הקריאה

פתח דבר

בראשית היתה האהבה

ואז הטראומה.

אולי לא בפעם הראשונה.

עוּבָּר דחוי

וילדה סודית.

עיניים כהות גדולות, תלתלים שחורים שהופכים

לשתי צמות מבהיקות.

שמלות יפות מאמריקה, חוגי אמנות,

ילדת פלא של המוזיקה, הפסנתר.

אבא אידיאליסט, סוציאליסט ולוחם לשוויון, מדור הנפילים של מקימי הארץ הזאת, אמא עטורת פרסים על תרומתה לשוויון ולצדק חברתי; זוגיות טובה. ביטחון כלכלי ושגרה.

חדר משלי ואחות גדולה, חברה הכי־טובה ועוד שתיים,

סבא וסבתא מתוקים וגורי חתולים להאכיל מבקבוק של בובה,

כי אין להם אמא.

ילדה בחיים ללא רישיון, חבויה בחושך, מוטמנת הרחק,

לגונן מפגיעה, מהכחדה, ממוות.

לא לראות, לא לשמוע, לא להרגיש, רק איפה שמותר.

איש לא רואה את האימה, את העצב הגדול.

שולחת דמות וירטואלית לייצג אותי בעולם המסוכן,

המפחיד, הרע הזה.

שורדת לבד בחירוק שיניים, בדידות מצמיתה, חרדת נטישה.

האחות הגדולה רואה, נחרדת וזזה הצידה, לא להידבק.

יש לה תועפות כאב משלה.

ילדה מתבגרת, ילדה מרַצה, דוחסת פנימה כל רגש אותנטי.

ילדה מלאך, בלי צרכים. ילדה קדושה, רק תרשו לי להיות פה, בחיים.

עורגת במסתרים למכיל, מחכה בסבלנות אין קץ לרגע

שבו אפשר יהיה לחיות באמת, למתוח את כל החומר הפנימי החבוי עד דלא ידע.

ילדה מיואשת מחפשת משמעות, כמהה אל הפלא,

אל הסוד, למימוש הפוטנציאל שלה —

פוגשת מורה רוחני.

אושר גדול.

בינגו.

1 —
התחלה
שלושים שנות לימוד עם מורה רוחני
[2008-1978]

בת שבע־עשרה וחצי הייתי כשפגשתי את יואל. הוא הגיע לתיכון שלי כמורֶה לדרמה: איש מוזר וכריזמטי, עם עיניים חודרות. כשניסה להתקרב אליי והתעניין בי נשארתי סגורה ומקופלת. חיי האישיים היו אז אומללים, במצוקה ובחושך, וחיפשתי בכל מאודי אחר משמעות.

בן דודי, שהיה מבוגר ממני בכמה שנים וחיפש גם הוא משמעות, נתן לי את ספרו של פ"ד אוספנסקי חיפוש אחר המופלא, שבו סיפר על שנותיו עם מורו הרוחני גורדייף. הספר ריגש אותי מאד וידעתי: כזה. זה מה שאני מחפשת.

באותה תקופה עבדתי כשמרטפית אצל אחיה של חברתי הטובה, שהוא ואשתו היו הולכים מדי יום ד' למפגש קבוצתי מסתורי ומסעיר ושבים לפנות בוקר, נרגשים ועמוסי רשמים. יום אחד התחוור לי שהם משתתפים בקבוצת לימוד, כמו בספר ההוא, בהנחייתו של לא אחר מאשר יואל, מורי.

למחרת התייצבתי מול יואל על מדרגות בית ספרי וביקשתי להצטרף. הוא היסס, בגלל גיוסי הקרב, ולבסוף הסכים. זו היתה הקבוצה הראשונה שפתח בירושלים, ונקראה קבוצת יום ד'.

כבר בפגישה הראשונה הרגשתי שהגעתי הביתה. חוויתי אושר עמוק ולמדתי את עצמי ברצינות הכי גדולה שיכולתי. בעיניים זוהרות ככוכבי רקיע סיפרתי להוריי שהצטרפתי לקבוצת לימוד כמו של גורדייף והם נבהלו. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה ששיתפתי אותם בחוויותיי מהלימוד.

המשפט הראשון ששמעתי מיואל, "מוח פגוע — פוגע", זעזע אותי. הוא אִתגר בבת אחת את מה שדבקתי בו כל חיי: אני הייתי הצלובה, הקדושה, הקורבן, שלקחה על עצמה את סבל העולם, רק לא לפגוע באחרים. המשפט הזה הפך את ההקרבה שלי לבלתי־אפשרית, הפך אותי לפוגעת, למקרבנת, באותה נשימה. האמנם?

בהדרגה הלכנו ונאספנו סביבו — חבורת אנשים צעירים, כמהים אל המופלא; כואבים, מיואשים, נושאים טראומות ילדות עמוקות שלא ידענו. הלימוד שיואל הציע היווה עבורי מקלט ומפלט מהחיים, כמו גם משאלת לב עמוקה. במציאות החיצונית היו לי ביטחון כלכלי, בריאות, חבר חתיך, ציונים טובים ומוזיקליות מטופחת — אבל אי שם בתוכי משהו היה משובש לגמרי.

בכל פעם שחשבתי על החיים שאחרי הצבא ניצב מולי קיר שחור אטום, בלתי־חדיר. היה לי ברור שאני צריכה לעצור הכל ולבדוק מה לא בסדר לפני שאוכל להמשיך. היתה בי כמיהה לפלא, לסוד, למימוש הפוטנציאל שלי כיציר כפיו של אלוהים; ובמסתרים, במחלקה אחרת, נפשי החבויה ייחלה וכָמהה לַתנאי היחיד שבו תוכל לפרוש כנפיים — זוגיות. שם ורק שם, בתוך אהבה מכילה ובטוחה, אוכל לצאת לאור ולהיות.

שתי נטיות הלב האלה גרו אצלי בנפרד. לא תפסתי שיכול להיות קשר בין הגעגוע לרוחני, אותו חיפוש אחר האמת, לבין כמיהתי האינטימית הכמוסה והמשתוקקת ביותר — אותו צורך פנימי־ילדי, שחיכה כל החיים בסבלנות אין קץ לאהבה מכילה ומוגנת, כדי למתוח את אבריי ולגדול בתוכה עד אין סוף.

מהפּך מוחלט בַּהכּרה

יואל דיבר בלהט, בגורליות, על מהפך מוחלט בהכרה. הוא דיבר על התעוררות, על האפשרות להיות חופשי מכבלי היָדוע, על התבונה שנלכדה בתפיסת האני (שהוא אשליה) והזדהתה איתו. חקרנו את המחשבה ולמדנו איך היא מייצרת את העבר ומחזיקה אותו, משַמרת את הסבל, מקיימת הפרדה אשלייתית בינינו לבין העולם. שאלנו מהו שורש הסבל (ה'אני') והאם ניתן להשתחרר ממנו.

ניסויים רבים שעשינו היו קשורים למגוון הרגשות ה"שליליים", שמעכבים התפתחות. באותם ימים (1978) לא היו עדיין בארץ ניו אייג', מיינדפולנס ובודהיזם; הכל היה חדש ומפעים. על המחיר ששילמתי בגלל הדילוג על הרגשות והדמוניזציה שנעשתה ל'אני', לא ידעתי דבר. לא היה לי מושג שאם רוצים לחיות חיים מלאים, צריך לאפשר לו להתפתח; שאם הוא שבור, הנפש כמהה לחיבור, להתקשרות, לביטחון. בכל פעם שדיברו על אי־התקשרות ועל הרצון להיות חופשי ישבתי נכלמת, שומרת על הסוד המביש, שאני משתוקקת לחוש ביטחון בחיקו של מישהו שתמיד יהיה שם בשבילי.

יואל קרא לעצמו "שָׁרָת" — כלומר נותן שירות, שנועד ליצור תנאים מרוכזים ללימוד־עצמי של האדם. הלימוד שהציע היה לימוד עצמי במובן העירום של המילה, ללא דרך או שיטה, ללא רעיונות וידע רוחני או פסיכולוגי מוקדם, ללא מסורת. נקראנו ללמוד את ההפרעות להתפתחות (כמו חשיבות עצמית, מוטיבציה, אמביציה, התניות, התנגדות ורגשות שליליים) ולהגיע לראיית עצמנו כפי שהננו, באופן בלתי־אמצעי, ללא הפרדה בין הצופה לנצפה, דרך התבוננות ומגע ממשי, שפירושם טרנספורמציה.

יואל חזר והדגיש שבשלב זה של הלימוד לא נרדוף אחר תוצאות ולא נעשה שינויים בחיינו. הלימוד האמיתי, אמר, מתחיל אחרי לימוד ההפרעות להתפתחות. אי־אפשר לחבור לַלא־ידוע, להפסיק את פעולת המחשבה באופן יזוּם ולהשיג חופש או דממה, אבל אפשר ללמוד מה מפריע להם להתקיים. אפשר לנכּש את העשבים השוטים, להכין את הבית, והאורח — אם ירצה — יגיע; אלא שזה קורה אחת למיליון, כך אמר.¹

אלה היו ימים מיוחדים במינם. כל דבר שקרה בקבוצה או ליחיד בתוכה היה קשור לגורליות שפיעמה בחדר. כל דבר שיואל אמר הרעיש, ריגש, טלטל את ההוויה. חוויתי מצבי תודעה אחרים וגם חברים נוספים בקבוצה נגעו בפלא.

יואל סיפר לנו שהגיע לירושלים אחרי חוויית הארה ואמר לנו, תלמידיו הראשונים, שאין לו 'אני' — אמירה שמעולם לא חזר עליה. האמנתי לו בכל ליבי. כל העבודה שלנו היתה מכוּונת להיפטר מה'אני', שמסתיר את נוף האחדות שאליה כמהנו. עבורי יואל היה בחיבור ישיר לאלוהים; האנרגיה שהקרין היתה באמת יוצאת דופן ודבריו היו מרטיטים ביופיים.

כשהתוף ריק, אמר, הוא מהדהד במדויק את מה שהוא פוגש. במילים אחרות, כשהמוח שלנו ריק הוא לא מגיב מתוך התניוֹת אוטומטיות; זה ההבדל בין התייחסות לתגובה. בעיניי המוח שלו היה ריק מהתניות ודבריו נבעו ישירות מהתבונה. אני זוכרת את התדהמה שאחזה בי כשישבתי איתו יום אחד בבית קפה והוא הזמין קוקה קולה. לא הבנתי איך לאדם שאין לו 'אני' יכולה להיות העדפה.

גם כשהכניס אותי למיטה אחרי שמלאו לי שמונה־עשרה, יחד עם אישה צעירה שהתעניינה בתורתו, חשבתי שהמוח שלו ריק מהתניות. הוא שאל את שתינו אם יש לנו פחד שקשור במין. אני פחדתי שהחדירה לא תצליח, היא רצתה לחוות את האחדות שבהתעלסות; הוא הצליח עם שתינו. לא ציפיתי מאדם מואר להיות כבול לכללי המוסר הרגילים של החברה. הרי מניעיו היו אחרים לגמרי! הוא אמר שמספיק לו לגעת ביד של בחורה כדי לחוות אורגזמה, ושזה יהיה הסוד שלנו. זה יצר בי מרחב מקודש פרטי עם השָרָת, כי כעת היה לנו סוד משותף שלא מגלים.

למדנו את חוקיות התנועה ביקום בדרכו המיוחדת של יואל, דרך לימוד המספרים — חוקיות המשתקפת בעולם וגם בתנועת המחשבה, ומופיעה כבר בספר יצירה.² זה השתלב נהדר עם לימודי הקבלה שלי באוניברסיטה ואהבתי את זה מאד, מפני שלימוד המספרים היה יפהפה ומלא תגליות. הוא אִפשר ליצירתיות שלי לפרוח וגם הרחיק אותי משדה המוקשים של יחסים, שהיו אזור מבעית ולא מובן (את המלה "טראומה" לא הכרתי וגם בלימוד לא היה לה מקום). יואל הטיל עליי לכתוב ספר על התנועה המספרית שלימד, אבל זה לא היה אפשרי. תנועת המספרים היתה התפוצצות של אין־סוף אפשרויות ו"צפייתן כמראה הבּזק"³ — ואילו ההסבר הרשום איטי, מוגבל וחלקי.

יואל לגלג על גורואים. הוא הזהיר אותנו שלא נהפוך אותו לסמכות רוחנית, ביקש שנבדוק כל הצעה והצבעה שלו ושלח אותנו לפגוש את הכַּתות הספורות שהיו אז בארץ, כדי להתבונן בהבטחות הנוצצות שבסוף הדרך ולהיזהר מהן. "בעל האצבע המורה לאן להסתכל", כך שינן לנו, "הוא חסר חשיבות". הבסיס ללמידה שהציע היה השת"צ — השרת תמיד צודק, כי אי־אפשר ללמוד אחרת; העיוורון וההתנגדות האוטומטית להכיר בצדדים לא מחמיאים של עצמנו יפריעו ללמידה. לא קל לראות את עצמנו במבט אובייקטיבי ונחוצה עזרה מבחוץ כדי להתעורר.

הוא החתים אותנו על מסמך, שאלה עיקריו:

1. מתוך תקופת היכרותי עם השרת, הריני מבין את משמעות תפקידו כמייצר תנאים מתאימים ללימוד עצמי במסגרת קבוצתית וכמַפנה את תשומת ליבי לקשיים ולאי־הבנות בתהליך זה. לאור כך, הריני מצהיר בזאת כי אינני מצפה ממנו להיות מורה דרך או מתווה נתיב מסוים או סמכות רוחנית, וכמובן לא פסיכולוג שאמור לטפל ולעזור לי בבעיות נפשיות.

2. מתוך הבנת הקשיים המצפים לי בתהליך לימוד עצמי במסגרת קבוצתית, הריני לוקח על עצמי אחריות מלאה לכל אורך הדרך ומתחייב בזה לא להאשים אדם אחר כלשהו, הן מתוך הקבוצה והן מחוצה לה. כמו כן, בהיותי מודע לרגישות החברתית כיום כלפי כל התכנסות של אנשים וכדי למנוע לעז ורכילות מיותרת, הריני מתחייב לשמור לעצמי את דבר חברותי ב"לימוד" ולא להכניס אחרים בסוד העניין.

3. אני רואה עצמי חופשי לעזוב את הקבוצה בכל עת שתיראה לי ושומר לעצמי את הזכות לנמק או לא לנמק את הסיבות לפרישתי. יחד עם זאת, הריני מבין כי זכות זו הינה הדדית, וכי גם השרת רואה עצמו חופשי לשחרר עצמו ממגעים איתי בכל עת שהדבר ייראה לו, בין שינמק זאת בפנַי ובין שלא.

4. אין להפוך את ה"לימוד" לכוח פוליטי, חברתי, כלכלי או רוחני/דתי לשום כיוון או לשום דרך ממוסגרת רעיונית, ואין לקחת צד נגד זרם אחר של קבוצות אנשים. זאת מתוך הבנה שהלימוד הוא "לימוד עצמי כפי שהנני", ומעצם מהותו איננו יכול להיות דרך או טכניקה לשיפור או להשגת תוצאות מנותבות.

רובנו הגענו ליואל אחרי קריאת ספרו של אוספנסקי, חיפוש אחר המופלא, וחיפשנו בלהט את ה"צ'יף פיצ'ר" — התכונה או ההתניה המרכזית של כל אחד מאיתנו — שאנו עיוורים לגביה, כמו בפתגם על הגמל שלא מסוגל לראות את דבשתו שלו. ערב אחד חזרתי וביקשתי שיגיד לי משהו כזה עליי. הוא אמר שאני תמיד מתווכחת. כמובן שמיד רציתי למחות ולהגיד שזה לא נכון, אבל הבנתי שבזה רק אוכיח שהוא צודק, אז נשמתי עמוק וכולם צחקו. השפה הגורדייבאית נשרה בהדרגה לטובת שפה משלו, בשילוב עם שפתו של ג' קרישנמורטי. את ספריו של קרלוס קסטנדה, על שנות החניכה שלו עם דון חואן, ידענו כמעט בעל פה. לכתיבתו היתה סגולה ללכוד ולתמצת עניין שלם במילה אחת, כזו שפונה לרגש ולא רק לשכל.

תחת הנחייתו של יואל, השקענו תשומת לב רבה כדי ללמוד איך לא לבזבז אנרגיה — כמו להרפות את שרירי הפנים במקום להחזיק אותם בהבעה קבועה ומאומצת, מפני שנחוצה אנרגיה רבָּה להתעוררות. יואל טען ש"בני אדם לא יודעים להכיל אנרגיה מעבר לשליש המכל", וחייבים לבזבז אותה באופן מכני — למשל בפטפוט. זה עשה עליי רושם רב. "אי־דיבור מיותר" היה אחת מאבני היסוד בלימוד של יואל, ותרגלנו אותו לאורך שנים.

העבודה, אמר יואל, מתקיימת בשלושה זרמים. הזרם הראשון — למען עצמי; הזרם השני — ביחסים, כלומר לימוד עצמי בשיתוף עם אחרים; והזרם השלישי, קודש הקודשים — עבודה (רוחנית) לשמה. לעיתים הוצגו שלושת הזרמים בלשון היהדות: התורה (התאוריה), העבודה (העבודה הפנימית) וגמילות חסדים (עבודה לשמה). אבל לנו היו אמביציה ומוטיבציה ללמוד. רצינו להיות קרובים לאלוהים ולהשתחרר מהסבל.

המילה "רוחניות" כלל לא היתה בלקסיקון שלנו ואף נהגנו ללגלג עליה כעל מושג מתייפייף. יואל הצהיר שאנחנו תלמידים בבית ספר לאפסים (עִם אפס אגו). הוא שאל: "האם אוכל להוציא את עצמי במודע מהתפקיד של גיבור האירוע, ולהיות שם כשאני איננו? ואם כן, מה אני מפסיד?" בדקנו "איך חיי יסתדרו בלעדיי", דיווחנו על ניסיונות להיות "צל" בסיטואציות, ולבסוף נשלחנו לשלושה ימי היעלמות (חיים ללא 'אני') בכל מקום שנבחר. אני נסעתי לבית מלון בחיפה לשלושה ימים. אני לא זוכרת מהם דבר, מלבד רגע אחד של ידיעת היותי. גם מגיל עשר שמור איתי רגע כזה: אני עומדת על המדרכה ליד ביתי ולפתע אני הווָה. יודעת את התקיימותי.

בהנחייתו של יואל, השקענו אנרגיה רבה בלימוד של שיתוף פעולה ובבניית יחסים בתוך הקבוצה. יואל הדגיש את חשיבות הלימוד המשותף עם אנשים שלא בחרנו ללמוד איתם, כשכל אחד צריך לקחת מאה אחוז אחריות על היחסים. במצב כזה צפים קשיים ונוצרים חיכוכים — ואלה משמשים חומר מצוין ללמידה. האשמת הסביבה, כך אמר, היא ילדותית.

יואל מינה מתוכנו אנשים "לא מתאימים" להוביל משימות משותפות כדי שנלמד לתמוך בהם, גם אם לתחושתנו יכולנו לתפקד הרבה יותר טוב במקומם. צפינו זה בזה על פי הגרלה ואחר כך שיקפנו לנצפה את תכונותיו, ובאירוע אחר מסרנו לכל אחד בקבוצה ביקורת על אישיותו (את הביקורות עליי תליתי מעל מיטתי, כהנחייתו של יואל). חיזרנו זה אחר זה על פי הגרלה, הבאנו מתנות קטנות, לומדים לקנות את חיבתו של הזולת, ולקראת יום כיפור ערכנו משתאות זה לזה. אשתו של יואל, ספיר, עשתה לי יחד עם יובל מהקבוצה משתה עם אוכל סיני ושניהם תפרו והגישו לי תיק קטיפה רקום בצבע בורדו עם פתק קרוע ממחברת: "לסביון יקירתנו, אחותנו, אהובתנו, אם באיזושהי צורה פגענו בך, גרמנו לך אי־נעימות או סבל, אנו מבקשים את סליחתך כי עשינו זאת מתוך אי־ידיעה. אוהבים, ספיר ויובל".

קיימנו סבבים של פגישות בארבע עיניים, כולל משימות קשב והתבוננות. בהיותנו רווקים צעירים ושופעי הורמונים, חלק מהפגישות התנהלו במיטה, שלא כמתוכנן. התאהבתי בניסן...

באחד הימים יואל שלח אותנו לגלות מהו ה"בַּאפֶר" שלנו — בולם הזעזועים, שתפקידו להסתיר מעצמנו משהו לא נעים שאנחנו עיוורים לגביו. יצאתי לבדוק למה כולם קוראים לי אסטרונאוטית; כעבור זמן מה הסתיים מסע הציִד שלי בגילוי מזעזע — אני אכן אסטרונאוטית! ראיתי את הריחוף שאני מתנהלת בו, את הבהלה, ושטחים מתים גדולים בתוכי התעוררו לחיים. כשדיווחתי על הגילויים לקבוצה יואל אמר שאני עולה כמו כוכב זורח בשמי יום ד'. בהמשך ראיתי את התלות שלי ועד כמה הפחד ממה חושבים עליי דומיננטי ומכתיב את צעדיי.

ייחלתי להשתחרר.

יציאות מן הדעת

מדי פסח וסוכות, בחול המועד נהגנו לצאת לריטריט של חמישה ימים בהרי ירושלים. ימים אלה היו קודש ללימוד ונקראו "יציאה" — כלומר יציאה מהשגרה, מחיי היומיום. ימים מאושרים בשבילי. שנאתי את החולין, את חיי היומיום — ואלה לא קיבלו דריסת רגל ב"יציאה", שהיתה קודש לדבר היחידי שהיתה לו משמעות בשבילי: הלימוד והחיבור לנסתר, למה שמעבר לחיים הרגילים, אשר האמנתי בכל ליבי שכולו חסד ואמת.

בימי ה"יציאה" יואל היה מסמן לנו לעיתים סימן מוסכם שפירושו "עצור", ובתגובה היינו קופאים בתנוחת הגוף שבה נמצאנו באותו רגע, כדי להכיר את עצמנו גם במַנָחים מוזרים, לא נוחים ולעיתים מגוחכים. היו לנו שיחות נפלאות לתוך השחר והליכות קשב ליליות בהרים, שבהן ריחפנו בשדות הסירה הקוצנית ועל גבי הסלעים הלבנים הזורחים לאור הירח המלא של חול המועד, נושמים עמוק ריחות משכרים של זעתר ומרווה.

פעם היו חמישה ימים של שתיקה; בפעם אחרת נשלחנו להתבודד חמישה ימים בהרים שמסביב למחנה, כדי להתבונן על חיינו ולסכם אותם; היו חמישה ימים שבהם הקבוצה הצעירה לקחה על עצמה משימות אישיות ואנו הוותיקים התבקשנו "להציק להם", ועוד ועוד.

רובנו ייחלנו ש"יקרה לנו משהו", כמו שיואל קרא למצבי תודעה אחרים. עבורי זו היתה משאת נפש. האמנתי בכל ליבי שיש הוויה אחרת שבה יהיה טוב. חשבתי שאדם מפותח כמו יואל חי כל הזמן בעולם שכולו טלפתיה, עם חוויות גוף יוצאות מן הכלל. האם משהו בי ידע שקיים דבר כזה? האם יצרתי לי עולם אידילי מנחם, מקלט מהחיים בעקבות טראומה עמוקה ולא־מודעת?

הדיכוטומיה שיואל יצר בין החיים הרגילים והמכניים של רוב האנושות לחיים של לימוד והתפתחות השתקפה גם בתוכֵנו. יואל טען ש־98 אחוז מהקיום שלנו מכני, פועל על אוטומט ומוּנָע מטעמים אגואיסטיים — השפעה א', הוא קרא לזה — ורק שני האחוזים הנותרים רוטטים ורוצים ללמוד. הוא קרא להם החלק המבויש שבָּנו. הדיכוטומיה הזאת היתה טבעית לי לגמרי. מאז ילדותי החלק החי שבי ירד למחתרת והסתתר גם ממני. החיים הרגילים היו מקור הייאוש העמוק שלי; מי רצה לחיות אותם בכלל?

הוא אמר שאי־אפשר לחקור את העצמי ובו־זמנית להתפלש בכל מרכיבי השפעה א': "עלינו למצוא בתוכנו חלק שימות בעקביות להשפעה הזאת⁴ ולפעול מתוך רצינות, כוח ואכפתיות. חייבים לחיות מחוץ לזרם, וזה נעשה בעזרת הקרָבה המבוססת על הבנה. לדוגמה, כשאני הולך לפגוש מישהו ויודע מראש מה ימשוך אותי לקשקוש, לרכילות ולדיבור ריק — אעשה הכל כדי לבלום את ההרגל. הזעם על הטפל הוא הכוח החיובי שמסייע ללימוד עצמי, לעבודה". 

* 

יום אחד יואל שאל מה האינטרס שלנו בחיים ומה האינטרס שלנו בלימוד. ידעתי מה האינטרס שלי בחיים: מגיל צעיר מאד הייתי הולכת ברחובות כמו נרקומנית, בידיים רועדות ובעיניים שמחפשות את פתח ההצלה היחידי, את נקודת האור היחידה באפלה — אהבה זוגית: הסיכוי היחיד שלי לצמיחה, התמסרות, אהבה, אנושיות; המְכָל האולטימטיבי. גם הלימוד דיבר אליי, אבל אל רובד אחר בנפשי. בחלק הזה יואל לא יכול היה לגעת כמעט בכלל, מפני שהתביישתי לפתוח אותו בפניו.

להוטה ומסורה כמו כל החבורה, לאורך שנתיים בשירותי הצבאי לא החמצתי אף פגישה. יום אחד יואל אמר לנו ש"נדמה לנו שאם אין ביטחון, הכל מתמוטט" — והציע לנו למסור את עצמנו לחיים "כמו פרח", לפטר את השומר הפנימי ולראות מה יקרה: האם באמת ניפָּגע אם לא נגן על עצמנו?

למחרת קרא לי מפקד הבסיס הפתוח ששירַתי בו, גבר גדול ומפחיד, לשיחת נזיפה בגלל פַשלה שעשיתי. למרות הדחף להמציא תירוצים ולהגיע עטופה בשריון, הלכתי לפגישה ללא השומר שלי. ישבתי חשופה, סופגת את הכעס שלו, ולבסוף את העונש — שבוע ריתוק לבסיס. זו היתה מכה קשה עבורי, אבל קיבלתי את העונש בשתיקה. לפני סוף היום המפקד קרא לי ושאל איך יוכל לרדת מהעץ הגבוה שטיפס עליו. הצעתי שאקח על עצמי את תורנות פתיחת המשרד מוקדם בבוקר למשך שבועיים. הוא חייך, הודה שחשב על שבוע אבל שיהיה שבועיים, וביטל את הריתוק.

גם המבוכה שיואל הציע דיברה אליי. הוא אמר שלימוד המסכות הוא גורלי, וחייב להיות מושתת על ידיעה מוקדמת ש"כל מה שאני חושב, מרגיש ואומר — זו מסכה, זה לא 'אני', אלא שבעלי המסכה נמצאים בהיפנוזה ועיוורים אליה כמעט לחלוטין. אם מישהו מצביע על אחד ממרכיביה — הם מיד מכסים אותה ומגינים עליה או יוצרים מסכה חדשה כדי לשמור על זו שהתפרקה". הוא דיבר על המבוכה שאדם חש ללא המסכה והציע לחפש כמה שיותר הזדמנויות לחוש את המבוכה הזו לטובת העבודה העצמית, כי היא מאפשרת סיכוי לצמיחה ממשית בלימוד.

ההבנה שמבוכה היא חומר נפשי טוב, חיבור להוויה שמתחת לקליפה, ליוותה אותי שנים.

עם כל הרצון הטוב שהלימוד יישאר בלתי־אמצעי וחף מיֶדע, אימפריית הידע הלכה ונבנתה. היתה לנו תאוריה וידענו מה טוב ומה לא, מה "לימודי" ומה לא. יואל אמר שכעת הלימוד עצמו הפך להיות המחסום שלנו ללמידה; הידע הפך לעגל זהב שהלך והתפתח, ויואל לא ידע מה לעשות איתו.

הוא חזר והצביע על הסכנה בנטייתם של אנשים צעירים להפוך את הלימוד לציוויים של התנהגות. אצלי זו היתה ברירת המחדל מהבית. האמהוּת לא היתה קלה לאמי, והאידאולוגיות של אבי — שתמיד ידע מה נכון ומה לא נכון ו"איך צריך להתנהג" — הפכו לחוט השדרה שלי. הפנמתי את דמות אבי היודעת־כל והעלמתי כל רגש שלא התאים לנוסחה שלפיה צריך לחיות.

לכל מפגש לימודי, כמו כולם, הבאתי דוח כתוב על מה שהבנתי, על המשימות שעשיתי או על נושא שיואל הציע לחקור. הדוח המזעזע שכתבתי לקבוצה בגיל עשרים משקף היטב את ברירת המחדל הזאת:

...אני עיווַתי את הלימוד והפכתי אותו לבית כלא, שכולו איסורים והגבלות. לפעמים אני מתגנבת בסתר החוצה ופורקת עול בתחושת חטא, כמו גנבֶת, ואחר כך מלקה את עצמי וקוראת לזה "להיות בלימוד". ובגלל זה יש לי גם מין רצון לחיות, לבלות, לעשות כל אותם דברים "אסורים" שאני מרגישה לפעמים שאני מחמיצה:

אסור לשמוע רדיו [כי בידור הוא בריחה]. אסור להאזין למוזיקה. אסור לראות טלוויזיה. אסור לראות סרטים. אסור לקרוא ספרים. אסור לרקוד. אסור להתאהב במישהו או לרצות להתאהב.

אסור לנגן דברים לא מקוריים. אסור לשיר ככה סתם מתוך הנאה. אסור לדבר על אחרים. אסור לדבר סתם. אסור לרחם על עצמי. אסור לכעוס. אסור להיזכר ולהתרפק על זיכרונות נעימים [דיבור על העבר הוא פשע חמור להתפתחות]. אסור לקנא. אסור לחמוד ולרצות כל מיני דברים. אסור לקשקש ולצחוק. אסור להתערב. אסור להתבדח על הלימוד. אסור לרצות את קרבתם של אנשים שהם לא איתנו, ולא בסדר שאני נהנית מקרבתם.

זה בערך המיפוי הפנימי שלי. אולי הרבה ממנו נובע מגילי הצעיר — אני רק בת עשרים ועוד לא התנסיתי מספיק כדי לדעת מה נכון. יואל גם אמר שלצעירים יש נטייה מידית להפוך את הלימוד לציוויים. ולא ברור לי למה, אבל אני ממשיכה.

התאונה

כשהשתחררתי מהצבא יואל הקים בית משותף בירושלים עם ספיר, אשתו היפהפייה והעוצמתית, שתי בנותיו הפעוטות, ועם עוד כמה תלמידים מקבוצת יום ד'. כילדה דחויה, הופתעתי כשהזמין אותי להצטרף. חשנו בני מזל לגור איתו ולחיות באינטנסיביות לומדת גם ביומיום. האמַנו שהחיים הרגילים רק ישחזרו את הייאוש ואת חוסר הסיפוק שחווינו ולא יובילו למחוז החפץ.⁵

שנה לאחר מכן, ביום הולדתי העשרים ואחת, נהרגה ספיר בתאונת דרכים טראגית. באותה שעה עמדתי עם אמא שלי ברחוב יפו בירושלים ובידיי שקיות עם השמלות שקנתה לי ליום הולדתי. לפתע הרגשתי לחץ סומר בטבור, משהו היה לא בסדר.

באותו בוקר יואל היה אמור לנסוע צפונה לביקור משפחתי ללא ספיר והבנות, בלוויית כמה מבני הבית האחרים. ספיר התעקשה להצטרף עם הילדות וכל הפצרותיו של יואל שלא תבוא לא עזרו. בלילה הקודם היא חלמה חלום שריגש אותה מאד אבל לא הספיקה לספר לנו אותו, רק אמרה בהתרגשות שחלמה משהו עצום. האם חלמה את מותה?

יואל האמין שאם מספרים חלום נבואי — הוא לא מתממש במציאות, והתייסר מאד שספיר לא הספיקה לספר לנו מה חלמה. בימים שקדמו לתאונה הוא אמר דברים מוזרים, שבקרוב נצטרך להיכנס לתפקיד בחיים מבלי להזדהות איתו, ובעיניו חלף מבט מבועת. האם חזה את העתיד לקרות?

בבית החולים השוטרים שאלו את יואל הפצוע את מי להזעיק והוא מסר להם את שמי. כעבור שנים יספר שבחר בי כי ידע שאם תהיה בשורת איוב — אספר לו אותה ישר לפנים ולא אייסר אותו בהתפתלויות.

הטלפון צלצל בדיוק כשנכנסתי עם השמלות החדשות לביתנו הריק. שוטר בטלפון שאל בת כמה אני ואם אני קרובת משפחה של ספיר. אמרתי שלא. הוא נשם עמוק ואמר: "היתה תאונה. ספיר נהרגה, השאר פצועים...".

הכל קרס מול עיניי — הלימוד, הבית, כל מה שחיי היו מושקעים בו.

"והילדות?" שאלתי בבהילות, "היו באוטו שתי פעוטות, מה קרה להן?"

"הן עפו מהאוטו," הוא אמר, "אבל לא נפגעו".

נשמתי לרווחה — ופתאום זינקה לתודעתי סביון ששכחתי, זו שיודעת לתפקד במצבי חירום.

הייתי כבת שבע כשעוזרת הבית שלנו נחתכה בשורש כף ידה ממכסה של קופסת שימורים ודיממה באינטנסיביות. סיפרו לי שהייתי איתה לבד בבית ושלקחתי אותה לשכנה — אחות במקצועה — שעשתה לה חוסם עורקים ודאגה שיבהילו אותה לסורוקה, וחייה ניצלו. ההיזכרות בעצמי שיודעת לתפקד במצבי חירום החזירה אותי לעשתונותיי — התארגנתי במהירות ולקחתי מונית לבית החולים בצפון, מתייסרת על כך שלא מַתִּי תחתיה; הרי היא אמא לפעוטות...

בבית החולים שוטר לקח אותי לזהות את גופתה של ספיר. הוא נשאר מחוץ לחדר ואני עמדתי לפניה לבדי, פגישה ראשונה עם מוות קרוב. ספיר היתה יפה גם במותה — פניה שלמות, עיניה הירוקות פקוחות קמעה וחיוך קל על שפתיה. שילבתי את ידיי בחוזקה על חזי. לא זמן להרגיש.⁶

אחר כך השוטרים חקרו אותי איך כולנו קשורים, ונבהלתי. לא ידעתי איך לייצג אותנו בעולם הרגיל. הזעקתי את משפחתה של ספיר וקראתי לחברים מהקבוצה שיבואו לעזור. חיבקתי את נהג הרכב הפוגע, שישב המום ומזועזע, והתרוצצתי בין הפצועים לבין זוהרה בת השנתיים וחצי. את אחותה יסמין, בת שנה וארבעה חודשים, לקחה אחות מחדר המיון לביתה הפרטי עוד לפני שהגעתי.

אספתי מהאוטו המעוך את שאריות החפצים ולבסוף עמדתי מול מיטתו של יואל. הוא שכב פצוע, רגלו המרוסקת תלויה גבוה, נאנק מכאבים, ושאל מה קרה לכולם.

איך מבשרים?...

התחלתי מהבטוח: "הילדות בסדר, בני הבית פצועים קל, ו... ספיר נהרגה" — כל גופי רועד ממאמץ להחזיק את עצמי ולתפקד, ידיי מהודקות חזק לפנים, יבשה ואסופה. לא הזמן לבכות.

הרגשתי איך המהלומה נספגת בכל הווייתו. עיניו קפאו והוא מלמל בייאוש, "אבל שמעתי אותם אומרים — היא עוד נושמת... היא עוד נושמת..."

בלילה הרופאים שלחו את זוהרה לצילומי רנטגן כי גופה קצת כאב. הגעתי איתה לחדר שזכור לי כמו מרתף עצום. זוהרה צרחה באימה, נאחזה בי כמו קופיפה. כל זמן הצילום החזקתי אותה על הידיים, אבל במשך שנים אחר כך נשאתי רגשות אשמה על הלילה הנורא ההוא, שהייתי בו כל כך בהלם שלא קמתי והוצאתי אותה משם, עם כל הכבוד לרפואה. חשבתי שגרמתי לה שריטה לכל החיים.

את המשך הלילה ביליתי במחלקה, ליד זוהרה — ילדה יפה כל כך, בשמלת תכלת מנוקדת לבן, מביטה בי בעיניה הכחולות, ממוללת את ה"שמיכי" הממורט שהבאתי לה מהאוטו ההרוס. התבוננתי בה וליבי התמלא חום. למחרת הגיעה האחות והחזירה לי את יסמין, מטופחת ויפה, בנעלי בית אדומות חדשות ובהלם מוחלט. לקחתי אותן להיפרד מיואל, שליווה אותנו במבט מודאג. "תשגיחו," אמר לי רגע לפני שלקחתי את הילדות הביתה בעזרתו של אבי, ו... לא נפרדתי מהן עד היום.

בערב, לבקשתו של יואל, כינסתי את חברי יום ד'. הם התייצבו מכל קצות הארץ ללא שאלות; קיבלתי את פניהם על המדרגות מחוץ לבית, עם קערת אבטיח שארנון חתך בשבילי אחרי שלא אכלתי כל היום, כי הילדות היו עדיין ערות וחששתי שמישהו מהם שמע על האסון ברדיו ויגיע במצב נפשי שיערער אותן.

...איך מספרים?

אחרי שחטפתי על הראש מחברה שהזעקתי לבית החולים ובישרתי לה על האסון ללא שום הכנה, השתדלתי לספר לחברים מה קרה בהדרגה. תחילה אמרתי שספיר נפצעה קשה בתאונה, ואז "יריתי" את הבשורה. ראיתי את איה עוצמת עיניים ואת הזעזוע נספג בחדר ללא מילים. הילדות ירדו מהמיטות והצטרפו אלינו לסלון, כפי שנהגו לעשות לא פעם לפני התאונה. הן שיחקו במרכז החדר, דממה סביבן.

יואל טלפן מבית החולים והכתיב לנו מסר:

הלימוד הוא בתוך החיים ומעבר להם. האם תוכלו, בתוך הפחד, הבדידות, הכאב והסבל, להביט על כל התהליך כמשהו שחודר ומקיף יותר מקיומכם הפרטי, הקטן, הנאבק? ס' היתה אחת מאיתנו ואחת מהכל. הנושא שלה היה התנגדות ולימוד רגשות שליליים וחיסולם. עכשיו היא מעבר לזה. האם אנחנו מסוגלים להיות מעבר לזה בעודנו כאן? להתראות בקרוב, יואל.

זה יואל שהכרתי. לא ידעתי שבלילות היה משתכר ומתייפח, מעולם לא ראיתי אותו בוכה.

כשכולם הלכו ללוויה של ספיר נשארתי בבית עם שתי הפעוטות ועם שלמה, חבר משפחה יקר, שבחר להישאר איתנו. ישבנו בדממה — בוערים מבפנים, חולקים את ההלם והכאב ללא מילים — כי הילדות שיחקו על השטיח לידנו.

ללא הכנה הפכתי אמא לשתי פעוטות הלומות, מוכות אסון, בבית ריק. חברים מהקבוצה הגיעו לעזור. כיבסתי, בישלתי, האכלתי והכלתי. אפילו לחתל לא ידעתי עד אותו יום. בשבועות הראשונים יסמין נרדמה רק בזרועותיי, וכל ניסיון להניח אותה במיטה עורר בכי גדול. האינטואיציה שלי אמרה לאַפשר לשמחת החיים שלהן לפרוץ ולזרום, להצחיק אותן, להשתולל, לשחק, לרוץ ולקפוץ. הרחקתי אותנו מאמהוֹת וילדיהן, כדי לא להעמיק את השבר. ראיתי איך בהדרגה, זרימת החיים שבה לנוע בגופן אחרי הקיפאון.

שנים אחר כך כתבתי לארנון:

לא מבינה איך העברנו את הימים האלה, כשההורים שלהן ורוב בני הבית האחרים נעלמו ללא הסבר. הן לא בכו, רק השתוללנו והשתוללנו. היו כמובן סימני הלם; הן התעוררו המון בלילות, אז פיתחתי יכולת להירדם גם עשרים פעם בלילה. לא היה לי זמן לעבּד את הכאב. הילדות היו זקוקות לנוכחות בטוחה וקשובה לצורכיהן מסביב לשעון. אבל הכאב היה עצום, ובאין לו מוצא אחר הוא הותמר לשמחה בוערת, כאילו הכאב הוא צידה השני של השמחה, זה היה מוזר. וגם הכעס חיפש מוצא, כמובן.

לא התייעצתי עם פסיכולוג — הייתי סתומה ואטומה, עם בוז לפסיכולוגים ולעזרה נפשית (מאז ילדותי), וברור שיואל לא היה מסכים לזה. הוא לא סבל פסיכולוגיה, ראה בטיפול מסירה של העצמי לידי ידע סמכותי. אילו נועצתי בפסיכולוג ייתכן שהייתי מבינה שחשוב לדבר על אמא, לספר עליה ולהחזיר אותה לחייהן, גם אם יואל נמנע מזה. כעבור שנים נודע לי שכדי לדבר עליה, הילדות היו מסתגרות בשירותים עם בת הדודה שזכרה אותה.

הייתי מטומטמת. מלאת אהבה כמובן, אבל מטומטמת. ברור שעשיתי מה שיכולתי, אבל זה לא מונע את הדמעות והאשמה על הטיפול הלא טוב בהן.⁷

*המשך הפרק זמין בספר המלא*