאנסה להירדם במושב הנוסע שלי מאוחר יותר.

מאחורי הדיינר הישן אני רואה משהו מועיל באמת. חדר כושר. שבוע ראשון עלינו, כתוב על השלט בחלון.

זו טיפת המזל הראשונה שלי להיום או אולי לחודש הקרוב, למען האמת. אם בחדר הכושר יש מלתחות סבירות, אוכל להתקלח שם בכל לילה. אצטרך להיראות ייצוגי בזמן שאחפש עבודה.

אני מחנה את המכונית ויוצא. קדימה, קולברי. אל תאכזבי אותי.

קירן

אני נשען על המכונית במגרש החניה של חדר הכושר. אין באמת טעם לבוא הנה אם כל מה שאני עושה זה לעמוד בחוץ ולהקשיב לאחי הגדול שמתחנן מצידו השני של הקו שאעשה את המטלות שלו.

"תקשיב, זו ההזדמנות שלי להרוויח עוד מאה דולר. אתה יכול לבוא לבית הג'ין ואזמין אותך לבירה."

"איך אבוא לשתות בירה אם אני מעביר את הפרות במקומך?" אני שואל. אנשים תמיד אומרים שהטון שלי כעוס. אבל לאחרונה, אני נשמע כועס מהרגיל כשאני מדבר עם קייל.

"תבוא מאוחר יותר," הוא אומר. "אחרי שתסיים."

רק קייל יכול להעמיד פנים שזו תוכנית מעשית. הוא מצפה שאוותר על האימון, אסע במשך ארבעים דקות הביתה, אזיז את הגדר של הפרות לפני שיחשיך, ואחר כך אסיים את שאר המטלות בחווה. לאחר מכן, הוא מצפה שאסע במשך ארבעים דקות חזרה לכאן בשביל בירה בחינם? נו, באמת.

והחלק הכי מעצבן בסיפור הוא שאבא משלם לקייל על העבודה שלו בחווה, אבל לי לא. "לך יש שתי עבודות, וקייל עושה את רוב העבודה בחווה," הוא אמר בשנה שעברה כשהוא סוף־סוף הוסיף את קייל כשכיר.

הגיוני, אילו זה רק היה נכון. אבל זמן קצר אחר כך בעיות הגב של אבא החמירו, ואני התחלתי לעזור ולעבוד בחווה שלושה לילות בשבוע. "רק כדי שאבין — אני עושה את העבודה שלך בחינם כדי שאתה תוכל להרוויח כסף במקום אחר?"

"בבקשה?" הוא מתחנן. "מה אם אשלם לך עשרים דולר? זו עבודה של שעתיים, אבל אלק אומר שאנשים מתעשיית הבירה נותנים טיפים יפים."

אני מביט בייאוש לעבר חדר הכושר. אם הייתי מגיע לכאן עשר דקות מוקדם יותר, כבר הייתי בפנים, בלתי ניתן להשגה. אני עושה כל מה שמבקשים ממני. הכול. ואף אחד לא מעריך את זה.

"תגיד לי משהו — מה התוכניות שלך להמשך השבוע?" אני דורש לדעת. הוא גרוע בתכנונים, ואני צריך שהוא ישתמש בראש שלו לשם שינוי, לפני שאני מאבד את הראש שלי.

"טוב, הבטחתי לאבא שאקח אותו מחר לסרט החדש של 'מלחמת הרובוטים' במונטפלייר..."

בזמן שהוא מדבר, תשומת ליבי נודדת אל גבר שיוצא מחיפושית פולקסווגן כחולה. הוא נועץ מבט בשלט שעל חלון חדר הכושר. פניו מוסתרות כי הוא פונה הצידה, אבל אני בהחלט מבחין בכתפיים השריריות שמותחות את חולצת הטריקו השחורה, ובשרירי הזרוע החזקים...

"קירן?" אחי קוטע את מחשבותיי. "שמעת אותי?"

לא, בהיתי באיזה בחור. אני עוצם את העיניים ומנסה לשכוח את הבחור החתיך שעומד מעברו השני של מגרש החניה. אלה הם חיי המין שלי — אני בוהה בבחורים, וחש מבולבל בנוגע לזה. את עשרים השנים הראשונות בחיי העברתי במחשבה שגברים מושכים עניינו אותי רק כי הערכתי אותם בתור בני אדם ורציתי להיות כמוהם.

אבל זה היה רק חלק מהאמת. לאחרונה קשה לי להתעלם מהעובדה שאני גם רוצה להיות תחתיהם. או עליהם. או אפילו לצידם.

בדיוק כשהמחשבה הנועזת חולפת במוחי, הבחור שולח יד אל דלת הכניסה של חדר הכושר ומסובב את הגוף בזווית שמאפשרת לי לראות את פניו.

באותו רגע הכול יוצא משליטה, כי אני מזהה את הפנים האלה. עברו שנים מאז שראיתי אותן בפעם האחרונה, ואני מוכן להמר על הדולר האחרון בארנק שלי שהוא אפילו לא זוכר את שמי.

תודה לאל.

פניי מתחממות, וגופי קופא. הוא לא הסתכל לכיווני לפני שנעלם לתוך חדר הכושר, ואין סיכוי שהוא יזכור אותי כפי שאני זוכר אותו, אבל עדיין הבזק של בושה חלף בי.

"...ובגלל זה אצטרך את העזרה שלך בלילות הקרובים," אחי אומר.

"בלילות הקרובים," אני חוזר אחריו כמו טיפש.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*