לחפש את ג'יין

2010

בבוקר יום רגיל לחלוטין הונח מכתב מיוחד מאין כמותו בתיבת דואר לא נכונה.

התיבות היו זהות. הן ניצבו זו לצד זו והיו עשויות מאותה מתכת דקה וזולה, שהחלידה קלות סמוך לצירים. הן היו מקובעות בקיר הלבנים החומות, לצד הדלת לחנות העתיקות, דלת הכניסה שפעמוניה דנדנו בנועם — או בצרימה, תלוי את מי שואלים — בכל פעם שלקוח נכנס לחנות או יצא ממנה.

תיבת הדואר של ״טומפסון עתיקות וספרים משומשים״ ניצבה משמאל, והספרה 1 התנוססה עליה במדבקת זהב מתקלפת. תיבת הדואר של הדירה מעל החנות ניצבה מימין, ובתווית זהה התנוססה עליה הספרה 2. כמעט לא ניכר הבדל ביניהן, אך ההבדל שינה עולם ומלואו עבור ננסי מיטשל, שהתגוררה בדירה מעל. היא לא ידעה על המכתב ולא קיבלה אותו לידיה. בשורת הכתובת לא צוין לאיזה מספר דירה מיועד המכתב בבניין הישן ברחוב קולג', וכך נזרקה המעטפה בחיפזון לתיבת הדואר של חנות העתיקות. הדוור המשיך בדרכו בלי להקדיש לה מחשבה נוספת.

שלוש שעות עצר המכתב את נשימתו — בין גלויה מבנהּ של מנהלת החנות שמטייל כרגע בצרפת ובין דואר הזבל של יום שישי — עד שבעלת החנות הכניסה אותו פנימה בדרכה חזרה מהפסקת הסיגריה. היא השליכה את כל ערימת הדואר על המגש למיון, ושם נח המכתב עד שעובדת רשלנית הניחה אותו במקום לא נכון.

שבע שנים יחלפו עד שתוכנו יתגלה וישנה את חייהן של שלוש נשים לעד.

חלק ראשון

פרק 1

אנג'לה

טורונטו, ינואר 2017

אנג'לה קרייטון מאחרת לעבודה.

אמש נשארה ערה עד מאוחר, והבוקר התעוררה עם מיגרנה בעיתוי נורא. היא נזהרת שלא להפריע לשנת בוקר יום ראשון של רעייתה, פוסעת על קצות האצבעות אל המטבח, בולעת משכך כאבים עם כוס מיץ תפוזים לא מסונן, קולה לעצמה בייגל ומורחת עליו יותר מדי גבינת שמנת ושום. היא נועצת את ארוחת הבוקר בין שיניה כמו כלב רטריבר, חובשת כובע, קושרת את חגורת המעיל, סוגרת בשקט את דלת הדירה ורצה במורד מדרגות הבניין.

על המדרכה אנג'לה נוגסת בבייגל, שולפת מתיקה את משקפי השמש וממהרת לתחנת האוטובוס. בדרך כלל היא נהנית מימי השמש המעטים בחורף, אבל היום האור גורם לה לעוות את פניה וראשה דואב כאילו ננעץ בה קליע מאחורי העיניים.

אתמול בלילה הייתה אנג'לה אצל ג'ן חברתה לפגישה החודשית של מועדון הספר שלהן, המועדון שהפך בחצי השנה האחרונה, כמו מועדוני ספר רבים, למועדון יין. עכשיו הן שותות יותר מדי פינו גריג'יו זול, בולעות נקניקי שרקוטרי וגבינה בייאוש המזכיר סעודה אחרונה בשורת נידונים למוות, ומדברות — לפעמים — על הספרים שקראו.

אנג'לה לא הגיעה לאף מפגש בחודשים האחרונים, אבל אתמול נתנה לעצמה להיסחף. היין היה פיצוי יחיד, פתטי, על ההפלה, והיא ניצלה אותו עד תום. היא וטינה יתחילו סיבוב נוסף של טיפולי פוריות ברגע שהגוף שלה יחלים, ובינתיים מוטב שהיא תיהנה מאלכוהול. זאת הייתה ההפלה השנייה שלה השנה, והיא הרגישה שהסיכונים מחמירים בכל פעם שטיפול הזרעה או היריון נכשלים. בזרם מתמיד של אלכוהול המשוכות נראות נמוכות יותר, ולו רק לזמן קצר.

האוטובוס מתגלגל אל שפת המדרכה, ואנג'לה משלשלת מטבע לתיבת המתכת ומוצאת מושב פנוי ליד הדלת האחורית. החנות שהיא מנהלת — ״טומפסון עתיקות וספרים משומשים״ — נמצאת פחות מעשרה רחובות מערבה, וכמה תחנות אחר כך היא יורדת מהאוטובוס אל מדרכה בוצית.

הכניסה לחנות נמצאת סנטימטרים אחדים מקצה המדרכה ברחוב קולג' השוקק, ואנג'לה נצמדת אל הדלת כדי שלא לעמוד בדרכם של עוברי האורח החולפים בזמן שהיא מחפשת את המפתח. היא משעינה את ירכה קלות על דלת העץ הישנה המעוקמת, דוחפת את הדלת, נכנסת פנימה וסוגרת אותה מאחוריה.

אנג'לה אוהבת להיות כאן. העסק הוא שילוב משונה בין חנות לבית לאין־ספור ספרים משומשים המתחלפים על בסיס קבוע ולאוסף רבגוני של עתיקות שלא נמכרות לעולם. החנות מדיפה ריח של פוליש רהיטים, קפה וניחוח מאובק של ספרים ישנים שהוא רקוב ומפתה להפליא בו בזמן. המקום אינו גדול יותר מדירה צנועה. בחדר אחורי קטן, מאחורי דלפק הקופה, מאוחסנות כמה קופסאות מאובקות ונטושות ומכונת קפה זולה שאנג'לה הביאה לכאן בשבוע הראשון לעבודתה.

היא חשה שמצב רוחה מתרומם קלות לנוכח הריח המוכר של המקום. תמיד הייתה חובבת ספרים. היא וטינה חולקות טעם אקלקטי לעיצוב, והרעיון הגחמני לפתוח חנות עתיקות התאים לה בדיוק. אוצר קבור תמיד ממתין להתגלות כאן.

אנג'לה מדליקה את האור, ניגשת לשולחן הכתיבה העתיק שמשמש דלפק, ומחליקה את תיקה מתחתיו בכף רגלה. היא מדליקה את מחשב הקופה — פיסת הטכנולוגיה המתקדמת ביותר בכל החנות — וניגשת אל החדר האחורי כדי להכין קנקן של קפה קלוי כהה, חזק וחסר רחמים. כשהייתה בהיריון שתתה רק קפה נטול קפאין באמונה שהשפעת הפלצבו של הקפה עדיין בת השגה אם רק תקלה אותו במנה כפולה. אבל היום, עם דקירה חדה של מרירות בליבה, היא מעמידה קנקן גדול של קפה רגיל.

אנג'לה מתנערת ממחשבותיה, מתיישבת עם ספל קפה סדוק בידה וניגשת למשימות הקבועות: סידור מלאי חדש ומעקב אחר ההזמנות שנשמרו. כל כמה שניסתה לא הצליחה להבין איך החנות מחזיקה מעמד כל כך הרבה זמן, בייחוד עם מחירי הנדל״ן בעיר הזאת. הדירה הקטנה מעל החנות הושכרה כהכנסה נוספת ולא נחוצה מאחר שהנכס נרכש על ידי דודתה של אנג'לה, ג'ו, שהתחתנה עם ״מר כסף״ ולא הייתה זקוקה לתעסוקה. הדודה יכלה למכור את המקום תמורת הון בתוך ימים מעטים. אנג'לה חושדת שדודתה שמרה על החנות רק כדי שיהיה לה משהו לדבר עליו עם חברותיה המטופחות ללא רבב בזמן פגישות המניקור השבועיות שלהן.

לפני שהחלה לעבוד ב״טומפסון״ עברה אנג'לה מעבודה לעבודה כמוכרת. משרתה האחרונה הייתה בחנות נעליים עם מחירים מופרזים ומנהל לחוץ. היא לא יכולה להוכיח את חשדותיה, אבל נראה שהיא ״פוטרה עד סוף העונה בשל ירידה במכירות״, כי הבוס שלה גילה על ההיריון שבועות אחדים מוקדם מדי. הוא היה גבר שמרן בן חמישים ומשהו, נוטה להומופוביה, וקרוב לוודאי השתייך לאסכולה שמאמינה כי חופשת לידה איננה אלא מטרד עבור החברה. אנג'לה התוודתה על ההיריון שלה בפני עמיתה לעבודה אחרי שנגמרו לה התירוצים על הביקורים התכופים בשירותי הצוות, והעמיתה פתחה את פיה.

כשנותרה בלי עבודה, באמצע שנות השלושים שלה, אחרי טיפולי פוריות מדלדלי תקציב, גייסה אנג'לה את כל הקשרים שלה בחיפוש אחרי עבודה חדשה — כל עבודה — שתאפשר לה ולטינה לשלם שכר דירה ולבנות קן עבור התוספת החדשה שלהן. בחג ההודיה האחרון שלהן עם המשפחה הציעה לה דודתה ג'ו, בנפנוף יד עמוסת תכשיטים, תפקיד ניהולי בחנות. כך, אמרה, היא עצמה ״תוכל סוף־סוף להתקדם לקראת פרישה״. אנג'לה לא ידעה דבר על עתיקות, אבל לא יכלה להרשות לעצמה לסרב, וידעה שדודתה ג'ו לעולם לא תפטר את אחייניתה בגלל היריון. מקץ שלושה ימים הפקידה ג'ו בידה את המפתחות.

אנג'לה עובדת לבדה בימי ראשון, אבל בדרך כלל מדובר ביום מנומנם, בייחוד בחודשי הסתיו והחורף כאשר זרם התיירות מאט עד קיפאון. כעת סיימה לסדר את המלאי החדש, והיא פונה לסקור את הפריטים השמורים שלא נדרשו. זו אחת המשימות המתסכלות ברשימה. בשמונה מתוך עשר פעמים הריהוט נועד ל״רודף עתיקות״ נלהב מחוץ לעיר (לרוב כינוי חדש שאימץ לעצמו לאחרונה) שהגיע העירה עם חברים עשירים לסיור קניות. הם רועדים מרוב אושר לנוכח הרכישה הצפויה, ומבקשים לשמור את הפריט כדי שיוכלו לחזור עם משאית בגודל המתאים ל״אוצר״ שצדו בשבת. וכמעט בכל פעם הרוכש מתחמק משיחות הטלפון של אנג'לה די זמן כדי שהיא תשחרר את הפריט. מהקונה המיועד נחסכת הבושה להודות שהבקשה הייתה גחמה חולפת. פירושו של תהליך זה הוא שאנג'לה מוציאה חלק ניכר מבוקרי יום ראשון בקריעת פתקי ״שמור״ ורודים מהחפצים והנחתם בפינתם החמימה בחנות, שבה יוכלו להמתין לכמעט־קנייה המתגרה הבאה, כמו יתומים מזדקנים.

ראשונה ברשימה היא שידה קטנה בעלת שלוש מגירות. אנג'לה יודעת בדיוק באיזו שידה מדובר, והיא פונה אל אחורי החנות. היא ניגשת אליה, מאתרת את הפתק הוורוד הבהיר המודבק על חזית המגירה הראשונה וקורעת אותו. השידה מתנודדת ומגירה אחת נפתחת מעט.

״הו שיט, אאוץ'״.

הקפה ניתז על ידה. היא מלקקת אותו מעליה, ואחר כך מציצה מבעד לפתח המגירה. דבר־מה לבן ומסקרן צד את עינה בחשכת המגירה. היא מחפשת מקום בטוח להניח את הספל, משתמשת בפתק ה״שמור״ הוורוד כתחתית עבורו על מדף סמוך ופותחת את המגירה לרווחה.

בדיוק אז מצלצל הפעמון מעל דלת הכניסה לחנות ומברך לשלום את הלקוח הראשון. בבטן מכווצת מסקרנות סוגרת אנג'לה את המגירה וניגשת לקדמת החנות, פוסעת בזהירות סביב ערימות ספרים שנערמו באקראי.

״שלום״, היא קוראת.

״היי״, אומרת נערה ששערה חום גלי וכתפיה שמוטות.

״האם אפשר לעזור לך?״ שואלת אנג'לה ומהדקת את הצעיף סביב כתפה. קור חורפי חדר פנימה עם הנערה, והוא מציק לאנג'לה באורח בלתי הוגן, היא יודעת. היא רוצה לחזור אל המגירה.

״לא ממש. אני רק מסתכלת, אבל תודה״.

״כמובן״, משיבה אנג'לה, ״תגידי לי אם את צריכה משהו״.

הנערה מחייכת חיוך מעורפל ומביטה במדף הספרים הקרוב אליה. זו דחייה מנומסת, אבל אנג'לה רואה בה סירוב מבורך. היא חוזרת אל השידה ופותחת את המגירה העליונה שוב, מוציאה קופסת שיש כבדה ומניחה אותה על לוחות העץ השחוקים. הצבע הלבן של האבן צד את תשומת ליבה. כמעט כל העתיקות בחנות עשויות עץ. היתר הן בעיקר מפליז ומכסף: מסגרות תמונה דהויות עם עיטורים ויקטוריאניים מורכבים, מראות יד שמזכירות את התסרוקות הנפוחות ומחוכי התחרה מתקופת המלוכה, אוספי כפיות בעיטורים דהויים של סמלי משפחות אצולה.

אנג'לה לא ראתה דבר משיש מאז החלה לעבוד ב״טומפסון״. ציידי העתיקות היו שמחים לרכוש את האבן היפהפייה הזאת המעוטרת אדוות אפורות נוצצות. אנג'לה נוטשת את הקפה הפושר ונושאת את הקופסה אל הדלפק. היא מעיפה מבט על הלקוחה היחידה שלה, מתיישבת על הכיסא הגבוה ופותחת את תפס הזהב של הקופסה. בפנים יש ערימת דפים מצהיבים, אך ביניהם אפשר להבחין בכתב יד מחובר אלגנטי על חזית מעטפה.

מכתבים. אנג'לה מרימה אותם זה אחר זה וסופרת חמישה. כולם ישנים למראה. לא מפתיע, היא חושבת, בהתחשב בכך שזו חנות עתיקות ושאיש לא שולח יותר מכתבים. המנהג המזדקן, שפעם היה כה תוסס, שמור כעת רק לנשים קשישות ועקשניות המתבשמות יתר על המידה.

היא מחזיקה את אחד המכתבים כנגד אלומת האור שנכנסת מבעד לחלונות החזית. בניגוד ליתר המכתבים, שהתערטלו מהמעטפות ונראה שהם בעיקר דוחות בנק, המכתב הזה נותר חתום; קצה הלשונית תפוח קלות, כאילו הדבק נרטב מהלחות הרבה. החותמת נראית מודרנית. כתב היד המחובר והנטוי שבפינה השמאלית העליונה של המעטפה מציין כתובת להחזרה של אישה בשם גברת פרנסס מיטשל. המכתב מיועד לעלמה ננסי מיטשל. משהו מתהפך בקרבה של אנג'לה למראה הכתובת של חנות העתיקות. בכתב היד הרועד ניכר כי לפני עשורים רבים היה ודאי יפהפה וחינני.

בנג!

הלב של אנג'לה מנתר לגרונה. היא מביטה מעבר לכתפה ורואה את הנערה בעלת השיער הגלי ממלמלת התנצלות ומתכופפת להרים ספר עב כרס. היא מחייכת לעברה חיוך קטן, הדופק עדיין הולם בראשה, אבל הנערה מנופפת לשלום ולוחשת: ״תודה״. שוב נשמע הפעמון מעל דלת הכניסה, שוב פורץ זרם אוויר קר פנימה.

שוב היא בגפה. אנג'לה נושמת לרווחה, מעבירה את אצבעותיה על קצה חותמת המעטפה ושוקלת את מעשיה. התאריך המוחתם בדיו אדומה מבשר שהמכתב נשלח ב־2010, אך מעולם לא נפתח. למי נועד? האם המכתב פשוט הלך לאיבוד? לא, כתובת החנות מופיעה על החזית עם שמה המסתורי של ננסי מיטשל.

המכתב נועד לכתובת הזאת.

אנג'לה יודעת שלפתוח דבר דואר של אדם אחר זה מעשה עבירה, אבל סקרנותה מכריעה אותה. היא שולפת פותח מכתבים מפליז מצנצנת הזכוכית המוכתמת בדיו שהם משתמשים בה להחזיק עטים, מחליקה את קצהו מתחת ללשונית המעטפה ופותחת אותה בקול קריעה מספק. היא מוציאה את המכתב ופותחת אותו בקצות ציפורניה, כאילו עליה להימנע מלהשאיר טביעות אצבע מפלילות. הנייר כבד ומרקמו עדין. יקר. הוא נרכש בידי מישהו שכתב הרבה והקדיש זמן לוודא שהנייר יעמוד במשא.

אנג'לה קוראת בעניין, עיניה נעות הלוך ושוב על פני הדף מתחת לפוני הכהה:

ננסי היקרה,

אני כותבת לך את המכתב הזה כדי שיגיע אלייך אחרי מותי. הוריתי לעורך הדין שלי מר קליין לשלוח לך אותו ביום הפטירה שלי. אני מצירה על כך. יש לי סיבות משלי. אני רוצה לוודא שאת תדעי עובדות מסוימות הקשורות לעבר שלך.

ננסי, אהבתי אותך ככל שאימא יכולה לאהוב את בתה. עשיתי כמיטב יכולתי, ככל שידעתי, להיות האימא הטובה ביותר עבורך. אבל אני אנושית, יקירתי, ולכן אינני מושלמת.

אין שום דרך לספר לך את זה מלבד לכתוב את המילים: אבא שלך ואני איננו הורייך הביולוגיים. אימצנו אותך כשהיית תינוקת.

ניסינו במשך שנים, התפללנו בכל הכוח ובכל יום לאלוהים שישלח לנו ילד, אבל זה לא נועד להיות. וכך החלטנו לאמץ. רופא המשפחה שלנו הפנה אותנו לבית סיינט אגנס לאימהות לא נשואות, כאן בטורונטו.

נולדת ביום שאת מכירה כיום ההולדת שלך, 25 באפריל 1961. נאמר לנו שאימך ואביך הביולוגיים היו זוג צעיר, רק בני נוער, שלא היו נשואים ואיבדו את דרכם. לא היה להם כסף, והם לא יכלו להרשות לעצמם לגדל אותך. נאמר לנו שאימך מסרה אותך לאימוץ מרצונה, בלב כבד ועם תקווה שנוכל לספק לך עתיד טוב יותר מכפי שהיא תוכל, בהיותה צעירה וענייה. הסיפור שלה שבר את ליבנו, אבל הודינו לאלוהים על נדיבותה ועל שהעניקה לנו את המתנה היקרה מכול. האושר שלנו היה האבל שלה.

גידלנו אותך ואהבנו אותך כבתנו. הכומר בבית סיינט אגנס ייעץ לנו לא לספר לך, ופשוט להמשיך הלאה כאילו היית בתנו, מתנת האל, שכך יהיה קל יותר. נשמענו לעצתו. האמנו שהוא יודע על מה הוא מדבר. אבל לא חלף יום שלא פקפקתי בהחלטה הזאת.

כשהבאנו אותך הביתה מצאתי זוג גרבי תינוק מצמר בצבע צהוב עמוק בשמיכה שבה עטפו אותך. הנחתי שאימך הביולוגית שלחה אותם כמתנה מרצונה, אבל לא העזתי להשתמש בהם. נעלתי אותם במגירה נסתרת. פחדתי שאם אספר לך עליה, את תחשבי עליי אחרת. דמיינתי כיצד היא מתגעגעת אלייך עד כלות אי־שם. ניסיתי להיפטר מרגשות האשמה כשהדלקתי נר בכנסייה והתפללתי למענה בכל שנה ביום ההולדת שלך.

אבל עכשיו, יקירתי... עכשיו אני מוכרחה להתחנן בפנייך, בכל ליבי ונשמתי, שתמחלי לי.

זמן קצר אחרי נישואייך אבא שלך ואני גילינו שלא נמסרת לאימוץ מרצון ובלב שלם, כפי שנאמר לנו. שיקרו לנו, ננסי. ואנחנו בתורנו שיקרנו לך.

פורסמה בחדשות כתבה על כמה נערות שמצאו מחסה בבית סיינט אגנס, אבל אולצו למסור את ילדיהן באיומים. הבית נסגר זמן קצר אחרי שנולדת. האנשים שניהלו אותו נראו לנו אנשים טובים. כל כך רצינו ילד, והאמנו להם. לא הייתה לנו סיבה לא לבטוח בהם. לא ידענו. אחרי הסיפור בחדשות בדקתי במגירה ומצאתי את הפתק המצורף תחוב עמוק בתוך החלק הקדמי של אחד הגרביים. את יכולה לקרוא אותו בעצמך, יקירתי.

אבא שלך לא רצה לספר לך, אפילו אז. ואחר כך הוא מת, ואני עדיין לא סיפרתי לך. אין שום תירוץ שיצדיק את מעשיי מלבד פחדנות. אני כל כך מצטערת, ננסי. אם למדתי משהו מכל זה, למדתי לא לשמור סודות. הם מקננים בפנים כמו פצעים, וההחלמה מהם דורשת זמן רב עוד יותר לאחר שהנזק נעשה. הנזק קבוע, משתק, ואני רוצה בשבילך יותר מזה.

לאימא שלך קראו מרגרט רוברטס. היא הייתה צעירה ממני כשהיא ילדה אותך, וייתכן שהיא עדיין בחיים. אני מעודדת אותך למצוא אותה, ולמצוא נחמה במוות שלי באיחוד עם אימך האחרת, כפי שקראתי לה בראשי כל הזמן. אני רוצה שתמשיכי הלאה, ומקווה שלא תשמרי טינה בליבך כלפי אביך או כלפיי.

אהבתי אותך מכל עומק הלב, יקירה שלי, ולכן אני יודעת כמה למרגרט, אימך האחרת, היה קשה. מאז שקראתי את הפתק שלה התפללתי למחילתה כל יום. טיפלתי בילדה שלה, בילדה שלי — בילדה שלנו — ברוך, אבל אני מניחה שאלוהים יסדיר את החשבונות בינינו כפי שיראה לנכון. כעת זה בידיו.

בבקשה סלחי לי, יקירתי. אני מתפללת שניפגש שוב יום אחד, בעוד זמן רב מאוד.

אימא

אנג'לה מניחה את המכתב על שולחן הכתיבה ומושיטה את ידה אל קופסת הממחטות.

״אלוהים״. היא חושבת על המשפחה שלה, על האם שהיא מכירה כאימה ועל שילה, האישה שהביאה אותה לעולם ושאותה פגשה לבסוף לפני חמש שנים. לחיות את חייך בלי לדעת שאת מאומצת, איזו מחשבה זרה והרסנית. הלב שלה דואב בגלל שלוש הנשים האלה: ננסי, אימה פרנסס, שנשאה את הסוד כל כך הרבה זמן שלא יכלה להתוודות, ומרגרט רוברטס, ששרבטה פתק נסתר ובו כתבה שמאלצים אותה למסור את התינוקת שלה...

הפתק.

״איפה הפתק?״ אנג'לה שואלת את חלל החנות הריקה. היא בודקת את השולחן ורוכנת מטה כדי לסרוק את הרצפה. היא מנערת את המעטפה ופיסת נייר קטנה מרחפת מטה כמו קונפטי. היא צהובה וקצת מקומטת. אחד הקצוות חרוך, כאילו הפתק כמעט נשרף.

אנג'לה קוראת את הפתק הקצר הכתוב בכתב יד. יש בו רק שתי שורות, אבל היא משתהה על חמש המילים האחרונות וראייתה מיטשטשת.

היא קוראת אותו שוב ושוב. היא זקוקה לעצה. היא מניחה אותו לצד המכתב, לוקחת את הטלפון ומתלבטת למי להתקשר קודם. אחרי דפדוף קצר היא לוחצת על השם, מצמידה את השפופרת לאוזנה ומוחה דמעה מלחְייה.

״אימא? היי, זאת אני, יש לך דקה?״