מארז שקרים ושערוריות

15 באפריל, 16:59

"כולו שלך, רוֹדריגֶז."

"אין מצב. אני לקחתי את השיכורים אחרי מצעד יום הביזון."²

"יום הביזון? נסה אוקטוברפסט³ במרכז הקשישים."

"ומי נתקע עם הנוֹשֵׁך למחרת?"

לסמל מקליסטר דוֹד, "מָאקִי" כפי שחבריו כינו אותו — היתה תחושה כללית שלא יהיה זה נבון להפריע לחילופי הדברים בין שני השוטרים הבכירים יותר ממחוז מגנוליה שהתווכחו בתא המעצר. רודריגז ואו'קונֶל היו שם כבר חמש שנים.

זה היה השבוע השני של מאקי.

"יש לי שלוש מילים בשבילך, רודריגז: קטטת ועד ההורים."

מאקי הסיט את משקלו מעט מרגל ימין לשמאל. טעות גדולה. בו־זמנית, רודריגז ואו'קונל הסתובבו להביט בו.

"טירון!"

מעולם לא היו שני שוטרים כה מרוצים לראות שוטר שלישי. פיו של מאקי נהפך לקו קודר וכתפיו התיישרו.

"מה יש לנו?" אמר בקול מחוספס. "שיכור שמפריע את הסדר הציבורי? סכסוך משפחתי?"

בתשובה, או'קונל טפח על כתפו וכיוון אותו לעבר תא המעצר. "בהצלחה, טירון."

כשצעדו לשם ציפה מאקי לראות עבריין: תוקפני ושרירי. במקום זאת ראה ארבע נערות מתבגרות עוטות כפפות עד המרפק ולבושות במה שנראה כשמלות נשף.

שמלות נשף לבנות.

"מה זה, לעזאזל?" שאל מאקי.

רודריגז הנמיך את קולו. "זה מה שאנחנו קוראים לו שי"ן־למ"ד־למ"ד."

"שי"ן־למ"ד־למ"ד?" מאקי הציץ בחזרה אל הנערות. אחת מהן עמדה בצורה מאופקת, וידיה העטויות כפפות שלובות מלפנים. הנערה שלצדה בכתה בעדינות ומילמלה משהו שנשמע באופן חשוד כמו תפילת "אבינו שבשמים". השלישית בהתה ישירות במאקי, קצות שפתיה המשוחות בגוון ורוד בוהק התעקלו לאט כלפי מעלה בעודה סוקרת את גופו במבטה.

והנערה הרביעית? היא התעסקה במנעול התא.

השוטרים האחרים פנו ללכת.

"רודריגז?" מאקי קרא אחריהם. "או'קונל?"

אין תגובה.

"מה זה שי"ן־למ"ד־למ"ד?"

הנערה שבהתה במאקי עשתה צעד קדימה. היא עיפעפה והעניקה לו חיוך מתוק כדבש. "באמת, אדוני השוטר," היא אמרה. "זה 'שיהיה לך לבריאות'."

תשעה חודשים קודם לכן

פרק 1

להתנהג אלי בזלזול היתה טעות שרוב הלקוחות והמכונאים במוסך של בּיג ג'ים עשו רק פעם אחת. לרוע המזל, הבעלים של הדודג' רָאם המסוים הזה היה אדם מהסוג שמשקיע את כל משכורתו בשדרוגי דודג' ראם. זה — והמדבקה של הדמות המשתינה על החלון האחורי שלו — היו בעצם כל מה שהייתי צריכה כדי לדעת כיצד העסק עומד להתפתח.

אנשים הם צפויים מיסודם. אם תפסיק לצפות מהם להפתיע לטובה, הם לא יוכלו לאכזב אותך.

ואם כבר מזכירים אכזבה, הסבתי את תשומת לבי ממנוע הרכב לבעליו, שכנראה חשב ששריקה לעבר בחורה היא מחמאה ושהערה על צורת הישבן שלה היא צורת חיזור עילאית.

"ברגעים כאלה," אמרתי לו, "אתה צריך לשאול את עצמך: האם זה חכם להטריד מינית מישהי שיש לה גם מספריים לחיתוך תיל וגם גישה לצינורות הבלם שלך?"

האיש מיצמץ. פעם אחת. פעמיים. שלוש. ואז רכן קדימה. "מותק, את יכולה לגשת לצינורות הבלם שלי מתי שבא לך."

אם את מבינה למה אני מתכוון, הוספתי לעצמי בשקט. בעוד שלוש... שתיים...

"אם את מבינה למה אני מתכוון."

"ברגעים כאלה," הירהרתי בקול, "אתה צריך לשאול את עצמך: האם זה חכם להציע לחשוף את איבריך הזכריים בפני מישהי שגם לא מעוניינת בעליל וגם מחזיקה מספריים לחיתוך תיל?"

"סוֹיֶר!" ג'ים התערב לפני שהספקתי אפילו להדגים במרומז את פעולת מספרי התיל בכיוון דרום. "אני מטפל בזה."

התחלתי לנדנד לג'ים שייתן לי ללכלך את הידיים בגריז מאז שהייתי בת שתים־עשרה. הוא ידע בוודאות כמעט מלאה שכבר סיימתי לתקן את הדודג', ושאם לא ישגיח, זה לא ייגמר בטוב.

מבחינת הלקוח.

"נו, באמת, ג'ים," התלונן האיש. "רק התבדחנו."

במשך רוב ילדותי עברתי מעיסוק כפייתי בנושא אחד לעיסוק כפייתי בנושא אחר. מנועי מכוניות היו אחד מתחומי ההתעניינות האלה. לפני כן — טלנובלות, ואחר כך ביליתי שנה בקריאת כל מה שיכולתי למצוא על כלי נשק מימי הביניים.

"את לא מתנגדת לקצת כיף, נכון, מותק?" מר דודג' ראם המשודרג טפח על כתפי והחמיר את חטאיו בכך שהניח את ידו על צווארי.

ג'ים נאנח כשהפניתי את מלוא תשומת לבי לאדם המקסים שעמד לצדי.

"הרשה לי לצטט עבורךָ," אמרתי בפנים חתומות לחלוטין, "מתוך האנציקלופדיה לעינויים עתיקים של סֵייפוֹרת."

אחד מגילויי האבירות המעודנים ביותר במחוז שבו גרתי בדרום של ארצות הברית של אמריקה היה האופן שבו אנשים כמו ביג ג'ים תומפסון לא פיטרו נשים כמוני, לא משנה באיזה פירוט תיארנו את פעולתם של מספרי מתכת ללקוחות הזקוקים לסירוס.

ולאחר שהייתי בטוחה למדי שווידאתי שבעל הדודג' לא יטעה בשלישית, עצרתי בהוֹלֶר בדרך הביתה כדי לאסוף את הטיפים של אמא מהלילה הקודם.

"מה שלומך, צרוֹת?" לבוס של אמא שלי קראו טְרִיק. היו לו חמישה ילדים, שמונה־עשר נכדים ושלוש צלקות גלויות מהפרדת קטטות בבר — וסביר שאף יותר מתחת לטישרט הלבנה והדהויה שלו. הוא בירך אותי לשלום בכל פעם שראה אותי, בדיוק באותה צורה מאז שהייתי בת ארבע.

"אני בסדר, תודה ששאלת," עניתי.

"באת בשביל הטיפים של אמא?" השאלה הזאת הגיעה מנכדו הבכור של טריק, שמילא מחדש את המשקאות מאחורי הבר. זה היה עסק משפחתי בעיירה משפחתית. האוכלוסייה מנתה קצת יותר משמונת אלפים נפש. לא יכולת לזרוק אבן מבלי שהיא תפגע בשלושה קרובי משפחה.

והיו גם אמא שלי — ואני.

"בשביל הטיפים," אישרתי. אמא לא היתה ידועה בדיוק בתבונתה הפיננסית, או בכך שהקפידה לשוב היישר הביתה בתום משמרת לילה מאוחרת. הייתי מופקדת על התקציב הביתי מאז גיל תשע — בערך באותו זמן שבו פיתחתי התעניינות בפריצת מנעולים, במקביל להתעניינותי בתערוכת הכלבים של וסטמינסטר4 ובהכנת המרטיני המושלם.

"הנה, חמודה." טריק הושיט לי מעטפה שהיתה עבה יותר ממה שציפיתי. "אל תבזבזי הכול במקום אחד."

גיחכתי. הכסף ישמש לתשלום שכר דירה ומזון. לא הייתי בדיוק הטיפוס החוגג. יכול להיות אפילו שהיה לי מוניטין של אנטי־חברתית. ולראיה: נכוֹנוּתי לאיים בסירוס.

לפני שטריק הספיק להזמין אותי להצטרף לארוחת ערב משפחתית בבית כלתו, התנצלתי וחמקתי מהבר. ביתנו־מבצרנו היה רק במרחק שני רחובות משם. טכנית, בבית שלנו היה רק חדר שינה אחד, אבל כשהייתי בת תשע חסמנו שני שלישים מהסלון בווילונות מקלחת מחנות הכול בדולר כדי לאלתר חדר נוסף.

"אמא?" קראתי כשנכנסתי. היה רכיב טקסי בקריאת שמה, גם כשלא היתה בבית. גם אם היא היתה מסוממת או שיכורה, או התאהבה בגבר חדש, או המירה שוב את דתה, או פיתחה צורך עמוק לתקשר עם המלאכים השומרים עליה תחת עיניה הבוחנות של מגדת עתידות מזדמנת.

ירשתי ממנה את הנטייה לקפוץ מעניין אחד לאחר בצדק, גם אם אי־השקט שלה היה פחות ממוקד ומעט יותר הרסני משלי.

כמו לפי תזמון, הטלפון הנייד שלי צילצל. עניתי.

"מותק, לא תאמיני מה קרה אתמול בלילה." אמא לא נהגה לבזבז את זמנה על ברכות שלום.

"את עדיין בגבולות ארצות הברית, את צריכה כסף לשחרור בערבות ויש לי אבא חדש?"

אמא צחקה. "את הכול בשבילי. את יודעת את זה, נכון?"

"אני יודעת שכמעט נגמר לנו החלב," עניתי בזמן שהוצאתי את הקרטון מהמקרר ולגמתי. "ואני יודעת שמישהו נתן טיפ מעולה אתמול בלילה."

היתה הפסקה ארוכה בצד השני של הקו. בינגו. זה היה בחור, והיא פגשה אותו בהולר בלילה הקודם.

"את תהיי בסדר, נכון?" היא שאלה ברוך. "רק לכמה ימים?"

האמנתי בכל לבי בכנות מוחלטת: אמרי את מה שאת מתכוונת לו, התכווני למה שאת אומרת ואל תשאלי שאלה שאת לא רוצה לדעת את התשובה עליה.

אבל עם אמא שלי זה היה שונה.

"אני שומרת לעצמי את הזכות לבחון את הסימטרייה של תווי פניו ואת רמת הקיטשיות של שורות הפתיחה שלו כשתחזרי."

"סויר." אמא היתה רצינית — או לפחות רצינית ככל שהיא יכלה להיות.

"אני אהיה בסדר," אמרתי. "אני תמיד בסדר."

היא שתקה במשך כמה שניות. אֵלִי טַאפְט היתה הרבה דברים, אבל מעל הכול, היא היתה מישהי שהתאמצה למעני ככל יכולתה, גם אם היכולת הזאת היתה מוגבלת מאוד. "סויר," היא אמרה בלחש. "אני אוהבת אותך."

ידעתי מה עלי לומר כעת. ידעתי מאז העניין הקצר שפיתחתי כשהייתי בת חמש בציטוטים המפורסמים ביותר מהסרטים. "אני יודעת."

ניתקתי את השיחה לפני שהיא הספיקה לעשות זאת. הייתי באמצע הדרך לגמור את החלב כשדלת הכניסה — שנזקקה נואשות גם לשימון צירים וגם למנעול חדש — חרקה ונפתחה. פניתי לכיוון הקול והרצתי במוחי את האלגוריתם כדי לקבוע מי עלול להיכנס מבלי להודיע.

דוריס מהדירה הסמוכה איבדה את החתול שלה בממוצע 1.2 פעמים בשבוע.

לג'ים וגם לטריק היה הרגל לבדוק מה שלומי, כאילו הם לא זכרו שאני בת שמונה־עשרה ולא בת שמונה.

הבחור עם הדודג'. הוא היה יכול לעקוב אחרי. זה היה יותר אינסטינקט ממחשבה מודעת — ידי ריחפה מעל מגירת הסכינים כשדמות נכנסה לבית.

"אני באמת מקווה שאמא שלך קונה ווּסְטְהוֹף,"5 העירה הפולשת, שהבחינה במיקום כף ידי. "הן פשוט חדות בהרבה מהסכינים הרגילות."

מיצמצתי, אבל כשעיני נפקחו שוב האישה עדיין עמדה מולי, מסורקת להפליא וחנוטה בז'קט ממשי כחול וחצאית תואמת.

זה גרם לי לתהות אם היא חשבה בטעות שבבית הישן שלנו מתקיים אירוע צדקה.

הזרה לא אמרה דבר שיסביר מדוע נכנסה פנימה או מדוע נשמעה מזועזעת יותר מהאפשרות שאמא קנתה סכינים לא ממותגות מאשר מהאפשרות שאני עלולה לשלוף אחת מהן.

"את מזכירה לי את אמא שלך," היא העירה.

לא היה לי ברור איך היא מצפה שאגיב להצהרה הזאת, אז עניתי על פי תחושת הבטן שלי. "את נראית כמו בִּישוֹן פְרִיזֶה."

"סליחה?"

בישון פריזה הוא גזע של כלב שנראה כמו מברשת קטנה ועמידה להנחת פודרה, אך מכיוון שגם אם דגלתי בכנות מוחלטת לא הייתי חייבת לפלוט כל מחשבה שחלפה במוחי, העדפתי לתקן לחלופה מתונה יותר. "את נראית כאילו התספורת שלך עלתה יותר מהמכונית שלי."

האישה — הערכתי שהיא בתחילת שנות השישים לחייה — הטתה את ראשה מעט הצדה. "זאת מחמאה או עלבון?" היה לה מבטא דרומי — פחות מתנגן ויותר מתמשך משלי. מח־מ־אהה או עללל־בּון?

"זה תלוי בנקודת המבט שלך יותר מאשר בשלי."

היא חייכה קלות, כאילו אמרתי משהו חמוד, אבל לא באמת משעשע. "קוראים לך סויר." אחרי שהודיעה לי את זה כעובדה, השתהתה. "את לא יודעת מי אני, נכון?" זאת היתה שאלה רטורית בוודאות, כי היא לא חיכתה לתשובה. "אז מדוע שלא אחסוך מאיתנו את הדרמה?" חיוכה התרחב והתחמם באותו אופן שמי המקלחת הם חמימים רגע לפני שמישהו מוריד את המים באסלה.

"שמי," היא המשיכה בטון שתאם את החיוך, "הוא ליליאן טאפט. אני סבתא שלך מצד אמך."

סבתא שלי, חשבתי תוך ניסיון לעכל את המידע, נראית כמו בישון פריזה.

"לאמא שלך ולי היה ויכוח קטן לפני שנולדת." ליליאן היתה כנראה מסוג האנשים שהיו מסווגים הוריקן כגשם קל. "אני חושבת שהגיע הזמן להניח את פיסת ההיסטוריה הזאת מאחורינו, מה דעתך?"

הייתי מרחק שאלה רטורית אחת מלגשת שוב למגירת הסכינים, ולכן ניסיתי להגיע לעצם העניין. "לא באת לכאן כדי לחפש את אמא שלי."

"את חדה למדי, מיס סויר." קולה של ליליאן היה רך ונשי. הרגשתי שגם היא כזאת. "הייתי רוצה להציע לך הצעה."

הצעה? לפתע נזכרתי עם מי אני מתעסקת כאן. ליליאן טאפט לא היתה מברשת פודרה. היא היתה רודנית חסרת רחמים, שזרקה את אמי ההרה מביתה בגיל שבע־עשרה המופלג.

צעדתי אל דלת הכניסה וחזרתי עם הפתק הדביק שמיקמתי ליד הפעמון כשהבית שלנו הותקף במשך שבועיים ברציפות בביקורים של מטיפים אוונגליסטים מזדמנים. הסתובבתי והגשתי את הפתק הכתוב בכתב יד לאישה שגידלה את אמא שלי. קצות אצבעותיה המטופחות להפליא קטפו את הפתק מבין אצבעותי.

"'אין כניסה לרוכלים'," הקריאה סבתי בקול.

"חוץ ממכירת עוגיות של בנות מהצופים," הוספתי באדיבות. סולקתי משבט הצופים המקומי במהלך שלב ההתעניינות שלי בנתיחה שלאחר המוות וביצירות מסוגת "פשע אמיתי", אבל עדיין היתה לי חולשה לעוגיות מנטה.

ליליאן חשקה את שפתיה ותיקנה את הצהרתה הקודמת. "'אין כניסה לרוכלים מלבד בנות צופים עם עוגיות למכירה'."

הבחנתי ברגע המדויק שבו קלטה מה אני אומרת: אני לא מעוניינת בהצעה שלה. לא משנה מה היא מוכרת — אני לא קונה.

רגע אחר כך, זה היה כאילו לא אמרתי דבר. "אהיה כנה איתך, סויר," היא אמרה וחשפה סוג של פלדה מצופה בסוכר שמעולם לא ראיתי באמא שלי. "אמא שלך בחרה בדרך הזאת. את לא." שוב חשקה את שפתיה, רק לרגע. "אני דווקא חושבת שמגיע לך יותר."

"יותר מסכינים לא ממותגות ושתייה ישר מהקרטון?" החזרתי. גם שתיים יכולות לשחק במשחק השאלות הרטוריות. לרוע המזל, ליליאן טאפט הגדולה כנראה לא פגשה מעולם שאלה רטורית שלא היתה מסוגלת לענות עליה במלואה. "יותר מתעודת בגרות, מסלול קריירה ללא כל תקווה להתקדמות ואמא שמתנהגת כעת בפחות אחריות משעשתה כשהיתה בת שבע־עשרה."

ואם היא לא היתה יפהפייה דרומית מזדקנת עם מוניטין שיש לשמור עליו, אולי היתה מרימה את ידיה בתנוחת טאצ'דאון ומכריזה, "בּוּם!" במקום זאת היא הניחה את כף ידה על לוח לבה. "מגיעות לך הזדמנויות שלא יהיו לך כאן לעולם."

האנשים בעיירה הזאת היו אנשים טובים. זה היה מקום טוב. אבל זה לא היה המקום עבורי. אפילו בזמנים הטובים ביותר, חלק ממני תמיד הרגיש שאני רק חולפת פה.

שריר בגרוני התהדק. "את לא מכירה אותי."

זה גרם לה להשתהות — ולא באופן מחושב. "אני יכולה," ענתה לבסוף. "אני יכולה להכיר אותך. ואילו את תוכלי למצוא את עצמך במצב שבו תוכלי להתקבל לכל קולג' שתבחרי ולסיים את הלימודים בלי שתצטרכי להחזיר הלוואות."

פרק 2

היה חוזה. חוזה אמיתי, בחיי — כתוב בשפה משפטית, כולל "יש לחתום במקום המסומן".

חוזה. "את רצינית?"

ליליאן ביטלה את השאלה בתנועת יד. "בואי לא נשקע בפרטים מיותרים."

"מובן שלא," אמרתי בזמן שדיפדפתי בנספח בן תשעת העמודים. "למה שאטרח לקרוא את התנאים לפני שאני מוכרת לך את נשמתי?"

"החוזה אמור להגן עלייך," התעקשה סבתא שלי. "אחרת, מה ימנע ממני להתכחש לחלקי בעסקה ברגע שתשלימי את שלך?"

"אולי תחושת כבוד ורצון כלשהו במערכת יחסים מתמשכת?" הצעתי.

ליליאן הרימה גבה. "את מוכנה להמר על הכבוד שלי בכל הנוגע להשכלתך האקדמית?"

הכרתי הרבה אנשים שלמדו בקולג'. הכרתי גם הרבה אנשים שלא.

קראתי את החוזה. לא הייתי בטוחה אפילו למה. לא התכוונתי לעבור לגור איתה. לא התכוונתי לוותר על הבית שלי, על החיים שלי, על אמא שלי בשביל —

"חמש מאות אלף דולר?!" ייתכן שתיבלתי את הסכום הזה בקללה או שתיים.

"האם את נוהגת להקשיב למוזיקת ראפ?" דרשה סבתא שלי לדעת.

"אמרת שתשלמי על לימודים בקולג'." ניתקתי את מבטי מהחוזה. עצם הקריאה בו גרמה לי להרגיש כאילו הרגע נתתי לבחור עם הדודג' ראם לתחוב כמה שטרות של דולר לביקיני שלי. "לא אמרת כלום על העברה של חצי מיליון דולר."

"זאת לא תהיה העברה," אמרה סבתא שלי, כאילו זאת היתה הבעיה האמיתית כאן. "הכסף יהיה בקרן נאמנות. לימודים אקדמיים, תואר שני, הוצאות מחיה, לימודים בחו"ל, נסיעות, מורים פרטיים — הדברים האלה מצטברים."

הדברים האלה.

"אז תגידי את זה," אמרתי לה. לא יכולתי להאמין שמישהו יכול להתייחס בקלות שכזאת לסכום שכזה. "תגידי שאת מציעה לי חמש מאות אלף דולר כדי שאגור איתך במשך תשעה חודשים."

"כסף הוא לא משהו שאנחנו מדברים עליו, סויר. זה משהו שיש לנו."

בהיתי בה וחיכיתי לפואנטה. לא היתה פואנטה. "באת לכאן בציפייה שאגיד כן." לא ניסחתי את המשפט הזה כשאלה, כי זאת לא היתה שאלה.

"אני מניחה שכן," הודתה ליליאן. "מדוע?"

רציתי שהיא ממש תאמר שהניחה שניתן לקנות אותי. רציתי לשמוע אותה מודה שהיא לא מעריכה אותי עד כדי כך, וגם לא את אמא שלי. שתגיד שלא היה שום ספק בלבה שאקפוץ על ההזדמנות לקבל את העסקה השטנית שלה.

"אני מניחה," אמרה ליליאן לבסוף, "שאת מזכירה לי קצת את עצמי. ואילו הייתי במקומך, מתוקתי..." היא הניחה יד על לחיי. "ודאי שהייתי קופצת על ההזדמנות לברר את זהותו ומיקומו של אבי הביולוגי."