סיפורי כפר

הקדמה:

הכפר הוא כפר בדיוני.

תושבי הכפר שבסיפור הבא:

פאבל — הבן הטיפש של פיוטר. אח של זיבו. נוגע לגאגי בציצים כשהיא מסכימה לו.

פיוטר — אבא של פאבל וזיבו. איש חזק מאוד שאף אחד לא מתעסק איתו. אלמן.

זיבו — הילדה החכמה אבל החצופה של פיוטר. ייתכן שזיבו בישלה את הפרה של אבא שלה. ייתכן שלא, כי הפרה בכלל של אמא שלה.

ספירה — הבעלים האמיתיים של הפרה. מתה.

צ'וקלא — הכלבה של משפחת בבילוב. נאמנה כמו פאבל, אבל יותר חכמה ממנו.

חיזגיל — משחיז סכינים מדלת לדלת. מה שאתם צריכים, לחיזגיל יש.

איך נעלמת פרה?

בוקר אחד אין פרה בחצר. פאבל האינטליגנט מתעורר, ואבא שלו, פיוטר, צועק ואחר כך קללות. פאבל מסתכל מהחלון ואין פרה. פלא. בחוץ, פיוטר עומד במקום, היכן שיום לפני כן היתה הפרה ואין פרה. ככה עומד בתוך החציר, ומסביבו מלא קקה, אבל הפרה שמחרבנת את הקקה, אין אותה. ואיך שפיוטר מקלל, וואי וואי, כל הכפר שומע. "מה זאת אומרת נעלמה? קון!" (זאת קללה, קון), פיוטר צורח, "איך נעלמת פרה? איך?" ופאבל באמת לא יודע איך. רק עומד עם הפה פתוח ככה שהזבובים של הקקה יכולים להיכנס, ולא מאמין.

נעלמה.

"אולי גנבו?" פאבל החכם מנסה לדבר עם אבא שלו בארוחת הבוקר, אבל הוא לא חושב על זה שעדיף לשתוק, תשתוק, פאבל. "מי גנב, יא טיז?" (גם טיז זאת קללה) "מי יעז לגנוב ממני, יא מטומטם?" טוב, פיוטר צודק. 1. פאבל המבריק, לפעמים מתפלק לו הטמטום. 2. אף אחד בכפר הזה לא באמת אמיץ מספיק כדי להתקרב לרכוש של פיוטר בבילוב. לא להתקרב, לא לשים ידיים על השער, לא לפתוח, ו... וואי, בטח שלא לגעת עכשיו בפרה של פיוטר בבילוב. השתגעתם? דרך אגב, האחרון שניסה לגעת בפרה של פיוטר, זאת אומרת ברכוש שלו, זאת אומרת באשתו, האחרון שנגע, מצא את עצמו תלוי על עץ. וזה לא ביטוי, כן? ממש תלוי על עץ! לא שהוא ניסה לגעת בה בכוונה, פשוט היו לאיש ההוא צעיפים יפים, מבד יוקרתי, בד טוב, והאיש ההוא ניסה למכור, אתם יודעים איך זה, ככה... שלח את היד שלו, ללטף בעדינות, ככה... את היד שלה, רגע! ללטף עם הצעיף! לא עור בעור, ו... מישהו ראה וסיפר. ככה זה בכפר. ראה וסיפר למישהו, שסיפר למישהו, שסיפר לפיוטר, שלקח גרזן והלך עד לבית של האיש של הצעיפים. וכולם בכפר חשבו שהאיש של הצעיפים גמור. שעה שלמה הוא היה אצלו בבית, המשוגע, והדלת סגורה ושקט מבפנים. ואז, פתאום, שניהם יצאו. פיוטר בבילוב, היה נראה שנרגע, אבל במקום גרזן ביד היו לו צעיפים מבד יוקרתי, בד טוב. והצעיפים היו קשורים אחד לשני, ופיוטר טיפס על עץ וחיבר את הצעיפים, ואז אמר לאיש, שכבר לא היה האיש של הצעיפים, כי פיוטר לקח לו את כולם, שיקשור לעצמו את הרגליים וככה... פיוטר תלה אותו הפוך. תלה על העץ. ולפני שהלך הביתה, פיוטר תלש איזה צעיף יוקרתי, פרחוני, ככה... יפה, לתת לספירה, אשתו, במתנה. ומאז, ההוא של הצעיפים עזב את הכפר. ספירה אין אותה, כי היא מתה שנים אחר כך. ועכשיו גם הפרה — נעלמה.

נחזור לארוחת הבוקר. פאבל כמעט נחנק כשפיוטר מאשים אותו שהוא שכח את השער פתוח בלילה. פאבל מנסה לסיים בפה מהר ואז נשבע בראש של הכלבה שלו, צ'וקלא, שלא. הוא נשבע לפיוטר שהוא סגר את השער, שלא יכעס. יש רגע של שקט מפחיד, ואז משום מקום, פיוטר קם, מביא סכין וקורא לצ'וקלא לבוא. ומזל, באלוהים מזל, שצ'וקלא הזאתי חצי חירשת ולא מתקרבת. כי פאבל אולי לפעמים מטומטם, אבל הוא בחיים לא יסלח לאבא שלו אם הוא יוריד לצ'וקלא את הראש. פאבל אוהב את הכלבה הזאת חזק, בלי לדעת להסביר למה. אחר כך הוא אומר לאבא שלו משהו נכון — "אם השארתי את השער פתוח בלילה, אז מי סגר?" יופי. פאבל צודק. פיוטר נרגע וצ'וקלא המסריחה לא יודעת בכלל שהראש שלה עדיין מחובר לצוואר. וככה הם יושבים, שניהם וצ'וקלא, עם זיבּוֹ. לא סיפרתי עדיין שגם זיבו, האחות של פאבל, המעצבנת, בשולחן איתם. והם חושבים, כל אחד בצורה של המחשבות שלו — איך יכול להיות שפרה שלמה נעלמת פתאום?

"אז נקנה חדשה," זיבו אומרת. היא כנראה רואה את הפנים של אבא שלה עצובות. זיבו מעצבנת, אבל רגישה. "נביא חדשה," היא אומרת, "ההיא, הישנה, בכלל לא נתנה חלב, סתם עמדה שם כל היום וחרבנה לנו את החצר, בואו נקנה חדשה." זיבו לא טיפשה, והיא גם צודקת, אבל עדיף שתשתוק עכשיו, ובגלל זה פאבל מנסה לסמן לה ש"סתמי את הפה שלך," אבל זאתי לא מתייחסת אליו. "אבא, בוא נביא אחרת, חדשה!" היא אומרת. וואי, כאילו היא עושה בכוונה כשהיא מוציאה את המילה "חדשה" מהפה המעצבן שלה בכוח כדי להטריף. כאילו שאומרת "ח־ד־ש־ה" על אמא שלהם שמתה בפתאומיות. "נביא אחרת, חדשה!" שוב, זיבו, שחררי! "חדשה," אומרת זיבו, שכנראה יכולה ככה להמשיך הלאה מאמא אחת לאחרת. וזה באמת מכעיס את פאבל, אבל יותר מעציב את פיוטר, כי הוא קם, מזיז את האוכל והולך בשקט לחדר אחר.

אחרי שהדלת שלו נסגרת, לפאבל יש כבר יותר אומץ לדבר. הוא אומר לזיבו שהיא חתיכת מטומטמת. "מה, אין לך לב?" פאבל אומר וכמו תמיד מתבלבל ומצביע על המוח. זה לא משנה, כי זיבו היא מטומטמת שלא מבינה מה אומרים לה. "מה אתה רוצה ממני, סתום!" טוב, היא לא מבינה. אל תכעסו עליה חזק מדי, היא היתה רק תינוקת כשאמא שלהם, ספירה, מתה ככה פתאום ביום הכי טוב בשנה, באחד במאי. זיבו התינוקת ישנה בעריסה ולא התעוררה כשפאבל ופיוטר חזרו הביתה מהחגיגות עם קַנְפִייֶטִים בכל הטעמים וראו את ספירה על הרצפה, לבנה כמו שמש שלא אמורה להיות לבנה. זה היה יום קשה, כי פיוטר, שמעולם לפני כן או אחרי כן לא בכה, הסתובב לפאבל עם דמעות בעיניים ואמר לו "רוץ לקרוא לרופא" ואז ירד על הברכיים וחיבק את אמא שלהם חזק. איך פיוטר בכה, פאבל לא מצליח לשכוח אף פעם את הקול של הבכי שלו. פאבל האפס לא הצליח לרוץ. הוא עמד קפוא והרגליים לא הקשיבו לו. בלי לזוז, או לקרוא, או אפילו לבכות כמו אבא שלו. סתם עמד. אז פיוטר התרומם, ותפס את פאבל ביד אחת ואת זיבו התינוקת ביד השנייה, ורץ עם שניהם לאורך כל הכפר המחורבן, שבדרך כלל הוא דווקא קטן, אבל אז הוא היה ענקי כמו יבשת. פיוטר הגיע איתם למרפאה, והיא היתה סגורה, אז הוא המשיך לרוץ בין כל האנשים של הכפר, בתהלוכה, עם הדגלים האדומים, והצמר גפן המתוק והשמחה, כמה שמחה מול העצב שמחכה להם בבית. שמחה ועצב אדום ולבן. פיוטר רץ עד שמצא את הרופא. והוא לא הניח את הילדים שלו על הרצפה גם כשכבר חזרו הביתה. הוא החזיק את שניהם חזק, ופאבל כבר הצליח לבכות, כי כאב לו בצלעות. והם הסתכלו על הרופא מנסה להציל את ספירה, למרות שזה היה מאוחר מדי. אולי אם פאבל לא היה קופא. אולי אם הרופא היה במרפאה. אולי. אבל מה זה משנה. אין אמא. אין פרה. וזיבו היתה רק תינוקת ובגלל זה המילה "חדשה" יוצאת לה ככה בקלות מהפה כאילו שאימהות אפשר להחליף כל אחד במאי. או פרות, או את הפרה הזאת.

"היא לא נתנה אפילו חלב," זיבו אומרת לפאבל. כבר כמעט צהריים, ושניהם מנקים את הלול, אוספים את הביצים שהוטלו אתמול. איזה מעצבנת הזיבו הזאת. פאבל רק אומר לה "תסתמי כבר," אבל הוא רוצה גם לבעוט בה. "מה אתה רוצה?? פרה מטומטמת." פאבל כמעט מנפץ את הביצה שביד שלו וזיבו, כאילו נכנסה בה השעטו (שעטו זאת הרוח הרעה של הכפר), לא שמה לב שהוא יושב על הקצה של הכעס. "מה אבא כל כך עצוב מהפרה המטומטמת הזאת? לא נתנה לנו חלב ורק חרבנה לו את החצר. מה יש להיות עצוב ככה מפרה?" עכשיו פאבל רוצה לרצוח את זיבו. ככה, לרצוח עם הגרזן של התרנגולים. שלאק, להוריד לה את הראש. רק שתסתום כבר. אבל הוא מתאפק, כי הוא אח גדול. הוא מתאפק כי זיבו לא מכירה את הסיפור המלא של הפרה, שהוא גם סיפור ההיכרות של אמא ואבא שלהם, וזה בכל מקרה הסיפור הכי מרגש שפאבל שמע.

הסיפור המלא של הפרה ושל אמא ואבא שלהם:

יום אחד מתה לפיוטר הפרה. לא זאתי המטומטמת, שלא נותנת חלב, אלא פרה אחרת, רגילה. ופיוטר, שהיה אז בחור צעיר, התחיל לחפש מיד פרה במקומה. הוא שאל את חיזגיל, זה שמשחיז סכינים מדלת לדלת, ויודע על כל מי שמוכר משהו, אם הוא מכיר פרה למכירה. וחיזגיל הבטיח שהוא יבדוק. ובאמת, אחרי כמה ימים חיזגיל חזר וסיפר לפיוטר על איזו אחת, סָפִירָה (ספירה זאת אמא), מהכפר השכן, שיש לה כמה עגלים והיא מחפשת למכור. "תוריד אותה במחיר," חיזגיל אמר לו בזלזול, "תוריד אותה במחיר, זאתי יתומה," ופיוטר אמר לו, "תוריד אותה אתה," ונתן בו מבט מפחיד ושלח את חיזגיל לעשות את העבודה. כי ככה אנשים כמו פיוטר עושים שיעשו בשבילם. וחיזגיל באמת נסע לבחור לפיוטר את העֶגְלָה הבריאה ביותר עם מאה ועשרים רובל שקיבל מפיוטר. עברו כמה ימים וחיזגיל חזר. בלי עגלה. מתברר שהיתומה רצתה מחיר גבוה ולא הסכימה להתגמש. פיוטר התבאס, אבל שכח, וגם חיזגיל המשיך הלאה. ואז! אחרי כמה ימים פתאום ספירה הזאת מופיעה בחצר אצל פיוטר עם עגלה שמנה ועסיסית.

"אז מה?" זיבו מתעקשת, מזיזה תרנגולות ומתיישבת. "אז מה אם הוא קנה אותה מאמא? זאת עדיין רק פרה," ופאבל אומר שוב "שתקי" וממשיך לספר. פיוטר החליט לקנות מספירה את העגלה בכל זאת, למרות שחיזגיל צדק בעניין המחיר. "אני משלם לך גם עבור הטרחה," הוא אמר לספירה והושיט לה מאה ועשרים רובל. אלא שספירה, זאתי, לא היתה פראיירית בכלל וידעה להתמקח. והיא סירבה ואמרה ש"פרה מאולפת לא עולה מאה ועשרים רובל וגם לא מאתיים ועשרים." "פרה מאולפת?" אבא שלהם פרץ בצחוק וכמעט שלא הצליח להפסיק. ספירה הסתובבה והחלה לצעוד חזרה אל הכפר שלה. העגלה נשארה לעמוד לו בחצר. זה רק כשהיתה במרחק של איזה מאה מטרים מהם, שנשמעה שריקה ופתאום העגלה הצעירה הזיזה אוזניים והחלה לרוץ לקראתה כמו כלב. אבא שלהם עמד שם מוקסם, וכבר ביום שלמחרת התייצב בפתח בית דודתה של ספירה היתומה עם שלוש מאות ועשרים רובל בשטרות, מוכן ומזומן לקנות את העגלה המאולפת. אלא שספירה, זאתי עקשנית, והיא שוב סירבה לכסף וטענה ש"פרה מדברת לא עולה שלוש מאות ועשרים רובל וגם לא ארבע מאות ועשרים." "פרה מדברת?" אבא שלהם פרץ שוב בצחוק, אבל אז ספירה המשוגעת טרקה לו את הדלת בפרצוף. מי שמכיר את פיוטר בבילוב יודע שלא טורקים לו דלתות ושהאחרון שטרק לו דלת מצא עצמו צף ברִיֶצְ'קָה וַנְיוּצְ'קָה (זה האגם המזוהם של הכפר) לצד צואה ופסולת. ספירה לא הכירה את אבא שלהם ולא ידעה שהוא יחזור עם פטיש וישבור לה את הדלת ויגרור אותה מהשיער אל החצר, יעמיד אותה מול העגלה ויאמר, "קדימה, תעשי שתדבר." אבל ספירה זאתי, היא היתה אמיצה. והיא ענתה לו באומץ ש"פרות לא מדברות עם כל אחד, אלא רק עם הבעלים שלהן," ושכדי לרכוש פרה מדברת יהיה עליו להוציא חמש מאות ועשרים רובלים ולהאמין. ופיוטר בבילוב, אבא שלהם, אוהו כמה שהוא צחק. צחק וגם התרשם מיכולות המכירה של ספירה. והאמת שהוא גם האמין, כל כך האמין שכבר בשבוע שלאחר מכן הוא נשא את ספירה לאשתו.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*