זהות חבולה

דברי פתיחה

ספר זה עוסק בשאלת הזהות המעורערת של נפגעי נרקיסיזם החווים את הכאב והבלבול בחוויית עצמם בעקבות יחסים רעילים עם נרקיסיסט - הורה, בן/בת זוג או מורה. דיון בפסיכופתולוגיה של יחסים אלה הצגתי בשני ספריי הקודמים, הדמות מאחורי המראה (2020) ומי רוקד עם הנרקיסיסט? (2022). במהלך כעשרים שנה שבהן אני עוסק בכתיבה ובטיפול בנפגעים, התברר לי שגם אחרי טיפולי פסיכותרפיה ממושכים נפגעים רבים נותרים עם בלבול זהות. תשתית הזהות לא התפתחה בגיל צעיר מכיוון שהנרקיסיסט פלש לנפשו של הקורבן והסיט את התפתחותה ממסלולה הטבעי. בלבול או מבוכת הזהות נוצרים על רקע מה שקרה וגם מה שלא קרה בחיי הקורבן, כילד, מתבגר ובוגר, ביחסים עם הורים רעילים; מה שקרה היה הזנחה ומאבק על הישרדות נפשית ביחסים, ומה שלא קרה היה היעדר התנסויות של צמיחה בגילים ובשלבי התפתחות טבעיים, כולל יחסים עם אחים ואחיות ועם בני גיל מחוץ למשפחה. כשהמטופל פוגש את הנושא, את הבלבול בחוויית עצמו, את השאלה "מי אני?" כשהוא מנסה להשתלב בחיים ולהגדיר את עצמו מבחינה מקצועית, ליצור זוגיות ויחסי חברות ועוד סוגיות אופייניות לגיל, הוא מתקשה לעשות זאת מאחר שחסרה רציפות של תחושת עצמיות שאמורה להיבנות במהלך השלבים המוקדמים של חייו. כמו שאי־אפשר לקפוץ מכיתה א' לתיכון, מכיוון שהתפתחות רגשית היא למידה שדורשת עיבוד ואינטגרציה עם חוויות ברצף ההתפתחותי, כך אי־אפשר גם להגיע לתחושת זהות ברורה כשהנפש מעורערת. חוויית ההתפתחות הרגשית של הנפגע היא מקוטעת והסובייקט מתקשה ליצור סדר וקוהרנטיות בחיי הנפש שלו. שושני (2005) כבר עמד על הסוגיה הזו כשתיאר מה נדרש מילד להורה נרקיסיסט, להיות "ילד גדול" בשירות הנרקיסיסט (דיון בנושא בספרי מ־2022: 22-23). לילד שגדל כך אין פניות להכיר את עצמו מחוץ להשגחה הצמודה של הורה נרקיסיסט. הוא לא יודע מי הוא מעבר למה שההורה מכתיב לו.

הספר מתאר את התפתחות הבעיה, החל מ"שלב התמימות", שבו הילד מצוי בהשפעתו המוחלטת של ההורה וחי בתום לב, כדרכם של ילדים, כרוך אחריו וקשוב לציפיותיו; המשך ב"שלב ההתפכחות", שבו הילד מגלה שמשהו לא תקין ביחסים עם ההורה ואולי ההורה עצמו בעייתי; הוא מגלה דרך הרשתות החברתיות שליחסים שהוא נתון בהם ישנו שם המוכר כנרקיסיזם. כשהוא מתפכח הוא חווה סוג של טראומה נוספת מעצם המודעות לכך שהיה ועודנו לכוד ביחסים מופרעים. השלב הבא הוא פנייה לייעוץ כדי לתקף את הבנתו ואפשר שימשיך משם לטיפול נפשי מתמשך. כשהנפגע נרגע מהסערה הפנימית של הגילוי עולות שאלות הזהות. את השלב הזה כיניתי "חיפוש הזהות", נושא הספר.

שאלת הזהות היא כמובן שאלה אוניברסלית, מאז ומתמיד, ברמת היחיד וברמת הקבוצה והקולקטיב. בארצנו, כארץ הגירה, השאלה הזאת מנהלת גם בעת הזאת את השיח ביחסים בין מגזרים שונים בישראל וגם במגזר הערבי, עם חיים בזהות כפולה של ישראלי ופלסטיני. באוכלוסייה היהודית ישנם שסעים ועימותים בשאלת היהדות, עם השאלה הכמעט קמאית "מי הוא יהודי?" וגם בחברה הדתית השאלה היא מי יותר יהודי וכך הלאה, עד חצרות החסידים. בארצות הגירה אלו שאלות תמידיות שגם עוברות מדור לדור. לדוגמה, המהגרים הקוריאנים ביפן מתקשים להשתלב ותמיד מזכירים להם מהיכן הם באו. הסופר היפני Hirano כותב בספרו A Man (2018) על שאלה הזהות ברמה הקולקטיבית, הניכור בין היפנים לקוריאנים, וברמה האינדיווידואלית, דרך סיפור אישי של גניבת זהויות. כך הקטלונים בספרד נאבקים לאורך שנים על זהותם ואורח חייהם וכך נמצא זאת בכל מקום.

כתבתי על שאלת הזהות בשני מאמרים: "הקשרים חברתיים בתגובת קרב - טראומת מלחמה כמשבר זהות" (2008) ו"האבל שלא נעשה - הסיפור שאינו נגמר של פוסט־טראומה" (2009). בראשון ניתחתי את טראומת המלחמה בעיקרה כמשבר זהות; הסובייקט נמצא בעקבותיה בקונפליקט בין צורכי הישרדות לבין שימור שלמות העצמי כשהוא נפגש עם אירועים ומצבים שמעמתים אותו עם כשירותו וזהותו. במאמר השני דנתי במצב הכרוני של הפוסט־טראומטי שאינו מצליח להתאבל ולעבד את חוויית אובדן העצמי, גם לא בטיפול נפשי. למעשה זה מצבם של נפגעי נרקיסיזם הסובלים מפוסט־טראומה מורכבת - חוויה של צער ואבל מודעים ולא מודעים על העצמי החבול שלהם ועל ילדותם שנלקחה מהם. החזרה הכפייתית המאפיינת את החוויה של הפוסט־טראומטי היא גם צורה של אבל כרוני על אובדן השלמות (כהן, 2010). גרסה מעודכנת של מאמר זה נכללת כנספח בספר.

במרבית הנושאים שבהם אני מטפל בספר זה עוסקים די הרבה בספרות המקצועית, אבל מטרתי כאן היא להנגיש, להמחיש ולהדגים כיצד הבנות תאורטיות חשובות באות לידי ביטוי בחיים של בני אדם, בעיקר אצל מטופלים שסובלים מיחסים רעילים. לכן חלק נכבד בספר עוסק בחוויה של מטופלים שמספרים בעצמם איך זה לגדול במשפחה נרקיסיסטית. בספר זה הזרקור מופנה ל"הזדהות עם התוקפן", מושג ששנדור פרנצי (Ferenczi) טבע ותיאר בשני ספריו הידועים: בלבול השפות בין המבוגרים לילד (2003), והיומן הקליני (2013). פגשתי את המושג לפני שנים, אבל לא ממש הבנתי אותו ואת השלכותיו על חיי הנפש של ילדים. נכנסתי יותר לעובי הקורה דרך הטיפול בנפגעי נרקיסיזם שלא יכולים להירגע מהתוקפנות שמופנית אליהם מהוריהם, שעבורם הם דמויות שעימן הם מזדהים ושאליהן הם קשורים. כשזה קרה חשתי צורך לעשות את המאמץ ולהביא את הבנותיי לידיעת הציבור הרחב. הזדהות עם התוקפן היא "הזדהות טראומטית", כך תיאר זאת עמנואל ברמן (2002), ובהמשך אשתמש בביטוי בהקשר המתאים.

בפתח הספר ישנה הקדמה על מושג הזהות. הפרק הראשון נקרא "כרוניקה של סבל ידוע מראש" מכיוון שהחיים עם נרקיסיסט הם סבל מתמשך, וכשמבינים מהו נרקיסיזם אפשר לראות את נזקיו כצפויים מראש. הפרק השני דן ב"חיפוש הזהות". מתוארות בו גרסאות שונות של טראומות זהות של ילדים להורים נרקיסיסטים שנמצאים ברומינציות ובלופ סביב חיפוש עצמי בעקבות זהות חבולה. חלק מהטקסט בפרק זה כתבו המטופלים עצמם, ואת חלקו כתבתי אני.¹ הפרק השלישי עוסק אף הוא בחיפוש הזהות. מוצגים בו מקרים בהרחבה, כולל דיון בהשפעותיה ההרסניות של ההזדהות הטראומטית עם התוקפן. הפרק הרביעי עוסק ב"מלכודת הזהות" - מתוך הבנה שתחושת זהות אומנם נחוצה לכולנו אבל היא אינה "דבר" מקובע בעולם האובייקטים אלא ישות חיה שמשתנה יחד איתנו; "המלכודת" נוצרת מהזדהות יתר עם הזהות שלנו, מקונפליקט בין זהויות בתוכי ומיחסים עם אחרים. הפרק החמישי, "הפואטיקה של הזהות", מרחיב את היריעה ומאפשר להתבונן בזהות בצורה פתוחה כתהליך של חיפוש, כלומר לתהות מי אנחנו ומה אנחנו יכולים להיות דרך השירה שאינה משועבדת למושגים. הפרק השישי, "אנומליות נרקיסיסטיות", סוקר את הנזקים הרבים בחיים עם נרקיסיסט שלמעשה משבש את תהליכי התקשורת וההתפתחות הטבעיים אצל כל מי שהוא בקשר איתו. המסקנה מאנומליות זו מוצגת בפרק השביעי, שכותרתו היא "התקשרות פתולוגית", התקשרות שהורסת את שפת היחסים ולא מאפשרת התפתחות של "שפה משותפת" המאפיינת אינטימיות. הפרק השמיני מציג הערות על הטיפול בזהות חבולה ומתמקד בחוויית האשמה של הנפגעים, בהשפעה של ההזדהות עם המתעלל, שקשה להיפרד ממנה, ובנטייה לשחזר את התוקפן ביחסים עם אחרים. הפרק התשיעי מתבונן במושג "העצמי" כתצרף הנמצא בתהליך לקראת אינטגרציה וקוהרנטיות כשהתנאים מאפשרים זאת. בסוף הספר ישנו נספח, מאמר העוסק בתהליכי האבל שנדרשים לאחר טראומה, ולמעשה טוען שהכאב והתלונות החוזרות של הפוסט־טראומטי הם סוג של בכי והתאבלות, רק שהוא לא מוכר ככזה ולכן זה סיפור שאינו נגמר. האבל של נפגעי הנרקיסיזם קיים כל הזמן בשיח הטיפולי - הכאב, הצער והזעם על כך שלקחו מהנפגע את החיים ואת הנפש שלו.

הערות

1. המטופלים שהשתתפו בכתיבה נתנו את הסכמתם לפרסום הטקסטים בספר.

הקדמה

מבט על מושג הזהות²

למושג הזהות, או העצמי, שורשים המצויים בתחילת דרכה של הסוציולוגיה ובאים לידי ביטוי בתאוריה של קולי (1902 Cooly,). לפיה, הזהות של האדם נבנית מהשתקפויות החברה שבה גדל ("looking glass self"); הילד בונה מושג של עצמו דרך האופן שבו אחרים רואים אותו. לפי קולי, העצמי והחברה נולדו יחדיו, כמושגים משלימים - הנפש היא חברתית והחברה היא מבנה נפשי.³ הזולת, "הזולת המוכלל", לפי המינוח של ג'ורג' הרברט מיד (Mead, 2008), מקביל למושג האני העליון של פרויד. בתורתו של פרויד, מדובר באינסטנציה מופנמת של ההורים, ערכיהם ומה שהם מייצגים. לכן הניתוח הפסיכולוגי של האישיות, של התפתחות האישיות ושל משברי חיים עוסק בעיקרו בהתנסות ביחסים עם אחרים או בהפנמות וייצוגים של התנסויות אלה בחיי הנפש של האדם. עבור הפרט המתפתח, החברה מייצגת את ההורים, ואלה מייצגים את החברה שהוא פועל בתוכה. אפשר לומר שחוויית הזהות של האדם, לפי הבנה זו, היא ביטוי של אוסף ההזדהויות שלו עם אנשים וערכים בחברה שבה גדל, התחנך וחי את חייו. הרי "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", כדברי המשורר טשרניחובסקי.

אבני הבניין של הזהות וחווייתה מצויות בתורותיהם של הוגים פסיכואנליטיקאים שבאו לאחר ימיו של פרויד (לפי הדיון של מיטשל ובלאק, 2006). סליבן ( ,(Sullivan, 1938מראשוני התאורטיקנים של האישיות, היה סבור ש"בני האדם, לעולם ובאופן בלתי נמנע, אינם ניתנים להפרדה מן השדה הבין־אישי שלהם. אישיותו של הפרט מתעצבת בסביבה המורכבת מבני אדם אחרים. האישיות או העצמי אינם משהו 'בתוך' הפרט, כי אם משהו המתגלה באינטראקציות עם אחרים" (מיטשל ובלאק: 118). לפי הנס לואוולד (Leeward), "כל דבר בילד המתפתח, ומאוחר יותר במבוגר, הוא תוצר של אינטראקציה. הנפש היא אינטראקטיבית מעצם טבעה. הליבידו כדחף לא עוד מחפש פורקן, אינו משתמש באובייקטים לשם סיפוק צרכים, כי אם מחפש קשר לשם בניית התנסויות מנטליות מורכבות יותר לשם ביסוס מחדש של האחדות המקורית האבודה בין העצמי לבין אחרים" (שם: 266-268).

אריקסון הוא המפורש ביותר בניסוח התאוריה של זהות האני ובתפיסת ההתפתחות של האישיות ושל זהות האני כתהליך הנמשך במהלך כל חייו של האדם. לפי אריקסון (1987), היחיד המתפתח הוא משתתף פעיל ביצירת הזהות שלו תוך כדי שהוא בודק, מעבד ומקבל אישור מהסביבה, שעימה הוא מצוי בדיאלוג ובמתח דיאלקטי מתמידים. אריקסון מדגיש אומנם את המאבק המודע רק בחלקו להתמודדות עם שינויים, משימות ואתגרים שהחברה מציבה בפני הפרט, אולם למושג זהות משמעות מורכבת יותר בעיניו, כמתואר להלן:

על ידי כך שנאפשר למונח זהות לדבר בעד עצמו בכמה קונוטציות, הוא ייראה [...] בהזדמנות אחת כמתייחס לתחושת זהות אינדיווידואלית מודעת; באחרת כמתייחס לשאיפה לא מודעת, להמשכיות של אופי אישי; בשלישית, כמתייחס לאמת מידה לפעולות השקטות של סינתזת אני; ולבסוף, כשימור סולידריות פנימית עם האידיאלים והזהות של קבוצה (אריקסון, 1959: 102; מיטשל ובלאק: 218).

הינץ קוהוט (Kohut) לוקח אותנו צעד נוסף לכיוון נפשו של הזולת שהוא זולת־עצמי או זולתעצמי (selfobject) בלי מקף, כדי לציין שנפשי נמצאת בחלקה באחר, ב"אחר הקיים למעני" (אופנהיימר, 2013). במהלך פיתוח תורת העצמי, הבין קוהוט (1971) ש"ההתפתחות הנורמלית של נרקיסיזם בריא תשתקף בתחושה של סולידריות וחיוניות פנימיות, ביכולת לרתום מטרות ולנסות להשיגן באופן יציב, בדימוי עצמי שהוא מהימן ועמיד בפני אכזבות ואשר מאפשר גאווה והנאה נרחבות כתוצאה מהצלחה" (מיטשל ובלאק: 230). כלומר, בלי תחושת זהות המחוברת לעצמי לא מתאפשר לפרט לפתח את היכולת "לרתום מטרות ולנסות להשיגן באופן יציב", כפי שיתבהר בהמשך בדיווח של נפגעי הנרקיסיזם על מאמציהם לחיפוש זהות.

המסקנה מדיון זה היא שהעצמי והזהות של הפרט הם השתקפות של מערכות יחסים; כשהיא מעוותת, כמו במקרים המוצגים בספר, הקורבן חווה משבר ובלבול זהות. נתבונן בהפרעות בהתפתחות חוויית העצמי והזהות, דרך דיווח של מטופלים שגדלו במערכות יחסים עם נרקיסיסטים. אלו הם יחסים סימביוטיים של תוקפן־קורבן, כמתואר בספרי מי רוקד עם הנרקיסיסט? (2022); מאחר שהקורבן נמצא בפיקוח ושליטה על ידי הנרקיסיסט, אין לו לגיטימציה וגם לא פניות ומסוגלות לפתח תחושת נפרדות ועצמיות. יחסים כאלה במשפחה מתוארים בטיפול המשפחתי כיחסים של "ערבוב" (enmeshment), מצב שבו הגבולות בתוך המשפחה רופפים עד כדי מה שלעיתים מתואר כ"גילוי עריות רגשי". בהיעדר תהליך של הפרדה וייחודיות (separation-individuation) לא מתאפשר לשותפי הקשר (ילדים, בני זוג) לחוות מובחנות בינם לבין ההורה ששולט על עיצוב הנפש והזהות שלהם. הם גדלים וחיים במצב טראומטי מתמשך, וככזה חוויית הקיום שלהם היא משובשת וחסרת רציפות. באופן מתעתע, הם יכולים לחוש שאינם קיימים, כמו עץ נופל ביער שאיש אינו שומע. "יש משהו שקורה עם ילדים: אם אף אחד לא מסתכל עליהם, שום דבר לא באמת קורה להם" (למפרט, 2022: 202).

הערות

2. עיקרי הדברים בפרק מתבססים על המאמר שלי "טראומת מלחמה כמשבר זהות", שפורסם בפסיכולוגיה עברית (2008).

3. "The mind is social and society is a mental construct".

1

כרוניקה של סבל ידוע מראש

"אני שומר על עצמי על ידי כך שאני חי כאב של אנשים אחרים".⁴

כותרת הפרק שאולה מספרו של גבריאל גרסיה מרקס כרוניקה של מוות ידוע מראש (1981), המספר על מקרה מוות שהסיפור מוביל אליו כמו בטרגדיה בלתי נמנעת. כאן "הידוע מראש" הוא הסבל הצפוי למי שנולד להורה נרקיסיסט או נמצא עם נרקיסיסט בזוגיות.

לאחר שנים של עיסוק בתופעת הנרקיסיזם וטיפול בנפגעי נרקיסיזם רבים, המסקנה הברורה שלי היא שזו כרוניקה של סבל ידוע מראש. אם נולדת להורה נרקיסיסט הרי שאתה נידון להיות שבוי בעולמו, לעיתים בלי מוצא. לעולם תהיה אסיר שלו, תהיה מוכרח להקשיב לו, לשרת אותו, להיאבק בו או לנוס מפניו. אתה אסיר כי נלקחו ממך החופש והלגיטימציה להיות ולחיות כרצונך. הוא תמיד צריך אותך בשבילו. אתה נהיה בבואה שלו. אתה עובר תהליכי התניה ואילוף עד שאתה לא יודע מי אתה ומי יכולת להיות בלי הסוהר שלך. האסירים והסוהרים יכולים להיות שונים, אבל לכולם סיפור אחד. אם ראית פעם חרק שנלכד על ידי עכביש, תוכל להבין מה מצבו של שותף הקשר של נרקיסיסט. הוא תמיד יחיה איתך כרוח רפאים.

זה לא בהכרח כי הוא "רע"; הוא יכול להיות גם "טוב" בכל מיני מובנים, לדוגמה לתרום כספים ולעזור לאנשים; זה מכיוון שהוא נזקק לך רגשית כמו שתינוק זקוק לאימו. הוא תינוק שעטוף בכסות, לעיתים זוהרת, של מבוגר. הוא בתפקיד האבא, אבל הוא זקוק לך כמו שתינוק זקוק נואשות לאימו כדי לשרוד ולהתקיים. אתה ילד והוא מבוגר, אבל המציאות הנפשית שלכם הפוכה. חולפות שנים של ייסורים עד שמבינים זאת, ועוד הרבה שנים עד שמשתחררים מהבלבול הזה. ההורה הוא תינוק, אבל מדבר בשפה הגיונית של מבוגרים ויוצר בלבול בתפיסה ובהבנה של מה שמתרחש בינו לבין קורבנותיו. אתה נמצא תמיד על דוכן הנאשמים, מכין כתב הגנה ומפתח טקטיקות הגנה ובריחה מקו האש של אדם מתעתע שלובש זהויות שונות כמו בחדר מראות בלונה פארק. הוא משתנה ומתהפך כדי שידו תהיה תמיד על העליונה. אתה מפנים את התפקיד שניתן לך (ילד־הורה, כבשה שחורה וכולי) ומפתח פוסט־טראומה מורכבת שתסבול ממנה שנים רבות בחייך. תהיה עסוק בטיפול פסיכולוגי לשם החלמה ושיקום הזהות שלך, שהתרסקה במהלך הזמן שהיית בחברת הנרקיס. נותרת תמיד חידה לגבי מופעי ההתנהגות של הנרקיסיסט ביחסיו עם ילדים ובני או בנות הזוג שלו: כיצד יכול להיות שהוא זקוק להם ולכאורה אוהב אותם ועם זאת הוא פוגע בהם ללא רחם. זאת הפסיכופתולוגיה שלוקה בה הנרקיסיסט וסובלים ממנה האנשים שלידו (ילדים, בני זוג, עובדים). השתכנעתי שהנרקיסיסט אכול קנאה. הוא מקנא ומתחרה בכל אחד כי לכל אחד ישנו משהו שלו עצמו אין. ה"אין" הזה הוא הדחף הכפייתי להתמלא על ידי אחרים ואף להתמזג איתם, לשאוב את האנרגיה שלהם, למעשה לחיות דרכם. אליס מילר, שהביאה את הנושא לתודעה הציבורית בספרה הדרמה של הילד המחונן (1992), משתמשת במונח ""gifted child שתרגומו העברי הוא ילד מחונן. נראה שבמילה "מחונן" שבתרגום חסרה ההבנה שהילד הזה הוא רגיש וחכם, ואולי הוא גם מתנה עבור ההורה; ילד כזה נבחר על ידי ההורה הנרקיסיסט שמזהה "אוצר" שהוא יכול לקחת ממנו את עצמו - כי לו אין את עצמו. הנרקיסיסט עם הריק הפנימי מקנא גם בילד שלו: יש לילד משהו שלו, להורה, אין, והוא חומד אותו לעצמו. לפעמים זו ממש צרות עין כי הוא יכול גם לפגוע בו ולקלקל לו כשמתאפשר, לקחת לו מה שהשיג כי הוא לא יכול לסבול שלילד ישנו משהו שלו עצמו אין. במקורות ישנן דוגמאות מוכרות רבות לקנאה. במוקדמת שבהן מתואר שקין הורג את הבל כי הוא נשא חן בעיני האל (הצליח) והוא לא. שושני ועמיתיו (2013) מפתחים את נושא הקנאה, ומזהים שלושה היבטים שלה הקשורים זה לזה: "קנאת נזקקות, הנובעת מן ההכרה בכך שלאחר יש משהו שאנו זקוקים לו, אך שאינו בידינו; קנאת נפרדות, תוצר של התלות באחר נפרד ממני, שיש לו תודעה משלו ושאינו נתון למרותי; והקנאה הנרקיסיסטית שעולה מתוך הכרתנו הכואבת במוגבלותנו ובפנימיותנו, הניצבות מול הפנטסיה הלא־מודעת של אומניפוטנטיות חובקת כול ושל היותנו בני אלמוות. שלושת סוגי קנאה אלה מגלמים את המרקם הנרקיסיסטי של הנפש, והם חופפים במידה מסוימת" (שם: 263).⁵

*המשך הפרק זמין בספר המלא*

הערות

4. "I keep myself together by living other people's pain". In A Man, by Hirano Keiichiro (20).

5. עבור המונח envy משתמשים המחברים במילה קנאה במקום צרות עין מטעמי נגישות ומוכרות.