תחנות בזמן - המסע לריפוי הלב

פתח דבר:

על מסע שהוא גם זיכרון וגם עתיד

יש דימויים שלא אנחנו בוחרים בהם, הם בוחרים בנו.

בילדותי הרגשתי כמו הירח המקיף את העולם בלי לגעת בו, מאיר רק דרך האור של מישהו אחר ומכיל בתוכו צדדים שאיש לא ראה, שאיש לא נחשף להם. הירח נדמה לי כהשתקפות מדויקת של ההוויה הפנימית שלי. הצד האפל של הירח, שבו שוכנים הכאב, הפחד והבדידות, נותר סמוי מבני אדם.

יש נשמות שזרות לעולם כבר מרחם אימן, שמגיעות אליו עם לב פתוח מדי, עיניים שרואות יותר מדי, תחושות שאין להן שם או הסבר. אני הייתי כזו, מחוברת לעולמות שמעבר, אך נטולת כלים להבין אותם. לא היו לי מילים להסביר תחושות כמו ריפוי, ידיעה, חיבור, אז שתקתי. לא ידעתי לקרוא למפתח שניתן בידי "יכולת", אז השלכתי אותו הרחק ממני, ועימו ויתרתי על חלק מעצמי.

הספר הזה הוא סיפור חיי. יסופר בו על תחנות בזמן ושיעורים שלמדתי, על מפתחות שמצאתי להבנה, לידיעה, לריפוי ולהכוונה, על טרנספורמציות — על המסע שפסעתי בו צעד אחר צעד, ילדה שקופה, נשמה שאט אט נזכרה בכוחותיה, עד להיותי האישה שאני היום, הילרית, אלכימאית של ריפוי הלב, מורה רוחנית ומאמנת רגשית, מפתחת שיטת לל"ה: לשחרר, להתחבר, הגשמה.

בסופו של דבר, לכל אחת ואחד מאיתנו יש לב שנפצע, גוף שנשא כאב ונשמה שמבקשת לזכור מי היא. כל נשמה מבקשת לזכור את עצמה, כל נשמה מבקשת ריפוי אמיתי.

כולנו יכולים ויכולות לבחור, לא רק לשרוד אלא להירפא; לא רק להחלים, אלא לחיות חיים טובים ומספקים.

הירח הוא השתקפות של מי שהייתי. הוא שיקף את הריחוף, את האור המוחזר, את הצד האפל שנותר תמיד סמוי, את הצורך להסתתר מאחורי אור של אחרים. דרך הכאב, דרך המפגש עם הצללים, דרך התבוננות אמיצה פנימה, חקירה פנימית, מיקוד, התמסרות — הפכתי מירח לשמש.

לא עוד מראה המשקפת אור מבחוץ, אלא כור פנימי שבו החומר הגולמי שלי נצרף לבעירה.

כמו בתהליך אלכימי מה שהיה עופרת הפך לזהב, ומה שהסתפק בהשתקפות, נעשה מקור של אור חי הנובע מתוכי.

כך נולדה בי ההבנה שהאור הוא תוצר של התלקחות נשמתית: מהלך שבו המהות מתגלה מתוך עצמה. השמש אינה חוששת להאיר משום שהיא מאירה לעצמה את הדרך, ומכוחה גם לאחרים.

הספר הזה נכתב מדם ליבי בתקווה שכל אחת ואחד ממי שיקראו בו יקבלו ממנו השראה לחפש אחר ריפוי, לבחור באומץ לצאת לדרך מאתגרת, אך משתלמת ולהאמין שנשמתם יכולה לחזור הביתה, אל זיכרון מהותה.

אני מזמינה אתכן ואתכם להצטרף אליי למסע שראשיתו בחשכה, המשכו בעומק ההבנה וסיומו באוויר חדש שננשום יחד בפסגות ההרים.

שם נוכל לשבת לרגע, לנוח, להירגע, להיטען בכוחות מחודשים, עד ליציאה למסע הבא.

ילדה שרואה יותר מדי: על הפצע הקדום

נולדתי בחיפה על רכס הכרמל ונקראתי חגית.

לא סתם נקראתי חגית, אלא על שם חברו הטוב של אבי, חגי, שנהרג בגיל 19 במבצע קארמה. כדור פילח את קסדתו וקטע את חייו. השם "חגית" לא היה רק צירוף של צלילים. הוא היה גשר בין נוכחות להיעדר, בין חיים למוות, בין הילדה חגית, לרוח של הנער חגי שנגדעה בפתאומיות.

אף פעם לא אהבתי את שמי. כבר כילדה סלדתי ממנו. לימים הבנתי למה: בעל כורחי קיבלתי עליי לשאת מטען שלא שלי. כך, בלי שבחרתי, נולדתי לתוך סיפור על שכול. לתוך חוזה נשמתי עם נשמה של נער שלא הכרתי. שמי היה אתר הנצחה, לא רק של אדם, גם של הכאב שמותו גרם לאחרים.

התחושה הזו, של השתייכות כפויה, ליוותה אותי כמו צל סמוי. תמיד איתי. רק שנים רבות מאוחר יותר הבנתי עד כמה היא הייתה כרוכה במה שנקרא גזֵרת גורל: תחושת החיים כתסריט מוכתב מראש, שבו נולדים אל תוך משפחה, לאום או דת, בלי שניתנה אפשרות לשאול או לבחור. חייתי בידיעה סמויה שדרכי כבר נחרצה, כאילו כל ניסיון לגבש זהות עצמאית נידון לכישלון.

גם בבית שגדלתי בו לא הרגשתי בבית. כמו השם שלי, כך גם הבית היה דבר שנבחר עבורי. הוא היה מלא בקולות מנוגדים, גדוש עד אפס מקום בדיסהרמוניה מתמדת. ולא במקרה. ההורים שלי הגיעו מקצוות שונים בתכלית. אימא שלי נולדה בקזבלנקה למשפחה מרובת ילדים ובהיותה בת 16 משפחתה והיא עלו לארץ. אבא שלי נולד בארץ, לניצולי שואה שהצליחו לברוח מפולין רגע לפני עליית הנאצים לשלטון. סבתא שלי, אסתר, נולדה וגדלה בפולין והייתה בתו של רב שהיה דור שישי לחוזה מלובלין, מי שנחשב לרואה נשמות ולמזהה ייעודן. הוריה של סבתי, אחיה ואחיותיה נרצחו במחנה אושוויץ, וגם סבי איבד בשואה את הוריו ושמונה מאחיו. סבי וסבתי הקימו את ביתם בכפר חסידים. הם הקימו משפחה בארץ שכוננה את עצמה, לייצר מציאות חדשה, ולכאורה השאירו את פצעיהם מאחור, אולם האובדן והטראומה צרבו בהם את התחושה שבכל רגע הכול עלול להיעלם, להילקח מהם והם חיו באשמה תמידית על כך שלא הצליחו "להשיג את האישורים לעלייה לארץ בזמן" עבור בני משפחתם. הלב שלהם מעולם לא התאחה מהפצע הזה.

אבי, שהיה הצעיר מהילדים, ספג לתוכו את החרדה הזו. הפחד שבכל רגע הכול עלול להיעלם הפך לחלק ממנו, והוא העביר אותו גם אלינו, ילדיו. סיפור חייו היה שזור בנטישות ובטראומות שהפכו אותו לאדם עצבני, נוקשה ובלתי צפוי. כשפרצה מלחמת יום כיפור אבי גויס לחצי שנה.

הזיכרון הראשון שלי הוא מגיל שנתיים וחצי. אני זוכרת שכל ילדי הגן דחוסים במקלט, והגננת צועקת עליי: "תעשי פיפי בגיגית!" (בפינת המקלט הוצבה גיגית ובתוכה חול), ואני בוכה ולא מסכימה לעשות זאת "כמו חתול". אני זוכרת תחושת בלבול. לא הבנתי למה אבא שלי הלך ולמה הוא לא חוזר בערב. זו הייתה בעצם הנטישה הראשונה שחוויתי.

כשהוא שב, הוא כבר לא היה אותו אדם. היום אני יודעת לומר שהוא היה הלום קרב, אך בילדותי לא הכרתי את המושג. החיים עם אבא מתוח ושביר היו כמו חיים על אדמה רועדת. הוא ברח לעבודה, לעסקים, ובסופי שבוע לטיולים בטבע איתנו. לימים, הוא שיתף אותי בסיבה לבריחות שלו, לחוסר הרצון להיות בו: תמיד כשנשאר בבית היה עולה באפו ריחן של גופות שרופות של חיילים, הוא אמר. המרחבים, הטבע, היו סוג של ריפוי בשבילו.

אחיי ואני היינו מתעוררים בלילות מהצרחות של אבא מתוך שינה, ולפעמים גם היה נעמד וכמו יורה בנשק. ביום יום, הכול היה יכול להיות טוב ושקט ונעים, שגרתי, ופתאום התפרצות געשית. שני אחיי ואני תמיד היינו דרוכים, תמיד היינו במתח, במצב כוננות.

אבא עזב את עבודתו ופתח עסק עצמאי — סוכנות ביטוח ששגשגה. אבל עם ההצלחה בא גם הפחד. הפחד לאבד את כל מה שהשיג, הפחד להיכשל, הפחד לא לעמוד בציפיות, הפחד שהכול ייעלם, ואת הפחד לוו פרצי אלימות מילולית ותחושת איום מתמיד. בבית לא דיברו על פחדים או טראומות, אבל הכול נכח בעוצמה: הפחד, התחושה שהכול זמני, שאין ודאות או ביטחון בדבר.

אהבתי את הטיולים המשפחתיים שלנו. להקשיב לתסכיתים של סיפורים ברדיו, לריב עם אחיי במושב האחורי. האושר הילדותי, התמונות שחרוטות בי של ים וצחוק ונופים ארץ ישראליים הם זיכרונות הילדות הטובים שלי.

הייתי ילדה בת תשע ואני זוכרת תמונה אחת: אבא אוחז בכיסא הבר האדום ומטיח אותו ברצפה בחוזקה. הוא אומר שהוא עוזב. אני זוכרת בגוף שלי חרדה. אני זוכרת קיפאון של הגוף ואז בכי. אולי גם צעקתי, אולי הפצרתי בו שלא ילך, את זה אני לא זוכרת. אבא הלך. הוא חזר לאחר ימים ספורים כאילו כלום לא קרה. אבל אני נשארתי עם הטראומה בתוך הגוף שלי, וכמה שבועות מיום חזרתו חליתי בדלקת קרום המוח.

במשך חודש שלם קדחתי מחום, הזיתי בלילות וחלמתי חלומות מסויטים. הגוף שלי דיבר את הכאב שלא יכולתי לבטא, את הפחד של הילדה לאבד את המבנה שהכירה. המחלה שלי הפכה למוקד, אני הפכתי למוקד, ולא רק, אלא שהצלחתי בכוח המחלה לדחוק את הצרות ה"אחרות". מאז, כל חום, כל כאב ראש, כל מחלה פיזית היו דרך לקבל תשומת לב בעולם שלא הקשיב לי. מאז, הפך הדבר לדפוס שיחזור בחיי פעם אחר פעם.

לימים אבין שהנשמה שלי בחרה במחלה כאסטרטגיה נסתרת, כאילו לקחה על עצמה את הכאב כדי "לשמור על הבית", לאחוז בו מול כוחות הפירוק. המחלה הייתה לשפה אחרת של נאמנות לא מודעת שביקשה להגן, גם במחיר תחלואות הגוף. היא האמינה שאם היא תהיה חולה, היא תלכד את הדבר שהתפצל. עוד פעמים רבות הגוף ידבר איתי את המילים שהנשמה לא תוכל לומר. הגוף מדבר את דברי הנשמה עם כולנו.

הדפוס הזה, האמונה הנשמתית הזו, האסטרטגיה הלא מודעת, עוד יעברו גלגולים רבים עד שהם יהפכו את הפצע למקור לריפוי.

אומנם לא חסר לנו דבר בבית, אבל דבר לא הובטח באמת. דבר לא היה מובן מאליו בבית שלנו, גם לא אהבה. אימא לא חוותה חוויית אובדן כמו בצד של אבא, אבל גם לא ידעה לדבר רגשות. אהבה הייתה קוסקוס, מטבוחה, קציצות, חמין. אהבה הייתה דאגה לצרכים הפיזיים. המטבח היה המקום שבו אימא הייתה היא עצמה, היא והאמונה שלה בבורא עולם.

ברמה הנפשית, התנהלנו בתודעה הישרדותית. לא היה בבית שלנו מקום לרוך או לחמלה. וכך, אני, ילדה רגישה בצורה קיצונית, גדלתי לאב שמדחיק, מפקפק, חרד ולאימא שמאמינה באלוהים ומבשלת אהבה, אך מתקשה ליצור שיח או לבטא אהבה.

כבר מילדות הייתי שונה מהוריי, לא דומה לאף אחד מהם. כבר מילדות התחברתי לדברים שלא יכולתי לתת להם שמות. הילדה שהייתי ראתה דברים שאחרים לא ראו, כמו כאב של אנשים מתחת למסכות שהם עוטים על פניהם. הרבה פעמים חשתי בקושי שמסתתר מאחורי חיוך, בצורך באהבה בתוך אדישות. הרבה פעמים ידעתי שדברים יקרו לפני שהם קרו ולא היה מי שיבין או יאשר ולא ידעתי לקרוא לראייה הזו בשם. לא הבנתי למה היא נוכחת בגופי. זו לא הייתה דרמה, זו הייתה בדידות.

לימים אבין שמה שניתן לי בירושה אינו רק סיפור, אלא ראייה שנולדה מכאב של דורות. כמו בתהליך האלכימי הכאב הקדום יהיה לחומר הגלם ולמקור של תודעה. כך, מה שנדמה היה כנטל דורי, התגלה כמתנה נסתרת: הכאב לא נכחד, הוא שינה פניו, הותמר. הצלקת הפועמת הפכה לחומר, לאמצעי לריפוי.

בהיותי בת 12 אבא החל להיעדר מהבית ומחיינו יותר ויותר. כך גיליתי שהוא הכיר אישה אחרת, כך גיליתי רובד נוסף בעולם המורכב שחייתי בו — השקר.

השבר שחוותה אימא היה ברור לעיני כול. מערכת היחסים עם אבי הזיקה לבריאותה, עינתה אותה. לא היו לה כלים להתמודד עם בעל חסר יציבות. הייתי הבכורה: ניסיתי לתמוך בה, להיות לה לעזר. גם כששתקה חשתי בכאבה. הוא היה סמיך ודחוס. אבל לא באמת יכולתי למנוע את מה שלא היה בשליטתי.

בהיותי בת 15 וחצי חוויתי אהבה ראשונה. חיפה של שנות ה־80 הייתה משעממת והבחור שהתאהבתי בו היה מבוגר ממני בשנה והכיר לי את מועדוני האנדר גראונד של חיפה, את ה"דווקא", "העיר השנייה", ומוזיקה מחתרתית: מינימל קומפקט, סיאם, הקיור, הסמית׳ס. איתו עישנתי חשיש בפעם הראשונה. אהבתי אותו. הבית שלו היה לי מקום מפלט. אהבתי את ההורים שלו, את הנינוחות שבה התנהלו בביתו. בכל פעם שהכאוס והמריבות בביתי גדשו את הסאה, ברחתי לביתו, למקום שהיה לי אי של שקט, דוגמה למשפחתיות ורגשות כמו חמלה ואמפתיה.

כילדה לא יכולתי להבין למה אני כל כך סובלת בחיים בבית, מהו הדבר שזר לי כל כך, אבל בפגישה במשפחתיות אמיתית ובאהבה נקייה וחפה מאינטרסים, דווקא על דרך הניגוד, הבנתי שסבלתי מהסילוף של מושג האהבה שחוויתי בחיי בביתי, מהביטוי החסר שלה שהרחיק אותי מהדבר שכה כמהתי לו — אהבה טהורה.

הניגוד הזה בין הבתים, בין האהבות, בין השקר לאמת, הוא שהוביל להחלטתי לשבור את השתיקה, לומר לאימא את שעל ליבי, למרוד בשקר. מעין קול פנימי קרא בשמי וביקש שאצביע על האמת. כך, בהיותי בת 16, העזתי לומר לאימא את מה שהיה טמון בליבי שנים כה רבות. למעשה, שכנעתי את אימא שעליה להתגרש.

אבל לאף אחד לא היה מושג איזה מאבק גירושים מכוער זה יהיה.

מרגע שהתקבלה ההחלטה להתגרש היו בבית רגעים מפחידים ואלימים. היה מקרה שבו אבא תלש את התמונות מהקירות ואת הטלפון מהשקע, בפעמים אחרות הוא שבר דברים, ופעם נסע ברכב של אימא ונכנס בעץ כדי שהרכב יינזק וערכו ירד.

החדר שלי היה מקום מפלט, ובו־זמנית צמוד לחדר השינה של ההורים. בכל לילה שמעתי את הצרחות שלהם זה על זה, את המריבות, את הזעם שהתפוצץ שוב ושוב מעבר לקיר. אבא היה מאיים שישרוף את הבית. בכל יום הייתי חוזרת מבית הספר ומתפללת. הלוואי שלא תהיה שוב צעקה. אלוהים, תעשה שלא תהיה עוד מכה בדלת, שלא יישרף הבית כמו שאבא איים. תעשה שיהיה בית לחזור אליו. תמיד פתחתי את הדלת בחשש, בפחד שהוא עולה באש. לא רק זו, אלא שבן זוגי, שהיה גם חברי הטוב ביותר ומקור המפלט שלי, התגייס לצבא ונהג לחזור הביתה אחת לשבועיים או שלושה, ואז לישון במשך כל הסוף שבוע. הוא פשוט היה חייל שרצה לנוח, ואני הייתי נערה צעירה שזקוקה לאהבה, אהבה שהאמנתי שתמלא את הבור הפעור בתוכי. את החסר. בכל פעם שחזר לצבא, התחושה הייתה שהוא נוטש אותי.

לימים אלמד שרק אני אוכל להעניק לעצמי את האהבה שאני זקוקה לה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*