בינת הלב

פתח דבר

מהי חסידות?

החיבור שלפניכם הוא קובץ של מאמרי חסידות עכשוויים על פרשות השבוע ועל המועדים, המבוססים על דרשות מספר "מי השילוח", חיבור חסידי שנכתב באמצע המאה ה־19 באיז'ביצא, פולין.

מהי חסידות? יש מי שהמילים 'חסידות' או 'חסידים' מרתיעות אותו, ויש מי שהן מושכות אותו. כדי לפוגג את הענן השרוי מעל המילים הללו, ובמידה מסוימת לקלף את הקליפות כדי להגיע אל התוכן הפנימי, אני רוצה להשיב בפתח הדברים תשובה צנועה, לא מדעית ולא לגמרי אובייקטיבית, המבטאת את נקודת מבטי.

החסידות במובנה ההיסטורי היא תנועה שראשיתה בר' ישראל בעל שם טוב שחי באמצע המאה ה־18. לאחריו היא נהייתה לתנועה רוחנית רבת זרועות, בעלת מבני הנהגה אופייניים, דפוסי קהילה מיוחדים, מנהגים, לבוש ייחודי ותפיסות רוחניות ואידיאולוגיות משלה. בראש כל ארגון חסידי, 'חצר' בעגה הפנימית, עומד 'אדמו"ר', רבי או 'צדיק', שיש לו קהל חסידים קבוע, פחות או יותר. האדמו"ר מנהל 'טישים' (שולחנות סעודה והתוועדות לחסידים), מקבל כספים ('פדיון נפש') ופתקים עם בקשות לתפילה מחסידיו (קוויטעלאך), ובעיקר - מורה לחסידיו דרכי חיים ועבודת א־להים. לחצר יש בדרך כלל קוד לבוש פנימי אופייני (מכנסיים וגרביים המשולבים באופן ייחודי, מגבעת, חליפה, סידור לפאות ולשׂער, שטריימעל מיוחד לשבת וכיו"ב), רפרטואר של ניגוני תפילה ועבודת ה', ספרי לימוד ומוסדות פנימיים של החצר. כל המאפיינים הללו הם הסוציולוגיה של החסידות, והם בעיקר ביטויים חיצוניים של מהותה כתנועה רוחנית. לצערי, חלק הארי של עולם החסידות היום לא נשאר לו אלא הביטוי החיצוני גרידא.

עבורי, המילה חסידות, ככל שהיא משמרת גרעין פנימי מהותי, היא שער לעבודת א־להים רעננה: הזמנה ללמוד איך להתפלל ואיך לשיר ניגונים; הזמנה ללמוד איך להיות בקשר חי עם ה'; הזמנה ללמוד איך לשתף את הלב בחיים הדתיים, המכוּונים בעיקרם לאור מוסדות הלכתיים הקובעים סדר יום מעשי, אבל לא פונים ישירות אל עולמו הפנימי של האדם. חסיד אמיתי עבורי הוא אדם המצוי בתנועה ובחיוניות מתמדת, אדם שלא מוכן להיכנע לשגרה האפורה של חייו הדתיים. החסיד הוא אדם המבקש לא רק להיות דתי, אלא גם להיות רוחני. הוא אדם שהכוונה וההרגשה חשובות לו לא פחות מנאמנותו לקיום מצוות ה'. הוא מבקש אמת, לא במובן הפילוסופי אלא במובן הקיומי: חיים אמיתיים, אמת פנימית, שבלשון ימינו מכונה לעתים אותנטיות.

לא נולדתי בבית חסידי, וכדי לחפש שורשים חסידיים במשפחתי הייתי צריך ללכת בדמיוני זמן רב לאחור, אי־שם לשנים שלפני השואה. הישיבות שגדלתי בהן היו ציוניות דתיות, והרבנים היו בוגרי הזרם הליטאי המובהק. ישיבת הר־עציון, בית גידולי הרוחני, שייכת במובהק לעולם הליטאי, ולכן מבחינת ההדרכה בעבודת ה', המחשבה והמעשה היו הדומיננטיים, ועבודת הלב היתה שייכת בדרך כלל לרשות היחיד. לולא תנועות של ניגון ותפילה, ולפעמים גם תנועות ידיים ונפש של מו"ר הרב עמיטל ז"ל, שהיה בהם 'רשימו' של זיק חסידי מאיר, כנראה לא הייתי פוגש בישיבה את העולם החסידי כלל.

המפגש עם מי השילוח

כיצד אפוא הגעתי לחסידות? דומני, שכמו שלמדתי מאוחר יותר מ"מי השילוח" בעצמו, התשובה לכך נעוצה בתחושת חוסר. הרגשתי שמשהו חסר, גם אם לא ידעתי בהתחלה מה בדיוק. החופש הרוחני לחפש ולגלות, שהיה אבן דרך בהשקפתה החינוכית של ישיבתנו ומתנה גדולה עבורי, הפגיש אותי עם כתבי החסידות. לא כל ספר שפתחתי האיר לי. היו כאלה שלא עשו רושם וכאלה שעוררו התנגדות, אבל היו גם ספרי חסידות שפתחו את לבי וראיתי בהם אור. בשנים שבהן הייתי בישיבה, למדו בישיבות הציוניות בעיקר את ה"שפת אמת" ואת ספרי ר' צדוק הכהן, תלמידו של מי השילוח. ממו"ר הרב עמיטל שמעתי שיעור ב"צדקת הצדיק". גם הוא מצא שם רוח דתית חיונית, אם כי לא הזדהה עם כל דבריו, וגם זה עשה עלי רושם כתלמיד. את ספר מי השילוח לא למדנו, וכבחור ישיבה כלל לא הכרתי את שמו של הספר.

אינני יכול לזכור מתי פתחתי אותו לראשונה, או מתי בדיוק הרגשתי שנקשרה נפשי בתורתו. מה שכן צרוב בתודעתי ובנפשי, הוא שהפגישה שלי עם תורותיו גרמה לי תחושה של רטט פנימי, וחייבה אותי 'לקום מהכיסא', לא להישאר במקום ולברר את מקומי הרוחני והדתי הממשי. שמעתי קול הקורא לחיות את החיים בכלל ואת החיים הדתיים בפרט, בעוצמה קיומית ועם תביעה של אמת נוקבת. פגשתי דתיות שאף פעם לא מוכנה להפוך לנוסחה מעשית או רוחנית סגורה ובנאלית, אלא מבקשת לעמוד באופן חי ומחויב לפני ה'. במי השילוח שמעתי, אולי בפעם הראשונה באופן שיטתי, כיצד המונחים היסודיים ביותר של עבודת ה' מתורגמים למישור של החיים האישיים, האינדיבידואליים והנפשיים. זה היה עבורי קול חשוב מאוד.

אזהרת מסע וקליפות

באותן שנים, שנות העשור האחרון של האלף הקודם למניינם, עורר מי השילוח סקרנות ועניין גם אצל חוקרים מהאקדמיה וגם אצל אחרים שביקשו התחדשות רוחנית, ביניהם גם רבנים ומורים. התחילו לדבר אז על תורה אנרכיסטית, על פריצת גדרות, על שבירת החומה בין מצווה לעבירה, ועל אופציה רוחנית מלהיבה שמאפשרת קשר אל ה' מעבר לגבולות הקיום הדתי ההלכתי. הקול הזה הטריד אותי מאוד, וחששתי לתוצאותיו. אכן, במקרים בודדים הקשר למי השילוח היה זרז של תופעות שליליות, אבל יותר מזה - חששתי שתורתו תהפוך למאיימת ומפחידה, ושהעולם הדתי, שכל כך זקוק לקול שלו, יישאר בלעדיו.

אין עשן בלי אש, אך המסקנה שבגלל זה צריך לכבות את האש, היא מסקנה הרסנית לא פחות. אש בלתי נשלטת יכולה לשרוף עולם שלם, אבל בלי אש כלל - העולם עלול לקפוא מקור. גם העולם הרוחני.

כל אדם לומד ומבין את שהוא לומד לפי שורש נפשו ומצבו באותה שעה. נראה שהרכיבים האלה בתורתו של האיז'ביצר נקלטו על קרקע פורייה, אינטלקטואלית או נפשית. הבעיה העיקרית איננה בקריאת הטקסט או בפירושו המילולי, אלא בכך שחייבים לשים את הרכיבים הרוחניים הללו בתוך הקונטקסט הרחב של תורתו ואישיותו של המחבר. בתוך עולם ניו־אייג'י, ותחת השראה מודרנית של מימוש עצמי, אינדיבידואליזם חריף, והומניזם קיצוני - קיבלו לפעמים הכיוונים הרוחניים של מי השילוח פרשנות בעייתית ומטעה.

כדי לפרש אל נכון את כל מרכיבי תורתו, גם אלה הרדיקליים שנמצאים בתורתו, יש להבינם בתוך המרחב הרוחני והקיומי השלם שלו. זהו מרחב של ביטול מוחלט של הגשמיות, עד כדי עוני ומצוקה, בשביל עבודת ה'. זהו מרחב של לימוד תורה יומם ולילה, של דקדוק בענייני הלכה ומנהג, ושל חיים אינטנסיביים של קדושה הלכתית - מלידה עד מוות. ובעיקר - תודעה דתית חריפה שבה האדם כשהוא לעצמו איננו כלום, ומשמעות חייו ניתנת לו רק כשהוא מבקש כל העת לעשות את רצון אלוהיו, ומוכן למסור לשם כך את כל מה שיש לו, בנפש ובגוף. כשהוא עושה זאת, חייו זוכים במשמעות אישית, ייחודית ומקורית.

כשכבר זכיתי ללמד תורה כמורה בבתי מדרש, והוזמנתי ללמד במדרשת "מגדל עֹז" שהוקמה אז, עלתה בקשה מהתלמידות ללמוד את ספר מי השילוח. מתוך היכרותי עם העננה שאפפה אז את תורתו, ביקשתי מאסתי רוזנברג, ראש המדרשה, לקבל את הסכמתו של אביה לכך, כדי שהדברים יהיו גלויים ומוסכמים גם עליו. תשובתו של מו"ר הרב ליכטנשטיין היתה שהעיקר הוא המלמד ולא הספר, ושלתורתו של הספר יש מקום בחצרות בית ה'. אני מניח שהרב לא קרא את הספר בעצמו, הוא היה רחוק מאוד מעולמו הרוחני. אבל יש אמת פשוטה בתשובה שלו, שהיא לעניות דעתי רלוונטית לכל מי שנפגש עם הספר: "זכה - נעשית לו סם חיים. לא זכה - נעשית לו סם מוות". אם תורתו של מי השילוח נלמדת ומיושמת בתוך עולם של עבודה ה' מחויבת ואינטנסיבית, בתוך הקשר שבו אדם חי לפני ה' ושואל מה ה' מבקש ממנו, ולא רק איך יהיה מאושר או איך יזכה לחוויה דתית משמעותית - אזי גדול הסיכוי מהסיכון. אם אדם מוכן לעבודה קשה ולוויתורים אישיים כואבים כדי ללכת בדרך שמתווה מי השילוח - אז ממש שווה לנסות.

תורה שבכתב ושבעל פה

ר' מרדכי יוסף ליינר מאיז'ביצא, מחבר מי השילוח, לא כתב את ספרו. הספר נכתב מזיכרונו הגאוני של נכדו, ר' גרשון העניך ליינר מראדזין, הידוע כמגלה התכלת ומחבר הספר "סוד ישרים", עוד כשהיה נער. כדרכן של דרשות חסידיות, הספר כתוב על סדר פרשיות השבוע, והוא מנסה לשמר את תמצית הדברים שאמר הרבי מאיז'ביצא לפני חסידיו בשבתות ובימים טובים בזמן עריכת הטיש. אופי הכתיבה גרם לכך שהדרשות הן בדרך כלל תמציתיות מאוד, והפיתוח של הרעיונות מבחינת המקורות התורניים, ולפעמים גם מבחינה הגותית, הוא ראשוני, בבחינת מעט המייצג את המרובה שלא נשמר, משום שלא נכתב בימי חייו. נראים הדברים כאילו נרשמו בראשי פרקים ובתמציתיות גרעינית כפי שזכרם הרבי מראדזין, בתוספת דברי התורה שליקט מזקני החסידים.

מסיבה זו, וגם מפני שחשבתי יחד עם תלמידַי שאת רוח הספר צריך להעביר באופן קולח, בשפה עכשווית ובהקשר רלוונטי, הספר שלפניכם איננו פירוש או ביאור למי השילוח. המאמרים והשיעורים בספר עומדים בפני עצמם, ואפשר להבינם גם ללא הדרשה המקורית, אם כי לאמיתו של דבר, הדברים בנויים על דרשות מקוריות של מי השילוח באופן שבו הבנתי אותן. כמו שרצה האיז'ביצר שנקשיב לתורה, וכמו שביאר הוא את דברי התורה ודברי חכמים באופן חי ורלוונטי, ניסיתי גם אני להקשיב לו ולדרשותיו: מה התורה אומרת היום, מה החידוש החסידי אומר לנו עכשיו, בזמננו, בשפה רלוונטית.

מאמרי החסידות שלפניכם הם תורה שבעל־פה ולא תורה שכתב, כלומר הם ניסיון לבאר ולתרגם את דרכו הרוחנית לאדם בן זמננו, ולמבקש ה' ותורתו - היום. השתדלתי להיות נאמן למקור במובן המהותי, אבל התרגום, הדוגמאות, ההרחבות וההשלכות הן בוודאי משלי ובאחריותי. מה שלא הצלחתי לתרגם, מתוך קושי או אי־הזדהות, לא נמצא בספר זה.

כל הציטוטים בתחילת הדרשות על הפרשה הם מתוך ספר מי השילוח על אותה פרשה. ציטוטים שבאו בתוך הפרקים הובאו עם מראי מקום, אלא אם הם מתוך אותה דרשה של מי השילוח.

לא תמצאו בספר משפטים הנפתחים בנוסח: 'האיז'ביצר אומר' או 'במי השילוח כתוב', כדי לשמור על הסגנון החופשי והישיר של הכתיבה.

בדרשות יש לא פעם פנייה ישירה בגוף שני אל הקורא. הפנייה מנוסחת כרגיל בגוף שני זכר, כמנהג הלשון העברית, אך מכוונת לאנשים ולנשים במידה שווה.

פנייה לקוראים

יש הטועים לחשוב שדרשות חסידיות הן מעין פלפול רוחני חביב עם מסר קליט, המשלב גימטריות עם משחקי מילים, הברקות רוחניות וציטוטים מחז"ל או מהזוהר. החסידות במיטבה רחוקה מאוד מדרך זו, שהיתה לעתים דרכם של מגידים ודרשנים ברחבי העולם היהודי, ברובם לא חסידיים, ולפעמים חדרה גם לתוך החסידות. דרשה חסידית אמיתית היא חץ שלוח המפלח את הלב ואת המוח, המבקש לפתוח לאדם פתח לעולמו הפנימי, לגילוי האמת הפנימית, לחשיפת השקר, לעבודת ה' ולמפגש עם האלוהי בכל מרחבי החיים.

במי השילוח לא תמצאו כלל תכנים המאפיינים ספרי חסידות אחרים. אין בו כמעט מילה על מעמדו של הצדיק (האדמו"ר) החסידי, על מנהגי חסידות, וגם ערכים אחרים המודגשים בחלק מספרי החסידות, כמו תמימות או שמחה, אינם נוטלים בו חלק משמעותי, אם בכלל. זו 'חסידות קשה', תובענית, ובמוקד שלה דרישה לעבודה אישית קשה שאף אחד לא יכול לעשות במקומך. אם ניגשים אליו בידיים פרוסות ובלב פתוח, ועם שאיפה לעבודת ה' חיונית ומשמעותית, הוא יכול לפתוח שערים. לִמדו אותו לעומק, ברצינות קיומית. דברו עליו, התווכחו ובררו. אלה לא "ווֹרטים" - דברי תורה נחמדים לפרשת שבוע, אלא תורות חיים, עצות קיומיות, שערים חשובים לעבודת ה' ולחיים אנושיים משמעותיים. זו תורה שיש בה אמון רב באדם, יחד עם אמונה יוקדת וחיים לנוכח ה' באופן תמידי.

החסידות והמלחמה

חלקו הראשון של ספר זה יצא מתחת ידי בימי השלווה השאננים שטרום מלחמת חרבות ברזל שפרצה ב־07.10.23, יום שמחת תורה, ושזעזעה את עולמנו הלאומי והאישי. חלקו השני של הספר יוצא כשנתיים אחרי פרוץ המלחמה, כשלתדהמת כולנו, המלחמה טרם נסתיימה, ועדיין אנו לומדים את נתיבי הנפש, הרוח והמעשה שבהם צריך ללכת בימי סופה וסער אלה.

ביום 15.10.23, ל' בתשרי, אבד לי בני מחמדי סרן אמתי צבי גרנות ז"ל, שלחם בגבורה עד שנהרג בקרב מול החיזבאללה בעמידתו איתן במשמרת גבול הצפון ליד מושב שתולה.

המלחמה והשכול נכנסים לתוך הנפש והרוח הדתית, מעלים שאלות, ומחוללים שינויים רגשיים ותודעתיים. כשלעצמי, אף שטיוטת החלק השני של הספר על ויקרא-במדבר-דברים היתה מוכנה להגהה כבר לפני המלחמה, לא יכולתי לחזור ולעסוק בה, ולא רק מחמת טרדות הנפש והזמן. החסידות נראתה לי רחוקה פתאום מהווית היום־יום הסוער, כאילו חיה לה בספֵרה אחרת של הוויה שאיננה נוגעת למציאות הממשית ולתביעותיה.

רוב רובן של הדרשות שבספר זה ובחסידות בכלל עוסקות בדרכי העבודה של האדם הפרטי, במצוקותיו, בתהליכי נפשו וביחסו אל הבורא. חשתי שעם ישראל זקוק עכשיו לתורה כללית, העוסקת בהיסטוריה ובאומה, ולא באדם הפרטי. העיסוק המוגזם בגאולת הנפש הפרטית נראה לי דומה מדיי לאינדיווידואליזם הרדיקלי בסגנונו הפוסט־מודרני שממקד את המשמעות באושר של היחיד, ואין לו מערכת הפעלה מותאמת שמביאה את האדם לתת מעצמו לטובת הכלל.

אבל הקושי איננו נובע רק ממשקל היתר שניתן בחסידות לחייו של היחיד, אלא גם מהמפגש עם ערכיה המרכזיים. הנטייה הרוחנית שבחסידות נראתה לא מתאימה כלל לדרישות המעשיות מאוד שמעמידה המציאות בימי הגאולה בארץ ישראל בכלל ובמלחמה בפרט. רעיון ההתבטלות וההשתוות בחסידות שיש לו יתרונות רבים, אבל בפועל הוא מעודד פסיביות וקבלה של המציאות כפי שהיא, נראה לי לא רלוונטי בעולם כה תובעני גדוש משימות ומלא ברוע, שבו אנו זקוקים לחירות גדולה ולשינוי המציאות, ולא להשלמה איתה. הרעיונות העמוקים של "מי השילוח" על צמצום הבחירה האנושית לממד הסובייקטיבי, נראו לא רלוונטיים לחלוטין למציאות שבה כל רגע נדרשת בחירה והכרעה.

ועל כל אלה נוספה האכזבה המרה מהחסידות העכשווית שהיא חלק מהחברה החרדית, שאף שבחלקים מסוימים שלה התגלו בזמן המלחמה יסודות של אהבת ישראל וסולידריות כראוי לממשיכי דרכו של הבעש"ט, אבל בחלקים אחרים גברו הניכור והאדישות לצרת ישראל, והפסיביות הממוזגת עם החרדה החרדית מנעה הושטת עזרה והתגייסות לעזרת ישראל מיד צר. האם תנועה רוחנית שאלה הם פירותיה יכולה להיות מקור להשראה וללימוד, שאלתי את עצמי?

ואף על פי כן, חזרתי לכתוב, ואני חש חובה לשוב ולשאוב ממעיינות החסידות, ולברר את הניצוצות השייכים גם לזמננו. ואף שדרך המלך של עבודת ה' שלנו בזמן הגאולה בארץ ישראל היא דרכה של תורת ארץ ישראל, התורה הגואלת אם האדם והאומה מחשכת הגלות ומלמדת אותו לחיות חיים של אחריות ושותפות עם ה', חיים המשלבים את הרוחני עם הגשמי לשם תיקון אומה ועולם, הרי שללא היסודות הרוחניים של החסידות עלולים אנו להישאר כלל בלא פרט, שכל בלא רגש, מעשה בלא פנימיות, ונוקשות דתית בלא רכות ובלא גמישות רוחנית.

תפילה לא־ל חי שירפא שברנו בתוך שבר האומה כולה, יפר עצת אויבינו וירים קרן אומתנו לתהילה לשם ולתפארת, להיות עם קדוש לה' א־להינו כאשר דיבר.

כתיבת הספר

זכיתי ללמוד וללמד את מי השילוח למעלה מ־20 שנים. הקהלים היו מגוונים: בנות מדרשה, מבוגרים, תלמידַי וחברַי מבית המדרש בגולן, תלמידי ישיבתנו הקדושה, ישיבת ההסדר אורות שאול לדורותיה ועוד. מטבע הדברים, הפירוש, תובנות החיים, ההקשרים וההשלכות השתנו עם השנים - שנותי שלי ושנות הלימוד והמפגש. בשנים האחרונות הוקלטו השיעורים וזכו לתפוצה ברשת האינטרנט. כמה מתלמידַי, ברובם תלמידי שיעור ב' תשפ"ב, יזמו לראשונה את הפיכת השיעורים החיים לספר. הם נטלו על עצמם את תמלול השיעורים המוקלטים ועריכתם למאמרים, וכן את השלבים הראשונים במלאכת ההגהה והסידור. ספר זה באמת לא היה יכול לבוא לעולם אלמלא יוזמתם, דחיפתם, רצינותם המעשית, ותחושת השליחות והחשיבות בהפצת התורה שליוותה אותם. הכרת תודתי ואהבתי מסורות להם: בועז פרקש נ"י, אמתי ליפשיץ נ"י, יהונתן סויסה נ"י, נדב ימיני נ"י, אסף שדות נ"י, אורי קנול נ"י, ויחד עמם אברך הישיבה אלרועי סתו נ"י שידיו רב לו בעריכה הראשונית של שיעורי הספר. תודה מיוחדת לתלמידי טוביה רונס נ"י, שהוסיף על עצמו גם את האחריות הכוללת לפרויקט הכתיבה, וה'הזמנה' שבסוף כל פרשה היא פרי עטו. תודה מיוחדת מסורה גם לזיו גורן, עורך הספר, שהקריאה המהודקת שלו יחד עם הבנה תוכנית ולשונית, היתה שלב משמעותי בשלבי הגימור של הספר. מנהל הישיבה שמואל בוכריס הוביל את הצד המעשי של הפיכת כתב היד לספר, ולולא עידודו הנמרץ ותמיכתו המעשית קשה היה לסיים את הפרויקט. תעמוד לכולכם זכות הפצת התורה והארתה, ותזכו להתברך מתוך תורתו של מי השילוח ותורת ה' בכללה.

תודה אחרונה לרעייתי אשת בריתי אביבית, שאת הספר מי השילוח לא למדנו ביחד, אם כי תכנים ממנו מוטמעים בשפה הדתית שלנו. שמו של הספר: "בינת הלב". ממך למדתי לראשונה בינת הלב מהי באמת.

טוב להודות לה'.

תמיר גרנות

מבוא

ספר "מי השילוח" הוא מאסף של דרשות שדרש ר' מרדכי יוסף ליינר מאיז'ביצא במשך 14 שנים שבהן היה מנהיג עצמאי לעדת חסידים, באמצע המאה ה־19. בפסקאות הבאות אנסה לתת רקע ביוגרפי והגותי למשנתו החסידית, וגם לדון מעט בשפה ובמונחים מרכזיים במשנתו, אשר יספקו, כך אני מקווה, מעין מפת דרכים להתמצאות בספר ובסיס משותף לצאת איתו לדרך. כפי שכבר נכתב ב'פתח דבר', פרקי הספר אינם פירוש לספר מי השילוח, במובן המצומצם של המונח. עם זאת, זהו המעיין שממנו נשאבו המים, ולכן היכרות ראשונית עם המעיין המקורי - מתבקשת.

תולדות

ר' מרדכי יוסף ליינר היה מנהיג חסידי בפולין באמצע המאה ה־19. הוא נולד בערך ב־1800 ונפטר ב־1854. חלק הארי של שנותיו המבוגרות עברו עליו כחסיד בחצר פשיסחא אצל הרבי ר' שמחה בונים מפשיסחא, ואחר כך אצל הרבי מנחם מנדל יורשו - בקוצק. בקוצק כבר היה ר' מרדכי יוסף מנהיג ומדריך לחסידים, בהסכמת רבו הגדול. הוא היה מן הדמויות הבולטות בחצר, שהיו בה תלמידי חכמים ואישים כריזמטיים רבים, אשר הפכו לימים מנהיגים למאות אלפי חסידים בפולין. פרישתו מהחצר ועזיבתו את קוצק אחרי שמחת תורה של שנת ת"ר (1839) היא מן הפרשיות העלומות בתולדות החסידות, ולא נכניס ראשנו בה. הרושם השלילי שהותירה העזיבה אצל צאצאיו של ר' מרדכי יוסף היה כנראה כה חריף, שכאשר רשמו את תולדות חייו הם כמעט שהעלימו את 13 השנים שבהן היה כפוף לרבי מקוצק. גם בספרו לא נוכל למצוא שום אזכור או ציטוט מקוצק, אלא רק מפשיסחא.

אחרי שעזב את קוצק הקים את החצר באיז'ביצא, הנמצאת על צומת דרכים בין פולין לאוקראינה של היום. יחד עמו עזבו עשרות חסידים עם משפחותיהם, והם היו הבסיס להקמת החצר החדשה. איז'ביצא לא היתה מעולם חצר גדולה, ומחוזות השפעתה הממשיים היו אזוריים בלבד. בנו, ר' יעקב, מחבר הספר "בית יעקב", הנהיג את החסידות באיז'ביצא, ואילו נכדו הגאון מראדזין, ר' גרשון העניך, העתיק את מושבו לראדזין ששימרה את מסורת איז'ביצא תחת השם החלופי. דרכה החיונית ופורצת הדרך של איז'ביצא באה לידי ביטוי גם בדורות הבאים, כשנכדו ר' גרשון חידש את לבישת התכלת בציצית, ואחד מצאצאיו, ר' שמואל ליינר הי"ד, היה ככל הנראה המנהיג החסידי היחיד שהוביל התנגדות אקטיבית לשלטון הנאצי בימי השואה. גבורתו זכתה לביטוי בפואמה הנפלאה של יצחק קצנלסון מוורשה: "השיר על הרבי מראדזין".

חוץ מצאצאיו, העמיד ר' מרדכי יוסף שני תלמידים גדולים: הראשון רבי צדוק הכהן מלובלין, שספריו נודעו לתהילה בכל ישראל, ויסודות עיקריים של תורתו, במיוחד בספרו הראשון "צדקת הצדיק", שאובים מתורת רבו מאיז'ביצא. מחקר הזיקות וההבדלים בין שניהם עוד מצפה לעיון מעמיק. השני הוא רבי לייבל'ה אייגר, נכדו של גאון ישראל רבי עקיבא אייגר, שהתחבר לחסידות והיה אדמו"ר בלובלין אחרי פטירת רבו. גם בספרו "תורת אמת" ניתן למצוא יסודות מתורת רבו.

תפוצתם הרבה של ספרי ר' צדוק תרמה להיכרות נרחבת עם תורתו של ר' מרדכי יוסף, אף שרוב הלומדים אינם מודעים למקור שממנו שאב ר' צדוק. ר' שלמה קרליבך הושפע השפעה עמוקה בעיקר מהספר "בית יעקב" של בנו של ר' מרדכי יוסף, שהוא פיתוח פרשני והגותי של תורת אביו. כך לימד ר' שלמה יסודות מתורת איז'ביצא לפי דרכו. רק בעשרות השנים האחרונות זכה ספר מי השילוח עצמו לעדנה, בעיקר בחלק מישיבות הציונות הדתית ובחוגים חרדיים לא רשמיים.

בית רוחני

ביתו הרוחני של האיז'ביצר הוא ללא ספק פשיסחא: פשיסחא של היהודי הקדוש שבעטה בחסידות העממית, ושברכות ומופתים היו זרים לה ולדרכה. פשיסחא של הרבי ר' בונים שהעמידה על ראש שמחתה דבקות בתורה ודבקות באמת, ושהביטה בחיים ובדרכי בני אדם באירוניה חריפה מצד אחד, ובחמלה מצד שני. פשיסחא שניסתה לחשוף את הזיוף הדתי והאנושי, ושביקשה כנות, פנימיות, וביקורת עצמית נוקבת, למרות המחיר הלא־פשוט שלה. פשיסחא שלאחר המרידה והמרד הפכה לבסוף לקוצק, החצר שבה ביקשו להכניס את ה' לכל מקום, להתפשט מכל הבלי החיים וללכת עד הסוף בעבודת ה' תוך הטלת אחריות מלאה על כל חסיד, על כל אדם. לפשיסחא ולקוצק לא באו כדי להישען על הצדיק וגם לא כדי לשיר ניגונים יפים. באו לעבוד, באו לברר את האמת, באו לפעמים כדי 'לקבל בראש'.

ב־14 השנים האחרונות של חייו, עת הנהיג ר' מרדכי יוסף עדה בעצמו, הוא נשא את המורשת הזו עמו. פעמים הוא המשיך אותה, פעמים אחרות התווכח איתה, ופעמים הציע מודלים רוחניים מורכבים כדי להכיל אותה במשנתו. יש גם היבטים מסוימים שבהם הרוח הדתית הרדיקלית שנשבה בפשיסחא ובקוצק לא רק שלא דעכה אצלו אלא התעצמה וקיבלה ביטויים חדשים ומקוריים, מהם בעיון פילוסופי־תיאולוגי ומהם בעבודת ה' ובעבודת האדם.

הדרכה, עבודת ה', פילוסופיה

בספר מי השילוח נמצא לא פעם דיונים בסוגיות הרות עולם של הפילוסופיה ושל המחשבה הדתית: פנתאיזם (הכול אלוהות), דטרמיניזם, חופש, תורת ההכרה, תכלית החיים, מהות לעומת קיום ועוד. הדיונים הם תמיד קצרים ולרוב לא שיטתיים, לפי אופי כתיבתו של הספר (ראו פתח דבר). בעולם המחקר, ולפעמים גם בעולם הישיבות, מנסים להציג את תורתו כשיטה פילוסופית קוהרנטית ולמקם אותה בין עמדות אחרות בשאלות האלוהות, ההוויה והאדם. שיטתם היא לקחת את האפיזודות הפילוסופיות המוטמעות בחומרים הדרשניים, ולבנות מהן שיטה.

ודאי שהיו לו לר' מרדכי יוסף תפיסות מעמיקות בשאלות אלה, אך לעניות דעתי, הוא עצמו חשב שהשיטה הפילוסופית, האמת אם תרצו, איננה העיקר. תפיסת עולמו הלכה למעשה היתה דינמית ופתוחה לשינויים. עניֵין אותו הרבה יותר האופן שבו אמונות ודעות משפיעות על האדם ומכוונות את עבודתו והתמודדויותיו, והרבה פחות רמת האמיתוּת המופשטת שלהן. הוא מצהיר בגלוי ששאלות יסודיות של הפילוסופיה, כגון בחירה או דטרמיניזם, פנתאיזם או מוניזם הן תלויות סיטואציה - לפעמים עמדה אחת נכונה ולפעמים העמדה ההפוכה. אין זה אנרכיזם פילוסופי, אלא מודעות עמוקה לכך שהשיטות עצמן הן אופנים שונים שבהן האמת האלוהית האין־סופית נתפסת בידי אנשים שונים ובמצבי הכרה שונים. לכן השאלות הפילוסופיות חייבות להיות מתורגמות לשאלות הקיום האנושי והדתי, ולא להתקבע כשיטות סדורות.

הבחירה לכתוב ספר דרשות חסידי על פרשת השבוע, הז'אנר המקובל ביותר במסורת החסידית, מבטאת גם היא עמדה זו, כיוון שהיא משאירה את התכנים כפירוש חי ומשמעותי לתורה. בסגנון כזה, התכנים הפילוסופיים עולים מתוך פירוש התורה ובעיות החיים ונשארים חלק מהם, בלי להתקבע ובלי להתחייב שלא תהיינה סתירות, שהרי בחיים עצמם יש סתירות.

בפסקאות הבאות אנסה לסקור כמה ערכי יסוד מרכזיים במשנת מי השילוח, כדי להקל על הקורא בספר להיכנס לעולמו ולדבר בשפתו.

כללים ורצון ה'

היהדות, אומר האיז'ביצר, היא תרבות של כללים. ההלכה היא חוקי חיים הנכונים תמיד, לכל אדם ובכל זמן. עם זאת, הכללים אינם התכלית. היהודי עובד ה' איננו רק אזרח שומר חוק שהחוק שלו הוא ההלכה, כי התורה איננה 'שלטון החוק', אלא גילוי הרצון. המצוות, עשה ולא תעשה, הן הגילוי של הרצון האלוהי כחוק, בכללים. אם תהיה שמירת הכללים כשלעצמם התכלית, עבודת ה' דרך ההלכה עלולה להיהפך לעבודת "א־להי מסכה". מהו ה"עגל מסכה" אם לא החלפת האמצעי בתכלית, החלפתו של המקור בגורם מתווך, וההקפאה של א־ל חי בתבנית קבועה? זו אחת הסכנות הגדולות האורבות לתרבות הדתית שלנו, דווקא מפני שהיא תרבות של כללים. לכן יהודי חייב לחיות כל העת לנוכח הרצון האלוהי, ולקיים את מצוות ה' כביטוי של הרצון ולא רק כחוק.

לתובנה זו יש עוד משמעות מרחיקת לכת. הכללים אף פעם לא מספיקים עבור האדם המסוים, הייחודי, בזמן הייחודי שלו ובנסיבות הייחודיות והחד־פעמיות שבהן הוא נמצא. ההלכה היא מה שנכון תמיד, אבל הקיום האנושי והדתי הממשי איננו יכול להסתפק רק במה שנכון תמיד. יש בחירה שאדם צריך לבחור, והיא מעמידה אותו בפני שאלה חד־פעמית שלא יכולה להיות עליה תשובה בעולם של הכללים. לכן העמידה לנוכח רצון ה' והתביעה לדעת את הרצון ולהיענות לו, הן גם ההזדמנות לחיות את החיים לא רק כחיים נכונים באופן כללי, אלא כחיים בעלי איכות חד־פעמית. בחיים כאלה, לא רק קיום המצוות של האדם, אלא גם הבחירות שלו והאיכויות הייחודיות שלו הן ביטוי של ההקשבה לרצון ה'.

ספק ובירורים

האם האמונה מספקת לאדם ודאות? המתבונן מבחוץ יכול לחשוב שאכן כך. רבים הם גם המאמינים הסבורים שאמונה משחררת מספקות. לדידו של האיז'ביצר, הדבר הוודאי ביותר בחייו של האדם הוא הספק. הספק הוא נקודת המוצא, הוא המרחב הרגיל שבו אנו מתנהלים, ואי־אפשר לחיות חיים משמעותיים בלי לחיות את הספק. אדם שאומר שאין לו ספקות איננו כזה שפתר אותם, אלא כזה שהדחיק אותם, ויש לכך מחיר נפשי ורוחני כבד. גם אדם שחי חיי תורה לנוכח רצון ה', לא יימלט מספקות. ההבדל בינו לבין אדם שאיננו מאמין הוא המרחב שבתוכו הספק מנוהל. בשביל עובד ה' שאלת הספק מתבררת בקשר עם ה', דרך התפילה והבירור הדתי־רוחני. לעומת זאת, רבים מבני התרבות העכשווית, שזכתה לכינוי פוסט־מודרנית, יזדהו עם ההרגשה הזו שהכול בספק עד כדי כך שלא ינסו לברר אותו. אכן, לדידם, הכול מסופק ואין שום דרך רציונלית להכריע בין אמיתות, לבחור נכון. הספק, בימינו, פשוט נעשה יותר נוח. אולי נאמר: 'הקלות הבלתי נסבלת של הספק'.

לא כן דרכו של האיז'ביצר. הוא איננו תמים כלל ואיננו מציע נוסחאות פשטניות בדרך לאמת או לוודאות. הוא אף פעם לא משלה אותנו באשליה שהדרך אל פתרון הספק ואל הוודאות היא קלה. לפי דבריו, אפילו אברהם אבינו בעקדת יצחק היה צריך להתמודד עם ספקות עמוקים לגבי רצון ה' ממנו, אך זה לא גרם לו להישאר במקום או להימנע מעשייה. הוא חוזר ואומר שהספק הוא מרכיב משמעותי בחיים, אבל לא כדי להיתקע בו. הנוחיות של ההשלמה עם הספק יכולה להשאיר את האדם פסיבי, מחוץ לחיים וללא קיום משמעותי. אחת התרומות החשובות של הספר היא 'תורת הבירורים', כלומר הניסיון להתוות דרך איך מנהלים ספק, איך מתקדמים איתו ואיך בוחרים לבסוף. זו לא שיטה רציונלית שמגדילה את סיכויי ההצלחה של הבחירות שלנו באופן אובייקטיבי. זו שיטה דתית ושיטה נפשית, אשר נעזרת בתפילה, בהתבוננות פנימית ובעבודת מידות, כדי לאפשר לאדם להגיע להכרעה בזכות ניקוי הרעשים החיצוניים והקשבה עמוקה לעצמו ומעבר לעצמו - לרצון האלוהי.

בינת הלב

יש לנו בינתיים חמישה מונחי יסוד בשפה הייחודית של מי השילוח: כללים, רצון, 'מסכה', בירורים וספק. המונח הבא הוא: בינת הלב. ייתכן שבלשון ימינו היינו קוראים לזה אינטואיציה, אבל המונח העכשווי עלול להטעות או להיות דל מדי. בתוך הספר נסביר באריכות מהי בינת הלב, ובינתיים נסתפק בכמה משפטי ראשית. נאמר מראש - להגדיר את בינת הלב זה אבסורד. בחירה שבאה מתוך בינת הלב איננה ניתנת להצדקה. שאל אדם: 'למה בחרת כך?' יענה לך: 'ככה'. זה לא ככה סמכותי או שרירותי, אלא 'ככה, כי אני יודע!' הידע של בינת הלב לא ניתן לשיתוף או להמשגה, ובכל זאת נבקש מילים לבינת הלב.

כיצד אנחנו יודעים? כיצד אנחנו מקבלים החלטות ובוחרים בחירות? החושים מספקים לנו ידע מציאותי, והתבונה מאפשרת לנו לנתח אותו, לבנות מושגים ולגייס ידע כללי ואמיתות. על בסיס זה אנחנו מגבשים מסקנות במרחב שבין הנחות ואמיתות כלליות לבין נתוני המציאות המסוימים. עם זאת, רבות מההחלטות המשמעותיות ביותר שאנו מקבלים אינן תוצאה של תהליך רציונלי, ואינן תוצאה גם של ידיעת העובדות או האמת. בחירת בן הזוג לנישואים, בחירת מקום מגורים או עבודה, החלטות חינוכיות, החלטות אישיות מהותיות, הכרעות במצבי ספק וגם החלטות הדורשות מענה מהיר - כל אלה דורשים כלים אחרים של הכרעה. לכל אחד מאיתנו יש ידע פנימי, אישי, ויכולת תפיסה בלתי אמצעית של מצבים ואנשים, ואלה מאפשרים לנו לבחור מעבר לרציונליות ולא רק על בסיס העובדות. הידע הזה איננו תבונה שכלית, וגם איננו רגש או דמיון. הוא הסך של כל אלה, והוא ראשוני יותר מהם. זו היא בינת הלב. בינת הלב היא האופן שבו הסובייקט הרגיש, הערני, הפתוח להקשיב ולהבין, המודע לעצמו ולקולות הפנימיים שלו - בוחר, שופט ומנווט את חייו. יתר על כן, זה האופן שבו האדם מנסה להקשיב הקשבה אישית לרצון הא־ל ממנו ונענה לו. בינת הלב איננה כישרון קבוע מלידה שאי־אפשר לשנותו, היא ניתנת ללימוד ולפיתוח. אדם יכול להסיר מכשולים המפריעים ללב להבין, וגם לפתח את יכולת ההקשבה שלו - פנימה והחוצה.

מציאות ותודעה

אחת ההבחנות החשובות ביותר במשנת מי השילוח היא ההבחנה בין המציאות לבין התודעה, בין היש לבין האופן שבו אנו תופסים את היש. בלשון הפילוסופים: בין "היש כשהוא לעצמו", לבין "התופעה" - העולם כפי שהוא מופיע לעיני האדם. לפער הזה יש בעיניו משמעות דתית חריפה. לו היינו חיים באופן ישיר על פי היש כשהוא לעצמו, כלומר לאור הדברים כפי שהם באמת, העולם האנושי לא יכול היה להתקיים כי החיים היו בלתי נסבלים. האם יכול האדם לחיות עם הידיעה שהכול אלוהי ובכלל זה הוא עצמו, מחשבותיו ומעשיו? האם הידיעה שהאויב שלך גם הוא הופעה אלוהית מאפשרת להמשיך להילחם בו? חייב להיות פער בין ההכרה לבין המציאות, כי הפער הזה נותן טעם לחיי האדם - לבחירה, להשתדלות ולעבודת האדם בכלל. עם זאת, מי שיודע שיש פער, מי שיודע את 'האמת', כבר לא יכול להיות תמים. הוא בוודאי שואל את עצמו: 'מה אני עושה עם מה שאני יודע?' 'האם יש לידיעה השפעה על החיים שלי, על עבודת ה' שלי, על הבחירות שלי?' יש פעמים שהאיז'ביצר מתאר את הפער הזה באירוניה חריפה, ופעמים שהוא נותן לו מקום במסגרת מבנה תודעתי מורכב ודינמי, שבו גם לידיעה שמעבר לתפיסת האדם הסובייקטיבית יש תפקיד.

חירות ואלוהות

אחת הסוגיות הפילוסופיות הכבדות ביותר היא שאלת חופש הבחירה, שהרמב"ם העמידו כאחד היסודות של האמונה. בתוך תודעה דתית ומוסרית המחויבת לקיום מצוות ה' ולעשיית הטוב, אי־אפשר כמעט להתנהל בלא הנחת הבחירה החופשית. אולם למחשבה הדתית עצמה יש גם קוטב אחר, הרואה את הא־להים מתגלה בכול. ככל שהיא טוטלית יותר, כך היא מאיימת יותר ויותר גם על בחירת האדם. אם הכול הוא אלוהי, מדוע להניח שהבחירות של האדם אינן אלוהיות? חז"ל חילקו את הסוגיה לשני תחומים: "הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים". העולם, הטבע, ההצלחה החומרית - כל אלה בידי שמים, אבל מעשי המצווה והעבירה, האמונה, וכנראה גם הטוב והרע - בידי אדם. האיז'ביצר חשב שזו תפיסה לא קוהרנטית. היא אמנם מיישבת את הלב, אך אין הצדקה פילוסופית להבחנה הזו. במקרה הזה הוא נוטל את דברי חז"ל והופך אותם על פיהם: "הכול בידי שמים, ואפילו יראת שמים", כלומר: הכול בידי שמים. האומנם הכול? הוא מציע הבחנה אחרת - בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי. העולם הפנימי שלנו - המחשבה, הרצון והבחירה - הוא באמת שלנו, ואילו מה שקורה במציאות הוא אכן בידי שמים. גם ההבחנה הזו צריכה ביקורת פילוסופית. היא מובנת במילים, אבל פחות בעולם. מה היא אומרת על משמעות החיים? על משמעות קיום התורה והמצוות ומשמעות העבירות? האם אין היא יכולה להביא לפסיביות ואפילו לניהיליזם? כדי להתמודד עם שאלות אלה חייבים להשתמש גם במה שנאמר בסעיף הקודם: דבר אחד הוא העולם כשהוא לעצמו, שהוא אכן אלוהי לגמרי, ודבר אחר הוא האופן שבו אנו תופסים אותו. ההבחנה הזו רלוונטית מאוד בנוגע לסוגיה זו. פתרונה של השאלה, או לפחות קווים להתמודדות עמה, תמצאו בפרקי הספר.

יהי רצון מלפניך ה' א־להינו, שתוליכנו לשלום, ותדריכנו לשלום, ותגיענו למחוז חפצנו לחיים, לשמחה ולשלום!

דרך צלחה!