גְראנְיֶיה
יופי הוא עול שאפשר להפוך לנשק. מתחת לציפוי המבריק, הליבה יכולה להיות חדה, משוננת ומכוערת. כמובן שמבינים את זה רק אם מתקרבים יותר מדי וכשכבר מאוחר מדי. אני יודעת את זה יותר טוב מכולם. זה היה המפתח להישרדותי.
אני בוחנת את התמונות שמולי. תמונות שייאלצו לעלות בקרוב באש, מתוך הנחה שיום אחד דירת הסטודנטים החדשה שלי תעבור חיפוש. ארבעה בחורים שונים משיבים לי מבט. כולם בני משפחות בעלות כוח, ואיש מהם אינו יודע שנשלחתי לכאן כדי לשנות את חייו של אחד מהם לנצח.
"גראנייה," אבא שלי נובח, וכל שמץ של סבלנות כבר נגוז מקולו. "אתקשר בסוף השבוע. את מבינה אותי?"
אין אפשרות לא להבין את אבא שלי. מעולם לא הייתה, ובעולמי גם לעולם לא תהיה. אני יודעת מה מצופה ממני. זה אולי הדבר הטוב היחיד שאוכל לומר עליו. כוונותיו תמיד ברורות מאוד. "כן, אבא."
"יש לך כל מה שאת צריכה כדי להצליח," הוא מצהיר, סוקר אותי במבטו כאילו לא עברנו על זה כבר יותר מעשר פעמים. "קחי את השבוע הזה כדי להחליט מי יתאים. אני מעדיף את הבן של לארוצי, אבל מאחר שאני נדיב, אני נותן לך אפשרויות."
אין ברירה. ואבא שלי אף פעם לא נדיב. לא כלפיי. אבל אני לא מתווכחת. למדתי את הלקח בדרך הקשה. זה יהיה מטאו לארוצי, יורש המאפיה האיטלקית, בדיוק כפי שהוא רוצה. "תודה," אני אומרת בשקט. הוא מהנהן, מרוצה לעת עתה.
"תסיימי להתארגן ואל תחזיקי את התיק הזה יותר מדי זמן. תתקשרי לשיימוס אם את צריכה משהו." הטון שלו משועמם, עכשיו כשהוא כבר בדרך החוצה. הוא מציץ בשעון היוקרה שעל מפרק כף ידו, ואני יודעת שהזמן שהקציב לי תם. אני לא טורחת לומר לו שלא הייתי מתקשרת לשיימוס גם לו היה הגבר האחרון על פני האדמה. אין טעם.
"גראנייה, אל תאכזבי אותי. את לא תאהבי את ההשלכות."
אני יודעת, ולכן אני מהנהנת. בלי מילות תוכחה נוספות, אבא מיישר את שרווליו וצועד החוצה מדירתי החדשה, סוגר את הדלת מאחוריו.
אני נאנחת ושוקעת אל תוך הספה. הבית החדש שלי מעוצב בטוב טעם אך נוח: רהיטים גדולים עם כריות רכות, שמיכות סרוגות בדוגמאות ייחודיות, פרחים טריים על השולחן. בגדים מגוהצים תלויים בחדר הארונות. אפילו מקרר ומזווים מלאים במזון בריאות. העוזרת של אימא שלי עשתה עבודה נהדרת. אימא שלי אובססיבית לכך שיהיה לי הטוב ביותר בכל דבר, ואבא שלי, ובכן, אבא אובססיבי למשהו אחר לגמרי.
למען האמת, זה עבר די טוב יחסית לזמנים שאבא ואני מבלים יחד. אני ממלאת עבורו תפקיד, כפי שלדעתו כל הילדים צריכים. לקוֹרמָק אוֹטוּל יש תוכנית ברורה לחיים, וכמו אחי ואחותי אני חלק בלתי נפרד ממנה. אחרת לא הייתי קיימת.
אימא אמרה לי פעם שאבא'לה הוא אדם קשוח, אבל אני לא הייתי משתמשת בתיאור הזה. אלים. מופרע. מרושע. אלה מילים מתאימות יותר, שיכולות לתת לכם תמונה מדויקת יותר של אבי, הבוס של המאפיה האירית בניו יורק. הוא לא ינוח עד שישלוט בעולם כולו, והוא ישתמש בכל אמצעי שדרוש כדי להגיע לשם. אנחנו, אחיי ואני, כולנו פיונים במשחק השחמט הגדול שלו. והוא הציב אותי כאן, באוניברסיטת סנט אגנס, כמהלך הבא שלו.
סנט אגנס ידועה במספר הרב של האליטות המושחתות ששולחות לכאן את ילדיהן. זהו מעמד מיוחד של מאפיה, פוליטיקאים, אדוני פשע ומיליארדרים — החזקים שמנהלים את העולם. כמעט מגוחך לחשוב שכל כך הרבה אנשים חסרי מצפון בוחרים באותה האוניברסיטה לצאצאיהם, אבל זה עובד היטב בכמה רמות. ראשי כמה משפחות שושלתיות יושבים במועצת המנהלים, כך שזוהי סביבה מבוקרת שמעניקה גם השכלה ברמה עולמית. זהו מרחב בטוח ייעודי לטיפוח דונים ופאקהאנים לעתיד, נשיאים וטייקונים, וזה המקום שבו אפשר להזיז או לבצר בריתות וגבולות. זה מקום שנועד להבטיח שמשפחותינו ישלטו עוד שנים רבות. כתוצאה מכך, זה גם המקום שבו אפשר לשדך את נשות המאפיה והחברה העתידיות. לכן אני מניחה שאיש לא יופתע שהועברתי הנה, למרות הפוגה קצרה בשנתיים האחרונות שבהן למדתי באוניברסיטת ניו יורק. אחי הבכור בשנה הרביעית כאן.
כשהיינו קטנים, רואן היה המגן הגדול ביותר שלי, הגיבור שלי. יש לו צלקות שיוכיחו זאת. אני חושבת על רואן כשאני מעבירה בעדינות את אצבעותיי על תליון קשר קלטי יפהפה בשרשרת שאני עונדת תמיד — זאת הייתה מתנה ממנו ליום הולדתי השישה־עשר. גורלי שונה משלו. אבא היה כפייתי לרעיון של פאם פטאל והחליט שזה העתיד שהוא מייעד לבתו. הוא נשא לאישה את אימא שלנו, דוגמנית־על שוודית, במטרה "לגדל" ילדים יפים. כל פגם הוקע מתוכי בידי אבא או נותח החוצה בידי המנתח הפלסטי שלו. בגיל עשרים הבשל אני כבר מרחפת במקום ללכת. חיוכי מסנוור. שפתיי ורודות ותפוחות בדיוק במידה הנכונה. שערי הזהוב ארוך, סמיך ומבריק. גון עורי שנהבי, קרמי וחף מכל רבב. עיניי כחולות־שמיים עד כדי תדהמה. זאת הקליפה.
מתחתיה אינני כה בוהקת. התחלתי להתאמן מייד כשהצלחתי ללכת, למדתי שפות בילדותי מכיוון שאצטרך לדעת ספרדית, איטלקית, רוסית ויוונית אם ירצה אבי להסתנן אל שורות אויביו. התמחיתי באומנויות לחימה, בשימוש בנשק ובטקטיקות התחמקות, הכול כדי שאוכל למלא כל צורך שיעלה בדעתו. בפשטות, נוצרתי כדי להפיל כל גבר על ברכיו — בעזרת המראה שלי או בתקיפה. כן, בפנים אני זוויות חדות ומכוערות, משוננות ומסוכנות, ומטאו לארוצי יהיה בקרוב הטרף שלי.
טכנית, עומדות לרשותי ארבע דרכים להצליח כדי לשרת את אבא שלי. ארבעה מחבריי החדשים לכיתה שייכים למשפחות שברית איתן תועיל לו באיזושהי צורה. אף שאבי התיר לי לפתות בן מכל אחת מהמשפחות הללו, הניצחון האמיתי יהיה להסתנן אל בית לארוצי; אחרת לא היה מדגיש דווקא את היורש האיטלקי. אם אכשל עם אחד מבני לארוצי, אני בטוחה שאחותי מייב תעמוד בתור, שכן יש שם אח צעיר קרוב לגילה. כך או אחרת, הוא מתכנן לקחת את מה שלדעתו מגיע לו. אבא שלי איש סבלני כשהוא צריך להיות.
אני פותחת שוב את התיק ומעיינת בתמונות ובהערות. תיאו ניקופוליס הוא כנראה הנאה מכולם. הוא תואם את המראה הזהוב שלי ונראה כאילו נשלף מפרסומת של ראלף לורן. הוא מלוטש, עם חיוך חסר דאגות וניצוץ בעיניים. בדרך כלל רואים אותו בחברת ברונטיות, זה יהיה האתגר במקרה שלו. אני בטוחה שאוכל להתמודד אם אצטרך. ברית עם היוונים תוסיף לאבא שלי שלוחות עסקים חדשות לאימפריה שלו.
ליאם מקגינס מופיע בתמונה הבאה. גם הוא, כמובן, אירי. אביו שולט בשיקגו, ולכן הברית הזאת היא הנוחה והצפויה ביותר: היא תאחד את האירים ותרחיב את השפעתנו. ליאם, ממה שאני מבינה, הוא פרפר לא קטן. כל שעליי לעשות הוא לעודד אותו להתמסד, ולפי חישוביי זה אומר לשחק את הקשה להשגה, ואז לתת עוד קצת בכל פעם עד שלא יוכל לחיות בלעדיי. זאת בהחלט אפשרות, ולכן אני מסמנת אותה כתוכנית גיבוי מוצקה.
ולבסוף, האחים לארוצי. לוּקה ומטאו הם תאומים לא זהים. לוקה הוא מפלצת. גבר עצום ממדים שמתנשא לגובה של קרוב לשני מטרים, ובעל מסת שרירים מגוחכת. שרוולי קעקועים צובעים את זרועותיו ומשתרגים במעלה צווארו. נראה שאפו נשבר פעם או פעמיים, ועיניו כחולות כהות וחודרות. כולם מצפים שיום אחד יהיה איש הביצוע של אחיו. יש שמועות שהוא שלח שני בחורים לבית חולים רק מפני שעישנו קרוב מדי למכונית שלו. התצלום שלו לבדו מעורר בי אי־נוחות.
מטאו דומה לאחיו — שיער שחור ועבות ועיניים בצבע ג'ינס. יש לו אותה לסת מרובעת ושפתיים מלאות, אך הוא נאה יותר במובן הקלאסי. הוא נמוך בכמה סנטימטרים ופחות רחב. השרירים שלו מחוטבים וברורים, רומזים על כוח מרוסן. מטאו הוא זה שאמור לרשת יום אחד את ויקטור לארוצי. אמנם חמש המשפחות האיטלקיות של ניו יורק עדיין קיימות, אך כולם מבינים שוויקטור הוא השליט האמיתי. באמצעות נישואי שידוך ומלחמות, כל הטריטוריה בידיו. טכנית, כל אחד מהאחים יכול להתאים, אבל אבא שלי ירצה שאינשא לדון העתידי. אני מבינה מה מצופה ממני.
הלימודים מתחילים בעוד יומיים. נשאר לי עוד מעט לפרוק, אבל חשוב מכך, עליי לחקור יותר על מטאו. מהפירורים שהצלחתי לאסוף הוא בלתי ניתן לפענוח. היו בנות, אבל לא סוג אחד. המידע שהועבר אליי מראה שהוא משתתף בקרבות מחתרתיים. אין לי הרבה על מה להסתמך. אצטרך לחקור את השטח מקרוב בעצמי, כי המידע שסופק לי עד כה לא מספיק כדי לעזור לי לגבש תוכנית לכיבוש ליבו.
גראנייה
אני יושבת חסרת תנועה על העץ מעל ביתו של מטאו ומשקיפה על שיאה של מסיבה. קווצות הבלונד שלי חבויות היטב מתחת לכּובע הגרב השחור. אגלי זיעה מנקדים את קו המצח. אני מרוצה מכך שאני נטמעת בשמי הדיו, ונאבקת באי־הנוחות שבלחות סוף אוגוסט. כולם בחצר האחורית המוארת, מה שהופך את ההתבוננות בסצנה לקלה בהרבה.
הבית עצמו הוא מפלצת לבנים ענקית, זרה לחלוטין לרחוב מרופד העצים הזה. הבית תופס שלושה מגרשים ועיצובו המודרני בולט בין שאר הבתים הקולוניאליים שממוקמים קרוב יותר למדרכה. אני תוהה אילו בתים נהרסו כדי לפנות מקום למבנה המנופח הזה. החצר האחורית עצומה וגם היא תוכננה בבירור לאירוח: בריכה גדולה, בֵּית בריכה קטן יותר וכמה אזורי ישיבה. מטבח שלם נח תחת פרגולה מקורה. לפחות מאה אנשים נהנים הלילה מכל השפע הזה.
אני מבחינה באחי, מכל האנשים, צוחק עם בחורה נמוכה ומלאת קימורים שמביטה בו במבט פתוח וחברותי. כשהחברות שלה קוראות לה, היא מתרחקת והוא מלווה במבטו את ישבנה. אני מתייקת את המידע הזה וחוזרת לחפש את המטרה שלי.
מטאו עומד לצד אחיו, הדוב החסון, ועוד שני בחורים שעדיין איני מזהה. הבעתו קפואה והוא סוקר את המתרחש סביבו. בחורה יפה עם קוקו בלונדיני גבוה והביקיני הזעיר ביותר שראיתי מימיי מתנדנדת לעברו. היא מצמידה את עצמה לזרועו והוא מהנהן בהכרה קלה, לא מרחיק אותה אך גם לא מקבל אותה. הוא ממשיך ללגום מהמשקה שלו ומתעלם ממנה, מקשיב לחברו שמספר סיפור נלהב.
היא מנסה לכבוש את תשומת ליבו עוד כמה פעמים, מתחככת בו בחזה, מצחקקת יתר על המידה בתגובה לסיפור שמספר החבר. הוא כמעט לא מכיר בקיומה, עיניו מרפרפות אליה מדי פעם, כאילו שכח שהיא שם. הוא צוחק מסיפורו של החבר, אך בלי חמימות בעיניו. ואני תוהה היכן מחשבותיו משוטטות כשהוא מוזג את הטיפה האחרונה מבקבוק הבורבון לכוסו.
הטלפון שלי מזמזם בכיס, ואני משתדלת לזוז במהירות ובשקט ככל האפשר כדי לבדוק אותו. אני מחזיקה אותו נמוך, מסתירה אותו מתחת לכף היד, כדי לראות אם זה אבא שמתקשר. אני לא רוצה שאף אחד יראה את האור, אבל להתעכב במענה לאבא'לה זה אף פעם לא רעיון טוב. זאת הודעה מרואן.
רואן: היי, ג'י. שמעתי שהגעת היום. בראנץ' מחר?
אני נאנחת. בראנץ'. כן, בטח. היה נחמד אילו אחי היה מזמין אותי בעצמו למסיבה הזאת, אבל כנראה שלא היה לו כוח. אני שולחת לו תשובה מהירה.
אני: בטח.
קצר ולא כל כך מתוק, אבל זה מה יש. אני מציצה אל החצר ורואה את רואן מקמט גבה מול הטלפון. הוא מתחיל להקליד שוב ואני מורידה את המבט אל שלוש הנקודות הקופצות. אני מהדקת שיניים בעצבנות. לא עברתי את כל הדרך הזאת כדי לנהל עכשיו שיחת נימוסים עם אחי.
רואן: אימא כתבה לי רק עכשיו שהגעת. חשבתי שאת מגיעה מחר.
נראה שהוא מרגיש צורך להסביר שאני לא דחויה לגמרי.
אני: אוקיי.
אני מתאמצת לא להתפקע מצחוק כשהוא מעביר יד בשיער ומקלל את תגובתי הקצרה. רואן גידל לא מעט שרירים בשנים האחרונות. הוא מגלגל את הכתפיים הרחבות שלו בתסכול. כן, הוא לא היחיד שמתוסכל. אני מזכירה לעצמי למה אני יושבת כפופה במקום הלא־נוח הזה ומכריחה את העיניים שלי לחזור אל מטאו. הבלונדינית עומדת לצידו בקשיחות. כשאני סוקרת את הסביבה אני מבינה שזה מפני שלוקה אומר לה משהו. הוא נראה כועס, אבל ממה שראיתי בשעה האחרונה, זה כנראה המראה הקבוע שלו. בסוף היא מרכינה ראש והולכת. מבחינתו של מטאו, שום דבר מזה לא מזיז לו.
הוא רק מניד בראשו ומתקרב אל אחיו, אומר לו משהו שרק הוא שומע. לוקה מושך בכתף ושוב נראה עצבני על כל העולם. מטאו מניח יד על כתפו של אחיו ומחייך. אה. זה חיוך אמיתי. אז כן, הוא קרוב לאחיו. טוב לדעת.
הטלפון שלי מזמזם שוב ואני מתעלמת. אני צופה בעוד כמה בנות ניגשות אל מטאו, ואחרי עוד כמה כוסות משקה העיניים חסרות ההבעה שלו נעשות למזוגגות. הוא לוקח את הזרוע של הבחורה הבאה שמתקרבת ומוביל אותה אל בית הבריכה. הם לא מחליפים מילה. אני לא בטוחה שהוא בכלל רואה את הג'ינג'ית החמודה שהוא עומד לזיין. זה היה כמעט רובוטי, נראה שהוא על טייס אוטומטי.
לוקה נסוג אל הצללים, כך שאני לא מצליחה לראות את פניו. אני רק יודעת שהוא לבד ונראה כאילו הוא עומד שם ומסתכל. אף אחד לא ניגש אליו. הוא הר עצום של גבר, ובכל זאת קשה להבחין בו בחושך.
אני מבלה קצת זמן בצפייה באנשים. אני רואה את הצחוקים הקלילים ואת אווירת הבילוי. יש כאן חברויות אמיתיות, ואני מרגישה דקירה של רגש שאני מסרבת לזהות או להכיר בו. זה משהו שמעולם לא היה לי, וזה בסדר גמור. אני אומרת לעצמי שוב: אני לא צריכה את זה. זה רק היה נותן לאבא קלף נגדי, אם הייתה לי חברה. חוץ מזה, זה מסובך מדי לדעת במי אפשר לבטוח בעולם שלנו, וטעות עלולה להיות קטלנית. אני מסתפקת במכריי ובאהבת האח שלי. זה מספיק בשבילי. יותר ממספיק. עשרים דקות אחר כך, מטאו יוצא מבית הבריכה עם ההבעה המשועממת שנהפכה לסימן ההיכר שלו. הוא מצטרף לאחיו בצללים לדקה, ואז הקהל מפנה לו דרך כשהוא עושה את דרכו אל הבית.
הספיק לי להלילה. אני לא יכולה לראות אותו כל עוד הוא בפנים, ואף אחד אחר לא נכנס או יוצא מהבית הראשי. השרירים ברגליים שלי נתפסים, ומלבד כמה הבהקים של מידע אין לי באמת על מה להסתמך כשזה נוגע למטאו. זה היה כישלון מוחלט. אצטרך למצוא דרך אחרת לגלות עליו יותר, כי כישלון לא בא בחשבון. אני מגיעה לאט אל הקרקע, בנחיתת רגליים חרישית, מקשיבה לכל סימן לצרות. אף אחד לא חושד בדבר כשאני חומקת בין חצרות, בחזרה אל קומפלקס הדירות שלי.
אני בודקת את הטלפון כדי לראות את ההודעה שפספסתי ומגלה שתיים מרואן.
רואן: מתי טוב לך מחר?
רואן: טוב, אז אני אקפוץ אלייך בעשר. אימא שלחה את הכתובת.
אין לי ספק שאימא שלי רוצה דין וחשבון על איך אני מסתדרת. אכפת לה בדרכה. היא שומרת מרחק מאבא ומפצה על האכזריות שלו במתנות. יש לה חברים משלה, חיים משלה. אבל כשהוא צריך אותה, היא לצידו מיידית, בלי לשאול שאלות. הוא מקבל את כל ההחלטות בחיי הנישואים שלהם, והיא יודעת היטב לא לערער עליהן.
אני שולחת מהר אימוג'י אגודל להודעה האחרונה של אחי ומחזירה את הטלפון לכיס. אני שקועה במחשבות תוך כדי שאני חומקת בדממה בין העצים.
יש לי את מערכת השעות של כל ארבעת הבחורים ודאגתי לסדר לעצמי שיעור עם כל אחד מהם. אני עוברת בראש על המערכת שלי ומתחילה לחשוב מה ללבוש ביום שני, ופתאום אני שומעת את זה.
זה צליל יבבה שמגיע ממוסך סמוך. חיה? כלב? פצוע? אני מתקרבת עוד קצת, עדיין בשקט. אני שומעת את זה שוב, אבל הפעם זה מתייפח בקול צרוד: "בבקשה, אל."
אני גם שומעת את התשובה המחוספסת והזועמת, "תסתמי את הפה, כלבה. כל הלילה את דוחפת לי את הציצים בפרצוף."
אני אפילו לא עוצרת לחשוב. אני פה, כולי לבושה שחור מראשי ועד מגפֵי הקרב, מתקדמת אליהם. הוא דחק אותה אל דופן המוסך של מישהו, שמלת הגופייה הצמודה שלה מורמת עד מותניה, והמכנסיים שלו שמוטים עד אמצע הירכיים. הוא אוחז את ידיה מעל ראשה ביד אחת שלו. החזה שלה עולה ויורד בבכי, והוא נראה כאילו הוא שולח את היד השנייה לכיס כדי להוציא משהו. קונדום? אולי נשק?
קשה לי להסביר באיזו מהירות המוח שלי דוהר דרך הרגשות הבאים. קודם כול כעס. פרץ זעם לוהט מציף לי את הדם. הפנים בוערות, האדרנלין שועט. נמאס לי מגברים שחושבים שמותר להם לקחת הכול. לפגוע במי שהם רוצים. אחר כך מגיעה הקלה. כשאני רואה איך המכנסיים שלו שמוטים, אני יודעת שהוא לא יוכל להישאר עומד ולהילחם. יש לי יתרון עצום, ואני עומדת לנצל אותו. ולבסוף מגיע הריכוז. אני לוקחת נשימה עמוקה. קדימה.
הוא נוהם כשאני יוצאת מהצללים ומכתיפה לו ברך לכליה. הוא נוחת על הקורבן שלו, והיא פולטת צרחה חנוקה כשהוא מקלל, "מה לעזאזל?!"
אני מפעילה את כל הכוח שלי כדי להדוף אותו ממנה, ושניהם קורסים אל הקרקע. העיניים שלה מתרוצצות באימה, מנסות להבין מה קורה. "רוצי לקרוא לעזרה," אני אומרת בקול נמוך שאני בעצמי לא מזהה.
הזבלון מזדקף ומנסה לקום. "רוצי," אני אומרת לה שוב בזמן שאני בועטת לו בפרצוף עם המגף. דם ניתז על הדשא כשהוא שוב מתרסק. הוא גונח ומתאמץ להתיישר, או שאולי הוא מנסה לברוח, אני כבר לא בטוחה. אני עצבנית מספיק כדי לבעוט בו שוב, חזק בצלעות, ואז עוד בעיטה אחרונה במפשעה כשהוא מתגלגל מכוח הבעיטה הקודמת.
"אתה חתיכת חרא עלוב," אני נוהמת אליו בזמן שאני שומעת סירנות מרחוק. ואז, בעוד הזעם מבעבע בי, אני מבינה שני דברים. הראשון: זה אחד משני הבַּחורים שהיו הלילה עם מטאו ולוקה. והשני: ככל שהסירנות מתקרבות, כדאי לי להתחפף מפה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
