האחים וויילדר 5 - הישארי כאן איתי

פרק 1

"התמסרתי לעתיד שהבאת, אבל אתה לקחת

מה שרצית, ולא הבטת לאחור.

כי אני כלום, כלום בעיניך. אבל בעיני עצמי אני הכול."

בלעדיך מאת לארק ת'ורנבירד

לארק

ישבתי על הרצפה, ברגליים משולבות ויחפות, וקיללתי את ערמות המחברות שהקיפו אותי.

זה לא היה הגיוני. זו לא הייתי אני. אני ידעתי מה אני עושה. עשיתי את זה בעבר, אחרי הכול, אבל זה היה כאילו מעולם לא כתבתי מילים לשיר.

הייתי כותבת שירים. זה היה חלק ממה שאני, זמרת שכותבת שירים.

זכיתי בפרסי גראמי על השירים שלי, בפרסי מוזיקה מבילבורד ובלא מעט פרסים אחרים. זכיתי אפילו בפרס בחירת הנוער על שיר שכתבתי לסרט בהשתתפות כוכב הנוער הכי אהוב בארצות הברית.

כוכב הנוער האהוב היה בעצם גבר בן עשרים וחמש שנישק אותי על הלחי כשזכיתי, ובגלל הנשיקה הפך ל'חבר האינטרנטי' הבא שלי.

שפשפתי את הרקות וקיללתי.

הוא היה מבוגר ממני בשנתיים ולמרות זאת קראו לי קוגרית, בגלל תסרוקת להקת הבנים שלו, הניחו שהוא צעיר ותמים.

אם הייתי יוצאת באמת עם כל בחור רווק שהאינטרנט העליל עליי שיצאתי איתו, לא היה נשאר לי זמן לעשות משהו אחר.

היה את ברנדון, המלצר בבית הקפה האהוב עליי. הם הניחו שכתבתי את בלעדיך אחרי שהוא השתמש בי כדי להיכנס לסרט ההוא.

ואז היה את ג'יימס, משירותי החניה, שהשתמש בי כדי להפוך לכוכב רוק בזכות עצמו.

היו גם את בובי ורוברט, שני שחקנים שרבו זה עם זה, ודחפו אותי לאמצע האירוע, כמובן.

ואיך אפשר לשכוח את סבסטיאן, רוג'ר, רורק, טימותי, איסטון, מייגן, אריאל, אריק, אורורה, ג'סמין, ג'ון, סמית', רורי, הארי ועוד כמה חברי להקות בנים, וכל אלה רק בשלוש השנים האחרונות.

מאז שהייתי בת חמש־עשרה, לפני עשור שלם, וכתבתי את השיר הראשון שלי, שידכו לי כמעט כל כוכב או כוכבת תורנים.

לא עניין אף אחד שלא הייתי בדייט אמיתי עם מישהו מהם, ושהבחור היחיד שנישקתי אי פעם היה מהעיר שלי. הוא מכר את הסיפור מאוחר יותר תמורת כמה דקות של תהילה, והרס לי את חופשת הקיץ.

לא שבאמת הייתה לי חופשת קיץ. לא קיבלתי כאלה.

אבל גם תוך כדי שיברונות הלב המזויפים, וכמה מהאמיתיים, תמיד יכולתי לכתוב, ולמרות מה שאנשים חשבו, בדרך כלל לא היה לי בראש בחור אמיתי. הם היו דמיוניים. הם היו ידידותיים עד שהפכו להיות מילים על דף שיכולתי לשיר.

לא הייתי זקוקה לגבר אמיתי כדי ליצור מוזיקה.

אחרי הכול, האינטרנט תמיד המציא לי אחד כזה כשהתחשק לו.

תמיד יכולתי לכתוב מילים לשירים. הייתי טובה בזה. אם שמו לי גיטרה ביד ומיקרופון מולי, יכולתי לשיר, יכולתי לכתוב, יכולתי לשפוך את הנשמה שלי.

אבל עכשיו לא היה לי כלום.

וידעתי למה.

ושנאתי את זה שאני יודעת למה.

כי היה בתוכי שיר שרציתי לכתוב, כזה שחשבתי שאולי אני צריכה לכתוב, אבל לא התכוונתי לכתוב עליו. לא יכולתי. הבטחתי.

שילך לעזאזל.

הוא חשב שאני אעשה את זה בכל זאת. הוא לא בטח בי.

אני בטחתי בו עם הגוף שלי, נתתי לו להיכנס אליי, והוא לא בטח בי שלא אשבור לו את הלב. הוא האמין במה שכולם האמינו, שאני משתמשת בלב שלי ובנשמה שלהם כדי לכתוב את המילים לשירים שלי, רק כדי להשיג עושר ותהילה ולמלא אצטדיונים, שאנשים יקעקעו את המילים שלי על גופם כדי לקבל חלק ממני. הם אלה שרצו את כל זה, אז הם היו בטוחים שאני אשתמש באנשים לגרום לזה לקרות.

ברור.

ואיסט וויילדר מאמין לזה. הוא לא מאמין לי.

הצטמררתי ופתחתי מחברת חדשה, הזכרתי לעצמי שאני מסוגלת לעשות את זה. לא עמדתי להשתגע. זאת אומרת, כבר השתגעתי, אבל החלטתי לא לחשוב על זה.

שפשפתי את הרקות בזמן שהטלפון רטט.

הבטתי בשם על המסך והתעלמתי ממנו. לא התחשק לי לדבר עם הסוכנת שלי. כן, היה לי אלבום שאמור לצאת בקרוב. כן, הייתי צריכה לשבת באולפן ולהקליט, אבל כדי לעשות את זה, הייתי זקוקה לשירים.

וזה פשוט לא קרה עד עכשיו.

אז במקום זה, הרמתי את הטלפון וניסיתי למצוא דרך אחרת לצאת מזה.

לא התכוונתי לרוץ אליו. לא רציתי להשתמש בו כהשראה. הוא לא היה מקור ההשראה שלי.

אבל אולי הייתי זקוקה למשהו אחר.

אני: היי. באיזה בית את עכשיו?

בת'אני: אני בטקסס. בדיוק סיימנו צילומים באל.איי. ואני כאן לכמה שבועות לפני החתונה. איפה את?

אני: ורמונט. שכרתי צימר. אני מלאה בסירופ מייפל, ממתקים וריח של עץ. נראה לי שאני עומדת לחטוף התקף אלרגיה.

בת'אני: גם האלרגיות בסן אנטוניו לא מעולות. את בסדר?

שנאתי שהיא קולטת על מה אני חושבת בהודעת טקסט אחת, אבל לא הייתי צריכה להיות מופתעת.

בת'אני קול הייתה החברה הכי טובה שלי. היא הייתה החברה הכי טובה שלי מאז שזכרתי את עצמי. התחלנו את הקריירות שלנו בערך באותו זמן, ועכשיו היא הייתה שחקנית זוכת אוסקר, השתתפה בסרטים על גיבורי־על, בסרטים תקופתיים ובדרמות מרגשות. היא גם השתתפה בכמה קומדיות והפתיעה את כולם, פרט לאלה שהכירו אותה.

בת'אני הייתה אחת מהאנשים הכי טובים שהכרתי, ולא רק בגלל הכישרון שלה.

ובאותו רגע הייתי צריכה את החברה הכי טובה שלי.

לא ידעתי למה. הייתי אמורה להיות בסדר גמור. היה לי כסף, היה לי בית שאהבתי, יכולתי לנסוע לאן שאני צריכה כדי לעבוד, אבל ישבתי כאן לבד, על הרצפה, מוקפת במחברות שלי והרגשתי ריקה.

ריקה לגמרי.

אני: אני יכולה לבוא אלייך? אני חושבת שאני צריכה שינוי נוף.

בת'אני: כן, בטח! את תמיד מוזמנת לכאן. לבית שלנו, לאחת הבקתות. את יודעת שהוויילדרים יטפלו בך.

התכווצתי. היה וויילדר אחד מסוים שרציתי שיטפל בי, אבל ידעתי שהוא לא יעשה את זה. והחלטתי שאני לא זקוקה לו, שלא רציתי להיות זקוקה לו.

משהו היה ממש לא תקין אצלי.

בת'אני: מתי את מתחילה להקליט?

בת'אני שאלה כי היא הכירה את אופי העבודה שלי, תמיד התחשבנו בקריירות זו של זו, על אף שהן היו שונות.

אני: בקרוב, אבל יש לי עוד קצת זמן.

התכוונתי שאני צריכה לכתוב כמה שירים קודם, אבל לא התכוונתי לחשוב על זה כרגע.

בת'אני: בואי לכאן. כל החבר'ה פה. את חסרה לנו. את אחת מאיתנו.

גיחכתי. לא הייתי אחת מהם. הייתי רק חברה שמגיעה לבקר מדי פעם, בעוד שכל האחרים נשארו שם, התחתנו או הביאו לעולם ילדים. גם החתונה של בת'אני ואברט תיערך שם בקרוב, הייתי אמורה להיות השושבינה הראשית וברור שהתכוונתי להגיע לשם בכל מקרה. אני פשוט אגיע מוקדם יותר ואקווה לטוב.

הייתי חייבת לחשוב על פתרון, כי לשבת כאן ולקוות שאצליח להציל את האלבום הזה, לא יעזור לי. אולי הייתי צריכה כותבים שיכתבו עבורי מילים שאוכל איכשהו להפוך לשלי. זה לא קרה לי אף פעם בעבר, מעולם לא הייתי זקוקה לזה. אפילו השירים שנכתבו בשיתופי פעולה עם כותבים אחרים הגיעו ממני ברובם. אומנם שרתי כמה דואטים, אבל תמיד עשיתי את רוב הכתיבה בעצמי. הייתי טובה בזה. לפעמים הרגשתי שזה הדבר היחיד שאני טובה בו, אבל עכשיו זה לא עבד לי, וזה הפחיד אותי יותר מכול, אפילו יותר מהכתבה האחרונה בצהובון שטען שאני אישאר לבדי לנצח, כי בזמן האחרון לא ראו אותי עם מישהו.

מה אם אני לגמרי לבד? מה אם לא נשאר לי עוד מה לתת?

הטלפון צלצל והרמתי אותו מייד כשראיתי את פניה של בת'אני.

"אוקיי. דברי אליי. מה לא בסדר?"

נאנחתי. "אני בסדר. פשוט עובר עליי יום לא משהו."

או שבוע לא משהו. אולי שנה לא משהו.

יכול להיות שאלו בכלל חיים לא משהו.

"טוב, אני רוצה לראות אותך. זה מרגיש כמו נצח."

"עבר חודש."

"זה נצח. בואי לבקר אותנו. אנחנו אוהבים אותך."

חייכתי. "אוקיי, אני אבדוק את לוח הטיסות ואראה מתי אוכל להגיע. לא נראה לי שוורמונט מתאימה לי."

"זה חבל כי ורמונט מדהימה, אבל אם זה לא עובד בשבילך, אז לא."

"מתי הסרט הבא שלך?"

"אנחנו צריכים לעשות צילומים חוזרים למשהו בקרוב. ציפינו לזה בגלל שינויים בתסריט."

יכולתי כמעט לשמוע את גלגול העיניים שלה, אבל רק חייכתי אל הטלפון. "ואחרי זה, יש משהו חדש?"

"אני רוצה לעצור קצת. נראה לי. ייקח לדברים כמה חודשים ארוכים עד שיירגעו. אבל אני רוצה הפסקה גם בגלל החתונה וירח הדבש שלנו. אני לוקחת את הדבר הזה שנקרא חופשה. לא יודעת אם שמעת על זה."

"אני בחופשה בדיוק ברגע זה, מה את חושבת? אני מכוסה בשרף עצים. זה מקסים."

הצחוק של בת'אני הרגיע אותי. ככה נשמעת התגלמות האושר. ידעתי שהאושר שלה נגרם בחלקו על ידי הארוס שלה, אבל לא כולו. הרבה ממנו היה בגלל העובדה שבת'אני הייתה נשמה מדהימה ומוארת שעברה גיהינום, ומצאה את הדרך החוצה.

אהבתי אותה, והייתי מאושרת בשבילה.

קיוויתי שגם אני אמצא אושר, אבל זה היה רק תלוי בי.

וכמו שרוב השירים שלי אומרים, אני לא צריכה גבר כדי לגרום לזה לקרות.

"אוקיי, אז נתראה בקרוב. תשלחי לי את כל הפרטים ונוודא שמישהו יאסוף אותך."

"לא, אני יכולה להגיע בעצמי."

"לא, את יודעת שמישהו מהצוות צריך לבוא לקחת אותך. אנחנו חייבים להקפיד על האבטחה."

נאנחתי כי ידעתי שהיא צודקת.

טרייס היה מומחה האבטחה ושומר הראש שלה. הוא הכשיר את כל מי שעבד איתה, וגם את המאבטחים שלי ואותי כשהייתי צריכה. הוא גם היה האחראי לאבטחה באתר הנופש של משפחת וויילדר. במשך השנים צצו כמה בעיות באתר שלהם, שלא היו באשמתם, ומאז שבת'אני גרה שם וגרמה ללא מעט סלבריטאים להגיע לשם, הם היו חייבים להגביר את הזהירות, וזה אמר שגם אני הייתי חלק מזה.

"אוקיי, מה שתגידי. נתראה בקרוב."

"נתראה בקרוב. ואז נדבר."

זה קצת הדאיג אותי. היו לי סודות וידעתי שבת'אני סקרנית. היא לא תחטט, אלא אם היא תחשוב שאני פוגעת בעצמי כשאני בוחרת לא לשתף אותה.

לא יכולתי להרשות לה להתערב יותר מדי, לא כשפחדתי כל כך ממה שעלול לקרות. לא סיפרתי לה על איסט.

ממש לא סיפרתי לה ששכבתי עם הגיס שלה לעתיד.

למען ההגינות, היו לה שישה גיסים לעתיד ולפחות שלוש גיסות, בפעם האחרונה שספרתי, אולי אפילו ארבע בשלב הזה. היה קשה לעקוב.

ואני שכבתי איתו. וזה היה סוד. הסוד הכי גדול שהסתרתי אי פעם מהחברה הכי טובה שלי. ולא היה לי נוח עם זה. וזה היה צריך להדאיג אותי.

קצת.

המטוס נחת בשדה התעופה הקטן של סן אנטוניו, לאחר יציאה מהירה מהטרמינל לקחתי אובר אל אתר הנופש שהיה בקצה השני של העיר, הייתי עייפה והאלרגיה לעצי הארז תקפה אותי בעוצמה, ולמרות זאת סוף־סוף הרגשתי בבית.

אף פעם לא גרתי כאן, ובכל זאת התחברתי אל המקום מהפעם הראשונה שכף רגלי דרכה פה, או אולי אלה פשוט היו מילות השיר שהמתינו לצאת מתוכי.

או העובדה שהחברה הכי טובה שלי גרה כאן כמה חודשים בשנה.

היינו בחלק ההררי של טקסס, ועל אף שרוב הפרחים והצמחים היו רדומים בשלב הזה, המקום היה יפהפה. הכרם של האחים וויילדר השתפל על הגבעות הרכות וכרמי היקבים השכנים שהקיפו אותם יצרו תמונה מושלמת.

אהבתי את המקום, במיוחד את העובדה שאפשר לראות קילומטרים על קילומטרים של נוף מכמה כיוונים, ומהצדדים ההרים חוסמים את הכול.

כשאת מרגישה את הצורך להביט אל העתיד, שום דבר לא משתווה לשקיעה בטקסס.

רשמתי את השורה במהירות, על אף שאצטרך לשנות אותה כדי להפוך אותה לקצת יותר מלודית. מאחר ואני לא מרגישה כל כך יצירתית כרגע, החלטתי להשתמש במה שאפשר.

עברנו בשערי הכניסה ונרשמנו באבטחה לפני שהגענו אל הבניין הראשי של אתר הנופש והיקב של וויילדר.

אהבתי את הוויילדרים. לא רק את האנשים אלא גם את המקום. היה שם בניין גדול עם חדרים והיו בקתות פזורות בשטח. מסעדה, חנות מתנות והרבה מקומות לפגישות או סתם למנוחה. אפשר היה לקחת רכב גולף קטן או ללכת דרך הצמחייה כדי להגיע אל היקב עצמו. מאדי, אחת מהחברות שלי, ניהלה את סיורי היין וידעתי שכמה מבני המשפחה עבדו ביקב ואחרים בבניין ובתכנון אירועים. אחת החברות הכי טובות שלי הייתה מארגנת החתונות של האתר, משפחת וויילדר אירחה חתונות רבות וזה היה מקור ההכנסה העיקרי שלהם. היא גם הייתה נשואה לאחד מהווילדרים.

בחיים לא הייתי חושבת ששישה גברים יוצאי צבא, גדולים, מחוספסים, מצולקים, מזוקנים וסקסיים, יארחו חתונות, אבל הם היו טובים בזה.

אהבתי את המקום, בקתות אבן הגיר הלבנות בעלות הגגות השחורים גרמו לו להיראות מודרני אבל בו־זמנית גם כמו חווה טקסנית.

ראיתי בניין חדש שלא זיהיתי על הגבעה. עברו כמה חודשים מאז הפעם האחרונה שהייתי כאן. אשאל את בת'אני למה הוא נועד.

יצאתי מהמכונית והודיתי לנהג, בת'אני רצה לעברי מהכניסה. שערה הבלונדיני התנופף ברוח ומשקפי שמש גדולים כיסו את פניה.

"הגעת!"

כרכתי את זרועותיי סביבה וחיבקתי אותה בחוזקה בזמן שהתעלמתי מבחור שעמד עם טלפון סלולרי וצילם אותנו.

לאורחים היה מותר לצלם, ובשלב הזה כבר לא היה אכפת לנו. אם זו הייתה בעיה עבורנו היינו מסתתרות באחד המבנים ולא עומדות בחזית הבניין.

אני בטוחה שאם אחד מאנשי הצוות יראו אותו הם היו אומרים בנימוס משהו בקשר לפרטיות, אבל זה לא הפריע לי.

כשרציתי פרטיות ידעתי איך למצוא אותה.

הייתי אסירת תודה כי ידעתי שלבת'אני לא הייתה אפשרות בחירה כמו שלי.

אנשים זיהו את הקול שלי ואת פניי, אבל לא צפו בי מדי יום, כמו שצפו בה.

לי לא היה סטוקר כמו שהיה לה.

"בואי. אני אקח אותך לבקתה שלך. ג'ייסון, אכפת לך להביא את התיקים שלה?"

"כמובן."

"אני בסדר. אני יכולה לסחוב אותם בעצמי."

"לא, את אורחת. נעשה הכול כאילו את אורחת נורמלית."

"כי אני לא נורמלית?" גלגלתי עיניים והיא חייכה.

"את אמרת."

היא נישקה אותי על הלחי, והלכנו בשביל לעבר הבקתה האהובה עליי. בקתה ירוקה וקטנה שכמעט כולנו התאכסנו בה בשלב כלשהו.

היא הייתה כמו דירה לדוגמה, אבל הרגישה מאוד ביתית וחמימה.

לא תמיד התאכסנתי כאן כי הבקתה הייתה מבוקשת מאוד, אבל הידיעה שהיא תהיה הבית שלי בימים או השבועות הקרובים, גרמה לי אושר.

"לא היית חייבת לתת לי את הבקתה הזו."

"זו הבקתה שאנחנו אוהבים להשתמש בה כשמשפחה וחברים באים לבקר. חוץ מזה, היא פנויה עכשיו עם החתונה שמתקרבת ובשבועות שלפניה, כדי לוודא שהכול מוכן."

"אני מתה על זה שאת חלק מ'אנחנו'."

בת'אני קרנה, אור השתקף מעיניה הנוצצות, מהחיוך שלה ומטבעת היהלום המדהימה שעל האצבע שלה.

"אני יודעת, נכון? כל כך מוזר לחשוב על 'אנחנו' כמשפחה, ולא על הצוות שלי."

"טוב, גם הצוות שלך כאן, לא?"

בת'אני הנהנה. "לפחות טרייס פה בינתיים. הוא עומד לחזור ללוס אנג'לס. לסגור כמה דברים עם המאבטחים החדשים."

כיווצתי את המצח. "חדשים?"

בת'אני נופפה בידה בביטול. "הוא אחראי להכשיר את חברי הצוות החדשים כדי שיוכלו להתחלף ביניהם. אני רוצה שהם יהיו גם עם אברט כשאנחנו יוצאים לאירועים, ואני חושבת שטרייס יעבוד יותר עם אנשי האבטחה פה. זה נחמד, כי ככה זה לא מרגיש כאילו הם כל הזמן בסביבה, את יודעת?"

הנהנתי. ידעתי שתחושת הביטחון הזו הכרחית, ולא רק בגלל מה שהיא עברה. בחיים מהסוג שלנו, אנשים רצו לדעת ולעקוב אחרי כל תנועה שלנו.

"מעניין עם איזה מאבטח הם יחשבו שאני שוכבת הפעם?" שאלתי וגלגלתי עיניים. הנחתי את התיק וג'ייסון הלך בעקבותיי עם שאר התיקים. הוא היה מצוות המאבטחים והכרתי אותו כבר קודם. הוא חייך והניד בראשו.

"לא איתי, גברתי, אם זה בסדר מבחינתך."

הסמקתי והנדתי בראשי. "אני חושבת שזה היה בשנה שעברה."

"ואני שמח מאוד שיש לי אישה מבינה. בכל מקרה, היא גם אמרה שאם את צריכה זָקָן, יש לנו אחד בשבילך."

גנחתי. "אני לא מאמינה שהפפראצי חשבו שאנחנו שוכבים. התקשרתי אל שלי להתנצל בפניה?"

"כן. ולא היית חייבת. היא מבינה את כללי המשחק, והיא בוטחת בנו. אז אני אדבר עם טרייס אם את רוצה, לראות אם אני יכול להיות בצוות האבטחה שלך." הוא עצר. "לא מסיבה נבזית."

זה הצחיק אותי. "כי מי שעובד איתי עלול למצוא את עצמו בשיר, נכון?"

ג'ייסון גלגל עיניים. "לא, כי זה מה שהפפראצי יגידו. אף פעם לא כתבת עליי, ואני גם יודע שלא תכתבי, וגם אם כן, הייתי נהנה מזה. שלי הייתה משמיעה את זה בלי סוף, ועם התינוק שעומד להגיע, זה יכול להיות נחמד."

"שלי בהיריון?"

"כן. רוצה לראות את האולטרסאונד?"

בת'אני מחאה כפיים בהתרגשות. "גם אני עוד לא ראיתי אותו. תראה לי, תראה לי."

הוא שלף את הטלפון והראה לנו את האולטרסאונד, ואני נאנחתי כשראיתי את גרגר האורז הקטן בשחור לבן.

"הו, הוא כל כך יפה."

"בגלל שהוא דומה לשלי, נכון?" שאל ג'ייסון והקפיץ את הגבות.

ג'ייסון היה חתיך, והפפראצי והמדיה אהבו להזכיר את זה בשבוע שבו הם הניחו שאנחנו שוכבים.

לשיר שהוצאתי לאחר מכן לא היה שום קשר אליו, אבל הם סילפו את הסיפור כדי שיתאים לתאוריות שלהם.

"בכל מקרה, את תצטרכי אבטחה אם תצאי לפגוש מישהו. את מכירה את הכללים."

"כן, ואני מודה לך, על אף שאתה עלול למצוא את עצמך בשיר על הזדמנות שנייה. תיזהר."

"היי, כל דבר שיגרום לאשתי לחייך יתאים לי. תבלו, ואנחנו בסביבה אם תצטרכו אותנו."

הוא סגר את הדלת מאחוריו ואני נאנחתי. "לפחות הוא מבין."

בת'אני זקפה גבה. "עם מי העולם חושב שאת יוצאת עכשיו? דמיוני או לא?"

"אף אחד, וזה מדאיג אותי, כי את יודעת שכולם מחכים לשיר הפרידה הבא שלי."

בת'אני נאנחה, "תנוחי קצת ותבואי לאכול איתנו ארוחת ערב, אוקיי? בבית."

"אני אשמח מאוד. ואת צודקת, אני באמת צריכה לנוח. תודה שאתם מארחים אותי כאן."

"אל תדאגי. אני תמיד כאן. רק שתדעי — בצד הצפוני יש עבודות בנייה, אז תיזהרי, על אף שעד עכשיו זה לא הפריע לאורחים."

"מה זה עומד להיות?"

"ספא. סוף־סוף."

פקחתי את עיניי לרווחה. "הוויילדרים מקימים ספא?"

"אני יודעת, גם אני בשוק. אבל יש מקום בשבילו ויש גם צורך. אנחנו שולחים את האורחים לספא חיצוני, וגם שם הכול תפוס. אנחנו שמחים להוסיף אותו סוף־סוף."

"טוב, אני הולכת להיות הלקוחה הראשונה."

"לא, תצטרכי לעמוד בתור איתנו הבנות. ואולי גם עם חלק מהוויילדרים. אליוט ואברט כבר מתקשים לחכות."

"ושאר הוויילדרים לא? נראה לי שאלייג'ה ייהנה מספא."

"כן, גם הוא. אבל לא כל הוויילדרים במצב רוח לטבול במעיין מינרלי."

הייתה לי הרגשה שאיסט לא יהיה אחד מהם, אבל לא התכוונתי להעלות את השם שלו, בעיקר כי זה רק היה מלחיץ אותי, ואולי גם יגרום לבת'אני לתהות למה אני בכלל מזכירה אותו.

בת'אני נפרדה ממני ואני נשארתי לעמוד על המרפסת עם מחברת ביד, שאפתי אוויר שידעתי שיגרום לאף שלי לגרד לאחר מכן.

אלרגיה מחורבנת.

הייתי חייבת לכתוב, לשיר, להתרכז.

והתכוונתי לעשות את זה.

כי זה הבית שלי כרגע.

היו לי בתים בכל העולם, כי העבודה שלי אפשרה את זה. אבל לא היה לי מקום אחד מיוחד לחזור אליו.

רציתי משהו שונה. רציתי את מה שיש לבת'אני. משפחה.

"לא ידעתי שאת כאן," אמר קול מוכר ומחוספס מימיני, צמרמורת חלפה בעורי כשהסתובבתי.

אהבתי את הקול הזה.

שנאתי את הקול הזה.

"רק לכמה ימים. באתי לבקר את בת'אני."

ולא אותך.

לא שמתי לב כמה קריר הקול שלי היה, עד שהוא זקף גבה.

"אוקיי, אני הולך לעבוד. אני מקווה שאת לא מקליטה משהו כי אני עומד להשתמש בפטישים ומסורים."

"אל תדאג, אני לא כותבת שיר. לפחות לא כרגע," אמרתי בעוקצנות.

הוא זקף גבה והביט סביבו כאילו הוא מחפש משהו, ואז משך בכתפיו והלך לעבר אתר הבנייה.

התעלמתי מהנצנוץ בעיניו הירוקות. שערו הכהה נראה פרוע, כאילו הוא העביר בו את הידיים שוב ושוב.

הזקן שלו היה ארוך יותר מאשר בעבר. חשבתי שהוא יהיה מחוספס וגס כשיחלוף על העור שלי, והתעלמתי מהצמרמורת הנוספת שעברה בי.

התעלמתי מכל מה שקשור אליו.

הוא לא היה שלי.

הבטחתי לעצמי לפני הרבה זמן, לפני הרבה שירים, שלעולם לא אתאהב שוב.

האהבה הכאיבה, וגרמה לי לכתוב שיר ששינה את הכול.

ולא התכוונתי לכתוב עוד אחד כזה.