החלטנו לדבר על אהבה

פרק 1

השיבה לנפאל, אנה 2018

אנה השתרעה על הספה האדומה בסלון והניחה רגליים על השולחן. היא ידעה שיש לה בערך חצי שעה כדי לעלות למעלה, לארוז מזוודה וגם להכין לרומי משהו לאכול. לא היה לה ממש נוח לרבוץ כך. היא עברה לישיבה זקופה והסתכלה הצידה. על כוננית הספרים היו תמונות שלה עם ירון ורומי מהמדבר, מהחופשה לפני שלוש שנים. היא נראתה קורנת בתמונות האלה, לבושה בגלבייה לבנה, השיער שלה היה שם חלק יותר וארוך במיוחד בגלל היובש של המדבר, ראו אותו מבצבץ מעבר למותניים. היא זוכרת שהיה לה חם, אבל רומי אמרה לה לא לאסוף, כי ככה היא יותר יפה בתמונה. רומי נראתה בדיוק כמו אבא שלה, עיניים גדולות וכחולות ושיער חלק באמת, לא כזה שצריך מדבר. גם ירון לא היה צריך מדבר.

מכל המטלות הספיקה רק להוציא בגדים מהארון למיטה, אפילו לא לבחור מה היא לוקחת. "אמא?"

רומי פרצה אל החדר, אנה דחפה במהירות את המזוודה מתחת למיטה.

"עכשיו את אורזת?" רומי התיישבה על הרצפה. "אני ממש רעבה, היה לי יום חרא בבית ספר, למדנו שברים."

"שברים זה די חרא," הסכימה אנה. רומי קמה, הושיטה לה יד ומשכה אותה לעמידה בקלות. למרות הגובה הלא מבוטל של אנה, היא שקלה מעט, ורומי היתה חזקה. חזקה ומתוקה, אבא שלה קרא לה. הן ירדו יחד למטבח, להכין אוכל. אנה לא ממש ידעה להכין אוכל במובן הרחב של המילה. היא הציצה בעצמה במראה שבתחתית המדרגות וראתה שוב את העיגולים השחורים שאיכשהו הצליחה להסתיר כשקמה. בבוקר כשהסתכלה על עצמה במראה העיניים שלה נראו קטנות וחומות יותר מבדרך כלל.

היא פתחה את קופסת הקציצות וקופסת האורז שאמא שלה הביאה יומיים לפני כן, שפכה את האוכל על הצלחת, חיממה במיקרו, הניחה אותה מול רומי וביקשה רשות לחזור למעלה. רומי לא הביעה מחאה. אנה חזרה לחדר השינה ונשכבה שוב על הבגדים שהוציאה. היא נוסעת בסך הכול לשבועיים, כל מה שצריך זה בגדים נוחים, בגדים חמים, נעליים נוחות, כלי רחצה. מקסימום, אם תשכח משהו, אפשר לקנות בנפאל. הן נוחתות בקטמנדו, יש שם הכול ויש להן יומיים עד הנסיעה לפוקרה. הפעם הזמינו אוטובוס תיירים ממוזג מראש. הן כבר לא בנות עשרים וחמש. הן בנות כפול מעשרים וחמש.

"אמא?" רומי עלתה במדרגות בשקט הפעם, והפתיעה את אנה. "את נוסעת שוב לצלם סרט? באוסטרליה?"

"אני מתלבטת," אמרה אנה והתהפכה על הצד, להתבונן בילדה המקסימה שלהם.

"מה זה, את מחליטה מתי מצלמים?" שאלה רומי ושלפה את המזוודה מתחת למיטה.

"אני מתלבטת מה להגיד לך," אמרה אנה.

רומי פתחה את המזוודה ולא הרימה את המבט לאימה. "אין לך פה הרבה מקום, אמא," היא אמרה. "אם זה חודש כמו אז כשנסעת, נראה לי שאת צריכה מזוודה אחרת או נסיעה אחרת." היא מצאה באחד הכיסים חזייה מהנסיעה הקודמת, שלפה אותה ומדדה על עצמה מעל החולצה.

אנה צחקה. "זה כמעט בגודל שלך ככה כשאת עם חולצה ואפילו שאין לך עוד ציצי," אמרה.

רומי הסתכלה במראה. "אני מקווה שיהיה לי ציצי קטן כמו לך," אמרה והורידה את החזייה.

"את נראית בול כמו אבא, אז בטח יהיה לך את הציצי של סבתא."

"על מה הסרט שאת נוסעת לצלם?" רומי כבר התחילה לברור מתוך הבגדים שאנה הכניסה למזוודה. "ולמה כאלו חמים? זה לא באוסטרליה, הסרט שאת משחקת בו?"

אנה לא ידעה מה להגיד. עם רומי היא רצתה להיות אמא אחרת, יותר מדויקת, פחות זורמת מהאמא שהיא היתה לגלעד. בין רומי לגלעד הפרידו שלוש־עשרה שנה, והאבות שלהם היו בערך שני האנשים הכי שונים שהיא הכירה.

"אני לא נוסעת לצלם סרט, בובה," אמרה אנה. היא אף פעם לא הצליחה למצוא את האיזון בין שקר לאי־אמירת האמת, אבל הרגישה שעם השנים היא התקדמה בעניין הזה, ולפחות התקדמה עם ההבנה שלא חייבים להגיד הכול, בטח לא לילדים. אבל היא עדיין לא הבינה מה כן אפשר להגיד להם.

"אני יודעת שביקשתי ללכת לישון אצל אבא היום," אמרה רומי, " אבל אולי אני אישאר איתך במקום? אם את נוסעת. מתי את נוסעת? עם מי אני נשארת בכלל כשאת נוסעת? עם סבתא?"

"עם ירון," ענתה אנה. זה היה קל. מאז הפרידה ביניהם דווקא חלוקת הזמן עם רומי היתה החלק הקל. הם הסכימו שזה יהיה גמיש, ובעיקר נתון להחלטתה של רומי בשלב ראשון. כבר עברו שלושה חודשים, אבל זה עדיין עבד.

"למה את לא קוראת לו אבא?" רומי המשיכה למיין את הבגדים עבור אנה. לא שהיה המון למיין: רוב הבגדים של אנה היו דומים. חולצות טריקו ארוכות בשחור, אפור ולבן, כמה סריגים גדולים וקצת יותר צבעוניים, ג'ינסים צמודים וכמה חולצות כפתורים לבנות ארוכות שהשאירה הפעם בארון, כי הן לא התאימו לטרק בנפאל.

"סליחה, אבא. סתם נפלט לי ירון."

"את חושבת שאבא יחזור עכשיו לגור עם ענת וכולם?" שאלה רומי. היא הפנתה את הגב לאנה כשאמרה את זה.

אנה ניגשה אל רומי, הניחה ידיים על כתפיה וסובבה אותה אליה. "מצחיקולה קטנה, ענת וכולם? ככה את קוראת לאחים שלך?"

"חצי אחים שלי, אמא," תיקנה רומי. "ובכלל מה ששאלתי היה על אבא, אם הוא יחזור להיות הבעל של ענת עכשיו. כי את והוא נפרדתם." היא הביטה באנה בפה קפוץ ובידיים משולבות. לרגע אף אחת מהן לא זזה, אנה הרגישה איך הדופק שלה מאיץ.

"בואי, בובה. נרד למטה, אני אארוז אחר כך."

"לא ענית לי."

"רומיק, אפשר לעשות איתך הסכם?" אמרה אנה וכבר הושיטה יד ללחיצה.

"איזה הסכם?"

"הסכם בינינו. קטן כזה, שאומר שאת לא תשאלי אותי שאלות קשות ובתמורה אני לא אצטרך לשקר לך," אמרה אנה. בתוך הראש שמעה את ענת — שוב את מפילה את זה על הילדה?! היא רק בת עשר! אבל מה זה חשוב, ענת, הן כבר מזמן לא מדברות ממש. לא כמו חברות. ובטח שהיא לא תגיד לה כלום על איך להיות אמא של רומי.

"זה מוזר, מה שאת מבקשת," ענתה רומי.

רומי לא הספיקה לארוז תיק ללילה כשירון דפק שתי דפיקות ונכנס בלי לחכות לתשובה. רומי קפצה עליו לחיבוק ורצה למעלה לארוז, כאילו לא ביקשה להישאר עם אנה רק לפני רגע.

"היא ראתה שאני אורזת," אמרה אנה והשפילה מבט.

"נו, אז?" ירון התיישב על אחד מכיסאות הבר במטבח. אנה התקרבה והניחה את כף ידה על ירכו. "אתה רוצה לאכול משהו?" שאלה.

ירון אחז בקצה כף ידה והזיז אותה. אנה פנתה אל המקרר.

"יש אוכל של אמא שלך?"

"כן," ענתה. ירון בהה בה מתרחקת אל המקרר.

"אני לא יודעת מה להגיד לה על הנסיעה," אמרה אנה.

ירון הסתכל עליה בעיניים מכווצות. "היא גם ככה שומעת אותך עכשיו, זה ברור לך, נכון?" הוא התנשף.

"לא אמרתי כלום," אמרה אנה והתיישבה על הבר במרחק שני כיסאות.

"אני לא יודע, תחשבי על משהו. יש לך בדיוק חמישה ימים. רומי צריכה לדעת לאן את נוסעת ולכמה זמן. אל תוסיפי יותר מדי פרטים לא רלוונטיים. היא עדיין ילדה קטנה, אני מזכיר לך. היא לא צריכה להבין את הקשר בין הנסיעה הדפוקה שלך לפרידה שלנו," אמר בטון שקט וקטוע. אנה חשבה שזה לא הוגן שהוא מבלבל אותה עוד יותר.

הצעדים של רומי נשמעו מהמדרגות וירון השתתק. היא נכנסה אל המטבח. "אתה בסדר, אבא?" בדקה.

"רומיק, את יכולה לתת לנו עוד כמה דקות לדבר?" ביקשה אנה. ירון שחרר אנחה.

"אני יוצאת לדשא, אבל לא להרבה זמן כי אני עוד רוצה לראות את סבתא באור ולהספיק לטייל איתה."

"אתה לא חושב שהסיבה שנפרדנו היא בכל זאת עניינה?" אמרה אנה אחרי שרומי יצאה. "לא היינו צריכים להגיד לה עוד משהו חוץ מהבולשיט הזה שאמא ואבא ממשיכים לאהוב אותה גם אם אולי לא אחד את השני..."

היא קמה על רגליה וניגשה אל המיקרו.

"לא בא לי לפתוח את זה שוב," אמר ירון בפה מלא. "היא ילדה בת עשר וזה לא בולשיט, השיחה שעשינו לה כשנפרדנו. לא כל דבר שהוא לא האמת המוחלטת הוא בולשיט." הוא גיהק. אנה ניגשה לברז, מזגה כוס מים והגישה לו. היא נשארה קרובה אליו. זה עבר בשלום יחסית, חשבה.

"טוב, מה שתגיד, ולמה אתה לוקח אותה לאמא שלך? מה הקטע?"

"אני לא חושב שזה עניינך," ענה בקול שעל פניו נשמע מאופק.

הוא קם ופנה לכיוון הגינה, לקרוא לרומי.

"סבבה. תעצור רגע." היא התקרבה שוב בצעדים מהירים ונגעה בכתפו. "אפשר לבקש שתרגיע קצת? אין לך הרבה ברירות, יש לך ילדה לדאוג לה."

הוא עצר לכמה רגעים, אבל הזמן המשיך... הוא התנער וניגש אל דלת הכניסה. "רומי, את באה?" קרא בקול. "אני אחזיר אותה מחר בבוקר," אמר לאנה.

אנה חזרה לספה האדומה שלה, שקעה בה ובמחשבות על היום שבו נסעו יחד לשוק הפשפשים לקנות את הספה. היה חמסין והיא היתה לקראת סוף ההיריון. היא לא ממש ידעה אילו רהיטים היא רוצה לבית שלהם. נהיה להם בית יחד די מהר. המון דברים קרו יחד, היא כבר היתה בת ארבעים ואחת. ירון ניהל הכול, היא רק הלכה אחריו לחנויות רהיטים ולא ידעה איך מרהטים בית, איך קונים דברים קטנים כאלה לקישוט — אביזרים, אמא של ירון קראה לזה. בעיקר לא ידעה איך להיכנס לנעליים של ענת, שחוץ מלהיות אשתו הקודמת גם היתה פעם חברה שלה. הדירות שאנה שכרה היו בדרך כלל די מרוהטות. בטח בפריז, אבל גם בארץ, הקפידה לשכור דירות מאובזרות ומעוצבות כי לא היו לה עצבים להתעסק בזה. ביום של רכישת הספה האדומה היה לה כבד וחם, אבל היא לא התלוננה. קצת הפריע לה הצבע, האמת, נראה לה צעקני משהו, אף על פי שהיא מאוד אהבה למרוח אודם אדום. "אודם של גרושות", ענת קראה לו. ענת אף פעם לא תמרח אודם אדום של גרושות, גם עכשיו כשהיא גרושה כבר מעל עשר שנים. אנה עצמה לא היתה בדיוק הגרושה הטיפוסית, כי התגרשה מיריב כל כך צעירה וכל כך מהר, כשגלעד היה רק בן שלוש. אולי עכשיו, אם הפרידה מירון תהפוך לגירושים, היא תהפוך לגרושה של אודם אדום. אי אפשר לדעת.

את האודם האדום היא למדה למרוח בפריז. חברה טובה שלה אמרה לה שזה חובה בעיר הזאת, היא לא התווכחה, אף שהיה לה פה רחב היו לה שפתיים דקות למדי. אולי היא תגיד לרומי שהיא נוסעת קצת לברר עם עצמה דברים על העבר? לא, זה ממש מסתורי. לא מתחשק לה להיות מסתורית עם הבת שלה. היא תגיד לה שהיא נוסעת לחקור את נושא האהבה. זה מה שתגיד. שיש לה סרט גדול לצלם בעניין, והיא חייבת להבין שם עוד כמה סוגיות לעומק. "סוגיות לעומק"! ממש מילים מתאימות לילדה בת עשר. חוץ מזה, מה ההיגיון לנסוע לחו"ל בשביל לברר דבר כזה? אין סיכוי שרומי תבין את זה. אפשר סתם להגיד לרומי שהיא נוסעת לטיול עם מיכל. זה מה שמיכל היתה אומרת אילו היתה אמא של רומי. שזה טיול של חברות. מיכל היתה אומרת לבת שלה שהשנה, במקום לנסוע עם אבא, היא נוסעת עם חברה. זה הכול. אנה ידעה שזה לא יעבוד לה להגיד דבר כזה. היא חייכה לעצמה כשנזכרה באותו יום, לא מזמן, כששאלה את רומי מה זה אהבה בעיניה, כי באמת היה איזה סרט כזה ברקע, ורומי ענתה בפשטות: "אהבה זה מה שיש ביני לבינך."

פרק 2

השיבה לנפאל, ענת 2018

ענת עמדה לצד החנות "ציוד למטיילים וחיילים" והסתכלה על האיש השפוף והמלבין מעט שהלך לעברה על המדרכה. היא ניסתה לחבר בינו לבין האח הצעיר והאבוד שלה. בעצם, חשבה, עכשיו עם המראה האבוד הזה הוא הרבה יותר דומה לעצמו מאשר בכל השנים שעבד במוסד, שם הוא היה חייב להחביא טוב את החלק הזה.

"מה קורה, אחותי?" חייך חיוך עצוב.

"לא יודעת, תגיד אתה."

"הן נוסעות, את יודעת."

"שכחת עם מי אתה מדבר?" ענת חייכה וחיבקה אותו.

"ואללה, נכון." הוא חייך שוב, הפעם במבוכה.

"בוא ניכנס, אני אעזור לך לקנות לאשתך דברים שיגנו עליה."

"לאיזו טמפרטורה זה מתאים?" שאל אייל את המוכר בחנות רגע אחרי שנכנסו.

"מינוס עשרים," ענה המוכר ונראה חסר סבלנות. החנות היתה ריקה לחלוטין, וענת הבחינה איך אייל מקווה בכל זאת שהמוכר יישאר שם לידו בתוך הדבר המוזר הזה שהוא עושה למען אשתו.

"נראה לך שמינוס עשרים זה מספיק?" ענת הסתכלה באייל במבט שואל, ואמרה שאין לה מושג. "אולי הן בכלל יישנו בבקתה מחוממת והיא סתם תתבשל בתוך זה?"

"מזכירה לך שלמיכל תמיד היה קר — בניגוד אלייך." ענת זכרה שמיכל סיפרה לה איך רוב הקיץ הם לא הצליחו לישון יחד בגלל זה.

"מקסימום היא תתכסה חלקית, בסך הכול מדובר על תשעה לילות, היא תשרוד, היא גם לא עושה עניין מדברים כאלו," אמר.

"יש משהו סביב מינוס חמש־עשרה?" שאל את המוכר בכל זאת.

"לא אחי, זה או עשר או עשרים, לא עושים שקי שינה לפי מעלות בודדות," אמר המוכר, שחזר והתמקם מאחורי הקופה והיה שקוע במסך המחשב.

"איך בכלל מודדים מעלות של שקי שינה?" שאל אייל.

"ואללה אין לי מושג, בטח נותנים לאנשים לישון בזה, מפעילים קירור ושואלים אותם," ענה המוכר וצחק צחוק גמלוני.

"אתה חושב שעושים ניסויים לנשים וגברים בנפרד?" שאלה ענת.

המוכר הרים את הראש מהמסך ומשך בכתפיו. הוא בהה לרגע באיש ובאישה שעמדו בקצה החנות במבט ששילב אי־נחת ואי־הבנה.

"תגיד, גם הבגדים זה לפי מעלות?" שאל אייל. "אני צריך שני זוגות מכנסיים ושתי חולצות תרמיות ואולי גם גרביים. יש עוד משהו, נראה לך?" ענת הרימה את כתפיה ושמטה אותן חזרה.

"זה לך?" המוכר שהבין שזה לא ייגמר ככה בקרוב, התקרב אליהם.

"לאשתי," ענה אייל, גאה משהו.

"לאן אתם נוסעים, לסקי? לך יש את כל הציוד?"

הוא התחיל להוציא ציוד לסקי. אייל לא שם לב: הוא הוציא את הטלפון ובדק בגוגל סוגי שקי שינה לפי מעלות. "אני לא נוסע," ענה רק כעבור חמש דקות. המוכר החזיר את כל בגדי הגברים לקולב בחוסר סבלנות מופגן.

"לאן את נוסעת? הוא נראה מוטרד מכל הסיפור, אה?" פנה לענת.

"אני לא אשתו, אני אחותו."

"אני לא מוטרד," ענה אייל קצרות. הוא סימן לענת להתקדם החוצה, לקח את הבגדים ואת שק השינה למינוס עשרים, שילם ויצא מהר. ענת ניסתה להשיג אותו. הוא התקדם במהירות והיא חשבה כמה כל זה מסובך לו ואולי בעצם לא, אולי זאת רק היא שתמיד מסבכת הכול.

"את יכולה לבוא אלינו?" עצר והסתובב אליה. היא העיפה מבט בשעון וחייכה, אייל לא הגיב לחיוך.

"המוכר חשב שאני מוטרד מהנסיעה שלך, לא הבנתי מה הוא רוצה. בכל מקרה, מצאתי לך שק שינה שמתאים לימים קרים ובגדי הליכה מעולים, חמים אבל לא כבדים. לא מזיעים בהם אף פעם, ענת עזרה לי קצת," אמר אייל למיכל רגע אחרי שנכנס הביתה יחד עם ענת.

"היי, ענת," שיגרה מיכל לעברה. ענת חייכה, הפעם במבוכה, מה היא עושה כאן בעצם? עוזרת לאח הקטן שלה להבין למה אשתו נוסעת להרפתקה לא שלה?

"למה קנית לי גם בגדים? לא סיכמנו רק על שק שינה? מקווה שיעלו עליי, המכנסיים האלה." מיכל פרשה את המכנסיים ובדקה את התאמת רוחבם לרוחב גופה. אייל קרא שוב את החוברת הקטנה שצורפה לשק השינה.

"שבי, ענת," סימנה לה מיכל. "את רוצה לשתות משהו?" ענת התיישבה ליד השולחן. היא לא רצתה לשתות כלום, המחשבות שלה נדדו רחוק, פתאום התגעגעה למשהו שבאותו רגע לא יכלה לקרוא לו בשם.

"קבעתי תור לספר היום אחר הצהריים, צריכה להספיק לצבוע לפני הנסיעה, את ההחלקה דחיתי קצת, אני אעשה אותה אחרי כן, לא יודעת אם זה חכם, אולי יהיה גשם ורוח וכל זה, חבל על הכסף עכשיו. אבל צבע אני חייבת, תראה כמה לבן כבר יש לי בשביל," אמרה מיכל והתכופפה לעבר אייל.

"אני לא רואה כלום. השיער שלך בלונדיני, איך את רוצה שאני אראה לבן? אבל בסדר."

"ענת, את רואה?" מיכל התכופפה. "אני תכף מתפנה לשבת איתך, את בטוחה שאת לא רוצה משהו?"

"הכול טוב מבחינתי," ענתה ענת. היא בחנה את מיכל, שנראתה לה יותר מודעת למראה שלה בחודשים האחרונים. כל כך הרבה שנים עברו והיא עדיין לא הצליחה להשתחרר מהאחריות על הקשר של מיכל ואייל. תמיד הרגישה שכל הטוב והרע בחיים שלהם קשור אליה ישירות.

מיכל לקחה את הבגדים שאייל קנה לה ועברה לשבת ליד ענת.

"רוצה לעזור לי?" שלפה מיכל את רשימת הציוד שלה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*