גבוהים, ועדיין

מבוא

נפלה לידי הזכות לכתוב ספר זה, שהוא קובץ מסות על אחדים מסיפורי ש"י עגנון. זכות, אני אומרת, כי תוך כדי כתיבתו צמחה בתוכי הידיעה, כי הקריאה המעמיקה בסיפוריו תשנה את הכתיבה שלי עצמי, את ההבנה שלי ספרות מהי. היכלות נפתחו לפניי והייתי כחולמת.

תחילתו של התהליך בחמש הרצאות שהגשתי לקהל מטעם "בית עגנון" החל מיוני 2023, ואחר כך במהלך המלחמה שהתרגשה על ישראל, שלא היתה כמוה. זאת מלחמה שתבעה מכל הישראלים כוחות נפש עילאיים, ושינתה, ועודנה משנה, במודע או שלא במודע, את הרבדים העמוקים ביותר של הזהות בכל הקשור בהיותנו ישראלים ויהודים.

הכתיבה על סיפורי ש"י עגנון במהלך המלחמה היתה לי מפלט. מפלט מיוחד: לא קרוב, אך גם לא רחוק מן המציאות המחוללת במחול שדים. עגנון עוסק בשאלות של אמונה ובדיאלקטיקה המתחייבת מעיסוק זה, של גלות וגאולה.

כשהמציאות אפשרה זאת נחתי בתוך האוקיינוס רחב הידיים, עתים צלול ועתים אפל ומסתורי, של סיפורי עגנון. והמפלט שמצאתי בהם הטיב עימי מאוד, כי יכולתי למצוא נחמה במחשבה על שאלות של אמונה בכלל, ובפרט במחשבה מחדש על שורשיה הכאובים של זהותי היהודית, בגעגוע ובאהבה. יכולתי להיות הרוכל האומר לפתע, בצר לו, כשהוא מצוי בסכנת מוות, "שמע ישראל". יכולתי לעמוד על גג הבית בירושלים, יחד עם המְסַפֵּר ב"פי שניים" ולהתבונן במשבר שפקד את העם ואת הארץ, בחזונות ההופכים את המדינה על פיה, ומנגד בשאלת הזיקה אל היהדות אצל מי שרחוק ממנה אבל חי בארץ הזאת, שמאלצת תמיד, ובפרט בעתות משבר כמו זה שמתחולל עכשיו, לשוב אליה באהבה ובכעס. יכולתי להתבונן אל תוך נפשי ולהתגעגע אל היראה השלמה שפעם היתה לי, ואחרי שהיתה, אי אפשר לשכוח אותה לעולם. יכולתי לעמוד בתווך, כדמויות רבות בסיפורי עגנון, בין היותי חילונית לבין היותי מאמינה, לקרוא על הספק הכוסס־תמיד, על האין־נחמה של מי שהיהדות שזורמת בתוך הדם שבעורקיו אינה מניחה לו, על האהבה ליהדות זו ועל הניסיון להשתחרר מכבליה, רצוא ושוב.

הסיפורים שבחרתי לעסוק בהם כאן נבחרו מתוך אינטואיציה. "פי שניים", למשל, נראה לי בתחילה כסיפור חידתי שאיני מבינה והוא אטום בפניי, ולכן בחרתי בו. את "האדונית והרוכל" הכרתי משחר נעוריי; כתבתי עליו עבודה בקורס לתואר הראשון בפסיכולוגיה, אצל פרופ' עמנואל ברמן. הטקסט שכתבתי אז אבד לי, אבל הסיפור נחקק בנפשי. "והיה העקֹב למישור" נבחר בשל שמו, המחזיק בתוכו את הפסוקים מירמיהו וישעיהו —

כָּל־גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל־הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרֲכָסִים לְבִקְעָה, מספר ישעיהו, פרק מ', פסוק ד'. ובספר ירמיהו, בפרק י"ז, פסוקים ט'-י', כתוב:

עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא; מִי יֵדָעֶנּוּ?

אֲנִי, יְהֹוָה, חֹקֵר לֵב, בֹּחֵן כְּלָיוֹת, וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָו, כִּפְרִי מַעֲלָלָיו.

עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא — אין משפט יפה מזה, ואין דרך יפה מזו לתאר את הלב האנושי, הָאָנֻשׁ. ובהמשכו, קושר ירמיהו את הלב האנוש אל הסיבתיות המוסרית — וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָו, כִּפְרִי מַעֲלָלָיו — ואל אלוהים.

"עגונות" עוסק באותו עניין עצמו, בלב האנושי העקוב, האנוּש, המצוי תמיד בגלות. "עגונות" שואל על אודות המכשול העומד בפני גאולה, על המידה שבה גורלו של אדם תלוי בו ובמעשיו. השאלה הזאת נכנסת אל חדרי יחד עם כל מטופלת ומטופל הנכנסים אליו, והיא מרחפת בחדר במהלך המפגש כולו.

מן היצירה של עגנון נעדרת הרמוניה. בשמונת הסיפורים אליהם אני פונה בספר זה — "ולא ניכשל", "האדונית והרוכל", "והיה העקוב למישור", "אגדת הסופר", "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו", "עגונות", "פנים אחרות", "פי שניים" — מנוסחת עמדה דו משמעית, אמביוולנטית, כלפי "הרמוניה", או "גאולה". מצד אחד מפלל המספר ב"פי שניים" להתפלל במחיצת יראים ושלמים, ומצד אחר הוא נמנע בכל דרך אפשרית מלעשות זאת. בן־אורי ב"עגונות" מצייר מזרח שאין יפה ממנו, אבל הוא עושה זאת בגלות, שם הוא בוחר להישאר. גם ר' משה פנחס מ"שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו" מסרב לגאולה האישית כשהיא הופכת לאפשרית, ואילו אויבו-אהובו, ר' שלמה, שהיה אדם פשרן ונעים סבר הופך להיות מנהיג רוחני תובעני המעורר בסביבתו תרעומת. מיכאל הרטמן ב"פנים אחרות" אינו מוצא מנוח לנפשו, ואף שמתעורר בו רצון לשוב אל חיי הנישואים שלו וחיבה נעוֹרה בו אל גרושתו טוני, אין הוא בוחר בכך בסופו של דבר.

בסיפורים שלפנינו מתוארות נשמות עגונות הנכשלות בדרכן אל הגאולה. נכשלות משום עצמן או משום ש"פעמים יש מכשול רחמנא ליצלן", מכשול מן הסתם, שעומד בדרכן. לכן בחרתי בסיפור הקטן "ולא ניכשל" שיעמוד בראש הדברים. "ולא ניכשל" הוא אזהרה מפני כישלון, שאחריה, בסיפורים הבאים, מופיעים זה אחר זה כישלונות נהדרים. ממש כמו המשחק האינסופי שמשחקים ביניהם המודע והלא מודע; המודע מתריע — ולא ניכשל! והלא מודע מהתל בו ומוצא את דרכו אל הכישלון, ובמונחים אמוניים — אל הגלות. המודע נמצא תמיד במסע אל הגאולה, ואילו הלא מודע מבכר את הגלות, כי רק בגלות, במצב של אי־נחת, אי־שלמות, מתוך העגינות — נולדת התשוקה.

ומפני שכאלה הם חייו של אדם, תמיד עגונים, תמיד מסוכסכים, מוטל על האדם לחפש את החופש במקום אחר, שאינו "הרמוניה" דווקא. אדם נוטה להניח משוואה בין חופש לבין הרמוניה, אלא שעגנון מניח שהחופש אינו מצוי בהרמוניה, אלא ביצירה. מיני מינים של קונפליקטים, כישלונות וסירובים לגאולה יופיעו לנגד עינינו הקוראות בסיפורי עגנון, מיני מינים של סבל וכאב ולבטים, וכולם יפים, יפים. היופי נוטל את מקומה של השאיפה להרמוניה, והיופי נמצא ביצירה, עוטף את הכישלון, את הגלות, את כאב העגינות, שהיא תמצית החיים. השאיפה להרמוניה היא תכלית דמיונית שהנפש מכוננת, שבשל היותה דמיונית, כישלון מימושה הוא ודאי. לא נותר לנו אלא להתבונן במסע התבוסה האנושי ולשיר את שירו, שיר המעלות והמורדות, אשא עיניי אל ההרים.

ולא ניכשל

"ולא ניכשל" (סיפור של כמעט־נפילה),

"האדונית והרוכל" (נפילה והצלה),

"והיה העקוב למישור" (נפילה) 

הסיפור "ולא ניכשל" הוא סיפור קטן, ואולי אך בקושי ניתן לכנותו "סיפור", כי אם ניתן ליבנו לדברי העוסקים בסיווגים של ספרות, הוא אפילו עונה לתיאור "ממואר". ובכל זאת "ולא ניכשל" הוא שיפתח את הספר הזה: הוא נושא בתוכו מוטיב החוזר בסיפורי עגנון, והמוטיב הזה, של מאבק בכישלון, נמצא בתוך שמו: "ולא ניכשל". והרי רבים מסיפורי עגנון עוסקים בכישלון, או בכמעט־כישלון, או בכישלון שאי אפשר להימנע ממנו, ולעתים כזה שאין לו הסבר ולא ברור מדוע הגיעו הדברים לאן שהגיעו, וכך הוא הופך לכישלון טרגי.

לעתים, בסיפורים מעטים בלבד, מופיעה ההצלה. ברגע האחרון: הצלה מפני אסון, מפני אסון שהוא תוצאה של כישלון, של טעות אנוש. "ולא ניכשל" הוא כזה: סיפור של כמעט־כישלון שבסופו הצלה. ובמילים אחרות: גלות וגאולה.

הסיפור מחזיק שבעה עמודים בלבד ונושאו מוגש לנו מיד במשפט הפותח אותו:

"לעולם אל יְשַׁנֶּה אדם בתפילה מנוסח אבותיו, שתפילתן של ישראל עולה לשערי שמיים."¹

ומיד אחר כך — אזהרה:

"נמצא שכל המשנה מנוסח שהתפללו בו אבותיו שהתפלל ראש שבטו מבלבל את השערים ותפילתו נכנסת בערבוביא. וכבר נענשו דורות אחרונים שהחליפו את נוסח התפילה והכניסו אנדרלמוסיא בעליונים ובתחתונים והרבו מחלוקת בישראל [...]"²

ובפרקו השני של הסיפור מתברר כי המספר, זה המוסר לנו בפרק הראשון עד כמה חשוב הדבר להתפלל בנוסח אבות, אכן שינה הרבה את נוסח התפילה שלו: ממנהג ספרד בקלויז של חסידים עבר לנוסח אשכנז בגלל בית המדרש הישן ששם למד. אחר כך עלה לארץ ישראל וכאן מצא שהשתנה הנוסח, הן של ספרד והן של אשכנז. "כדי שלא לפרוש מן הציבור הייתי מתפלל בכל מקום כפי נוסח שלו", הוא מסביר; "מפני שחביבה תפילת הרבים"³ התיר לעצמו לשנות. אחר כך חזר לַגָּלוּת ושוב שינה נוסח התפילה על פי מנהג המקום. עם שיבתו ארצה קבע ישיבתו בירושלים, ואף כי התכוון להתפלל בנוסח קבוע, שהרי התיישב סוף־סוף במקומו, הנה -

"מאהבת המקומות הקדושים חיזרתי על כל בתי הכנסיות ובתי מדרשות. וארבע מאות ושמונים בתי הכנסיות ובתי מדרשות יש בירושלים, ובכל אחד ואחד מתפללין בנוסח שלו, וכל מקום שאני בא אני מתפלל בנוסח שלו כדי לכלול תפילתי עם תפילת הציבור."⁴

מתוך שבעת העמודים המחזיקים סיפור קטן זה, מלאו שלושה בתיאור התפילות והנוסחים, ובסיפור המנהג שעשה לו המספר לשנות נוסח לפי הרבים, בתחילה משום הכרח ולבסוף מתוך נטייה של הלב לנדודים והרפתקאות. ארבע מאות ושמונים בתי כנסיות ובתי מדרשות שבירושלים פיתו את המספר הזה לנוע ממקום למקום כאילו לא תמו נדודיו; על אף שקבע משכנו לבסוף בירושלים, הוסיף לנדוד בין נוסחים.

אי עקביות שכזה אינו עניין של מה בכך; נוסח התפילה הריהו משול לבית הרוחני, לשורשה של הרוח. המילים השוכנות בנוסח הן השורשים המחברים בין אדם לשמיים, הן הדיבור של הנשמה. ואם משנה אדם את הנוסח, הרי אין לו שורש, כי נשמתו נעה ונדה בין נוסחים שונים שאף לא אחד מהם הוא ביתהּ הרוחני.

והנה על אף נדודי הנשמה הזאת, הנעה מנוסח לנוסח בין שלא מרצונה ובין שמרצונה, יש שורש אחד, אחד ויחיד, שממנו לא זזה. כי:

"ועדיין אני עובר מנוסח לנוסח ומסידור לסידור, חוץ מברכת המזון שלא זזתי מנוסח אבא זכרונו לברכה. וכשם שהוא היה נוהג לומר בבקשת רחם שלא נבוש ולא ניכלם ולא ניכשל, כך נוהג אני. אף על פי שברוב הסידורים לא נזכרה בקשת לא ניכשל."⁵

דווקא בקשת לא ניכשל נשתמרה מן הנוסח הראשון, הנוסח של האב! דווקא היא, וזאת על אף שאינה נמצאת בנוסחים רבים. את השורש הזה, דק, מינימליסטי ככל שיהיה, ולא ניכשל, לא הפקיר המספר מעולם, אותו נשא עימו לכל מקום, בין בישראל ובין בגולה, בין ביפו ובין בירושלים, בעודו נודד בין ארבע מאות ושמונים בתי כנסיות ובתי מדרשות; ולא ניכשל. זה, אם כן, השורש. ומאליה נשאלת השאלה, מדוע דווקא הביטוי הזה, ולא ניכשל, שאף אינו מופיע במרבית הנוסחים, נבחר להיות השורש. דווקא ולא ניכשל!

השאלה הזאת תעמוד בלב הפרק הראשון של הספר, ותיענה באמצעות שלושה סיפורים. כאן ב"ולא ניכשל" נמסרת לנו מהותו של הכישלון במפורש, הן בשם הסיפור והן בשלושת עמודיו הראשונים. זהו כישלון שהמספר מודע אליו — הוא מכיר את נטייתו להרבות נדודים בגוף וגם ברוח — ואוחז היטב בשורש המילולי, באותן שתי מילים מבית אבא, שהן ה"שמירה" שלו מפני הכישלון. בסיפורים אחרים לובש הכישלון פנים אחרות, פחות מפורשות ויותר בעלות עומק לא מודע ואפילו מיסטי. כדי להתבונן לעומקו של עניין באותו כישלון, נעסוק בפרק זה בסיפורים "האדונית והרוכל" ו"והיה העקוב למישור".

ואחרי ההקדמה מתחיל הסיפור:

ריבה אחת בת גדולי אשכנז התארחה אצל המספר. שמעה שהוא אומר בתפילתו "ולא ניכשל". נפתח ויכוח על בקשה זו, שנזכרת או שאינה נזכרת בסידור. התלוצץ המחבר, שהוא יהודי פולני במוצאו ולא מערב אירופאי, ואמר, "אשריכם יושבי ארץ אשכנז שלא הוצרכתם לכך שכולכם חכמים אתם מקטנכם ועד גדולכם ואין אתם באים לידי מכשול."⁶ נטל סידור להראותה, ולא נמצא זכר לשתי תיבות אלו ולא ניכשל. ואותה ריבה התנשאה עליו על שטעה, ויצא וידו על התחתונה. ברבות הימים מצא המספר בירושלים סידור ובו הבקשה. שלח לאותה ריבה את הספר שבו מופיעה הבקשה "ולא ניכשל" להראותה, והדגיש תיבות ולא ניכשל. ואחרי עוד ימים קיבל ממנה מכתב שעומדת היא להגיע לירושלים כדי להינשא. ובחתונתה הוציאה ספר משובץ באבנים טובות ומרגליות, ואמרה לו — "ספר זה נעשה לי נס על ידו."⁷ והיא מספרת שכבר קבעה מועד לחתונתה עם נוכרי אחד שהיה מחזר אחריה, אלא שאז הגיע הספר ששלח לה המספר, ובעודה קובעת את המועד היא קוראת בספר ובקשת ולא ניכשל, המודגשת בידי המספר, צצה לנגד עיניה. ואז, ממש ברגע האחרון, פטרה את הנוכרי ממנה ומצאה חבר יהודי ונישאה לו, וזאת היא מספרת בחתונתה שעכשיו מתקיימת. וכך, "בשביל שתי תיבות ניצלה נפש מישראל."⁸

ולא ניכשל היא בקשה הקשורה בזהירות: אדם נדרש לזהירות כדי שלא ייכשל, ויותר מכך — כדי שלא יכשיל את עצמו. ובאשר למהותה של זהירות זו — לכל אדם תהא התשובה שונה, מפני מה עליו להיזהר. ואולם בהכללה ניתן לומר: זהירות נדרשת תמיד היכן שיש דחף, היכן שיש נטייה שקשה לרסנה, שקשה להתאפק מפניה. את היהודים יושבי אשכנז מבקר המספר מתוך לצון, כביכול הוא אומר — אתם אין בכם פגם, על כן לא נדרשתם לאותה בקשת ולא ניכשל. משמע איזה ביטחון, איזו זחיחות שאינה במקומה היא מקורו של חוסר הזהירות של אנשי אשכנז, שכביכול אינם נזקקים לבקשה זו. ומדוע נזקק לה הוא, ומדוע דווקא באותה זהירות של "ולא ניכשל" בחר לאחוז בנדודיו, נדודיו הרוחניים ונדודיו הממשיים בעולם, כשורש האחד מנוסח בית אביו?

כל אדם יש לו הבושה שלו ויש לו הכלימה שלו, ומפני אלה הוא נזהר זהירות יתרה משום שאין הוא רוצה להלך בעולם עטוי כלימה. ההיבטים הללו של התפילה, הבקשה לא להתבייש ולא להגיע לידי כלימה — אלה ברורים לנו; הלוא בושה היא מה שמנחה הרבה מן הבחירות שלנו; מפאת הבושה נמנע אדם ממעשים ובוחר אחרים על פניהם, ולעתים ממש סובל בשל כך. הוא נושא אישה אחרת על פני אהובת נפשו מפני שהוא בוש באהובה זו, הוא בוחר מקצוע שיש בו מידה של גאווה אף שהעדיף מקצוע אחר, פחות נחשב, הוא מושל בתאוותו ושומר על גזרתו כדי שלא להיות בעל עודף משקל, שלא יביטו בו אחרים ברחמים. כל אלה הן בחירות מודעוֹת שאדם בוחר מתוך רצונו להימנע מבושה, והן קשורות ביחסיו של היחיד עם הקבוצה, הקהילה שבה הוא חי והמבט שהיא נותנת בו.

ואולם, ולא ניכשל — הוא דווקא מכוּון יותר פנימה מאשר החוצה, פחות קשור באיום הבושה, פחות עוסק בְּנִרְאוּת; הוא עומד בין אדם לבין עצמו. ולא ניכשל קשור ביסודות נפשיים, בדחפים שלא עולה בידו של אדם להכניע אותם, והם צצים ועולים בצורת מעשה בעולם, ואדם מרגיש שאינם נתונים לשליטת רצונו ואינם נעשים מבחירה בכלל, והם משפיעים על חייו, והם כישלון, כישלונו של החלק המודע לשלוט בלא מודע. לא משום הבושה אלא משום כבודו של אדם בעיני עצמו ומשום רצונו לגבור על חולשותיו הוא חש שנכשל. אותו ולא ניכשל קשור לעתים קרובות בסיפוריו של עגנון למאבק פנימי, נפשי.

תפיסת הבקשה ולא ניכשל כתיאור של מאבק פנימי שסופו לעתים בתבוסה היא אחת הסיבות לכך שמיוחסת לעגנון "מודרניות": מודעות עצמית וסכסוך נפשי הן מנת חלקו של האדם המודרני. בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת ניצבה יצירתו בחזיתו של קרב בין חוקרים, שהוא בעצם קרב עתיק אך גם אקטואלי מתמיד, הניטש בין מה שקרוי "תבוניוּת" למה שקרוי "דת" או "אמונה". בשל הסכסוך הנפשי המתואר אצל עגנון, ובעיקר ב"ספר המעשים", עסקו חוקרים בשאלת יחסו אל המסורת ונחלקו ביניהם ממש בחינת "שניים אוחזין": האם משבח הוא את המסורת או שמא מבקר אותה? למשל:

"בידוע שראשי גיבוריו אינם בני דורו, שהרי כל כמה שהוא מבקש לתאר את בני דורו הוא נותן לנו את הצד הרפוי שביצירתו וכל כמה שהוא בא ומתאר דורות קודמים הוא נותן לנו את הצד התקיף שביצירתו. [...]. מעריציו מנאמני המסורת מבקשים להסתייע בה[בכך] לשם הוכחה לגדולת הראשונים וקטנות האחרונים [...]."⁹

*המשך הפרק זמין בספר המלא*