האחים וויילדר 6 - למצוא את הדרך אלינו

פרולוג

טרייס

"אני ממש שמח שהחלטת להישאר."

פניתי אל אליוט כשדיבר והנהנתי לעברו, ואז חזרתי להתרכז בכפות הרגליים שלי. הייתי כבר בעשרות מצבים שדרשו תנועת רגליים מהירה, אבל היה לי סיכוי גדול יותר למעוד על אבן קטנה ולפצוע את הקרסול בטיפוס ובירידה מהגבעה הזו באזור ההררי של טקסס, או ליפול לתוך מצבור של קקטוסים. למה יש באזור הזה כל כך הרבה קקטוסים, לא היה לי מושג. הייתי רגיל לעצים גבוהים שמשירים את העלים בחורף, ולשלג על האדמה במשך חודשים.

אם כי בשנים האחרונות חייתי בלוס אנג'לס ונסעתי עם בת'אני מסביב לעולם, כמובן, וכבר לא יכולתי להגיד את זה.

"טרייס? אתה בסדר?"

פניתי אל אליוט וויילדר, ועצרתי להביט בנוף. "כן. רק מנסה לא ליפול ולחטוף קקטוס בתחת."

אליוט פרץ בצחוק.

"באמת? קקטוס בתחת?"

"שתוק," צחקתי והנדתי בראשי. "אבל זה באמת נשמע קצת כואב, לא?"

אליוט גיחך שוב. "כן, זה לא נשמע כמו משהו שהייתי רוצה שייכנס לי לתחת."

הוא נראה ממש טוב כשצחק, אבל לא הרשיתי לעצמי לחשוב עליו לעיתים קרובות מדי. אחרי הכול, היו לי דברים חשובים יותר לעשות מאשר להסתכל על החיוך של אליוט. עכשיו עבדתי עם הוויילדרים, וגם אם טכנית אליוט לא היה בוס שלי, זה עדיין היה מוזר מדי. אסור היה לי לחשוב כמה טוב הוא נראה בג'ינס, או במכנסיים המחויטים הרגילים שלו.

חוץ מזה, אני יוצא עם אלישיה. אולי זה לא רציני, אבל לבחון כמה טוב אליוט נראה כשהוא מתכופף לקשור את השרוכים? לא, אסור היה לי לעשות את זה.

"למה לעזאזל אתה נועל נעלי טניס? אתה הרי זה שרצה לצאת להליכה."

הבטנו זה בזה, וברגע המוזר והטעון חשתי מתח באוויר. זה היה משונה, כי לא ידעתי אם אליוט בעניין של גברים. לא ידעתי גם אם הוויילדרים יודעים שאני כן.

לא היה מתאים שאשאל ולא הייתי אמור להתעניין באיש מהם, כי עבדתי איתם, וגם יצאתי עם אלישיה בשבועיים האחרונים. אומנם לא היינו בלעדיים, אבל לא רציתי לסבך את המצב.

"בכל אופן," אמר אליוט אחרי שכחכח בגרונו והביט למרחק. "אחי היה צריך את נעלי ההליכה ולא החזיר לי אותן. אבל ממש רציתי לצאת להליכה הזו אז נעלתי את הנעליים האלו, הן בסדר."

"אם אתה אומר," אמרתי והבטתי קדימה. "רק תיזהר."

"בסדר, אימא."

"לך תזדיין."

אליוט הסתובב, הביט מעבר לכתפו וקרץ לי. "לא תודה, על אף שאתה חמוד."

טוב, זה ענה לי על השאלה. המשכנו בטיול הרגלי ואני השתדלתי לא להסתכל לו על התחת.

טיפסנו על הגבעה הבאה ואגלי זיעה צצו לי על המצח. לא היה חם מדי, אבל השמש הכתה והייתה לחות. אני שונא לחות.

"אז, מתי אתה עובר לכאן באופן קבוע?" שאל אליוט.

"בעוד שבועיים. עכשיו שהחתונה מאחורינו וסיימתי להקים את צוות האבטחה לאתר ההסרטה הבא, אני מוכן לעבור."

"יהיה מוזר לא להיות לצידה של בת'אני כל הזמן, לא?"

"אני מנסה לא להרגיש אשם, אבל כן. אולי אני פשוט כבר זקן מדי לעמוד לצידה כל היום, אתה יודע?"

"תפסיק. אתה בכושר הרבה יותר טוב מכל הבחורים הצעירים שם. אני אומר 'צעירים' כי הם כולם בני תשע־עשרה, ואתה בשנות השלושים שלך, אדוני."

"תודה לך באמת. אתה יודע, כיף להרגיש זקן."

"שתוק," אמר אליוט בצחוק. "אתה לא מבוגר ממני אפילו בעשר שנים."

"תשע שנים זה עדיין פער גדול."

היה חשוב לזכור את זה. הייתי איש מבוגר, או לפחות ככה הרגשתי כשעמדתי ליד אליוט. אבל שוב, זה לא אמור להיות חשוב.

"בוא נעלה על הרכס הזה ונצפה בנוף, ואז נתחיל לחזור. קנדל הבטיחה ארוחת ערב שווה במיוחד."

"הגיסה שלך מפנקת אותי עם כל האוכל. אני צריך לצאת יותר להליכות אם אני עומד להמשיך לאכול את האוכל שלה."

אליוט סקר את הגוף שלי והתעלמתי, בעיקר כי עצם המחשבה גרמה לזין שלי לכאוב.

"מה שתגיד, איש זקן."

"לך תזדיין," אמרתי שוב, ואליוט צחק. הוא עשה צעד הצידה והאדמה זזה.

זה קרה כל כך מהר שבקושי הספקתי לשלוח יד קדימה. פלטתי צעקה ועיניו של אליוט נפערו בתדהמה כשהאדמה תחתיו קרסה.

זזתי מהר ככל שיכולתי וניסיתי לתפוס אותו, אבל פספסתי. למרבה המזל, אליוט הספיק לתפוס את קצה המצוק, אבל הוא החליק, ורגליו התנדנדו באוויר, ראשו נחבט בסלע והוא מייד התחיל לדמם.

"אני בא אליך. תחזיק מעמד, אליוט!" צעקתי וזחלתי אליו, הצצתי מעבר לשפת המצוק.

לא היינו על הר, אבל היינו בגובה כזה שאם אליוט היה נופל, אין מצב שהוא היה שורד. שברים ברגליים ובידיים יהיו הבעיה הכי קטנה.

אליוט הביט בי בעיניים פקוחות לרווחה. הדם התחיל לטפטף אל עיניו והוא מצמץ כדי לסלק אותו. האצבעות שלו התחפרו באדמה והמפרקים היו אדומים ופצועים.

"אלוהים אדירים, אלוהים אדירים."

"תחזיק מעמד. אני הולך למשוך אותך למעלה."

"האדמה לא חזקה. אתה תיפול ביחד איתי. אני בסדר. לך תשיג עזרה."

"אין מצב. אני ארים אותך."

העיניים של אליוט היו קצת מבוהלות, אבל הוא גיחך, "זה גם מה שהיא אמרה."

"ברצינות, לא עכשיו," אמרתי, על אף שצחוק היסטרי איים להיפלט לי מהפה. הושטתי יד לעברו.

"תפוס ביד שלי."

"אם אני אשחרר, לא יהיה לי מספיק כוח להחזיק. אני בסדר. אני אמצא דרך לטפס למעלה."

"פשוט תתפוס את היד שלי, אליוט. אני אחזיק אותך. אני לא אתן לך ליפול."

הוא הרים את הראש והזיז את היד, ואז האדמה קרסה גם תחתיי.

נאחזתי בסלע שלידי. הקצוות החדים שלו פצעו את עורי והיד שלי הפכה חלקלקה מהדם. התעלמתי מהכאב כי הוא לא היה חשוב. האיש שמתחתיי הביט בי בנחישות.

הכרתי את המבט הזה.

חלמתי עליו.

אליוט הושיט את ידו סוף־סוף לעברי, ואני טפחתי עליה בידי. החלקתי את האצבעות מטה אל הזרוע כדי שתהיה לי אחיזה יותר טובה. הוא עשה את אותו הדבר. הלב שלי הלם והדופק התגבר.

היד השנייה שלו נשמטה מהאחיזה שלה ורגבי אדמה המשיכו ליפול. הוא הרים אליי את מבטו ועיניו הכחולות התרחבו בבהלה.

"אני מחזיק אותך," אמרתי בקול צרוד.

הוא נשם עמוק. הדם זלג על פניו וטפטף על גבותיו. הוא מצמץ כדי לנסות לסלק ולהרחיק אותו, אבל זה בטח כאב. הוא התנדנד מתחתיי וכל משקל גופו היה תלוי על הזרוע שלי. הוא המשיך לנסות לשלוח גם את היד השנייה.

"תמצא אחיזה, ואני אמשוך אותך למעלה."

"גם אתה תיפול."

"אני לא." קיוויתי מאוד שאני צודק. "תסמוך עליי."

אליוט השתתק, זה היה רגע של שקט, מלא פאניקה ובהלה, לבסוף הוא הנהן. "אני סומך עליך."

סלעים המשיכו להתדרדר ואני משכתי אותו. השתמשתי ברגליי כמנוף ובכל גופי כדי למשוך אותו כלפי מעלה.

לבסוף, אחרי מה שנראה כמו נצח, בעוד הדם מטפטף משנינו, אליוט זחל מעל הצוק ואיכשהו נחת בחיקי.

לא היה לי אכפת. התהפכתי על הגב, התיישבתי והחזקתי אותו בזרועותיי.

הזרועות שלי היו כרוכות סביבו והחלקתי את כף ידי על גבו כדי להרגיע את הרעידות של שנינו, או אולי הרעידות היו רק שלי.

"אתה בסדר," חזרתי, כמו מנטרה לעצמי, יותר מכל דבר אחר.

"אני בסדר," אליוט לחש לתוך צווארי.

העברתי יד במורד הגב שלו ושוב כלפי מעלה, והחלקתי את האצבעות לתוך שערו.

זה היה הרבה יותר אינטימי מכפי שהיינו אי פעם, אבל הוא הבהיל אותי כל כך.

"בוא נבדוק שאתה בסדר," לחשתי בקול צרוד. הייתי צריך להתרחק ממנו, לעצור את זה.

אבל הוא הביט בי בעיניים כחולות וחודרות.

"הצלת את החיים שלי."

המציאות הכתה בי.

כן, הצלתי את חייו — אליוט וויילדר כמעט נהרג.

הוא כמעט פאקינג מת.

הכתף שלי כאבה. הפציעה שכבר התחילה להגליד נפתחה מחדש. שמחתי שאליוט לא רואה את הגב שלי, כי הרגשתי את הדם החמים זולג עליו, וקיוויתי שאם הוא יראה אותו הוא יחשוב שזה בגלל הדם שזלג ממנו, או מהזרוע שלי.

אפילו לא הרגשתי את הכאב בכתף בזמן האירוע, אבל עכשיו הוא התגבר, והזכיר לי למה אני כאן.

כשאליוט נע בחיקי, נשמתי עמוק בדיוק כשהוא עשה אותו דבר.

כי הוא היה מעליי, והזין שלי רק עכשיו קלט את זה. אליוט הסמיק והתגלגל ממני. לעזאזל, לא רציתי שהוא ידע, אבל זו הייתה תגובה טבעית פשוטה. זה הכול.

"בוא ניקח אותך לחדר מיון."

"אני בסדר. באמת." הוא הושיט את היד כדי לעזור לי לקום, אבל לא הייתי מסוגל לגעת בו, ולא רק מכיוון שהזין שלי סירב לשתף פעולה.

היד שלי כאבה, ואם הייתי משתמש ביד השנייה כדי לתת לו לעזור לי לקום, הוא היה שם לב.

הנדתי בראשי ואז העברתי את ידי על המכנסיים כדי לנער את הלכלוך.

"ברצינות, אנחנו נוסעים למיון."

"אני בסדר."

"אתה תצטרך תפרים במצח. בוא נזוז."

התרוממתי והפניתי אליו רק את החזה כדי שלא יראה את הגב שלי, או את הדם שהתחיל להיקוות לי על המותניים, מתחת לג'ינס.

הוא כיווץ את עיניו ושלח לעברי את ידו. קפאתי. לא ידעתי מה הוא מתכוון לעשות, לא ידעתי מה אני אמור לעשות. הוא החליק באצבעו על קו הלסת שלי. באותו יום התגלחתי, על אף שלפעמים היה לי זקן. אבל אליוט רק הסתכל עליי ובחן את פניי.

"נראה שהייתי צריך לנעול נעליים יותר טובות."

חייכתי קלות. "רק אל תעשה את זה שוב. אני חושב שגרמת לי לאבד עשר שנים מחיי."

"גם אני. אני אתנהג יותר טוב, אני מבטיח. בוא נלך."

"כנראה חטפת בראש מכה יותר חזקה מכפי שחשבתי, אבל כן. הולכים."

ידעתי שאליוט רצה לנשק אותי. אני תמיד מרגיש את הדברים האלה, אבל הפעם הוא גם לא הזיז את היד מפניי. במקום זה עשיתי את הדבר היחיד שיכולתי לעשות — לקחתי צעד לאחור.

אליוט עשה את אותו דבר, אבל לא ראיתי אכזבה או בלבול על פניו. רק נחישות.

אני אעשה את מה שאני צריך.

אעשה את מה שאמרתי לפני הרבה זמן. אני אמשיך הלאה, ואיכנע לדבר הזה.

אבל לא עם בן למשפחת וויילדר.

לעולם לא עם וויילדר.

פרק 1

אליוט

"אתה בטוח שאתה מסוגל לעשות את זה? אתה יכול לקחת יום חופש."

חייכתי אל גיסתי. ידעתי שהיא משתדלת ככל יכולתה להקל עליי אחרי התאונה, אבל רק רציתי להמשיך הלאה בחיי. הייתי נבוך מאוד, ולא חשבתי שהיא תשים לב.

אחרי הכול, לא בכל יום בן למשפחת וויילדר נופל מצוק. לפחות קיוויתי שזה לא יקרה בכל יום.

"אני בסדר, באמת. אלו רק כמה תפרים, ולמזלי יש לי שיער ארוך, אז לא רואים אותם." הכנסתי את היד אל שערי וניערתי אותו. הוא כבר הגיע עד הכתפיים, משהו שלא קרה מעולם. כשהיינו קטנים לכולנו היה שיער קצר. אבא שלי אהב שאנחנו נראים כמו חיילים קטנים, כפי שהיינו עתידים להיות, ורק לאחותי היה שיער ארוך.

"אתה צוחק עליי? הבהלת אותנו."

תפסתי את ידה של אלכסיס. היא חייכה ולחצה את ידי בחזרה.

"אני בסדר. אני כבר עובד איתך כמה חודשים על החתונה הזו."

אלכסיס הנידה בראשה. "ואני כל כך אסירת תודה לך על זה. לא ידעתי ששתי עובדות בצוות שלי ייכנסו להיריון באותו זמן ויצאו לחופשת לידה בדיוק בזמן החתונה הזו."

"הבנתי שהתינוקות נולדו מוקדם, הם בסדר?"

הבעה מלאת רוך עלתה על פניה של אלכסיס והיא הנהנה. "התינוקות בסדר גמור, אני מבטיחה לך. זה היה קצת מפחיד בהתחלה, אבל הם הגיעו לעולם באהבה. עכשיו שתי האימהות בבית עם המשפחות והתינוקות החדשים, ואני מודה לך שהתייצבת לצידי. אני יודעת שתכנון חתונות זה לא בדיוק הקטע שלך."

משכתי בכתפי ושוב העברתי יד בשערי. התפרים גירדו, וידעתי שזה אומר שהם מחלימים, אבל הם עדיין הציקו לי יותר מכפי שהייתי מוכן להודות. זה היה כל כך אידיוטי לצאת להליכה בנעלי טניס, אבל לא הספקתי לקבל את נעלי ההליכה בזמן, ולא רציתי לבטל את הטיול עם טרייס. לא שזה משנה, כי טרייס ואני רק ידידים, ואני הייתי אמור להתגבר על זה.

להתגבר על עצמי.

תחושת הדחייה הייתה רק בראש שלי. הוא לא יכול היה לדחות אותי כי הוא לא ידע מלכתחילה שאני רוצה אותו.

"בכל מקרה, אני מודה לך כל כך שהיית כאן לעזור לי עם החתונה. לא הייתי יכולה לעשות את זה בלעדיך."

"בטח שיכולת. את יכולה לשלוט בעולם בלי עזרה."

"זה שקר. אתה יודע שצריך צוות שלם ואת כל המשפחה הזאת כדי שזה יעבוד."

משכתי בכתפיי והבטתי במרחבי אתר הנופש והיקב של וויילדר.

"את צודקת."

כשאחיי ואני השתחררנו מהצבא, חלק בתום תקופת השירות, חלק עקב פציעה או דברים שאנחנו מעדיפים לא לדבר עליהם, לא היה לנו מושג מה נעשה הלאה.

אני הייתי הכי צעיר, חוץ מאחותנו שגרה בקולורדו, והקימה משפחה. היא הייתה הראשונה שהמשיכה הלאה ובנתה לעצמה חיים מחוץ למסגרת שלנו. הייתי גאה בה כל כך, כי היא עברה תקופה קשה ויצאה מנצחת, עם התוצאות הטובות ביותר שאפשר, אבל כשאחיי ואני השתחררנו במרווחים של מספר חודשים זה מזה, לא היה לנו לאן ללכת.

איליי, אחינו הבכור, פתר את הבעיה עבור כולנו. לא רק שהוא מצא כיוון לעצמו, אלא הוא חשב על דרך לשלב את כולנו איתו.

בחסכונות שהיו לנו קנינו אדמה מחוץ לסן אנטוניו, בנוסף לכסף שירשנו מהורינו וממכירת היקב של הדוד שלנו במערב.

זה לא היה קל, והיו לנו כמה נפילות כושלות בהתחלה, אבל עכשיו אתר הנופש והיקב של וויילדר כבר עשה שם לעצמו, לא רק בגלל התאונות והאסונות שעברו על המשפחה.

על אלה אני מעדיף לא לחשוב.

כעת המקום שימש כאתר נופש וכאתר לחתונות, מסיבות ואירועים, וכמקום שלו שאפשר לנוח בו ולברוח מהכול. היינו ממוקמים ממש מחוץ לעיר, במרחק קפיצה קטנה מהכבישים הראשיים שנכנסים אל סן אנטוניו. כביש I35 חיבר את סן אנטוניו, ניו בראונפלס, סן מרקוס ואוסטין לעיר אחת גדולה. התנועה מכל הערים הגדולות בדרום טקסס הייתה קרובה אלינו והפכנו ליעד מבוקש.

אנשים הגיעו לאכול במסעדה של קנדל בבניין הראשי ובקרוב יגיעו אל המסעדה שהייתה בתהליך הקמה בצידו השני של האתר. זו תהיה מסעדת שף יוקרתית ברמה של חמישה כוכבים, וקנדל תהיה מסוגלת להתמודד איתה. בנינו גם ספא שנבנה תוך התחשבות בסביבה, עם צוות מקצועי ובריכות אינסוף, עוד נווה מדבר עבור האורחים שלנו.

היה גם את היקב, כמובן. האטרקציה המרכזית של המקום. שניים מאחיי ניהלו אותו. היה לנו כרם משלנו וקרענו את התחת לשמר אותו. עמוס, הכורם, דאג לכל מה שצריך ועבד ביחד עם אחיי, בעוד נעמי מנהלת המלון, עבדה עם איליי ודאגה שהבניין הראשי ובקתות האירוח יתנהלו כמו שצריך.

לכל אחד מאיתנו היה תפקיד ותחום אחריות משלו וכולנו עבדנו קשה. הוספנו על מה שהיה כאן כשקנינו את המקום, ויצרנו משהו שלנו. כל הגיסות שלי עבדו במקום או שהביאו אליו לקוחות בזכות מי שהן.

"שוב הלכת לאיבוד במחשבות שלך. אתה בטוח שאתה מוכן ליום הזה?" אלכסיס הניחה יד על זרועי במחווה מרגיעה ומנחמת.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*