מלחמה ומלחמה

ישעיהו בא

פרולוג

ירח, עמק, טל, מוות.

במרס של שנת 1992 למניין האדון, ליתר דיוק ביום השלישי בחודש, בערך בין ארבע לארבע ורבע לפנות בוקר, כלומר בקושי שמונה שנים לפני תום האלף השני לספירת הנוצרים, שבא במובן מסוים לציין את ראשיתו של עידן חדש, אבל בלי שמץ של אווירה חגיגית ההולמת מאורע כזה, בָּלַם ד"ר גֶ'רְג' קוֹרִין את רכבו בכניסה למזנון נוֹן סְטוֹפּ שבתחנת האוטובוס, איכשהו כיבה את המנוע, יצא בדי עמל אל המדרכה, ואחר כך, בעודו משכנע את עצמו שמכיוון שבתום מרדף שערך שתוי כלוט במשך שלושה ימים תמימים הגיע דווקא הנה, בטוח שבעזרת אותן ארבע מילים שבראשו ימצא את מה שהוא מחפש, הוא הדף בלי היסוס את הדלת וניגש מתנודד אל הגבר היחיד שעמד בגפו מאחורי הדלפק, ובמקום שיתמוטט מיד כיאה וכנאה למצבו, במאמץ עילאי ומכֻוון להטעים כהלכה את מילותיו, פנה אליו ואמר:

מלאך יקר, אני מזמן מחפש אותך.

הנמען הפנה אליו אט־אט את ראשו. אי־אפשר לומר בוודאות אם הבין בכלל את דבריו. פניו היו יגעות, עיניו נטולות כל אור, וזרזיף זיעה זלג על מצחו.

כבר שלושה ימים אני מחפש אותך בכל מקום, הסביר קוֹרִין, כי... אתה סוף־סוף חייב לדעת, שעוד פעם הכול נגמר... שכאן... הנבלות המנֻוולות האלה... קוֹרִין שתק שתיקה ארוכה, והדבר היחיד שהסגיר איזה מתח כבש בתוכו — תווי פניו לא בגדו בו כלל — היה האופן שבו שב וביטא את המילים המרות שחזר ושינן מן הסתם אלפי פעמים: ...עוד פעם נגמר.

הגבר שזה עתה הביט בו חזר ופנה באטיות אל הדלפק, הביא בעדינות את הסיגריה אל פיו ושאף ממנה שאיפה עמוקה מאוד, עמוקה ככל שהיה יכול, עד לתחתית ריאותיו, ומכיוון שהלאה משם לא היה לעשָׁן לאן להמשיך, הידק הגבר את שפתיו ושרבט אותן, מחזיק את העשן שם למטה זמן רב עד מאוד, ורק אז התחיל לנשוף אותו בחוטים דקיקים, כשפניו כבר היו סמוקות כליל ועורקי צווארו תפחו והתבלטו. קוֹרִין עקב אחר כל זה בלי הינד עפעף, ולא היה אפשר לדעת אל־נכון אם זה נובע מכך שבתום ההצגה ציפה לתגובה כלשהי, או משום שלרגע התנתק מוחו כליל, מכל מקום עיניו רק צפו בגבר בעוד זה הולך ומתעטף בעשן האופף אותו, ואחר כך, בלי להתיק את עיניו מהאיש, אולי משום שלא היה מסוגל לעשות זאת, בתנועה אחת, עיוורת ומוצלחת, תפס כוס ריקה, וכקורא למלצר נקש בה כמה וכמה פעמים על משטח הדלפק. מכל מקום לא היה שם אף מלצר, וגם אף אורח אחר לא נראה באותו מזנון דמוי מוסך, אם לא מביאים בחשבון את פינת הישיבה הקטנה, פינה לשניים משמאל לשירותים, שם הצטופפו להם זה לצד זה צמד־חמד שנראה כמו זוג קבצנים: גבר קשיש שלא ניתַן לקבוע במדויק את גילו, זקנו מדובלל ומלוכלך, ובעור פניו כמה וכמה גושישים שהיו שומות שומן, ואישה שנראתה קשישה וחסרת גיל מוגדר כמוהו, רזה, עקומת פה ונטולת שיניים, אחת שפיה העקום נסך במבטה עליצות מטומטמת. ואולם שני אלה לא נחשבו בהקשר הזה, כי הם ישבו איכשהו רחוק יותר, אולי הָלְאָה משם רק כחוט השערה, ובכל זאת מרוחקים בירכתיו של עולם המזנון, מרוחקים יותר מכפי שהיה אפשר להניח בהתאם למיקומם: המגפיים קשורים לרגליהם בשרוך או בחוט תיל, גופיהם עטויים מעילי חורף קרועים שצעיפים החליפו בהם את הרוכסנים החסרים, לפניהם ניצב בקבוק יין של ליטר וסביבם על הרצפה אינספור שקיות ניילון עמוסות וגדושות. אף מילה לא אמרו, רק הביטו לפנים ואחזו ידיים בעדינות.

הכול ירד לטמיון והכול נהפך לבזוי, המשיך קוֹרִין.

אבל בה במידה היה אפשר לומר, הוסיף בניסוחו המסורבל והקשה להבנה כמנסה להסביר את משמעות דבריו בהיגיון, שמן הסתם היה בכל זאת נהיר לגמרי לנוטריון השמיימי והארצי, שהורידו הכול לטמיון והפכו הכול לבזוי, כי כאן, אמר, ואת זה לפחות היה הנמען שלו חייב לדעת, יהיה אשר יהיה ובדיוק גמור, לא מדובר באיזושהי גזֵרה אלוהית סתומה המצריכה סיוע אנושי תמים — וכשסיים לבטא את המילים "גזֵרה אלוהית" רטטה הכוס הריקה בידו הימנית — אלא בדיוק להפך, מדובר בגזֵרה שהאדם בכבודו ובעצמו גָּזַר, גזֵרה שְׁפָלָה ומבישה מאין כמוה, שהרקע לה הוא אלוהי ושמסתמכת על שיתוף פעולה מצד אלוהים, כלומר: אחרי ככלות הכול תוצר המוני ככל שהדעת משגת, גזֵרה שפָּסק וקָבע העולם המכונה הומני, תוכנית פעולה המונית ונלוזה ביותר שהיא בעצם מהותה שלמה ומושלמת ולפיכך גם נחלה, לדעתו, הצלחה אדירה לזרא. לדעתי לזרא, חזר ואמר, וככל הנראה כדי להטעים את אמירתו השתהה והתעכב בהגיית ה"לזרא" הזאת וביטא אותה באטיות כזאת, שבסופה כמעט חדל לגמרי לדבֵּר, הישג יוצא מן הכלל כשלעצמו בהתחשב בעובדה שגם עכשיו, ממש עד הסוף וכבר למן ההתחלה דיבר במהירות הנמוכה ביותר שהיה יכול ובקצב האטי ביותר שניתָן להעלות על הדעת, וכך מדי פעם בפעם היתה כל הברה נחלקת בפיו להגאיה, כאילו נגזר עליו להיאבק בנפרד למען הגייתה של כל הברה והברה, כדי שדווקא הברה זו תבוטא ולא הברה אחרת במקומה, כאילו קרָב סבוך ומסובך מתנהל לו אי־שם במעמקי גרונו, ושׂומה עליו למצוא את ההברה, להעלות את ההגה, להיפטר מכל מה שמיותר, לעקור את ההברה האחת והיחידה שנחוצה בכל פעם מתוך העיסה הרוחשת והצמיגה של זחלי ההברות המתפתלים, למשות אותה ממצולות הגרון, להעביר אותה מעדנות דרך החך, לאלץ אותה להגיע עד לשיניים ולבסוף לירוק אותה אל הדרור, אל האוויר המעופש עד אין קץ של המזנון, רחש יחיד לצד המהומו החרישי, החולני והמתמשך של המקרר, להשליך אותה לגבר העומד בלי נוע ובוהה מאחורי הדלפק. לדעתי ל־ז־ר־א, שב והאט קוֹרִין, ואז לא עוד התמהמה אלא באמת ובתמים חדל כליל לדבר, כך שלאחר מכן כבר היה אפשר ללא כל ספק להסיק מהגוון שהשתנה בעיניו וממבטו שהתעמעם עד שאיבד את מושאו, שמכיוון שהמצב היה לדעתו ל־ז־ר־א, הרי מוחו מתנתק חד וחלק, הוא עצמו קם וזהו זה, ופירוש הדבר שהוא לא התכופף הצדה, אם כי כוח הכובד שהטה את גופו ימינה היה בהחלט עשוי לכופף אותו, אבל הוא רק עמד והשעין את הצד הימני של גופו על הדלפק, ואת עיניו שגונָן כאמור השתנה נעץ בלי הרף בגבר, כמו ראה את מה שהסתכל בו, אם כי למעשה לא ראה מאומה ורק הסתכל, בלי שום אות המורה על תובנה כלשהי במשך שעה קלה, גוהר קמעה, רכון על המשטח היציב של הדלפק, ל־ז־ר־א.

השחיתו את הארץ, אמר כעבור כדקה שלמה אחרי שמבטו התעשת לגמרי והחיים, כלומר אותו צבע סמיך של שלולית, חזרו אל עיניו כמקודם.

אבל אחת היא מה הוא אומר, מה אמר, כי את כל מה שהשיגו השחיתו, ומכיוון שאת הכול השיגו בלחימה מתישה ונקלית, ממילא גם השחיתו הכול, שהרי השחיתו כל דבר ששמו עליו יד, ועלה בידם לשים יד על הכול, ובדרך הזאת, להשיג ולהשחית, להשיג ולהשחית, המשיכו עד הניצחון השלם, עד שכך נישא ברמה שיר הניצחון שלהם, להם רועמות תרועות הניצחון עד הסוף, או ליתר דיוק: לשים יד ובכך להשחית, וכך להשיג או לשים יד, להשיג ובכך להשחית, נישא ברמה במשך מאות שנים, מאות ומאות שנים, לפעמים בסתר, לפעמים בגלוי, לפעמים בדרכי נועם, לפעמים בשוטים ובעקרבים, מכל מקום המשיכו כך מאות בשנים, מובן שרק כך, תמיד כך ולא אחרת, תמיד בדרך האחת והיחידה, מחקים את מופת העכברוש האורב ומתנפל, כי אותו ניצחון שלם ומושלם שלהם הצריך כמובן שמתנגדיהם, כלומר כל מי שאצילי, מצטיין וכביר יבליג מסיבות אישיות שלו ולא ייאות לצאת לקרָב נגדם, כעיקרון יפסול על הסף את עצם הרעיון לצאת למאבק ארעי למען יצירת מצב כלשהו מאוזן ושוויוני קצת יותר של הקיום האנושי, כי זה בדיוק מה שהיה נחוץ לשם כך, שמלכתחילה לא יהיה שום מאבק, שתתרחש רק היעלמותו הפתאומית של אחד משני הצדדים, באקראי היעדרותם התמידית של האציליים, המצטיינים והכבירים גם ממאבקם וגם מעצם קיומם, ובמקרה הגרוע ביותר, דבר שנבצר מאתנו לדעת, אמר קוֹרִין, אפילו חיסולם השלם והמושלם מאיזושהי סיבה סודית שאיש זולתם ממילא לא היה מסוגל להבין כלל ועיקר, קל וחומר לגלות למה קרה כך, או למה זה היה יכול לקרות, עד שכיום אלה שניצחו בהתנפלויותיהם מן המארב הם השולטים על פני האדמה, ואין בנמצא אף נקב קטן שבקטנים שאפשר יהיה להסתיר בו משהו מפניהם, הכול שלהם, אמר קוֹרִין במהירות האופיינית לו, כל דבר שאפשר להשיגו שלהם הוא, ושייך להם אפילו חלק הארי של הדברים שאין להשיגם, כי כיום אפילו השמים כבר שלהם, וכל חלום וחלום, שלהם כל רגע של שֶׁקֶט בטבע, ושלהם כפי שנהוג לומר גם האלמוות, אלמוות מהסוג הנחבא בהמוניות רדודה כמובן, כלומר כל דבר שעליו אומרים הממורמרים, וזכותם לומר אם כי הם טועים, שהוא אבד ואבוד לנצח נצחים. והעוצמה שבידיהם אינה מועטת כלל, המשיך בשטף, משום שמעמדם וכוחם המושחת והכול יכול אפשרו להם לא רק להקטין כל גודל ולצמצם כל קנה מידה עד שיהיו בהתאם לגודלם ולקנה המידה שלהם, שהרי מרות שלטונית כזו אינה יכולה להחזיק מעמד אלא במשך זמן קצר, ולפיכך באמצעות הטקט היוצא מן הכלל שלהם וידאוּ שגודלם וקנה המידה שלהם הם שיקבעו את עצם טיבם של הגודל ושל קנה המידה, כלומר הם הרחיבו את עצמם עד שתפסו גודל וקנה מידה נרחבים בהרבה ממידותיהם, ופיקחו מכל כיוון וצד בתשומת לב קפדנית עד מאוד גם על הפרטים הזעירים ביותר, כדי שכל פרט ופרט יתמוך, יעצים, יְבַטֵּחַ ובכך יְשַׁמֵּר אותו מהפך בהיסטוריה העולמית, את המהפכה המטורפת והנקלית שהסתמכה על זיוף של גדָלים ותכָנים, קני מידה ונתוני תפוצה. היה זה מאבק סמוי, וביתר דיוק ייאמר: אמנם ייתכן שנאבקו ביריב שכלל לא היה נוכח, אבל הקרָב שניצחו בו ארך זמן רב, אמר קוֹרִין, ובמשך אותו קרב ממושך הבינו שאיש לא יערער על ניצחונם אם במקום לחסל או להגלות את כל מתנגדיהם, יטמיעו אותם בהמוניות המחליאה של העולם שהם עצמם יהיו שליטיו, כלומר אַל להם לחסל או להגלות, אם להשתמש במונח מיושן כזה, הוסיף ואמר קוֹרִין, את כל מה שטוב ונשגב, אלא לתפוס עליו בעלות וכך לחלל את כבודו, לא לומר "לא" יהיר לטוב ולנשגב, הֵבִינוּ, אלא לומר "כן" מתוך שיקול דעת שביסודו הנלוזים שבנימוקים, חד וחלק לשמר, לעודד ולטפח את הטוב והנשגב, התחוור להם מה עליהם לעשות, כלומר לא לדכא את אויביהם עד עפר, ללעוג להם ולאיין אותם אלא להפך, לתת להם חסות, לקרב אותם וכך לרוקן אותם מתוכנם, כדי שכך ייווצר בבוא העת עולם שבו תודבק מיד תדמית של מוקצה לכל מי שיש לו צל צלו של סיכוי לעמוד בפרץ ולגלות התנגדות, במי שלאורו עוד יהיה אפשר לראות לאיזה שפל מדרגה עלה בידם לדרדר את חייהם של בני האדם... איך יוכל לומר זאת בדרך הברורה ביותר, תהה קוֹרִין וקטע את המשפט... כיצד יתאפשר להבהיר זאת באופן המיטבי, דומה ששקע עתה בהרהורים... אולי אם יחזור על הדברים, סיכם וסיים... ובכן מדובר ב... היעדר הטרגי של האצילוּת. באמצעות מתן החסות לטוב ולנשגב, המשיך בדבריו ועיניו לא נעו ולא זעו כהוא זה מהגבר, עלה בידם להפוך את הטוב והנשגב לדברים שאין כיום מחליאים מהם, ודי בעצם אמירתן של שתי המילים האלה כדי שאדם יתמלא בושה וחרפּה, עד כדי כך שנואות ומאוסות נהיו אותן מילים, שדי לומר פעם אחת: טוב ונשגב, וזהו זה, קבס נורא מכַווץ אז את בטנם של בני האדם, אבל לא משום שלמילים האלה יש איזשהו מובן בעיניהם, לא, מספיק רק לבטא, להשמיע את שתי המילים האלה, וכמה מילים כאלה עוד יש, והעניין סגור! כל אימת ששתי המילים הללו נאמרות, נצמדים אדונֵי העולם לכס השלטון בעוז רב קצת יותר וישיבתם נעשית איתנה מתמיד, והדרך אל השליטה בעולם ואל הישיבה על כיסאו הארצי רצופה בדברים כאלה, כי אחת ושתיים מחיאות כפיים, יופי טופי, כך רועמים בהיסטוריה העולמית צעדיה של כיפה אדומה, פרסותיהם של הסוסים, גלגלי המרכבות, הבוכנות של המכוניות, יופי טופי ומחיאות כפיים! עניין חסר תוחלת, שב קוֹרִין והאט, אבל בעצם גם את זה כבר אי־אפשר לומר, אמר, כי גם חסר התוחלת נוטל חלק ברוע, ואין דרך מוצא ממלכודת המוות של המנגנון הזה, שהרי הוא נבנה והושלם, והוא פועל בדרכו באופן מושלם, וגם אם ידביקו לו כינויים לא יגרום הדבר להתמוטטותו, אדרבה ואדרבה, רק ימריץ את תפקודו. הוא משחיז את עצמו בעצמו, הגביר קוֹרִין את קולו במקצת ונשא את עיניו אל הבוהַק הצונן של התקרה; מבטו נישא כמי שסבור כי האור מועט מדי, אף שהאור בתקרת המזנון היה כמעט בלתי נסבל. התקרה היתה מכוסה כל כולה בנורות פלואורסצנטיות, ניאון צמוד לניאון בצפיפות מרובה, לפחות מאה נורות כאלה מימין לשמאל ומשמאל לימין, מצטופפות כמו קברים בבית קברות צבאי, וכך לא נשאר למעלה אפילו מרווח פצפון, ניאון מהקצה עד הקצה והכול מואר, אף לא אחת מן הנורות לא היתה שרופה, אף לא אחת שרויה בחשכה, ולכן כל המזנון כולו יקד; כמו הגבר שהפנה את גבו לכול, סיגריה דלוקה בימינוֹ, מבטו נעוץ בקצה הדלפק ותו לא; קוֹרִין יקד לצד הגבר בעודו נשען על צד הדלפק ועיניו שצבען כצבע השלולית נעוצות באיש, פניו אל הגבר ומילותיו בוקעות מפיו כנקרעות מתוכו בקצב אחיד ואטי; גם הזוג שנראה כמו צמד קבצנים יקד לו בפינת הישיבה הסמוכה לשירותים שמאחור: הם רק ישבו להם שם, מצטופפים זה לצד זה כמו שתי נורות ניאון, הקשיש מלטף את שמאלה של הזקֵנה על השולחן, והזקֵנה מצדה, מכיוון שלא משכה את ידה, נראית כאילו היא מושיטה אותה כדי להיות מלוטפת, כך ישבו והביטו זה בזה במבט ענוג ממרחק אפס, ומדי פעם בפעם היתה הזקנה מיטיבה בידה הפנויה, כלומר הימנית, קווצת שׂיער כזו או אחרת בשערה השמנוני, המדובלל.

לא יצאתי מדעתי, הבליח אור מאיים בשלוליות עיניו של קוֹרִין, אבל ראייתי צלולה ממש כאילו יצאתי מדעתי.

זאת ועוד, הוסיף ואמר, מאז שהוא רואה את כל זה בצלילות, נהיר לו כי רצועות חיזוק הן המקבעות את מוחו למקומו, כלומר לראש, כך היה מביע את העניין, דרך משל כמובן, אך ורק דרך משל, ומכיוון שהוא רואה את כל זה בצלילות המביאה אותו לחוש בלי הפוגה שאותן רצועות עלולות להיקרע בכל רגע, ולכן הוא ממעט להניע את ראשו, רק מחזיק אותו במקומו, עד כמה שאפשר בלי שום תנודה, ומן הסתם רואים עליו באיזו נוקשוּת הוא עושה זאת, אם כי לזה כשלעצמו אין כמובן חשיבות יתרה, סיכם את העניין וחתם באחת, שמץ של רוגז בקולו, לא מובן לו מדוע בכלל מצא לנכון להתייחס לכל זה בדבריו, התנהגות כזאת אינה הולמת אותו, לא מתאים לו לסטות מן הנתיב שהוא עצמו קבע, כנראה נבע הדבר משכרותו, מצב שהוא עצמו אינו מכחיש, כנראה ידה של השכרות היתה על העליונה, כי עיקר העיקרים כאן הוא שיעלה בידו לתאר באופן ממצה, פשוט ובהיר ככל האפשר מה קרה כאן הלכה למעשה, ויסביר באופן נהיר ככל האפשר ביחס לשאֵלה, לאותה שאלה שחשיבותה היא עניין של חיים ומוות, למה קרה כך, למה נבצר ממנו למצוא מַעֲנֶה, כי על השאלה איך ייתכן שהאצילות פסה מן העולם, כלומר לאן זה הסתלקו ונעלמו מכאן האציליים, המצטיינים והכבירים, לו עצמו אין שמץ של מושג, ומאין לו באמת לדעת, שהרי מדובר במשהו שהדעת אינה יכולה לתפוס בשום פנים ואופן, ולכן בכלל לא בא בחשבון להבין אותו, כמו תמיד, אם משהו לגמרי בלתי נתפס, מעל לכול מחפש האדם תשובות אפשריות בייסוריו הקשים ביותר, גם הוא ניסה, אבל זה לא הוביל אותו לשום דבר, כי אחת היא לאן פנה, תמיד נקלע בסופו של דבר בדיוק לאותו מקום, אמר, אל החדקוליוּת החדגונית של מחשבות רדודות ושל הסברים רדודים, ואם כי לפעמים הוא מאמין שהוא בדרך הנכונה, בסופהּ תמיד מצפה לו אותה הרדידוּת, ואז הוא מרגיש שהנה, אולי עכשיו הוא בכל זאת בכיוון הנכון, אלא שבסופו של דבר זה שוב רדוד מאין כמוהו, כי אותה היעלמות, או התחסלות, היינו הך איך יקרא לה, היא בבחינת עובדה כה מסתורית, שהתעלומה נשגבת מבינתו, והוא סבור שהיא נשגבת גם מבינת הזולת, עד שהדבר הוודאי היחיד הוא שכאן טמונה אחת מן החידות הייחודיות ביותר של תולדות המין האנושי, בדיוק באותו עניין של הופעת האצילוּת והיעלמותה בהיסטוריה, או ליתר דיוק בהופעת האצילוּת ובהיעלמותה לנוכח ההיסטוריה הזאת, וכך עשוי אדם בכל זאת להסיק לכל הפחות, שההיסטוריה, זו שאין טעם להתייחס אליה אלא על דרך המשל, ושהפעם תהיה ההתייחסות אליה רק מבחינה מסוימת על דרך המשל, בדיוק כמו אל שרשרת אינסופית של קרָבות רחוב, ואף כמו אל קרַב רחוב יחיד וארוך כאורך האינסוף, ובכן שההיסטוריה הזאת, למרות היקפה הנרחב ועל אף קרינתה הנראית חסרת מעצורים, אינה תקפה ביחס לכלל היקום האנושי. אם ניקח לדוגמה, אמר, את האדם הפשוט, יצור היאה מבטן ומלידה לקרבות רחוב, בין שהוא צמא דם ובין שהוא פחדן, ובעודו זוחל קדימה באותו קרב רחוב מסוים אל המחסה הבא ואל זה הבא אחריו, הריהו מצויד במאפיין אחד, לפחות באחד, שאין לאל ידה של ההיסטוריה לגעת בו, ואין זה אלא, אמר קוֹרִין, הצל שלו, ובו אין לאל ידה לגעת, כך, ואחת היא מי יוצר את הצל, אם ביום ואם בלילה, מכל מקום אותו הצל מצליח לחמוק מן הרשת הסבוכה עד אין קץ של קרבות הרחוב, כלומר להיחלץ מן ההיסטוריה, כי, רק תחשוב על זה, נפנף קוֹרִין את כוסו הריקה לעבר הגבר שלמרות זאת לא הראה שום סימן שהוא שם לב אליו, או שהוא בכלל שם לב למשהו, רק תחשוב על זה, אפשר למשל לירות בצֵל הזה? אי־אפשר, השיב קוֹרִין בחדוּת, שום קליע לא יפגע בצֵל הזה, ואין צל של ספק, הֵעִיר, שבנקודה הזאת בוודאי תסכים: הוא, כלומר קוֹרִין, מבין את העניין, ומבין אותו כהלכה, הקליע לא יפגע וזהו זה! די והותר בכך כדי להבין שצלו של אדם אינו נוטל חלק בייצור הרִקמה ההיסטורית הבלתי ניתנת לתיאור והנראית על פניה כמכילה הכול בכול מכל כול, זהו! ובקיצור נמרץ, אלה הם פני הדברים ואין שום טעם להוסיף לפרט, אין צורך להתעקש על כך, ככה זה וזהו זה, העניין סגור וחתום, והדבר אשר מורה על אותו הצל, מתייחס אליו ומתאר אותו, ואף נותן לו כיוון מסוים באמצעותם של ההתייחסות והתיאור, אמר קוֹרִין ושב וניסה למשוך את תשומת לבו של המוזג, שמצדו, ניתן לומר, היה תקוע מאחורי הדלפק במזנון, מנותק כליל משלל האורות המסנוורים של הלילה, הוא אחרי ככלות הכול, כן, מטבע הדברים, אמר, השירה. הצל והשירה, שב והגביר קוֹרִין את קולו, ובעצם העלה את העניין רק כדי להדגיש שקיים דבר־מה שלהיסטוריה אין שליטה עליו, משהו שלמרות הכול שולל את מה שבמובן הצר ניתן לכנותו הגרסה הנוכחית של ההיסטוריה, זאת של ההיסטוריה שניצחה בהתנפלות מן המארב, ואין דבר אחר זולתו, מאומה פרט לקיומם של האציליים, המצטיינים והכבירים, כי אך ורק התפיסה של מה שאצילי, מצטיין וכביר יכולה להגדיר, או אם כבר להיות מוגדרת כתפיסת נגד לאותה גרסה של ההיסטוריה, וזאת מהסיבה היוצאת מן הכלל שקיומו של האצילי, של המצטיין ושל הכביר, והוא בלבד, אינו ניתן לחיזוי בהסתמך על היסטוריה שמשתלשלת כך, שהרי להיסטוריה שמשתלשלת כך ממילא אין שום צורך בו, אמר קוֹרִין, שום דבר מעין זה בכלל, כי דבר כזה יכול לקרום עור וגידים אך ורק בתנאי שקיומה של האצילוּת מובטח, ולשם כך נחוצה היסטוריה שתהיה איכשהו מאוזנת יותר ותתפתח בתנאי קיום כאלה, וזה מצדו מצריך על אחת כמה וכמה שהיא לא תִּפְנֶה בכיוון העכשווי והרה הגורל שאליו פנתה, שהרי זהו כיווּנהּ העכשווי דווקא מחמת היעדרה הטרגי של האצילוּת, וכך שבויה ההיסטוריה בהמוניותה, במבוך הסבוך של מגמתיוּת גשמית, כעת כבר נידונה להיטלטל ללא מעצורים עד שניצחונה נהיר לגמרי אף לה עצמה, כפי שנוכחים לדעת יוצריה המחליאים, וכל עוד היא במבוך הזה היא אינה יכולה אלא לנַצח, ושם היא משייפת את ניצחונה ומשחיזה אותו שוב ושוב, עד שהיא מביאה אותו לכדי שלמוּת שקשה להעלותה על הדעת. הסיגריה בידו של הגבר בערה עד כלות, ומכיוון שבינתיים לא רק שלא שאף ממנה שוב אלא גם לא הניע אותה כלל, נשאר האפר שהלך והתארך דבוק לקצהָ, ועתה היה הולך ומתעקל מכוח הכובד בקשת רכה, משתוחח ומשתלשל מהפילטר לכיוון המאפרה. כדי שכל זה יעלה יפה כפי שעלה, היה נחוץ כמובן שהגבר, מילימטר אחרי מילימטר, ירים את ידו בהדרגה וכך ייצב אותה בזהירות בקו אופקי, והוא אכן הרים את ידו וייצב אותה באופן כזה שהסיגריה באמת בערה מהר עד כלות והאפר שלה גָּדַל לאורכה. הגבר גם הרים וגם ייצב אותה אז בקו אופקי, והוא לא הרפה ממנה עד שהיא בערה כליל והאפר שלה נשאר תלוי כחתיכה אחת באוויר מעל למאפרה, כי אז כבר לא היה לו לאן להתקדם, וממילא נאלץ האיש להניח לו להישמט ולכבות את הסיגריה, אם לא רצה שהאפר ייפול מעצמו, ומכיוון שככל הנראה לא רצה שזה יקרה, הוא אכן הניח לו להישמט וכיבה את הסיגריה במאפרה כך שלאחר מכן יוכל האפר לצבור תאוצה, לעוף תכף ומיד במשב רוח ולהזכיר רק באופן מעומעם ביותר את צורתו המקורית, את הקו הישר שהיה לסיגריה קודם, את הקשת שיצר האפר לאחר מכן, לפני שהתפורר והתפזר. הגבר השליך את הפילטר למאפרה תכף אחר כך, שלף סיגריה חדשה והצית אותה. גם הפעם שאף לקרבּו את העשן בשאיפה עמוקה מאוד, ובמשך זמן רב מאוד השהה אותו בתחתית ריאותיו. הוא שאף: פעם אחת ולעומק, והחזיק את העשן למטה במשך שעה ארוכה עד שחש שהוא מתפוצץ. אז התחיל לנשוף אותו שוב באטיות מרובה ובנימה רצופה, דקיקה שבדקיקות, בדיוק כפי שעשה גם בפעם הראשונה, ובעוד העשן ההולך ומתפשט מסתיר מעיני קוֹרִין את פניו לרגע או שניים, הניח הגבר למבטו לחזור אל המקום שעיניו נחו עליו שעה קלה קודם לכן, אל קצה הדלפק, ממש כאילו היה שם משהו שבלי הרף אילץ אותו למקד בו את מבטו, דבר־מה חסר חשיבות, שריטה כלשהי או איזשהו חתך, ואולי רק כמנהג המקום, כלומר שום דבר, שמץ אור ותו לא.

*ההמשך זמין בספר המלא*