המאה היהודית

הקדמה

החיינו את שפת התנ"ך, הקמנו את מדינת ישראל, קיבצנו אל תוכה חצי מהעם היהודי, והפכנו אותה למעצמה צבאית וכלכלית. ומה עכשיו? לדידו של הדור הזה, החי במאה ה־21, התשובה ברורה: אנו פונים, כאמור, אל השורשים שלנו, אל מעגל החיים – מברית לבר/ת מצווה, מחתונה להלוויה, אל המועדים והחגים, אל ארון הספרים שלנו. אנו מבקשים ללמוד ולקיים את התכנים שמחברים את העם היהודי אל עברו ואל עתידו. אנו מחזקים את שורשינו כדי שהעץ שלנו יצמח גבוה יותר, איתן יותר ועמוק יותר. כיום ברור לנו, יותר מאי־פעם, כי מי שישלוט ביהדות, ישלוט גם בדמוקרטיה הישראלית. ומי שישלוט בדמוקרטיה הישראלית, ישפיע על אורח החיים של היהודים בארץ ובכל העולם. זהו הפרק הבא בסיפור הישראלי במאה ה־21, המאה היהודית.

מתרחשת כאן מהפכה יהודית־ישראלית. אין על כך מחלוקת. זה קורה במוזיקה, בקולנוע, בסדרות הטלוויזיה, בעיתונות וברשתות החברתיות. היהדות הישראלית פורצת מכל עבר. זוהי מהפכה לשמה, והיא מתרחשת בעת ששני שלישים מיהודי ישראל מגדירים עצמם חילונים ומסורתיים. הם הרוב הממלכתי, שמבקש להתקרב אל היהדות שלו במאה ה־21, היא המאה היהודית.

מהפכת היהדות הישראלית מבהירה, כי הישראלים מוכנים להתייצב יחד, כפטריוטים גאים, בעד המשך השלשלת היהודית. הרוב הממלכתי בעם מבקש את יהדותו בדרך רוחנית יותר, תרבותית יותר, קהילתית יותר, לאומית יותר, מבסיס השורשים ומעלה עד לצמרת. הרוב הזה יוצר את התנאים שבהם מנהיגיו ישיבו את ניהול היהדות לידיו. הוא מניע מהלך פוליטי להליכה משותפת תחת רעיון אחד ומאחד – ישראל שהולכת לעתיד בטוח תחת כנפי היהדות הישראלית.

המהפכה היהודית־ישראלית של המאה ה־21 מבוססת על המורשת האידיאולוגית עתיקת היומין של העם היהודי, ולמעשה מאז שחר ההיסטוריה של עמנו. היא תוצאה של החזון, שעל פיו הוקמה מדינת ישראל. היא, כאמור, מממשת את רצון של הרוב הממלכתי בישראל לתקן את הטעות הקשה של דוד בן־גוריון, שנתן את ניהול היהדות לידיו של מונופול הלכתי.

ראו מה קורה סביבנו. המאבק על השוויון בנטל. תקציבי הענק המגזריים, השליטה בחיינו הפרטיים בשמחה, באבל, בחג ובמועד. הרוב אינו מוכן עוד לקבל מציאות מעוותת כזאת. לפיכך, ההנהגה הפוליטית של הרוב הזה, על כל גווניה, צריכה לקחת את מפתחות ניהול היהדות ולהעבירם חזרה לידינו.

מהן הסיבות לפרוץ מהפכת היהדות הישראלית? ראשית, ריסוק המונופול התרבותי של מייסדי המדינה האירופאיים, ושילובה של תרבות יהודי המזרח אל תוך המיינסטרים הישראלי. שנית, השינויים הדמוגרפיים במדינה ב־50 השנים האחרונות – העליות הגדולות ממקומות קרובים ומרוחקים, וקצבי הילודה השונים בקרב הקהילות היהודיות. ילדים אלה הם הדור הבא של החברה הישראלית.

אך יש סיבה נוספת, עמוקה יותר: התפרצות הר געש בלב לבה של הישראליות. הרוב הממלכתי – תלמידי ובוגרי מערכת החינוך הממלכתית, המשרתים בצה"ל ובשירות לאומי, העובדים במשק ומשלמים מסים – מכריז בזאת על הצלחת השלב הראשון של הריבונות היהודית – הקמת המדינה וביסוסה. כעת, שהבניין עומד איתן, אנו עוברים לשלב השני, עיצוב הבית וריהוטו.

שני מונופולים התמסדו עם הקמת המדינה וניהלו את חיינו האזרחיים. הראשון, כאמור, זהו המונופול התרבותי של מייסדי המדינה. השני הוא המונופול ההלכתי אשר ניתנה לו הזכות לנהל את המסורת היהודית, את מעמדנו האישי שלנו ואת לוח השנה הלאומי. זהו מונופול המבוסס על שיטת ה"מילט" העות'מאנית, שירשנו מהבריטים.

המונופול הראשון נשבר כבר בשנות ה־70 של המאה שעברה. חשבון הנפש הציבורי העמוק שלאחר מלחמת יום הכיפורים, וההתקוממות נגד השחיתות המוסדית והמפלגתית לאחר שנים רבות מדי בשלטון, גרמו לרעידת אדמה זהותית, תרבותית ופוליטית.

גם כיום, למעלה מ־50 שנה אחרי מלחמת יום כיפור, קיים ריכוז של כוחות הפועל לשינוי פני המציאות. אלה הם המיליונים שיצאו ויוצאים לרחובות נגד ההפיכה המשטרית, והציבור בכללו שעורך חשבון נפש נוקב לאחר 7 באוקטובר, ומתקומם נגד השחיתות המוסדית, לאחר שנים רבות מדי בשלטון. גם כאן השינויים החלו מלמטה, וגם הפעם נדרש שינוי פוליטי שיאפשר להם לחלחל אל ליבת החברה. וכשזה יקרה, נוכל כולנו לחוש בבית, הבית של העם היהודי.

•••

"המאה היהודית" הוא סיפור חזונה של היהדות הישראלית עבור רוב היהודים הישראלים החיים במדינת ישראל, אלה שנאבקים על צביון החברה הישראלית, בין היתר באמצעות קביעה פוליטית חד־משמעית, שלפיה הרוב הממלכתי הוא שינהל מכאן והלאה את יהדותו. נביא כאן את סיפורה מהפכת היהדות הישראלית – זאת שכבר אופפת אותנו מכל עבר – ונקרא אל הדגל את כלל הציבור הממלכתי בישראל, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, עולים וּותיקים, אלה מהמזרח ואלה מהמערב.

חלקו העיקרי של אותו רוב ממלכתי הוא חילוני ומסורתי. על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ערב ראש השנה האחרון התשפ"ה, ספטמבר 2024, הוא מהווה כמעט שני שלישים, 62.4 אחוז, מהיהודים שמעל גיל 20. אליו מצטרפים רבים מאלה המגדירים עצמם מסורתיים־דתיים, דתיים וחרדים, שגם בתוכם נמצא קבוצות נרחבות המזוהות ומזדהות עם ערכי הרוב הממלכתי. אלה הם האנשים המתכנסים תחת כנפי הדגל הכחול־לבן, והם ומהווים את הרוב היהודי הממלכתי, שהוא הכוח הפוליטי הגדול ביותר בארץ.

ברמה פוליטית, רוב האזרחים במדינות הדמוקרטיות מחפשים לעצמם תקווה. יש לזה אפילו שם: "הפוליטיקה של התקווה". כולם מחפשים תקווה. אלא שאין בזה בשורה של ממש. כדי להוות כוח פוליטי חזק ואפקטיבי, על הרוב להציע משהו נוסף. משהו עמוק יותר. מרכז הכובד הפוליטי נמצא, קודם כול, בתכונות המייחדות את אותה מדינה. בארצות הברית אלה הם "החיים, החירות, והמרדף אחר האושר". בבריטניה זהו ה"כבוד למורשת האימפריה הבריטית". בצרפת אלה הם "חירות, שוויון ואחווה". בישראל זהו הסיפור היהודי, הסיפור שלנו.

האוכלוסייה היהודית בישראל – יחד עם מיעוטים שאינם ערביםI – מהווה מעל שלושה רבעים מאזרחי המדינה, כ־77 אחוזים מתוך כ־10 מיליון נפש. כך על פי נתוני הלמ"ס בערב ראש השנה האחרון. המשמעות היא: בישראל קיים רוב יהודי, חילוני ומסורתי, המחובר לעבר שלנו ומחויב לעתידנו. זהו הכוח האמיתי של מהפכת היהדות הישראלית. זה שאינו מקבל כמובנת מאליה את תפיסת מונופול ההלכה. זהו הרוב היהודי־ישראלי שאם ילך יחד, יש בידיו הכוח הפוליטי לעשות את ההבדל. הוא יוכל להעלות את היהדות – ואת המדינה – חזרה אל הפסים.

אלה המקבלים את עקרון ריבונות ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית הם פוטנציאל האלקטורט להקמת קואליציה שתנהל את חיינו בישראל. על פי סקר שערכו רוזנר ופוקס ואשר התפרסם בספרם "יהדות ישראלית", מדובר לפחות בכ־70 אחוזים מהיהודים בישראל – 55 אחוזים יהודים ישראלים, ו־15 אחוזים ישראלים. כך או כך, מהזווית הפוליטית, היהדות הישראלית עשויה להיות מיוצגת על ידי כלל המפלגות הציוניות.

•••

מכאן קל להגיע לתובנה כי בבסיס המהפכה היהודית־ישראלית במאה ה־21 עומד הצורך של הרוב הממלכתי להגדיר את עצמו בכוחות עצמו. במאה הקודמת, "המאה הישראלית",II רוב זה הגדיר את עצמו ביחס לישראל. הוא עמד בציפייה. הוא החיה שפה, הקים מדינה, בנה צבא וקיבץ גלויות. אלא שעתה, לצד שימור ההצלחות האדירות הללו, מבקש הרוב הזה להגדיר את עצמו גם ביחס ליהדות שלו. זהו האתגר העומד בפני הרוב הממלכתי במאה ה־21, ובזאת תימדד תרומתו לשלשלת היהודית.

תמיד הגדרנו את עצמנו, הרוב, לפי הסטנדרט של המיעוט: "לא דתי". "חילוני" – כלומר "לא קדוש", בהקשר של "המבדיל בין קודש לחול". מקור המילה "חילוני" הוא בתרגום לארמית של המילה "זר"III בספר במדבר, כלומר אלה שלא יכלו להתקרב למשכן, המקדש הנייד שבמדבר. אך איננו זרים הניצבים מחוץ לתחום. אנחנו הקמנו את הריבונות היהודית השלישית בשעה שאחרים הסיטו את מבטם או אף התנגדו.

בהגדרה זו היה אולי היגיון בתקופה שבה תנועת החילון היהודית היתה מיעוט שמָרד בשליטתם של מנהיגי היהדות הגלותית. אך כיום, לאחר ההצלחות הכבירות של מרד זה – בין השאר באמצעות החייאת שפת התנ"ך כשפה הלאומית, הקמת מדינת ישראל ושיקום הכבוד היהודי בעולם – עברנו לעידן של חיבורים. בזכות ההצלחות הגדולות והמרשימות של המאה הישראלית, אנו חיים כיום בדור שמבקש לחבר בין הישראליות והיהדות.

החיבור הזה ייתר את ההגדרות של המאה הקודמת. אנחנו כבר רואים את זה בפועל בלי לשים לב. "חרדים", "מסורתיים", "חילונים", ו"דתיים" מנהלים דיאלוג בשפה העברית על כתבי אחד העם, הרב ד"ר יהודה אריה ליאון ביבס, החזון איש והרב קוק. פתאום כל האיסורים של הדורות הקודמים נמסים כהרף עין. זאת המתנה הטובה ביותר שנוכל להעניק לדור הבא, למדינת ישראל, לעם היהודי.

בעוד שני דורות יסתכלו צאצאינו אחורה ויגידו, ״סבא, סבתא – באמת התווכחתם על ההגדרות האלו? על מה? לא למדתם יחד? למה? לא התחתנתם יחד? מדוע? במילים אחרות, יצחקו עלינו.

החברה הישראלית עברה תהליך דומה עם מלחמות העדות במאה הקודמת. פעם הרעיון שאישה ממוצא פולני תתחתן עם גבר ממוצא מרוקאי היה כל כך מופרך, שעשו מזה סרט – "קזבלן". כיום, אין ילד בישראל שחושב במונחים כאלה. זה כמו להגיד לו שאסור לאישה עם עיניים חומות להתחתן עם גבר עם עיניים כחולות. התקדמנו, וטוב שכך. ההגדרות של המאה הקודמת ייעלמו לתוך היהדות הישראלית, שתיתן מענה זהותי לישראלים במאה ה־‏‏21.

וגם אם יהיו מכשולים בדרך, גם אם ייקח זמן, תם עידן ההגדרה השלילית. נהפכנו לרוב. הגיעה אפוא העת להגדיר את עצמנו בנוסח חיובי. בשפה שלנו. אנו, המתחנכים במערכת החינוך הממלכתית, המגינים על המולדת בשירות בצה"ל ובשירות הלאומי, הבונים את הקומה הנוספת של הסיפור היהודי כאן, במדינת ישראל. אנו מלאים בטוב. אנו גאים במי שאנו. אנו יהודים ישראלים.

אם עולם ההלכה הרבנית הוא ההישג הגדול ביותר של היהדות הגלותית, אזי מדינת ישראל היא ההישג הגדול ביותר של היהדות הריבונית – תנועה שמחזיקה בדעות שונות לגבי האלוהים, אך, בהשראת הרמב"ם, מאמינה באדם ובתבונתו. תנועה שנוטלת אחריות על היהודים והיהדות ושומרת עליהם במסגרת מדינה ריבונית, מדינת ישראל. לכן בגאווה רבה אנו קוראים לעצמנו יהודים ישראלים.

מכאן והלאה המיעוט הוא שיגדיר את עצמו לפי הסטנדרט של הרוב. יהיו יהודים ישראלים דתיים, ויהודים ישראלים חרדים, אבל הרוב הממלכתי הוא שייטול מכאן והלאה את האחריות על הסיפור היהודי־ישראלי. כי מי ששולט ביהדות שולט גם במדינה ובחייו הפרטיים. לכן, זהו האתגר הפוליטי הגדול ביותר של הדור שלנו.

•••

עד כה, היהדות הישראלית צברה את כוחה בשקט. אלה שעתה היא נכנסת לשלב ההאצה המוגברת. בינתיים בלא רעשים ועימותים. אך אל לנו לטעות, מדובר בתנועה עם עוצמה גדולה שמשנה ועוד תשנה סדרי עולם. כוחה בריבוא הפנים הישָׁנים והחדשים של היהודים המתאגדים בתוכה. היא מייצגת זאת היהדות הישראלית המעודכנת, זאת שתשמור על ישראל ועל היהודים בארץ בעולם.

כאמור, זה עניין חברתי, ולמעשה עניין פוליטי. מאז תחילת המהפכה היהודית־ישראלית, בשלהי המאה הקודמת, ובוודאי אחרי 7 באוקטובר, הרוב הממלכתי מבין כי ההליכה יחד היא הנתיב הבטוח היחיד להמשך קיומה של השלשלת היהודית ולשמירת הריבונות הישראלית השלישית.

"המאה היהודית" מאיר את העובדה שאזרחים רבים מאי־פעם מתחברים אל יהדותם. הם מחזקים את העם היהודי בהווה, ובונים את העתיד, במהפכה יהודית־ישראלית שקטה, ואף עדינה למראה. בתוך כך המהפכה הזאת טווה קורי פלדה המחברים בין היהודים כאן לאחיהם שבעולם, ובינם לבין אדמתם. הם התשתית של העידן שיפוגג את מונופול ההלכה, ויעביר את בסיס הכוח לידי הרוב הממלכתי הפוליטי שבכנסת ובמוסדות המדינה. זאת מהפכה שנותנת תקווה לעם היהודי, כשם שחוללה הקמת ישראל ב־1948.

"המאה היהודית" הוא קריאת השכמה פוליטית לציבור המהווה את הרוב הממלכתי בישראל. זה היה נכון לפני 7 באוקטובר, וזה נכון עוד יותר אחריו. מלחמת חרבות ברזל הפיחה רוח עזה ביהדות הישראלית, בצורך לזנוח את המפלג, ולהתקבץ סביב המאחד. לכול ברור כי אם לא נפעל יחד, תיגדע השלשלת.

אנו קוראים מכאן לרוב הממלכתי בישראל להתעורר וליטול לידיו בחזרה את האחריות על הסיפור היהודי־ישראלי שלנו. אם לא נתעורר, ויפה שעה אחת קודם, לא נוכל להמשיך ולנהל את המדינה היהודית, שתיפול כפרי בשל לידיהם של כוחות, שאין להם עניין בדמוקרטיה הישראלית. אם לא נתעורר, תתפרק הריבונות היהודית, כפי שקרה בימי ירבעם בן נבט ובתום ימי ממלכת חשמונאי.

במאה הקודמת, המאה שבה התשובה הציונית לאנטישמיות היתה הקמת מדינת ישראל, חווינו את הישראליזציה של היהדות. היהודים הגדירו את עצמם ביחס למדינת ישראל. יחס חיובי, או שלילי – ישראל היא ששימשה נקודת ייחוס. כאמור, זאת היתה המאה הישראלית. במאה ה־21, לעומת זאת, אנחנו חווים את היהודיזציה של ישראל. עתה הישראלים מגדירים את עצמם ביחס ליהדות. היחס יכול להיות חיובי או שלילי, אך היהדות היא כעת נקודת הייחוס שלנו. זאת אפוא המאה היהודית.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*