נידונה לאהבה

פרולוג

סיארה

"אתה תמיד יכול להציע לי נישואים," אומרת סאסקיה, בזמן שהיא מנידה עפעפיים אל עבר בן, כאילו שהיא מתוקה ותמימה, אישה לחתונה — ולא כלבה מניפולטיבית ואכזרית שנהנית לענות אותי בכל הזדמנות שניתנת לה. היא מסיטה מבט מעבר לכתפיו ומצמצמת עיניים לכיווני, בזמן שהסבתי את ראשי חזרה אל תוך הגומחה החשוכה, מצמידה גב לקיר ומתפללת שהיא לא שמה לב אליי ולכך שאני מרגלת אחריהם. אשלם ביוקר אם היא תדע שהאזנתי לניסיון מעורר הבחילה שלה לשכנע את בן זוגה לתת לה טבעת.

"מה?" הוא מהמהם, וצחוק חנוק בוקע מפיו. "את לא רצינית?"

הפאניקה הגוברת שהציפה אותי נרגעת לאט מאי־האמון שבקולו. אני מעבירה יד על החזה שלי. הלוואי שיכולתי לראות את פניו כדי שאדע שהוא לא שוקל לרגע את ההצעה המגוחכת שלה. אני תמיד תוהה לעצמי איך בן מצליח להיות עם אחותי כל כך הרבה זמן. חשבתי, בלי ספק, שהוא יזרוק אותה לכלבים כבר בשבועות הראשונים של מערכת היחסים שלהם. אבל כבר שנה שהוא מחזיק מעמד. לפי דעתי הוא ראוי למדליית זהב על ההישרדות עם אחותי הבכורה במשך כל הזמן הזה.

"למה שלא אהיה, לעזאזל?" סאסקיה נובחת בנימה שמוכרת לי מאוד.

"כי את בת עשרים, למשל," בן מגיב בנימה מפייסת.

"אנחנו בוגרים," אומרת סאסקיה בקול נרגז, בזמן שאני מגלגלת עיניים.

היא ממש אוהבת לומר לי את זה בקביעות: "אני בוגרת, סיארה, ואת עדיין ילדה. תעשי מה שאומר לך, או שאספר לאבא שאת שוב מתחצפת." אני מהדקת אגרופים בצידי גופי, מבואסת מפער הגילים הגדול ביני לבין אחיותיי. אולי, לו הגילים שלנו היו קרובים יותר, הן לא היו רואות אותי כאחות הקטנה והבעייתית, ואני לא הייתי מרגישה כמו זרה במשפחה שלי.

אימא היא היחידה שבאמת מבינה אותי.

בעיני האחיות שלי, אני מטרד.

בעיני אבי, אני טעות מצערת שלא מפסיקה להרוס את חייו המושלמים, עם סירובי לציית לו.

אולי אני רק בת שלוש־עשרה ועדיין מגלה מי אני, אבל אני יודעת מספיק כדי שארצה לסלול את הדרך שלי בחיי בעצמי, ולא ללכת בשאננות במסלול שאבי פילס עבורי — בדיוק כמו שעשה עבור שתי אחיותיי — רק מפני שאנחנו מוכרחות לשמור על מראית עין בתור הבנות של אחד מאנשי העסקים העשירים, העוצמתיים והמוצלחים בארצות־הברית.

שיקפצו לי.

אני אלך בדרכי, תודה רבה.

ואם הוא ירצה לנשל אותי, כך יהיה. אני מעדיפה להיות מרוששת וחופשיה ולהחליט עבור עצמי, מאשר אומללה ועשירה.

"אנחנו בוגרים מספיק כדי להצביע, כדי לשכב וכדי להתחתן," מוסיפה סאסקיה כשאני חוזרת לצותת לשיחתם.

בן מכחכח בגרונו. "בבקשה תגידי לי שאת לא מציעה שנתחתן כדי שנוכל לשכב."

הלחיים שלי מתחממות מהשינוי בשיחה, ופרפרים מתחילים להסתחרר בבטני. זאת אותה התחושה שעולה בי בכל פעם שאני חולמת בהקיץ על בנט קארבר.

אני בטוחה שיש כלל שאוסר על הידלקות על החבר של אחותך, ואולי אשלם על המחשבות הרעות שלי, אבל אי אפשר שלא לחבב את בן ־ כי הוא אדיר. וממש שווה. אני לא יכולה להכחיש שפנטזתי לסרק באצבעותיי את שערו החום־כהה, כמו שראיתי את סאסקיה עושה, או להביט עמוק אל תוך עיניו הכחולות הנוקבות, או לדעת איך זה ירגיש לגעת בו או לנשק אותו. החום בלחיי גובר עד שאני מרגישה כאילו הן עולות באש, ואני מצמידה כף יד מיוזעת שמכבה את הלהבות מפניי.

אחותי בת מזל. בן יפהפה, אבל הוא לא רק נראה טוב — הוא מתוק, אדיב ומצחיק, ומתייחס אליי כאילו אני שווה לו, ולא כמו לכלוך דוחה שנדבק לו לסוליה.

הוא רואה אותי. כמו שאימא רואה אותי. ולכן אני אוהבת אותו. "זאת לא הסיבה שהצעתי את זה." קולה של סאסקיה נחלש, והצליל הצרוד צורם באוזניי. "האמת, החלטתי שאני לא רוצה לחכות יותר. אני רוצה אותך."

לעזאזל עם ההשלכות. אני חייבת לראות מה קורה. בזהירות, אני מרימה ראש מהגומחה ודוחקת את תחושת אי הנוחות הצורבת כדי להמשיך להביט באחותי כורכת את זרועותיה סביב צווארו של בן, מלטפת את השערות שעל עורפו, ובוהה בפיו כאילו היא רוצה לטרוף אותו.

"חשבתי שאת מחכה עד ליום החתונה שלך," אומר בן בקרירות. הנימה שלו לא מגלה דבר.

"שיניתי את דעתי," היא מגרגרת, גופה נצמד לגופו.

ידיו של בן מונחות על מותניה, ואני רותחת מעצבים, רוצה לפרוץ לחדר ולהעיף אותו ממנה.

"למה?"

"למה זה משנה?" היא אומרת, עצבנות נשמעת בקולה. "אני אתן לך לזיין אותי. זה לא מה שרצית עד עכשיו?"

כשהוא משחרר אותה, בן פוסע צעד לאחור, מעביר יד בשערו. "כיבדתי את הרצונות שלך, סאסקיה, ומעולם לא הפעלתי עלייך לחץ. אל תתנהגי כאילו אני מכריח אותך לעשות דבר־מה."

"למה כל דבר הופך לכזה סיפור איתך?" היא לועגת, משלבת את זרועותיה על החזה ונועצת בו מבט.

"מה לעזאזל?" הוא צוחק בכעס. "אין לך בושה להאשים אותי במשהו כזה אחרי שהצעת להתחתן? את מבינה כמה מטורף זה נשמע?"

"אל תצחק על הרגשות שלי." היא מחמיצה פנים, ואני שוב מגלגלת עיניים. "אני אוהבת אותך, ואני יודעת שאנחנו נועדנו זה לזה, אז למה לחכות?"

"וואו." בן פוסע צעד נוסף לאחור, ושוב מסרק בידו את השיער. "די עם כל הכובד הזה. באתי כדי לקחת אותך לארוחת ערב, ואני מרגיש כאילו אני באמצע מארב."

"עכשיו אתה הדרמטי." סאסקיה נועצת אצבע בחזה שלו, ועיניי יכאבו אם אגלגל אותן עוד יותר.

"אולי עדיף לנו לדחות את הארוחה לפעם אחרת," אומר בן, ועיניה של סאסקיה מתרחבות לרגע באימה.

"אל תילחץ." היא מתקרבת אליו, מניחה ידיים על החזה שלו, מעל חולצת הכפתורים השחורה. "אי אפשר לחגוג את יום השנה שלנו בפעם אחרת, רק הערב." היא מורחת חיוך מתוק מזויף על פניה, ובעיניי היא נראית כאילו יש לה עצירות. "שכח ממה שאמרתי. נוכל לדבר על הכול אחר כך."

האנחה שלו עוצמתית בחדר הדומם, אבל מה שזה לא יהיה שהוא רואה על פניה עובד. "טוב. בואי פשוט נצא וניהנה." הוא תוחב חלק משערה מאחורי האוזן, ואני רוצה לקרוע את אצבעותיו ממנה. אני שונאת שהיא זוכה להרגיש את ידיו עליה. הלוואי שהייתי גדולה יותר כדי שאוכל להתחרות איתה עליו, כי אני אהיה בת זוג הרבה יותר טובה.

"אני צריכה לסיים להתארגן," אומרת סאסקיה, צועדת לכיוון הדלת.

אני לא רוצה לשמוע את סוף השיחה. אני מתגנבת מעבר לפינת הגומחה ויוצאת מהחדר, רצה ברגליים יחפות אל עבר הסטודיו שלי לפני שהיא תצא ותתפוס אותי.

אחרי עשרים דקות שכחתי לחלוטין מאחותי ומבן, כשציירתי צבעים בוהקים על הקנבס במשיכות מכחול רחבות.

אימא הפכה עבורי את אחד מחדרי האירוח בבית לסטודיו לאומנות לפני כמה שנים, והוא חוף המבטחים שלי בתוך הזוועה שנקראת הבית. אם עובר עליי יום רע או כשמשהו מציק לי, אני ננעלת בו ושופכת את רגשותיי דרך האומנות. אני לא מגבילה את עצמי, כך שכל מה שמוצא חן בעיני הצד היצירתי שלי הוא בר־ניסיון. אימא עוזרת לי לפתח את התחביבים שלי, וכבר עברתי סדנאות בציור בשמן, במים, בקדרות ובהכנת תכשיטים. כרגע אני בסדנת צילום, ונהנית להתנסות במצלמה הדיגיטלית החדשה שאימא קנתה לי ליום ההולדת.

אבל היום הוא יום לביטוי עצמי דרך ציור. החלונות הגדולים בסטודיו שלי משקיפים לחצר האחורית, ואני מאוהבת בנוף. התחלתי לצייר את המדשאה המטופחת ואת ערוגות הפרחים, אבל ככל שנתתי ליצירתיות שלי להשתלט, הציור הפך לפרץ צבעים מטורף שכולל משיכות ונקודות על הבד.

נקישות חזקות בדלת קוטעות את מחשבותיי, וחיוך ענק נמרח על פניי כשהדלת נפתחת ובן מציץ פנימה. "אני מפריע לגאונה בזמן המלאכה?" הוא עוקץ, כמעט מעוור אותי בחיוך נוצץ שמערפל את חושיי.

"כן, אבל לא אכפת לי כשאתה מפריע," אני אומרת, מניחה את המברשת שלי לצד כן הציור שלי. אני מוציאה מגבון ומנקה בזהירות את שאריות הצבע מאצבעותיי תוך כדי שאני ניגשת אליו. בן נכנס אל תוך החדר, סוגר את הדלת מעט אבל לא לחלוטין. "יופי, כי הבאתי לך משהו." החיוך שלו מתרחב ככל שהוא מתקרב אליי ומושיט את הקופסה הקטנה.

צווחה בוקעת משפתיי ואני מוחאת כפיים. "הם חזרו לעבוד?" המאפייה האהובה עליי נסגרה לפתע לפני כמה שבועות, וכבר הפסקתי לקוות שאטעם שוב את הקאפקייקס הטעימים שלה.

הוא מהנהן, מושיט לי את הקופסה. "שמתי לב לאורות דלוקים במאפייה כשנסעתי לכאן, והייתי מוכרח לעצור ולקנות קאפקייק לגחלילית האהובה עליי." הוא פורע את שערי, וחום מתפשט בכל סנטימטר בגופי.

אני פותחת את הקופסה ונותנת לשערי הבלונדיני הארוך ליפול סביב פניי כדי להסתיר את הסומק שעולה על לחיי. "קטיפה אדומה. יאמי." אני מחליקה אצבע על הזילוף המתוק.

"זה הטעם האהוב עלייך, נכון?" הוא נשען לאחור על השולחן הארוך שמאחורינו.

"כן, וגם ה..."

"קאפקייקס חמאת הבוטנים שלהם," הוא מסיים עבורי את המשפט.

אני קורנת לעברו בזמן שאני מלקקת את הזילוף מהאצבע. "אתה מכיר אותי טוב מאוד."

"נראה ככה." הוא מרים את גבותיו בזמן שעיניו סורקות את החדר. "וואו, גחלילית, את צלמת נפלאה. התמונות האלו מדהימות."

כל חלק בי נמס מהמחמאה שלו. אני מסתובבת, מתבוננת במקבץ התמונות שדבוקות על הקיר הרחוק. "אני עדיין לומדת את הטכניקות, אבל זה נחמד. ממש כיף לי."

"את מוכשרת מאוד." הוא צועד לכיוון הקיר בצד השני, אצבעותיו נעות על התוספות העדכניות בציור שנמצא עליו. שחזרתי סצנה מאחד מסרטי "הארי פוטר," עם טירת הוגוורטס על הקרקע ויער ירוק שופע בבסיס. הוספתי לציור עוד ועוד בחודשים מאז שהתחלתי אותו, כשהיה לי מצב רוח.

"הוספת את הארי," הוא אומר, מביט בי מעבר לכתף.

"ואת הרמיוני ואת רון." אני מתקרבת לצידו ומצביעה על הדמויות הקטנות שמרחפות בשמיים על מקלות מטאטא. "הייתי חייבת להוסיף משחק קווידיץ' אחרי שהיינו באולפני יוניברסל." אני מעבירה את האצבע שלי סביב הקצה העגול של הסניץ' הצהוב, ואני מחייכת משביעות הרצון ששוטפת אותי.

בן וציור משמחים אותי, ואני יכולה להתפוצץ מאושר ברגע זה.

"את מוצאת השראה בכל מקום, סיארה. הייתי שמח לראות את העולם דרך העיניים שלך."

"העולם הוא כמו בריכה ענקית של השראה. איך אפשר שלא להיות מושפעת ממנה בכל שנייה מהיום?"

הוא נשען מטה, מקרב את פניו היפהפיות לפניי, ואני שוכחת איך נושמים. "אני חושב שאת מי שמעוררת השראה, גחלילית." בזהירות רבה, הוא תוחב כמה שערות סוררות מאחורי אוזני, והלחיים שלי עולות באש. אבל אני מסרבת להיות נבוכה, עיניי נעוצות בעיניו בזמן שהוא מחייך אליי באהדה. "אל תשתני לעולם."

"אה, לעולם לא," אני מקרקרת, מאוכזבת כשגבו מתיישר והוא פוסע אחורה.

"הנחתי שאולי אמצא אותך כאן," אומרת סאסקיה, ואני קופצת מהצליל הלא צפוי של קולה, ופולטת צווחה גבוהה.

"אלוהים. הבהלת אותי."

היא מצמצמת בעיניה. "זה לא נחמד כשמצוטטים לשיחות פרטיות, נכון?" היא שואלת, מבהירה שידעה על הריגול שלי מקודם.

"בן הביא לי קאפקייק," אני משיבה בחריפות, מנופפת לעברה את הקופסה.

"את תשמיני," היא יורקת, מבטה נודד עליי ־ מכף רגל ועד ראש. "ואת לא ממש יכולה להרשות לעצמך להתנפח. את כבר נראית גוצית."

הפנים שלי עולות באש, בוהקות באדום מבושה. אני נאבקת בדמעות, לא רוצה שתראה עד כמה היא השפיעה עליי. איך היא יכולה לומר את זה מול בן?

"סאסקיה. אל תהיי אכזרית," אומר בן, ואני אוהבת את המהירות שהוא תמיד בא לעזרתי. הוא הגיבור שלי, ואני אעריץ את האדמה שעליה הוא דורך לנצח. הוא מסתובב אליי ומבטו מתרכך. "את מושלמת בדיוק כמו שאת." הוא טופח על ראשי, והמבוכה שלי נעלמת כלא הייתה.

"אני רק מנסה לחנך את אחותי הקטנה. העולם אכזר," אומרת סאסקיה, פוסעת לאורך החדר. היא משלבת את אצבעותיה באצבעותיו של בן, ואני חורקת שיניים. "ורק זקנים מכוערים רוצים לזיין שמנות." היא טופחת על ראשי, אבל המחווה שלה מתנשאת לחלוטין. "אז תאכלי את הקאפקייק מלא הקלוריות שלך, גחלילית, אבל אל תאשימי אותי כשתהיי שמנה ובודדה."

בן מעיף את ידו מסאסקיה, אבל זה משמח אותי רק במעט כי המילים הכואבות והמבט שלה כמו שורפים את הקיר שאני עומדת מאחוריו, והעלבון שלה מצלק.

אני יודעת שהעליתי מעט במשקל לאחרונה, וזה רק מפני שעוד לא גבהתי. אני הכי קטנה בכיתה שלי וכמעט כל החברות שלי גבוהות ממני. אימא אמרה שאין לי מה לדאוג כי המשקל ירד. בדרך כלל אני מתגאה בעובדה שאני לא מכורה למראה שלי, להבדיל מסאסקיה וסרינה שעומדות שעות מול המראה. אבל אני לא חזקה מספיק כדי להגן על עצמי מפגיעה מזעזעת שכזו. חשבתי שאחיות בכורות אמורות להגן על האחיות הקטנות שלהן, לא להיות מרושעות ואכזריות בלי סיבה.

"עברת את הגבול, סאסקיה," אומר בן עם שיניים חורקות. "תתנצלי בפני סיארה."

היא נושפת וצוחקת. "אתה בן הזוג שלי, לא אבא שלי, ואני לא אתנצל על הכנות שלי. אלוהים יודע שסיארה לא עוצרת כדי להתחשב ברגשות של אחרים כשהיא אומרת את דעתה."

בן פותח את פיו כדי להגן עליי פעם נוספת, אבל אני נעמדת מולו הפעם. "הכול בסדר, בן. אני רגילה לחינוך האישי של סאסקיה, ולא אכפת לי מה היא אומרת," אני משקרת, דוחסת את הקאפקייק לפה בזמן שאש נשלחת מעיניי לאחותי.

היא מעמידה אותי במקומי עם מבט נגעל, פותחת את פיה כדי להעליב אותי, אני בטוחה, אבל נעצרת בפה פעור, כמו דג מחוץ למים, כשבן נועץ בה מבט מפחיד למדי.

"אפשר לסיים עם זה?" היא שואלת כמה שניות אחרי שהתעשתה.

בן ממלמל בלחש, ומתנשם בכבדות לפני שהוא מהנהן.

אחרי שאני בולעת את העוגה הספוגית והטעימה, אני טסה לשולחן, מרימה את הציור שהנחתי בצד וממהרת לעבר הדלת לפני שהם יוצאים. "תודה על הקאפקייק," אני אומרת לו, מושיטה לעברו את הציור. "ציירתי את זה בשבילך."

הוא מחייך כשהוא לוקח את הציור, עיניו בוחנות את התמונה. "גחלילית, קורנת מאור ואנרגיה, בדיוק כמו הילדה שציירה אותה," הוא אומר.

אני מנסה לא להרגיש אכזבה מהערת ה"ילדה" שלו, אבל קשה שלא להרגיש מדוכדכת. אני יודעת שהרגשות שלנו לעולם לא יהיו הדדיים, והערות כאלו מנפצות לי את הבועה. ובכל זאת, אני מעדיפה להישאר בבורות מבורכת כשמדובר בבנט קארבר.

"תודה רבה, סיארה. אני מת עליו." הוא מתכופף מטה, מנשק ברכות את הלחי שלי, והרגליים שלי כמעט מתקפלות. מאחוריו, סאסקיה מחייכת. ממבטה היהיר ברור לי כשמש שהיא יודעת על רגשותיי כלפי בן זוגה. "אני אנצור אותו לעד."

סאסקיה מגלגלת עיניים. "זה ציור מטומטם מילדה עם קראש שמושפעת בקלות. תעשה לי טובה, אל תעמיד פנים שזאת איזו יצירת אומנות."

"את מתנהגת כמו כלבה אמיתית, ואין לי סבלנות," בן אומר לה, נראה כאילו שבעוד שתי שניות הוא ישבור לה את הצוואר.

אני לא יודעת כמה יפריע לי אם זה יקרה.

"אוי, תרגיע." סאסקיה מנסה לצחוק כדי להרגיע את האווירה. "אתה ממש מתוח היום." היא תופסת את כתפיו, מניחה עליהן את ידיה. "אבל אני יכולה לעזור לך עם זה אחרי ארוחת הערב," היא מגרגרת, והבטן שלי מתכווצת בכאב.

"יהרוג אותך להיות נחמדה?" הוא שואל, עיניו עוברות ביני לבין סאסקיה.

"אני נחמדה מאוד," היא אומרת מנגד, ואני בקושי מצליחה לעצור עוד גלגול עיניים. "ואני ממש לא מבינה למה אתה טורח. היא לא אחותך."

שריר מתכווץ בלסת שלו, ואני צוהלת בתוכי מהעובדה שאחותי לא מפסיקה לדבר בחוסר טקט הערב. אולי בן סוף סוף התפכח. אולי הוא מתכנן להיפרד ממנה. אלוהים, אני מקווה שכן כי מגיע לו טוב יותר.

אך האושר שלי קצר כשאני שוקלת את ההשלכות. אני לא אראה אותו יותר. הוא לא יביא לי קאפקייקס ממאפיית ההר, והוא לא ידבר איתי על האומנות שלי או על איך היה בבית הספר ־ ויחסר לי עוד אדם שנראה שאכפת לו ממני.

אבל אני מוכנה להקריב את היחסים שלנו אם הוא ישתחרר מאזיקי המכשפה וימצא מישהי נחמדה שמעריכה אותו.

"לו היה לי אח או אחות," אומר בן, "הייתי אוהב ועושה הכול כדי להעצים אותם, לא להעליב אותם. את לא מבינה כמה מזל יש לך."

"ואתה לא מבין כמה מזל יש לך בתור בן יחיד," היא משיבה בחריפות.

בן דוחף את ידיה ממנו, ואני רואה שהוא מתאמץ לשלוט בזעם שלו. "בואי פשוט נצא מכאן לפני שנפספס את המקום שלנו," הוא אומר אחרי כמה שניות דוממות. הוא מסתובב לכיווני בפעם האחרונה, מברך אותי בחיוך יפהפה. "לילה טוב, גחלילית."

"לילה טוב, בן."

אולי היה לי חוש שישי באותו הערב, אבל זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. אחרי פחות משבוע בן נעלם במסתוריות, התפוגג כלא היה מבלי לומר לאיש, השאיר את בת הזוג שלו מאחור בלי מילה, והניע את הכעס ואת שברון הלב שלה.

במהלך השנים תהיתי מה קרה לו. אם הוא בטוח. אם הוא שמח. עד שעזב גם את מחשבותיי והצלחתי לשכוח ממנו.

מעולם לא חשבתי שאראה אותו שוב.

מעולם לא חשבתי שאצטרך שיציל אותי.

ומעולם לא חשבתי שאפחד ממנו.

חלק 1 — אחרי שמונה שנים

פרק 1

סיארה

"לחיים, מותק!" אסמה שואגת ברעש המחריש של המועדון. "הגיע הזמן להשתכר רשמית בפעם הראשונה."

"כיף להיות חוקית עכשיו." סיימתי עם תעודות זהות מזויפות. איזה כיף! אני מלקקת במהרה את המלח מידי ומורידה את שוט הטקילה, פניי מתעוותות כשהיא שורפת את גרוני.

"עכשיו כולנו בנות עשרים ואחת," מאשרת פנלופי, רועדת מהשוט שלה. "והעולם חד משמעית לרשותנו."

אני האחרונה מבין החברות שהגיעה לגיל, אז החלטנו לחגוג כמו שצריך. לכן אנחנו כרגע באחד ממועדוני הלילה הנחשבים בעיר, מתוקתקות ומוכנות לחגוג כאילו אין מחר.

"אומרת המאורסת שלנו," מגיבה אסמה, מרימה גבה מטופחת בזמן שהיא מעיפה את שערה הגלי והארוך מעבר לכתפה.

"איך לעזאזל זה קשור?" שואלת פנלופי, מצמצמת את עיניה החומות אל אסמה.

"לא." אני מנידה בראשי, מביטה בשתיהן. "אתן לא מתחילות עם זה היום. זה יום ההולדת שלי, ואנחנו בלאס ווגאס בחינם בזכות ההורים שלי, אני קובעת שאין ויכוחים. בלי ריבים ביום ההולדת שלי, הבנו?" אני מנופפת אצבע בפניהן.

אני אוהבת את הבנות האלו בכל ליבי. הן אחיות עבורי יותר מאשר סאסקיה וסרינה, והן מתקוטטות על שטויות בדיוק כמו אחיות אמיתיות. זה לא אפשרי למצוא שתי נשים שונות יותר, אבל כולנו קרובות מאז החטיבה, ואני לא מסוגלת לחשוב על חיי בלעדיהן. הן שמרו עליי ומנעו ממני לצאת מדעתי בכל פעם שהמשפחה שלי קירבה אותי לקצה.

"היית חייבת להשתמש בקלף ילדת יום ההולדת, הא?" אסמה מחייכת בזמן שהיא מושיטה יד למגש הקוקטיילים מהמלצר כדי שיניח אותו על השולחן שלנו. "תודה," היא אומרת, ונועצת בו עיניים עם החיוך הפלרטטני הידוע שלה.

אסמה היא יפהפייה אמיתית, עם שיער ג'ינג'י סמיך ועיניים ירוקות משגעות שבוהקות יותר מעיניי, אבל האישיות הבלתי מנוצחת שלה היא מה שמפתה כל גבר שמביט לכיוונה. אסמה היא אישה שיודעת מה היא רוצה ומזנקת על כל הזדמנות. אני אוהבת לחשוב שאנחנו דומות במובן הזה, אבל אני פחות בולטת ממנה כשאני רודפת אחרי מה שאני רוצה.

"בסדר. ניצחת." פנלופי מרימה ידיים בקלות כי היא לא אחת שנוטרת טינה. עם עיניה הגדולות, גופה הקטן בעל הקימורים השופעים במקומות הנכונים, והגישה הישירה שלה, פן מושכת לא פחות מאסמה. היא נשענת מעבר לספת הזמש השחורה־אדומה, ומנשקת את הלחי של אסמה כשהיא לוקחת את קוקטייל הוודקה שהושיטה לה. "אוהבת אותך, מותק."

"אוהבת אותך בחזרה." אסמה מפריחה לה נשיקה לפני שהיא מושיטה לעברי קוסמופוליטן. חמש הבנות הנוספות בחבורה שלנו — חברות מעיר המגורים שלנו בשיקגו וכמה בנות מהאוניברסיטה — לוקחות קוקטיילים עד שהמגש ריק.

אנחנו משוחחות וצוחקות בזמן שהכוסות מתרוקנות ואני בהחלט בראש טוב. ההגעה לווגאס הייתה רעיון גאוני, ואני ממש חייבת לאסמה, שארגנה את כל הטיול. ברור לי שגם פן עזרה, אבל היא שקועה עד הצוואר בתכנון החתונה, ואסמה לא רצתה שהיא תהיה בלחץ אז היא עשתה את מרבית העבודה. אני יכולתי לעזור, לו הרשו לי, אבל הבנות רצו שהפרטים הקטנים יהיו הפתעה עד שנגיע.

"בואו לרקוד," אומרת תמי, מושכת את מרפקי בזמן שחלק מהבנות נעמדות, מתרחקות מהשולחן שלנו. אנחנו באזור ששוריין מראש בקומה התחתונה במועדון, ואסמה שילמה למועדון, כך שהשולחן שלנו לכל הערב.

"קדימה." אני מתרוממת ומושכת בכתפי בזמן שעיניי מביטות מטה בפן ואסמה. אני לא הולכת לרקוד בלי החברות הכי טובות שלי. הבנות צריכות טיפה עידוד, והן שותות את המשקאות שלהן לפני שהן יוצאות איתנו אל תוך החלק המרכזי של המועדון.

המקום הומה אדם. למרות התאורה העמומה עיניי סופגות את הסביבה, מעריכות את תשומת הלב לפרטים הקטנים. אני מקווה שמעצב המקום הזה קיבל בונוס שמן. המוטיב הוא אש, והרהיטים הם בשילוב של בדים וצבעים שונים, בגוני אדום, כתום, שחור וזהב. נברשות קריסטלים מעודנות תלויות מעל ראשנו, וברור שלא חסכו כאן בהוצאות. אורות מהבהבים במגוון צבעים בוהקים ברחבי החדר ועד רחבת הריקודים, מאירים את הדרך בזמן שאנחנו עושות את דרכנו אל החדר המרכזי.

אנחנו מפלסות דרך בתוך ההמון אל רחבת הריקודים הגדולה. מקצב פועם מרעיד את הקירות מדוכן הדי־ג'יי הגדול שבקדמת החדר, שנמצא על במה מורמת, ועל מסך גדול מוקרנות לסירוגין להבות. חיוך עולה על פניי כשאני מביטה מעלה לכיוון התקרה, מצטרפת לחברותיי ואנחנו מניפות זרועות, וקופצות בנעלי העקב שלנו בזמן שמנסות לגעת בהקרנת האש.

אנחנו רוקדות לצלילי כמה שירים עם כמה מעריצים שהתקבצו סביבנו, אבל אין מישהו שתופס את עיניי מספיק כדי שאפלרטט איתו. אני מרחיבה את החיפוש שלי, סורקת את צידה השני של רחבת הריקודים. "מישהו מוצא חן בעינייך?" מתעניינת אסמה, ששמה לב למבטי הציד שלי.

"בינתיים לא, אבל כל הלילה לפנינו." אני מנענעת את הגבות, והיא מחייכת, משלבת את זרועה בזרועי. "בואי נתחיל לדוג. את חד משמעית צריכה זיון. זה טקס מעבר בשלב הזה."

אני מגלגלת עיניים, אוחזת בזרועה של פן בזמן שאסמה גוררת אותי מחוץ לרחבת הריקודים.

"מה אנחנו עושות?" שואלת פנלופי כשאסמה עוצרת ליד הבר. דוחפת את דרכה קדימה, אסמה תופסת את אחד מהברמנים, צועקת לעברו מה ההזמנה, לא מודעת לנעיצות המבטים בה מלקוחות צמאים אחרים.

"צדות טרף." אני מחייכת, בוחנת בחורים סביב הבר.

"אני אצטרף," פן מציעה. "אני יודעת איך אתן כשנותנים לכן לעשות מה שבא לכן."

"את יכולה לעזור לבדוק אם הם מתאימים," אני מסכימה, כי לפן יש רדאר נפלא והיא יכולה להריח שמוק ממרחק קילומטרים.

"לא יוצא לך להרגיש כאילו את מחמיצה משהו?" אסמה חוזרת אלינו, מושיטה כוסות מלאות בוודקה חמוציות.

"אסמה." אני מזהירה אותה במבט. "הבטחת."

"אני לא מתחילה כלום, נשבעת. אני סתם סקרנית."

"יש לך בעיה עם אריק או עם העובדה שאני מאורסת בגיל עשרים ואחת?" שואלת פנלופי, ונראה שהן יתווכחו למרות הכללים שלי.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*