ליצור מתוך המבוכה

אס זוכה קינג בוכה: מחשבות על ביקורת
בעידן של דיסאוריינטציה

נעמה ישראלי, נעם קרון־בורוכוביץ וחיים וייס

אחד ממשחקי הקלפים החביבים על אמני הונאה והטעיה בשנות השבעים והשמונים היה “אס זוכה קינג בוכה״. את המשחק אפשר היה למצוא בקרנות רחוב ובכניסה לתחנות מרכזיות. אמן קלפים מהיר ידיים היה יושב ליד שולחן קטן ולידו שלושה קלפים: שני מלכים ואס אחד. הוא היה מראה לקהל את מיקומו של האס ולאחר מכן משנה במהירות את מיקומם של הקלפים, והצופים, שהמשחק נראה להם קל ופשוט, היו צריכים להבין היכן האס טמון והיכן המלכים. אף שהקהל לא הסיר את עיניו, ולו לרגע, מהקלפים, ועל אף פשטותו של המשחק, הקהל תמיד טעה והצביע על הקלף הלא נכון. האס אולי נמצא שם בין שלושת הקלפים, אך איש מלבד אמן ההונאה אינו יודע היכן הוא.

נדמה שמצב ביקורת הספרות דומה במקצת למשחק ההונאה המתסכל הזה. איש אינו יודע עוד כיצד לזהות את האס, ובשונה מן המשחק, במקרה של הספרות אמן ההונאה הצליח להעלים לא רק את האס אלא גם את עצמו. לספרות העברית כיום אין מנהל, ואיש אינו יודע היכן עשויה להימצא הביקורת המנצחת, זו שתבדל את הספר האחד מתוך שלל הספרים הרואים אור, תעמיד אותו במרכז הבמה, תעורר סביבו דיון ציבורי ער, ולא פחות חשוב מכך תעלה את מכירותיו. האם האס מצוי בעיתונות הכתובה, בכתבי העת המקוונים לביקורת הספרות (פנס למשל), או אולי בפוסטים של אוהבי ספרות ברשתות החברתיות?

זה שנים שמבני התשתית של הספרות העברית מצויים בטלטלה עזה שמשפיעה על התעשייה כולה. ההוצאות הגדולות והוותיקות מאבדות מכוחן ומיוקרתן ומנהיגות לרוב קו שמרני שמציית לכורח הכלכלי, בעוד קולות חדשים וניסיוניים יותר פעמים רבות מוצאים להם בית דווקא בהוצאות הספרים העצמאיות והקטנות. אומנם, ספרים רבים יוצאים לאור, אך שוק הספרים כמו מתפורר. יש מגוון רחב של מוספים וכתבי עת לביקורת הספרות, ועדיין פחות ופחות ספרים נמכרים ואיש אינו מצליח לפענח את מערכת היחסים המורכבת בין הוצאות לאור, כותבים, ביקורות ומכירות. הכוח, זה שפעם היה קל ופשוט למצוא אותו (למשל בביקורת של חוקר מוביל בעיתון הארץ המעניקה לסופר או לסופרת הן יוקרה והן עלייה במכירות), בספק אם קיים עדיין, ודאי לא בעוצמתו הקודמת, ובכל אופן, ועל אף כל הניסיונות — איש אינו יודע להצביע על מיקומו.

דיסאוריינטציה שכזו מטבעה עלולה לייצר חרדה, אך היא גם מזמינה רפלקסיה עצמית והתבוננות על מצבה ומקומה של הביקורת. למבט הזה, הרפלקסיבי, החלטנו להקדיש את הגיליון ה־50 במספר של כתב העת פנס. ביקשנו לצעוד בו צעד לאחור מהביקורות שאנו נוהגים לפרסם כדי לבחון את מצב הביקורת בישראל בכללותו ממבט עילי. פנינו לקבוצה נבחרת של מבקרים, עורכים, חוקרים וכותבים, וביקשנו מהם מסות קצרות על מצבה של ביקורת הספרות העברית בימינו משלל כיוונים וזוויות.

כשביקשנו מהכותבות והכותבים לכתוב לנו, היה לנו ברור שהרצון הזה לעצור ולבחון את תמונת המצב נובע מהתחושה החריפה של דיסאוריינטציה של השדה כולו, מתוך הכרה בדעיכתם של מוסדות הביקורת המסורתיים, ובשאיפה להבין לאן נושבות הרוחות. לא הופתענו לפיכך כשגם המסות שקיבלנו התגלו כיוצאות מעמדת מוצא דומה. מרביתן מתמקדות בתיאור המבוכה והדעיכה שמוסד ביקורת הספרות בארץ שרוי בהן, או בשינויים הנדרשים כדי לתקנו. הכותבים והכותבות באסופה עוסקים בשינויים בעמדות הכוח ובתנועת הקוראים ממוספי הביקורת בעיתונות לסקירות ברשתות החברתיות; בקוצר ידם של מוספי הביקורת להתמודד עם כמות הספרים שרואים אור או להשפיע על המכירות שלהם; בשינויים שחלו בדמות המבקר הטיפוסי לאורך השנים, בכבוד שהוא והתחום זוכים להם, ברוחב הדיון שביקורותיו מסוגלות לייצר, וגם בגמול הסמלי שהוא זוכה לו על עבודתו.

מידת ההשפעה שנותרה אפוא בידיו של מוסד הביקורת כולו — הן על השיח הציבורי והאקדמי והן על המכירות עצמן — מוטלת כיום בספק. בהינתן הבנה זו, השאלה המתבקשת שביקשנו לשאול באסופה הזו היא, בפשטות: היכן כל זה מותיר אותנו, בתור עורכי כתב עת, מוסף לביקורות ספרות?

בקריאת המסות השונות והמחכימות שהמחשבה על מצב הביקורת הניבה זו לצד זו, לא יכולנו שלא להבחין בקווים הרבים המחברים בין המסות, ואולי עוד קודם לכן בין הכותבים והכותבות: רבות מהכותבות באסופה מצטטות את דבריהם של כותבים אחרים, העורכות מפנות זו למוסף של זו, ורבים מהכותבים בוחנים, אף אם מכיוונים שונים, אספקטים דומים. נראה אפוא שהאסופה מייצגת במידה מה את רשת המבקרים והמבקרות והבמות השונות הקיימות בזירה כיום — רשת קטנה אך מקצועית, הקוראת את עצמה, רפלקסיבית לשאלותיה ומייצרת דיון עמוק. אם כן, בקוראנו את המסות יחדיו, ולמרות נקודת המוצא העגומה קמעה של מרביתן, אנו חשים שהפלטפורמה שאנו מספקים — הן באסופה המיוחדת הזו, והן בגיליונות הרגילים שאנו מפרסמים בפנס — כוחה טמון בהתכנסות הזו יחדיו, במרחב החשיבה וההתבוננות שאנו מייצרים עבור קהילה של אוהבות ואוהבי ספר.

אנו כותבים את הדברים הללו ימים בודדים לאחר תחילת המלחמה מול איראן, שהיא מהלומה נוספת וקשה על השגרה המופרת ממילא במזרח התיכון מאז 7 באוקטובר, וגם שנים רבות קודם לכן. בסביבה עוינת ורווית מתח שכזאת, ספרות ותרבות כמו נדמות יותר ויותר כמותרות, פריווילגיה של מתי מעט. אולם דווקא עתה אנו חשים בבירור את כוחה של הקהילה שיצרנו בפנס, ושל קהילות כותבים וקוראים אחרות שאנו וכותבי האסופה הזו נמנים עימן. הספרות והשיח עליה הם תריס המסוכך עלינו מפני המציאות האכזרית שאנו חיים בה, ובה בעת גם כלי משמעותי להתמודד עימה ולחשוב עליה.

בעיתות מצוקה ומשבר קהילה היא כוח רב־ערך המאפשר להמשיך הלאה. ביחס לביקורת היא מאפשרת לנו להאמין שלפעולת הביקורת: הקריאה, המחשבה, השיפוט והכתיבה, יש הד. אך אנו מאמינים שלקהילה יש כוח גם מחוץ להקשר הספרותי. הקהילה הספרותית של פנס מחוברת בקשרים סבוכים לקהילות נוספות של שוחרי תרבות, דמוקרטיה והומניזם. הרישות הקהילתי הזה הוא גם אחד הדברים שמניעים ומחזקים אותנו לצאת להפגין שוב ושוב, במחאה נגד מלחמה חסרת אופק ואכזרית כלפי כל תושבי המרחב שאנו חיים בו, ישראלים ועזתים, ובמאבק עיקש על חיים וזכויות אדם ואזרח. לעיתים רבות כל כך ההפגנות נדמות חסרות ערך או השפעה על המציאות, והייאוש וחוסר האונים מחלחלים בנו. אך דווקא בזמנים כאלו אנחנו נדרשים לאמירתו המפורסמת של ברנר: “אף־על־פי־כן נוטים אנו לאמור: הבו גודל לה, לתקופה זו — והניחוה!…״

אף על פי כן נמשיך להיאבק, לכתוב, לפרסם ולתרום את חלקנו לשימורה ולטיפוחה של הספרות העברית, ונוסיף להיות מרחב משמעותי לבירור תהליכי העומק שהיא עוברת. הביקורת משתנה, נושאים מתחלפים, הוצאות פושטות צורה ולובשות צורה, אך האהבה לספרות אינה משתנה. המאבק לשימורה של הספרות העברית הוא מאבק חיוני מאין כמותו, ופנס הוקם לפני 50 גיליונות כדי להיות חלק ממנו. לשמחתנו איננו בודדים במאבק הזה, אלא אנו פועלים יחד עם רבים מאוהביה של הספרות העברית — שכם אל שכם, מסה לצד מסה, מצוידים בעין טובה ובוחנת ובעט מושחז.