הרפתקאות גע גע בדרכים הש"ב והסממ"מ

מבוא

זה שוב קורה, או בכלל לא הפסיק.

מה הסיכוי שנצליח להמשיך מהמקום שעצרנו בו¿ או מה הסיכוי שעברנו כל כך הרבה בדרך אחד לשנייה ועדיין לא הצלחנו לנשום ביחד¿ ההקרבה החד־סטרית, הזילות.

מי הוא, מי אני ואיך נדייק את עצמנו מול ההבנה שיש בי אותו ויש בו אותי¿

איך אני מעכלת ועוד מחבקת את זה שכל מה שכואב לי בו כואב לי בי ונובע מתוכי¿

שהוא חם וקר וכאן להתמודד או לא, מחליט שכן, עף איתי דקה ואז עף לאחרות¿

אנרגיה מבוזבזת שנזרקת לכל כיוון ללא עומק, כמו מחלה עם גרורות.

האם הענקנו את כל מה שיכולנו עד לאותו הרגע¿ אני יודעת שנתתי הכול, נכחתי בכל התמליל.

כמובן יש גם את עניין הלקחת כמובן מאליו את ההסתגלות שלי לטירוף שהוא נמצא בו.

החוצפה לא לראות אותי בתוך כל זה.

ובאיזשהו מקום אני עדיין מרגישה את הגחלת לוחשת לי שזה היה אמיתי, שאחבק את הכול, שזה מה שזה, חלק מהחיים שלי, אבל נראה לי שקצת איבדתי אחיזה במציאות הקולקטיבית ושאני מסתגרת בתוך האמת של עצמי מתוך מודעות או שיגעון.

מההתחלה אני כאן כדי לעשות טוב, אין לי זמן לתת לפחד לנהל או לעצור אותי ואני מספיק משוגעת (או לפחות כך חשבתי) כדי שזה יצליח.

מה המרחק שלי מהאמת¿ כמה אני רחוקה מעצמי¿ לאן אני בורחת¿ למה זה לא מפחיד אותי ואיך זה שוב נגמר¿

#בגידה_או_סתם #רמה_נמוכה

הוא בטח חושב לעצמו, איך שוב דנים בזה¿

חשבתי שהיא הבינה מי אני.

סליחה כבוד הש"ב, באמת סליחה שלא הבנתי כמו שכנראה גם אתה לא הבנת מי אני, או ששנינו הבנו והתעלמנו. בכל מקרה ידענו שזה זמני, אז למה גם המעט הזה שקיבלנו במתנה או כעונש או כמבחן שקירב אותנו להיות בסיפור הזה יחד – למה גם המעט הזה לא קרה¿ לא יכולנו לעוף¿ אה, סליחה, ברור... זה לא היה מספיק חשוב.

אני לא הייתי מספיק חשובה, והכי עצוב שכנראה לא הייתי מספיק חשובה לעצמי.

הרי אני הדפוקה שמראש נכנסה לסיטואציה הזו (שוב) בלי להציב גבולות ותנאים בעודי מאמינה וחושבת שמה כבר יכול להיות יותר חשוב ומדהים מלחוות עוצמה של רגש. אם חיים פעם אחת אז הטירוף האמיתי – האולטימייט – זה להרגיש בחיים ולהתמלא ולהיות נוכח באהבה שממנה, מהנקודה הזו שבה נוכח הרגש, המיניות מגיעה לתשואה הכי עילאית שבה. כל השאר חארטה. אבל אני ממש, אבל ממש־ממש, לא פה כדי לנסות לשכנע.

בחמישי בלילה התעוררתי. תרתי משמע. גם התעוררתי מהסיטואציה וגם עליתי מדרגה רוחנית.

בקעה מתוכי הוויה חדשה.

ביום חמישי היה לי יום הולדת. לא ציפיתי שכך הערב יסתיים או יתחיל או יתנהל כי מי דמיין.

זה לא טריוויאלי עבורי לשוב ולכתוב את ההמשך של גע גע, לא חשבתי שאשוב לכאן תוך כמה שבועות.

"אני מצפה למה שאני רואה ורואה את מה שאני מצפה לו". אני בטוחה שזה משפט שמישהו פעם אמר.

הקדמה

אני מנסה לחשוב על החזרה שלנו, על כל מה שהיה באמצע, בין תחילת הספר לסופו, ואני לא זוכרת. כמו מתוך פוסט־טראומה ממשמעות האירוע ומגודל הבקיעה. אני כאן כדי לשחזר את עצמי בין המילים והדפים ולהתמודד עם האפיזודה. צריכה לסדר את הכול מול העיניים שלי ולשפוך לתוך גע גע, שחור על גבי 99% לבן, על מנת להבין או להפנים את מה שהיה.

אני כן זוכרת שגע גע נוצר בפרֵדה שלנו – שלי ושל הש"ב – הפרֵדה הקודמת שבה פרקתי את עצמי בכתיבה והקזתי את נפשי מתוכי – ואז נפגשנו.

נפגשנו בסיטואציה קצת אחרת, קצת לא הגיונית וכמעט מופרכת, ממש בערב של היום שבו סיימתי (או חשבתי שסיימתי) לכתוב את ההרפתקאות הקודמות שלי/שלנו. נפגשנו בערב של ההלוויה.

הפרֵדה מהש"ב הייתה עבורי קשה כמו לתלוש נוצה־נוצה במשיכה מהעור או מינימום לרסק לעצמי את המקור, וכל הפרֵדה הייתה הכרחית (לפחות עבורי) כי כל מה שיכולתי לחשוב עליו כשהיינו זה שהוא לא סגור על אם הוא חוזר הביתה (אליה) או לא.

לא התראינו במשך שלושה וחצי שבועות שבסופם אני כתבתי את גע גע והש"ב התגרש – אבל המפגש בינינו והחזרה לא היו יוזמה של אף אחד מאיתנו, זה פשוט קרה.

לקסיקון הסממ"מ

מילון מושגים/שחקנים משתתפים

ש"ב: שליח בכיר. מגיע לפי היצע וביקוש. עובר מאחת לאחת עם פק"ל ציוד בתיק גב – הציוד האישי שהמפקד נושא עליו בעת ביצוע חדירות מבצעיות – ובו בקבוק שמן, סמים, דילדואים ומשחקים מיניים אחרים, לפעמים יש שוט ותמיד תמצאו גם קונדומים, בושם ודיאודורנט רק למקרה שיֵצא מלקוחה אחת או מלקוחות מרובות ולא יספיק לעבור בבית לפני שימשיך ללקוחה או לשלישייה הבאה (נא לא למחוא כף). הש"ב זמין תמיד וכנראה גם לכל אחת. מעדיף לא להתנהל לפי הגדרה, אבל כל עוד בכל יום יש כיבוש חדש הכול בסדר (כמובן הכוונה היא לכיבוש חדש נוסף על כל הקבועות).

איתן: הש"ב כשהוא לא איתי, כשהוא זר עבורי ולחלופין כשאין לי מושג מי הוא כרגע, אבל הוא לא הש"ב שלי, שזו בעצם גם ההגדרה של הש"ב כרגע. אני כבר לא יודעת מי הוא.

סממ"מ: לקוחה סופרת, מאיירת, מטריפה, מהממת ובקיצור – אני. לקוחה על כל צורותיי: לקוחה בכירה, מועדפת, פרימיום ו/או
א"ר – אחות רחמנייה (QR).

ליבי: הצאצאית שלי, אהבת חיי, חיילת בתקופת מלחמה.

קופים: הצאצאים של הש"ב.

בסטי: זו בסטי, ובעיקר החברה הכי טובה שלי (או לפחות הייתה פעם ובעצם כנראה מעולם לא הייתה) (QR).

גע גע 🦆 (שם פרטי. שם משפחה. וגם שפה שלמה):

הוא לא רק שם. הוא תהודה. הוא שפה.

שוכן בלב של רגע. מושיט יד ללב הגועש. מרגיע.

מתוח בין כמיהה למגע, לערגת הגעגוע.

זו שפה של תנועה רגשית – בין שקט לפעימה,

בין צמרמורת להכרה, בין שליטה לכניעה.

הוא הכול והקול, הוא הלב שלי. הוא אני ואני הוא.

ברווז קטן שבקע מתוך געגוע גדול, מתוך צחוק ודמעה שהתאגדו באותה השנייה.

אז גע גע לא רק סימל את הסיטואציה, הוא היה לי שפה כשלא ידעתי איך לדבר אותי.

והיום, אם שואלים – נעים מאוד, אני גע גע.

גע – שם פרטי. גע – שם משפחה.

כרך 268962639: מציין את ההמשך או את המספר של הרפתקה חדשה.

החבר המשותף: כמו בהזיה, מישהו מהסצנה שידעתי שהוא ידיד של הבסטי שלי, אבל מסתבר שהוא חבר ממש טוב שלה (זה שהיא עושה עליו הכי הרבה מניפולציות ומנצלת אותו בעיקר כשמשעמם לה ואין לה אופציה אחרת לערב או לשעה הקרובה). אז מסתבר שהוא גם חבר ממש טוב של הש"ב - הוא זה ששפך את

כל האינפורמציה על הש"ב בספר הקודם,

(QR), זה שמנצלים אותו יותר לסצנה,

או יותר נכון את הבית שלו – בית הבורדל.

בית הבורדל: על פניו זה בית רגיל לגמרי, עד שמתקרבים מספיק כדי להבין שהוא סדק מַעבר למציאות אחרת. בית בסגנון של פעם, כאילו גר בו מישהו תמים. חברים נכנסים ויוצאים, שומעים מוזיקה, מדברים. כאילו כלום. גם כשכבר בפנים הכול עוד נראה רגיל. עד שהלא־מסופקים מתחילים להגיח. כל מי שלא מסופק מהחיים שלו, כל מי שזקוק לתיקון מהיר – שורה, גוף, מבט, משהו שיחזיק את הלילה – ואז כולם נכנסים לג’קוזי, להתערבב בתוך מרק של אנשים, וגם אם יצא שהגעת עם אשתך או חס וחלילה מסופק – אפשר לזיין כל מי שנכנסה בחדר צידי ומעופש בזמן שמישהו אחר כבר מזיין את אשתך. כי אין כאן שייכות. רק זמינות. בקיצור, הבית שמנצלים למסיבות של הסצנה.

הסצנה (קטע קומי/אנקדוטי): כל הבית ז%#*& שהם עושים כל היום, כל מה (סליחה, התכוונתי כל מי) שאתה יכול לעשות, מנישואים פתוחים לריבוי משתתפים למשחקים מיניים אבל חס וחלילה שיעבור איזה שבוע שבו תהיו רק אתם וחס וחלילה שתחיו בפומו. מי ישמע איזה דשא יש אצל השכן.

#הכול_אשליה

דוגמה לסיטואציות אפשריות לקהל הסצנה שכמובן זמינות לכלל, למשל:

אם משעמם לך עם אשתך בבית אז תלכו לעוד איזה זוג כדי שתוכל לצפות במישהו אחר עושה את אשתך והיא תוכל לצפות בך עושה את אשתו, שלא ישעמם לכם חלילה.

גם לא לשכוח שלגבר עם קצת (הרבה) סמים ואלכוהול ממש לא אכפת את מי הוא עושה, לעומת אשתך שבטח לא בא לה על ההוא מהזוג הזה שהגעתם אליו רק בשביל שאתה תוכל לעשות וי על עוד איזה כיבוש ולהעביר עוד איזה ערב.

אה, וגם עדיף פחות חמולה של זוגות, שישה עד שמונה אנשים בערמה, לשמור על זה אינטימי. אה, ולא לשכוח לסמס תוך כדי גם לבת זוג ולחברה ולזוג שתכף יחגגו לאישה יום הולדת אבל תספיק להגיע רק אחרי הלילה ואחרי איזו שורה על הבוקר שחס וחלילה לא יעברו כמה שעות ללא.

זה חלק קטן מסצנות הסצנה. יש כמובן עוד אבל נניח לזה כרגע, מקווה שעד כה הכול מובן.

אנקדוטה (געגעית): סיפור קצרצר, פסקה בזמן, קטע חיים. כמו פינג קטן של זיכרון – מציק, מצחיק או נוגע, פינג קצר למציאות שהוא ליבו של כל העניין.

אנקדוטה היא מקטע, קצת יותר קטנה מ"הגיג", קצת יותר גדולה ממחשבה. פיסת חיים קטנה, רגע שקרה או לא קרה. זה לא סיפור חיים, יותר שפריץ של אמת.

שברי מציאות עם טעם לוואי. לפעמים מתוק ולפעמים חריף־חמוץ.

זיכרון: מדי פעם מגיח משהו שנעים או פחות נעים להיזכר בו. פחות מאנקדוטה – יותר מכלום.

QR: אני כאן כדי להזכיר לכם רגעים שהם חלק מההקשרים לאני החדשה. בכל פעם שאתם רואים את הסימן (QR), זה הקיו שלכם לשלוף את הנייד ולהיזכר.

ממיטב זיכרוני

16.9.2024

ונמשיך או בעצם נתחיל מאיפה שהפסקנו: מהעמוד האחרון של הספר הקודם, שבו מצוין כי פגשתי את הש"ב בערב של היום שבו סיימתי לכתוב את "הרפתקאות גע גע בדרכים".

#צמרמורת

כל אותו היום התגעגעתי וערגתי אליו אפילו יותר מאשר בשבועות האחרונים של הפרֵדה.

יכולתי ממש לנשום אותו לידי, תחושה שהייתה סוחפת וכמעט חזקה ממני. זרמים עברו לי בגוף מרוב רצון לחיבוק (ולא, אני לא מגזימה).

אחר הצוהריים הבסטי שלי התקשרה וסיפרה שאח של החבר המשותף שלה ושל הש"ב מת בפתאומיות ושההלוויה הערב. המוח שלי עבר מרוצי מחשבות שכללו את זה שלא הייתי בהלוויה מאז שאבא שלי נפטר לפני תשע שנים (והוא נמצא ממש ליד האירוע הערב, קרוב מדי). מצד שני עבר לי בראש שהחבר המשותף שלהם הוא זה שסוף־סוף הסכמתי לבוא אליו עם הבסטי לבית הבורדל, שגם ככה הייתי בהלם שכף רגלי הסכימה לדרוך שם. הסכמתי או השתכנעתי סוף־סוף להגיע אליו הביתה, אולי מתוך הכאב על הפרֵדה מהש"ב, ואולי כי עברה בי מחשבה שאם גם הבסטי שלי וגם הש"ב חברים כל כך טובים שלו אז יש בו משהו שטרם ראיתי. שנים שאני מסרבת אפילו להתקרב לז’אנר של החברים של הבסטי שלי – אלה מהסצנה – ופתאום יש לי קרבה משמעותית נוספת לשם. הגעתי אליו עם הבסטי באותו היום אחרי שהיא ואני פתחנו דברים והשלמנו – ישר מהים כמו שאנחנו, עם הבגדים הרטובים והשיער עם המלח והחול (QR).

הייתי שפופה ובלי יותר מדי אנרגיה, גם כי רק השלמתי עם הבסטי שלי – דבר ששאב ממני אנרגיה מיותרת – וגם בגלל הגעגוע, העייפות המצטברת והכאב של הלב הקטן של הברווזה שאני (הפתיעה אותי מאוד העובדה ששניהם חברים שלו ושניהם חברים שלי. זה אומר שביני לבינו יש ממשק, אולי זה הניצול שאנחנו מאפשרים או אפשרנו). בכל מקרה הוא קיבל אותי בזרועות פתוחות (גם הרגשתי שהוא עדכן את הש"ב בזה שאני שם), זה היה בסך הכול לפני קצת יותר משבוע – ועכשיו ההלוויה של אח שלו שנפטר בפתאומיות. לא יכולתי שלא להגיע. אפילו רק לעמוד בחוץ ולא להיכנס. מצד שלישי ידעתי או חשבתי או קיוויתי שהש"ב יהיה שם. רק מהמחשבה דפק לי הלב וכמעט יצא מהמקום.

לא האמנתי שיש אפשרות שנתראה הערב או אי פעם. כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה איזה מזל שסיימתי (היום!) לכתוב את הספר וששום דבר כבר לא יכול להשפיע על העלילה או על איך שאני מרגישה בנוגע לעצמי ולגע גע.

הגיעה השעה לצאת והתארגנתי על מראה לא מתאמץ אבל כמובן גם על לבוש שמכבד את האירוע – ג’ינס בגוון כחול כהה, גזרה גבוהה, גופייה שחורה עם שרוולים עבים (אבל) צנועה ונעלי סניקרס, כך שכמה שאני פטיט, כך הרגשתי עוד יותר קטנה. השארתי את הרכב אצל הבסטי שלי בחניה ונסענו ברכב שלה להלוויה.

הגענו בשעת השקיעה לשער החסד של בית העלמין בפתח תקווה. לא היו הרבה אנשים: האחים של החבר, כמה חברים של הנפטר, אני והבסטי ועוד זוג מהסצנה.

הפתיע אותי לראות איך מתוך חברות (אינטרסנטית) שבה כולם כל הזמן חוגגים אצל החבר המשותף ומתערבבים אחד עם השנייה בג’קוזי ובמיטות ובבית פתוח שבו כולם מבלים, היינו שם בקושי חמישה־שישה חברים, כולל אותי, שבגדול מה ואיך נהייתי בכלל קשורה.

עמדנו שם, בשער החסד, לפחות חצי שעה, ותהיתי אם הוא יגיע. ידעתי שזה היום שלו עם הקופים, אבל אז עבר לי בראש שהש"ב חבר ומכבד ותכלס אין מצב שלא יבוא, וברגע שחשבתי את זה ממש יכולתי להרגיש אותו נכנס עם הרכב לבית העלמין. הנשימה שלי נעתקה. אבל ממש. עמדתי קצת אלכסונית שלא להציץ לכיוון הכביש, כי כבר שמעתי את הרכב שלו מגיח מהפנייה. שמעתי אותו מחנה. שמעתי אותו יוצא מהרכב. שמעתי אותו סוגר את הדלת ומחליק את האצבעות על הקודן של הנעילה. שמעתי את פסיעות הרגליים שלו מתחזקות ומתחזקות בכל צעד שבו התקרב לעברי. כבר יכולתי להריח ולנשום אותו ממש, הלב שלי דפק כל כך חזק עד שכמה שזה נשמע מורבידי או מוזר, הרגשתי כאילו עשו ללב שלי דפיברילציה בדיוק במקום שבו הוא עצר לפני תשע שנים, כשאבא שלי נקבר ממש כמה שבילים מהמקום שבו עמדנו. הרגשתי שהלב שלי מתמלא בחום, וכמו משום מקום, ממש פתאום, הש"ב נעמד לידי, מניח עליי ידיים, מחבק אותי. כמו בחלום. בן-רגע
שכחתי הכל ונעלם לי כל היגיון והתנדפה כל מחשבה שאי פעם הייתה או עברה לי בראש עליו או עלינו, כאילו שלא עברה אפילו לא דקה ולא חוויתי כל כך הרבה כאב שצף לי בנשמה מאז שהתראינו או דיברנו בפעם האחרונה.

שכחתי כמה הוא גבוה. יכולתי לראות רק את החלק התחתון של מכנסי הסקיני שלבש ואת הנעליים האלגנטיות החומות עם הכמעט־שפיץ, והבנתי שאו שהן במידה גדולה או שאני ממש קרובה לפני הקרקע. הרגשתי שהוא נצמד אליי, מריח אותי, מסניף מלמעלה את השיער שלי ונושם אותי. יכולתי להרגיש שהוא מתרגש כמעט כמוני, ובשנייה הזו שוב נעתקה נשימתי והלב שלי חזר לפעום.

לא האמנתי ששוב זה קורה, או שבעצם זה לא הפסיק מעולם. לא האמנתי שעברו השבועות וכל כאבי הפרֵדה נעלמו וברגע אחד חזרה לי ההכרה. איך לא שמתי לב שלמרות שכתבתי את עצמי לדעת והייתי כולי אמוציונלית ומוצפת רגשית, בעצם הייתי קפואה, עשיתי כל מה שהייתי צריכה לעשות בשביל לצאת מזה כמה שיותר מהר ולשרוד את זה.

עמדנו שם אחד ליד השנייה עוד קצת זמן, כשכולם לידינו אבל אנחנו לא ממש איתם. היינו קרובים, מרוגשים ועדיין מנומסים.

התחיל מסע ההלוויה, ואת הדרך לקבר (שבכלל התלבטתי אם לעשות כי זה היה גדול מאוד עבורי) עשינו יחד. לא יכולנו או לא רצינו להתרחק אחד מהשנייה. עשינו את הדרך לקבר אחוזי ידיים ושלובי אצבעות. שכחתי כמה פחדתי ללכת את כל השביל. הצלחתי להרפות מהתחושה שזה המקום הכי עצוב בעולם עבורי. הכנסתי אהבה לתוך הלב הפצוע שלי, הכנסתי משהו יפה לתוך המקום השחור שלי, נכנסו לי חיים לצד המוות. זה היה רגע מחולל עבורי.

זה לא שינה לנו שאנחנו בבית קברות, שיש עוד אנשים סביבנו או בעולם (כרגע) ושאנחנו בעיצומו של אירוע עצוב מאוד. השמש שקעה על בית הקברות, לא זוכרת שקיעה כזו בעברי.

הלכנו מחובקים או כשהש"ב אוחז בידי, וכשעמדנו היינו צמודים או קרובים. לא יכולתי לזוז או להתרחק ממנו, הוא היה כמו הסם, משכך הכאבים, המעלה אופוריה, סרוטונין ואדרנלין, ולרגע אחד בזמן לא חשבתי על כלום, לא כאב לי כלום. הוא היה התרופה. הרעל והנוגדן בחבילה אחת מובחרת – ממכרת. 🫡

*המשך הפרק זמין בספר המלא*