להבות 1 - לשרוף את הים

פרולוג

רוי

"אחותך נלקחה כבת ערובה," אני אומר בלי הרבה מילים מיותרות. השתיקה מעבר לקו רועמת מהצרחה החזקה ביותר. "אני יודע שאנחנו לא נהיה אף פעם חברים, ואפילו לא ידידים, אבל אני אומר לך שאם לא תשתף איתי פעולה עכשיו, יכול מאוד להיות שלא תזכה לראות את אחותך שוב." אני ממשיך לדבר והוא שותק. "אני הקפטן של האונייה הזאת והדרג הפיקודי שלי לא מאפשר לי לצאת למשימת חילוץ. אז אם לא תשתף איתי פעולה — "

"אני אגיד לך מה יקרה," הוא סוף סוף פותח את הפה. "אתה תיתן לי את המיקום שלך ואנחנו ניפגש. אנחנו נוציא תוכנית חילוץ עם האנשים שלי, ואחרי שאחותי תהיה במקום בטוח, בבית שלה, במיטה שלה, אני מתכוון לשחוט אותך על שאפשרת לזה לקרות."

"אתה תצטרך לשנות את סדר הדברים," אני משיב. "תצטרך קודם לנסות לשחוט אותי, ורק אחר כך אולי יהיה לך סיכוי לקחת ממני את הלנה. היא לא חוזרת לבית שלה. היא חוזרת לבית שלי, למיטה שלי."

"אתה יודע מי אני, ואתה פאקינג ממשיך לדבר?" הוא ממש נוהם מעברו השני של הקו. "עם כל מילה שלך אתה מאריך את הסבל שלך ביום נוסף. השיחה מוקלטת ואני סופר מילים."

"או, אני רועד מפחד." אני מנתק את השיחה.

פרק 1

הלנה

אני יוצאת מחדר השינה שלי ונותנת את המזוודה לאחד מעובדי המשק כדי שישים אותה ברכב.

אני הולכת למשרד של אבא ונוקשת על הדלת. "תיכנסי," הוא אומר מבפנים.

אני לא מתפלאת למצוא בפנים את ריי, הדוד שלי. שהוא במקרה גם הבוס של הקרטל המקסיקני. הם מבלים במשרד של אבא המון שעות. גם כריס אחי הבכור יושב בפנים, אבל הוא עסוק בנייד שלו. לידו יושב אנחל, הבן הצעיר של ריי ובן הדוד שלי. גם הוא מתעלם מקיומי. בטח הוא עסוק בהתכתבות עם עוד אחת מהנשים הרבות שזורקות את עצמן עליו.

"נסיכה?" אבא מכווץ את גבותיו בשאלה.

אני מחייכת ונכנסת. "סליחה שאני מפריעה, אבל אני צריכה לצאת," אני אומרת.

"כבר?" הוא מסתכל על השעון שעל מפרק ידו. אני מתקרבת אליו והוא נעמד. "את מוכנה? יש לך הכול? חסר לך משהו?" הוא שואל בדאגה כשאני מחבקת אותו.

"אני בסדר, פאפא, אני נוסעת לניו יורק, לא לג'ונגל." אני צוחקת והוא נאנח.

"אני לא מבין למה את לא רוצה ללמוד בטקסס? תבחרי כל מוסד ואני אוודא שתתקבלי אליו בלי בעיה," ריי אומר לי את זה כל הזמן.

"אני לא רוצה פרוטקציות. אני רוצה להסתדר בעצמי," אני משיבה בדיוק את אותה התשובה.

"מתי את חוזרת? מי מקפיץ אותך לשדה?" כריס מרים סוף סוף את הראש מהנייד.

"לא יודעת מתי אני חוזרת, כנראה בסוף הסמסטר. ואימא לוקחת אותי."

"טוב, אני זז." אנחל קם ממקומו. "תהרגי אותי, אני לא מבין מה את בכלל לומדת? בכל מקרה תישארי סתומה. ובכל מקרה כל הכסף שלך יבוא מירושה מאבא ואימא שלך," אנחל אומר והולך לכיוון הדלת.

אני מרימה עט מהשולחן של אבא וזורקת עליו. העט פוגע בראשו והוא מסתובב.

"לא עשית את זה עכשיו." הוא מעסה את רקתו ושב לכיוון שלי. אני מחבקת את אבא חזק, מסתתרת מאחוריו.

"אם תיגע בה, אני מטביע אותך באסלה," כריס אומר ואפילו לא קם מהכיסא.

"היא התחילה ואני אסיים," אנחל אומר.

"אם תיגע בה, אתה תסיים בטיפול נמרץ," כריס משיב באיום.

"אנחל, צא מהחדר. אתה הקנטת אותה ראשון. בעיה שלך," ריי אומר.

אנחל מגלגל את עיניו. "פחדנית. מסתתרת מאחורי אבא שלך, אח שלך ודוד שלך." הוא יוצא מהחדר ורואה שאני חורצת לעברו לשון. "בוגר מאוד," הוא צועק מעברה השני של הדלת.

אבא מנשק אותי על לחיי ואני מנשקת את שלו. "תשמרי על עצמך," הוא אומר.

"אבא, זה לא ג'ונגל. זוכר?"

אני הולכת לכיוון דוד ריי ונושקת על לחיו. "תשקלי את ההצעה שלי ותחזרי לטקסס, אסדר לך מוסד לימודים יוקרתי."

"אני לא מתכוונת לקבל את ההצעה הזאת," אני מודיעה והולכת לכריס.

הוא מרים את האגרוף שלו ואני מושיטה את שלי לכיוונו. אנחנו עושים את לחיצת היד שלנו ובסופה הוא מנשק אותי על הראש. "אל תיתני לי סיבה לבוא לניו יורק. אני שונא את העיר הזאת," הוא אומר כמו בכל פעם ואני צוחקת.

"ביי," אני הולכת אל הדלת וברגע שאני יוצאת אני חוטפת מכה חזקה בעורפי.

"איי!" אני צועקת ומשפשפת את העורף. אנחל צוחק מאחוריי, כריס יוצא מהחדר ואנחל פותח בריצה לכיוון היציאה מהבית.

"זבל של בן אדם. אם אני תופס אותך, אתה מת." כריס רודף אחריו. אני צוחקת והולכת לאימא שמחכה לי בכניסה לבית.

"נפרדת מאבא?" היא שואלת, אני מהנהנת ואנחנו הולכות יחד לרכב.

"אל תשכחי לפתוח את הנייד פעם ביום," אימא מחזיקה אותי ומסתכלת בעיניי.

"אימא, די. ברור שלא אשכח לדבר איתך. כמו שלא אשכח לשתות מים. את יכולה להפסיק לדאוג?" היא עדיין יושבת במושב הנהג ברכב השכור. היא שוב התעקשה לקחת אותי לשדה התעופה. אני יושבת במושב הנוסע אף שהגענו לנקודת האיסוף לפני יותר מחמש דקות.

"הלנה," היא נוזפת בי.

"אני לא אשכח, מבטיחה," אני אומרת בפעם האלף בשעה האחרונה.

כל הדרך לכאן היא לא הפסיקה לדבר. היא ודודה שלי מריאן הן היחידות שיודעות שהתגייסתי לצבא לפני כמה חודשים.

עד עכשיו הייתי חלק מצוות 3, שנמצא בקליפורניה כחלק מיחידת אריות הים, אבל בשיחה משונה עם הקפטן שלי לפני שיצאתי לחופשה הבנתי שלא אמשיך בצוות הזה. אני עוברת לצוות 6.

אף אחד לא נשלח לצוות 6 לפני שחצה את גיל שלושים. בטח לא טירונית כמוני.

אימא ומריאן כמעט יצאו מדעתן כשאמרתי להן שאני אהיה חלק מהצוות הכי מובחר של אריות הים.

"ותשלחי לי מיקום שלך ברגע שאת מגיעה לבסיס החדש," מריאן אומרת מהדיבורית ברכב.

"אתן לא חושבות שאתן קצת מגזימות?" אני מחניקה צחוק בגלל הלחץ שלהן.

"היחידה שמגזימה כאן היא אדריאנה, פאקינג האימא הסתומה שלך שהחליטה שהיא מרשה לך להתגייס ולהסתיר את זה מכל המשפחה." אומנם מריאן אומרת את זה, אבל בפועל היא זאת שמחקה כל אזכור למשפחה שאני מגיעה ממנה, ובנתה לי מאגר נתונים מזויף לגמרי כדי שבצבא יסכימו לגייס אותי.

אם בצבא היו יודעים שאני מגיעה ממשפחת פשע ושדוד שלי ריי הוא הבוס של הקרטל, הוא לא היה מגייס אותי לשירותיו, לא משנה כמה טובה אני בעבודה שלי.

"אם המשפחה הייתה יודעת, לא הייתי יכולה להתגייס," אני מזכירה לה.

המשפחה שלי הם לא אנשים טובים, הפסקתי להשלות את עצמי בגיל ההתבגרות כשראיתי כמה וכמה פעמים את כריס חוזר הביתה בבגדים מוכתמים בדם. אבל הם המשפחה שלי ואני אוהבת אותם, אפילו שהם מגוננים יותר מדי.

"בואו נספר רק לאבא שלך," מריאן שוב מציעה. אני מרגישה שיש לי דז'ה וו בכל הנוגע לשיחות האלה.

"לא, מנואל לא יכול לדעת. הוא לא יסכים לזה," אימא משיבה במקומי. "לא מנואל ולא כריס."

כריס לפעמים חם מזג יותר מאבי. אם הוא יגלה שאני בצבא, הוא כנראה ישרוף את האונייה, שהיא הבסיס של הצוות החדש שלי.

"אין לי כוח להתווכח איתכן. אני מקווה שהם יהיו במצב רוח טוב כשהם יגלו," היא אומרת מעבר לקו. "תשמרי על עצמך, הלנה, ותשלחי לי מיקום," היא אומרת ומנתקת את השיחה.

"אימא, את יודעת שאני לא יכולה לשלוח לה מיקום מאמצע האוקיינוס, נכון?"

היא נושפת אוויר. "אני לא מאמינה שהצלחת לשכנע אותי לתת לך להתגייס לצבא, ועוד לחיל קרבי."

"אני אהיה בסדר, אני בסך הכול טכנאית מטוסים. מה כבר יכול לקרות לי? אני אפילו לא יורדת למשימות מיוחדות. אני נמצאת רק על האונייה." אני לא באמת יודעת מה סדר היום בצוות 6, אבל אני מניחה שזה יהיה זהה להכשרה שלי ולמה שעשיתי עד עכשיו.

"אני לא אמורה לשתף איתך פעולה. אם אבא וכריס יגלו, הם יעשו לי את המוות על זה."

אני מחייכת את החיוך הכי מתוק שאני יכולה. "אבל את משתפת איתי פעולה כי את יודעת שזה עושה לי טוב ואני מאושרת."

"אני יודעת, נסיכה שלי. וזאת הסיבה היחידה שאני עושה את זה. תזכרי מה לומר כשאבא וכריס ידברו איתך. את נמצאת בניו יורק, בדירה שמריאן נתנה לך, ואת לומדת מנהל עסקים." אני מהנהנת. אני כבר מכירה את סיפור הכיסוי בעל פה. "ואם קורה משהו הכי קטן, תיצרי קשר איתי או עם מריאן," היא ממשיכה לומר את מה שאני כבר יכולה לדקלם.

"הכול בסדר, אימא. באמת. אני טכנאית מטוסים, לא לוחמת בשטח." אני מחבקת אותה חזק. "אני אוהבת אותך ואני ממש חייבת לעוף להסעה שלי."

היא מחבקת אותי ומסתכלת שוב בעיניי. "אני אוהבת אותך ואני אהרוג את כולם בבסיס שלך אם יקרה לך משהו." אני מאמינה לה. אימא לא אומרת סתם דברים כאלה.

"לא יקרה לי כלום. את נותנת למריאן להשפיע עלייך יותר מדי."

אני יוצאת מהרכב ומוציאה מתא המטען את המזוודה שלי. אני נפרדת מאימא בנשיקה באוויר ורצה אל האוטובוס שאמור לקחת אותי אל המטוס ואז לבסיס.

פרק 2

רוי

אני דוחף עוד כף של אורז ובשר לפי, משעין את הנייד על מחסנית הנשק שמונחת על השולחן, לוחץ על הסימן הירוק וממתין.

"ידעתי שתתקשר!" אנטוני האחיין שלי עונה, ומנסה להסוות את ההתרגשות בחוסר הצלחה. זה מדהים אותי שהוא הפך מילד לנער.

אני מחייך למראה ההתלהבות שלו. "אמרתי שאני אתקשר," אני מזכיר לו.

"אבל אימא אמרה שיכול להיות שלא תוכל, ושאני לא צריך להתאכזב אם לא כי אתה מפקד גדול ועסוק," ג'ואי, הבן הקטן של אחותי הקטנה ליסה, מסביר ואני צוחק ומניד בראשי.

"קפטן. תגיד לאימא בפעם המיליון שבחיל הים זה קפטן, לא מפקד."

"אימא ליסה יודעת." אמיליה נדחפת, מחזיקה בידה ארטיק כלשהו. אמיליה היא לא הבת הביולוגית של ליסה אחותי, אלא הבת של ג'ונתן בעלה, אבל ליסה מתייחסת אליה כאילו היא בתה.

אמיליה מכניסה את הארטיק לפה ומוצצת את הקרח.

"אז ספרו לי קצת מה קורה איתכם?" אני מכניס עוד כף של אוכל לפי ומקשיב לאנטוני מספר איך אימא שלו תמיד עסוקה בג'ואי ובשטויות שהוא עושה.

"אני לא עושה שטויות," ג'ואי מתקומם. אני מת על הילד הזה. איך, לעזאזל, הוא גם הבן של ג'ונתן, רק אלוהים יודע.

אמיליה משתפת בהתלהבות שהיא נרשמה לחוג ריקוד, שהיא כנראה תפרוש ממנו בעוד כמה ימים. היא אומרת שהיא תחזיק מעמד עד סוף השנה, עד ההופעה הגדולה, ומכריחה אותי להישבע שאני אגיע.

"ומה אתה עושה, דוד רוי?" אמיליה שואלת.

"אנטוני אומר שאתה הורג את הרעים," ג'ואי אומר בעיניים נוצצות.

"אנטוני מגזים, אני בסך הכול יושב פה במרפסת של המשרד שלי, מול הים העצום. יש לי ארוחת צהריים של אורז ובשר משומר."

"איכס," אנטוני קוטע את דבריי.

"בשר משומר? אני מעדיפה לא לשמור בשר, אני מבקשת מאבא לקנות לי חדש," היא אומרת ואני צוחק.

"בשר משומר זה הכי טעים שיש כשאתה כל היום על הסיפון."

"מתי אתה בא לבקר שוב?" אנטוני שואל.

"לא עוד הרבה זמן. אולי בעוד כמה שבועות," אני משיב.

"מגניב." שוב הוא מנסה להסוות את ההתרגשות שלו.

"מה אתה עושה כל היום על האונייה?" אמיליה חוקרת.

"יש הרבה עבודה. אני מפקח על הצוות של קְרָאקֵן."

"קראקן זאת האונייה שלך, נכון?" היא ממשיכה.

"כן, קראקן זה שם האונייה. עליה אני מתכנן משימות, קורא מפות, לפעמים זה נראה כאילו אני משחק שחמט ענק, רק עם אנשים אמיתיים וסירות. אבל הכי חשוב, אני דואג שכולם יהיו מוגנים," אני מסביר לה. עיניה בורקות מסקרנות והתלהבות.

"זה כמו להיות אבא גדול לחבורה של ילדים," אמיליה מציינת.

"רק שהילדים האלה הם שרירנים שיודעים להשתמש ברובים," ליסה זורקת הערה ממקום כלשהו לידם. אני לא רואה אותה, אבל אני יודע שהיא מפקחת עליהם.

"ליסה, סתמי. לא התקשרתי לדבר איתך," אני אומר.

"זה הנייד שלי."

"את מפריעה מאוד," אני אומר ושומע אותה צוחקת.

"אתה יכול לספר לנו סיפור מגניב?" ג'ואי שואל.

"אתם זוכרים את הסיפור שסיפרתי לכם על הכריש הענק שראינו פעם?"

"זה היה ממש קרוב. ככה קרוב," ג'ואי מקרב בין האגודל לאצבע שלו ומשאיר מרווח קטנטן. "הלב שלי כמעט יצא מהבטן שלי מרוב שפחדתי," הוא ממשיך לומר.

"גם שלי," אמיליה מודה.

"אל תדאגו, אנחנו תמיד מוכנים לכל דבר. האוקיינוס הוא הבית שלנו, ואנחנו מכירים אותו כמו את כף היד." אני מתאפק לא לצחוק. "אז מה חדש אצלכם? אמיליה, שמעתי שאת מציירת ממש יפה. תציירי לי את האונייה שלי?"

"ציירתי לך את קרברוס. אני אראה לך." היא קמה מהכיסא ואני שומע את הצעדים שלה מתרחקים בריצה.

"ואתה, אנטוני, איך הולך לך בלימודים? אני בטוח שיש לך ציונים טובים."

"יש לי ציונים בסדר, אבל לא מספיק טובים כדי להיכנס לנבחרת הפוטבול שאני רוצה," הוא משיב ובדיוק אז אמיליה חוזרת, מחזיקה ציור של כתם שחור עם ראש וזנב.

"הנה, תראה. זה קרברוס." היא מצביעה על הכתם ומסתכלת על האחים שלה, אנטוני נושך את שפתיו. "נכון שהוא יצא חמוד?" היא שואלת.

הוא עדיין לא מוציא מילה מהפה ורק נושך את השפתיים. "ג'ואי, מה אתה עושה?!" אני שואל, לא מבין למה הוא מחזיק את הפה שלו. גם אמיליה מסתכלת עליו.

"אימא אמרה לי לשתוק אם אין לי משהו טוב להגיד. אז אני שותק כי הציור הזה ממש ממש מכוער," הוא אומר ואני מתפוצץ מצחוק.

"אבא, ג'ואי אמר שהציור שלי מכוער!" אמיליה מתעצבנת.

"טוב, אבא שלכם כאן, אז אני צריך לזוז. אוהב אותך, גבר," אני אומר לאנטוני ואז מסתכל על ג'ואי. "תתנצל בפני אחותך," אני אומר לו. "ותמסור לה שקרברוס הוא לא חמוד. הוא מפלצת," אני אומר ומנתק את השיחה.

החדר שלי באונייה הזאת הוא מעין מקלט שבו אני יכול לשחרר מעט מכובד הפיקוד שמונח על כתפיי. ההחלטות הקשות, שיכולות לגזור לחיים או למוות, נשארות מחוץ לחדר הזה שלי.

אני קם מהכיסא ומחפש את קרברוס. הוא לא נמצא על השטיח שלו ואני יוצא לחפש אותו.

הרוח נושבת בפראות כשאני עומד על המרפסת ליד החרטום של קראקן. קראתי לאונייה שלי על שם מפלצת הים המיתולוגית כי היא פאקינג כזאת. אכזרית, עוצמתית ומושלמת. מכאן אפשר להשקיף על האוקיינוס האין־סופי. האונייה מתחת לרגליי נעה בקצב שלמדתי להכיר מקרוב כמו את פעימות את הלב שלי.

אני ממשיך להסתכל לצדדים ולחפש את קרברוס. אני לא מודאג כי הוא אולף לא לקפוץ למים ולא לצאת מהשטח שהוגדר לו. הוא הפך לחבר הטוב ביותר שלי. אני שורק בשתי אצבעות כדי לקרוא לו ובדיוק אז דלת המרפסת נפתחת וקיליאן קוּבֵּר נכנס.

הסגן שלי, יד ימיני ואיש הסוד שלי עוד מהפנימייה הצבאית לילדים בעייתיים. הוא האדם היחיד שאני סומך עליו והוא יודע את זה. זאת הסיבה שהוא מאפשר לעצמו יותר מדי. לצידו שועט צרור ארבע רגליים של אנרגיה ופרווה שחורה. הכלב שלי, קרברוס.

"חיפשת אותו?" קיליאן שואל. "לקחתי אותו לסיבוב על הסיפון. הוא היה חסר מנוחה."

קרברוס מתקרב אליי, מכשכש בזנבו מהתרגשות כאילו הוא לא מבלה איתי את רוב שעות היממה. אני מתכופף ומעביר את אצבעותיי דרך פרוותו העבה. הוא בן לוויה נאמן, חלק מהצוות הזה כמו כל אדם. עיניו בהירות, בניגוד מוחלט לפרווה השחורה שלו.

"כלב טוב," אני ממלמל ומרים את עיניי לקיליאן. "למה אתה עדיין כאן?" אני שואל. אם הוא מתכוון להציק לי, אני לא בעניין.

קיליאן מסתכל עליי, רמז לחיוך בזוויות פיו. "כי זה מציק לך."

"תזדיין מכאן," אני אומר והוא פורץ בצחוק.

אני לא אדבר אליו ככה כשאנחנו ליד הצוות, אבל כשאנחנו לבד אני מרשה לעצמי.

"אין פה בחורות שוות מספיק." הוא ממשיך להציק לי.

"קיליאן קובר," אני מזדקף. "אתה מפוטר ומודח מתפקידך כסגן שלי."

הוא מצדיע. "כן, קפטן."

"עוף מכאן. אני בהפסקה."

"האדמירל¹ רוצה לדבר איתך בנוגע לגיוס שמחליף את טכנאי המטוסים שסילקת לפני שבוע," הוא מתחיל לדבר על עבודה.

"מה יש לדבר? הטכנאי ברח כמו שפן די בעצמו." אני לא אחראי על הגיוסים לצוות שלי כשמדובר בטכנאי מטוסים. אני מתערב בהחלטות של בחירת הלוחמים.

"אני לא יכול לספר לך את כל מה שיהיה לך בשיחה איתו כי אני לא יודע. יש דברים מסווגים שהוא יגיד רק לך, אבל אני יכול להגיד לך שאני כנראה אהיה המפקד הישיר של הטכנאי החדש כי אתה מבריח אותם," קיליאן אומר ומחזיר אותי לסיפון.

"אני לא אשם שהוא מביא לי מגויסים שלא יודעים למלא דלק במכל של המטוס. ומה זה משנה מי המפקד הישיר? אני זה שמפקד עליך וגם עליו," אני אומר.

"אני די בטוח שהאחרון ברח כי הכרחת אותו לרוץ סביב הסיפון חצי לילה בגלל טעות קטנה שהוא עשה." קיליאן ממשיך לעצבן אותי.

"טעות קטנה זה לשכוח לכבות את האור ביציאה מהחדר." אני מתחיל להתחמם. "לשכוח את המטוס מונע אחרי טיפול זו לא טעות קטנה!" קיליאן צוחק ואני מחליט לסיים את השיחה הזאת. "קרברוס, תפוס אותו," אני פוקד עליו וקרברוס מתחיל לרוץ. קיליאן רץ לכיוון השני בצחוק מתגלגל והכלב שלי אחריו.

איזה אידיוט מזוין. אני נכנס ומתקשר לאדמירל. מקווה שהפעם הוא יביא מישהו איכותי.