הפרטים

1
יוֹהָנָה

אחרי כמה ימים עם הווירוס בגופי, חום הגוף שלי עולה, ואני מחליטה להפתעתי לחזור ולקרוא ברומן מסוים, ורק כשאני מתיישבת במיטה ופותחת אותו אני מבינה מדוע. על עמוד השער כתוב בעט כחול, בכתב יד שאין לטעות בו:

29 במאי 1996

החלמה מהירה.

בפירָה קנוֹפּ1 יש קרפים צרפתיים וסיידר.

אני מחכה עד שנוכל ללכת לשם שוב.

נשיקות (שהייתי מעדיפה שיהיו על שפתייך),

יוהנה

בפעם ההיא היתה לי מלריה — נדבקתי כמה שבועות קודם לכן מיתוש מזרח־אפריקאי באוהל מחוץ לסֵרֶנגֵטי, וחליתי כשחזרנו הביתה ואושפזתי בבית החולים בהוּדיקסְוָואל. אף אחד לא הבין למה המדדים שלי משתוללים, וכשבסופו של דבר נקבעה האבחנה, עמדו כל רופאי בית החולים בשורה כדי להביט באישה שלקתה במחלה האקזוטית. אש בערה מאחורי המצח שלי, וכל בוקר בבית החולים התעוררתי עם עלות השחר מהנשימות המהירות של עצמי ומכאבי ראש שכמותם לא חוויתי מעולם. אחרי המסע למזרח אפריקה נסעתי היישר למחוז הֶלסינגְלָנד כדי לבקר את סבי ששכב על ערש דווי, אבל אני עצמי חליתי ועמדתי למות. הייתי מאושפזת יותר משבוע, וכשיוהנה נתנה לי את הספר, שכבתי מתחת לשמיכות בחדר השינה שלנו בהֵגֶרסטֶן שבדרום־מערב סטוקהולם, אחרי שהעבירו אותי באמבולנס דרך אוּפּסָלָה, שם בוצעה לי ביופסיה בכבד. אני לא זוכרת מה היתה התוצאה, ככלל אני לא זוכרת הרבה מראשית אותו קיץ, אבל את הדירה שלנו אני לא שוכחת, ולא את הסֵפר ולא אותה. הרומן נבלע בתוך חום גופי הגבוה וכאב הראש ונטמע בהם, ואיפשהו שם נמצא החוט שמגיע עד הנה, עורק של רגש שנטען בשעות אחר הצהריים האלה בְּחום ובסכנה, ומוביל אותי אל מדף הספרים כדי לאתר דווקא את הרומן הזה. החום וכאב הראש שאינם מרפים, הדוחק של מחשבות לא שקטות מאחורי העיניים, הרחש של מצוקה ממשמשת ובאה — אני מזהה אותם כי חוויתי זאת בעבר, עם חפיסות של משככי כאבים חסרי תועלת על הרצפה סביב המיטה, ובקבוקי הסודה שאני מרוקנת לשווא ואינם מרווים את צימאוני. ברגע שאני עוצמת את העיניים, התמונות חולפות מולי בזו אחר זו: פרסות סוסים במדבר צחיח, חשכת מרתפים לחה ובתוכה שדים דוממים, גופים חסרי צורה וגבול, תנועות פונטיות גדולות שצועקות לעברי — כלומר, כל המפרט הסטנדרטי של הסיוטים שפוקדים אותי מאז שהייתי ילדה קטנה, בתוספת תבלין של מוות ואיוּן שמתלווה לעצם המחשבה על המחלה.

סִפרות היתה המשחק האהוב ביותר עלי ועל יוהנה, הצגנו זו בפני זו סופרים ונושאים, תקופות ומחוזות ויצירות ספציפיות, ישנות יותר ובנות זמננו ומז'אנרים שונים. הטעם שלנו היה דומה אבל מספיק שונה כדי שהשיחות יהיו מעניינות. לגבי דברים מסוימים היינו חלוקות (אוֹטס, בּוּקוֹבסקי), דברים אחרים הותירו את שתינו אדישות (גוֹרדימֶר, ספרות פנטזיה) והיו כמה ששתינו אהבנו (אוֹסטֶרגרֶן, טרילוגיית קְרילוֹן, לֵסינג). אני יכולתי לאמוד את דעתה על ספר על פי הקצב שבו כילתה אותו. אם היא קראה מהר (קוּנדֵרָה, כל המותחנים), ידעתי שהיא משועממת עד מוות וממהרת לסיים, ואם התהליך היה איטי מדי ("תוף הפח", כל ספרי המדע הבדיוני), היא היתה לא פחות משועממת אבל הכריחה את עצמה להיאבק כדי לצלוח את הטקסט. היא ראתה את סיום הספרים שהתחילה לקרוא כחובה אישית — בדיוק כפי שסיימה את כל מסלולי ההשכלה, המאמרים והפרויקטים שלה. היא התאפיינה בצייתנות עמוקה ומושרשת, סוג של כבוד למשימות, גם כשאולי הרגישה שהן חסרות תוחלת. זה משהו שהיא הביאה איתה מהבית, אני מניחה, מהוריה שהיו יצירתיים וממוקדי מטרה ללא עוררין. היא עצמה אמרה שהשלמת משימות היא דרך לשמור את האופציות פתוחות לעתיד, לדאוג לעצמה למה שהיא כינתה "clean sheet". כי בעיני יוהנה אדם חי את החיים רק בכיוון אחד, קדימה, קדימה. בנקודה הזאת נפרדו דרכינו, אני לא סיימתי פרויקטים גדולים כלשהם אלא לעתים רחוקות. אחרי שנה כזבנית בסניף של חנויות הנוחות פּרֶסבּירוֹן התחלתי ללמוד במסגרות שונות להשכלה גבוהה, שמהן נשרתי או שדחיתי את הלימודים לעתיד בלתי מוגדר, עד שהתחלתי לכתוב ברצינות. ואפילו אז, אחרי שהחלטתי לנסות להיות סופרת במשרה מלאה, לא הצלחתי לדבוק במסלול שהתוויתי לעצמי, אלא הקדשתי ימים שלמים לשוטטות בפרוורים כמו אַספּוּדֶן, מֶלָארהוֹידֶן, מידסוֹמֶרקראנסֶן ואַקסֶלסבֵּרג. בתקופה ההיא עדיין התרחשה לא מעט פעילות פחות מהוגנת באזורים הקרובים למרכז העיר, כולל מועדוני אופנוענים, מכוני קעקועים וחנויות וידיאו חשוכות כמו הלילה, שהציעו גם מיטות שיזוף. תחנות הרכבת התחתית היו מוזנחות ומלוכלכות. אנשים מכל מיני סוגים חיו זה לצד זה, אנשים עובדים שלקחו בבוקר את התיק והלכו לעבודה, אמנים ששכרו חללי סטודיו זולים באזורי התעשייה, נרקומנים שחיו במאורות שהמשטרה פשטה עליהן, זקנים שישבו בכיכר עם בקבוקי הבירה והשיזוף העמוק שלהם. כולם גרו בשכנות בבניינים התלת־קומתיים שהקיפו את הרחובות הראשיים המתפתלים, עם חנויות נמוכות תקרה ותבלינים זרים בקומת הרחוב, ומסעדות פשוטות שמגישות ארוחת צהריים ומעוצבות בחוּם — מסעדות שבהן נהגתי לשבת עם צלחת ריקה על מגש פלסטיק בפינה ולשתות את שאריות הבירה שלי תוך כדי התבוננות בשאר הסועדים בשעות אחר הצהריים המוקדמות. בלוק כתיבה ועט שנבחר בקפידה היו מונחים לפנַי, אבל רק לעתים רחוקות השתמשתי בהם. ייתכן שנראיתי תכליתית, אבל לא כך היה — בערימת הספרים על שידת הלילה שליד מיטתי היו מונחים דרך קבע ספר או שניים שהקריאה שלי בהם נתקעה אי־שם באמצע הדרך. העדפתי לקרוא ספרים שעוררו בי משיכה שלא יכולתי להשתחרר ממנה. זה היה נכון לגבי רוב היבטי חיי, ולכן היו בהם רק חובות מעטות, אולי מעטות מדי. למעשה, ספק אם היתה חובה כלשהי שלא הדפתי מעלי מיד. זאת היתה נקודות מוצא שלא הובילה לשום "clean sheets", ואני מניחה שיוהנה לא יכלה לראות את הנרפות הטבועה בי אלא כאתגר. היה משהו בקצב ובהתלהבות שלה שהניע אותי לזוז, שגרם לדברים לקרות. אולי הצד הזה שלה הוא שהשרה עלי ביטחון כזה במערכת היחסים שלנו. היא איתחלה אותי, והיא לא התכוונה לוותר. היא לא תלך, היא לעולם לא תיכנע לדחף כלשהו לעזוב אותי. אני הרפיתי, התמסרתי. היא היתה כה יסודית, כה מסורה ונאמנה. האם ייתכן שיום אחד היא תעלה בדעתה לעזוב אותי? לא, חשבתי. לא, לעולם לא.

הספר שאני מחזיקה בידי הוא "הטרילוגיה הניו יורקית". אוֹסטֶר, בלתי נגיש אבל שנון, כל כך פשוט ועם זאת פתלתל, פרנואידי וצלול בעת ובעונה אחת, ועם שמים פתוחים בין כל מילה ומילה. בנקודה הזאת היינו תמימות דעים, יוהנה ואני, וכשהחום הגבוה הרפה ממני כעבור כמה שבועות, קראתי אותו מחדש כדי למצוא פגמים, כדי לבדוק אם אעלה על משהו או אמצא את עצמי משועממת, אבל לא מצאתי ולו מקום אחד שבו משהו חרק, וזמן קצר לאחר מכן קראתי את "ארמון הירח" והוקסמתי באותה מידה. אוסטר היה לאחת מנקודות המצפן שלי, גם כשקראתי וגם כשכתבתי — אפילו אחרי ששכחתי ממנו והפסקתי לקנות את ספריו כשהם יצאו. הפשטות החדה נשארה בגדר אידיאל, שהיה בתחילה קשור בשמו, אבל המשיך אחר כך בלעדיו. ספרים מסוימים נוטים להישאר במֵח העצמות שלנו הרבה זמן אחרי שהפרטים והשמות כבר נשכחים, וכאשר בסופו של דבר ביקרתי לראשונה בברוקלין, חיפשתי את הכתובת שלו כאילו מדובר בעניין מובן מאליו. זה היה כמה שנים לתוך המילניום החדש ויוהנה כבר מזמן עזבה אותי למען אחרת, בברוטאליות וללא הכנה מוקדמת, בקור רוח מקפיא. בזמן שעמדתי ובהיתי במדרגות שהובילו אל בניין הלבנים החומות בברוקלין שבו פול אוסטר וסירי הוּסטוֶודט חיו את חייהם וכתבו את ספריהם, כבר חייתי זה זמן־מה עם גבר שישב ואכל עם בִּתי פנקייקים בבית קפה סמוך. כל מאפייני הזמן, העשוי קפלים־קפלים, איפשרו לי לעמוד שם בפארק סלוֹפּ כאילו יוהנה עומדת צמודה אלי, עד שיכולתי לשמוע אותה אומרת משהו על המקריות שלא הבנתי אלא הרבה זמן אחרי זה, ועד שנדמה היה לשתינו שאנחנו רואות משהו זז מאחורי אחד הווילונות בקומה העליונה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*